ארכיון חודשי: אוגוסט 2016

פגישתו של מונטיפיורי עם הסולטאן מוחמד הרביעי במראכש, בפברואר 1864, היתה בעלת משמעות רבה ליהודי מרוקו. הם תלו בה תקוות רבות, ואוכזבו נוכח אי מילוי ההבטחות. העילה למסעו של מונטיפיורי בסוף 1863, נוסף לדו״ח של פיצייוטו, שעשה עליו רושם חזק, היתה מכתב מקהילת גיברלטר באוקטובר 1863, ובו אזהרה על הסכנה הצפויה ליהודי מרוקו. הסיבה לכך היתה עלילה לפיה יהודים בסאפי הרעילו גובה מכס ספרדי. ארבעה יהודים נאסרו, וסגן הקונסול הספרדי תבע מהסולטאן להוציאם להורג. נוכח מעמדו החלש מול ספרד, נענה הסולטאן לתביעה באופן חלקי, ושניים מהם הוצאו להורג, אבל נשקפה סכנה לשניים הנותרים. הודות להתערבותו של מונטיפיורי ניצלו חייהם.

ידיעה על האירוע הגיעה גם לארצות־הברית, ונציגות של יהודי ארצות־הברית בניו־יורק, בשם Board of Delegates of American Israelites in New York, פנתה למשרד החוץ האמריקאי כדי שיפעיל את השפעתו. קונסול ארצות־הברית בטנגייר קיבל הוראות לפנות לסולטאן ולדרוש לבל תישנה התנהגות אכזרית כלפי יהודים. הקונסול דיווח לוושינגטון, ששגריר ספרד עוין את היהודים; הסולטאן אמנם ידידותי כלפיהם, אבל נכנע למידע מוטעה מצד פקידיו.

אירוע זה ואחרים חשפו את מעמדם הרעוע של יהודי מרוקו, ואת הסכנות הנשקפות להם.

בדרכו למרוקו התקבל מונטיפיורי על ידי מלכת ספרד, והגיש לה את נוסח בקשתו מהסולטאן בתרגום לספרדית. לאחר מסע מפרך בים ובמדבר, מנמל מוגדור למראכש, מסר מונטיפיורי את הבקשה לסולטאן ב־1 בפברואר 1863, בנוסח האנגלי שפורסם על ידי רופאו תומס הודגיקין(Hodgkin), שליווהו במסעו: הנני בא באישורה ובהסכמתה של ממשלת ה״מ מלכת בריטניה, בשם בני דתי באנגליה ארץ מולדתי, וכן בשמם של אלה מכל חלקי העולם, לבקש מהוד מלכותו להמשיך בגילויי החסד כלפי אחי בממלכתו.

יהי רצון מלפני הוד מלכותו לתת פקודות ברורות שהיהודים והנוצרים הדרים בכל חלקי ממלכתו יהיו מוגנים בהחלט. וששום אדם לא יציק להם בצורה כלשהי הנוגעת לבטחונם ולשלוותם, ושהם ייהנו מהיתרונות של כל יתר הנתינים של הוד מלכותו, וכן של אלה שמהם נהנים הנוצרים הדרים בנמלים של הוד מלכותו. זכויות כאלה הוענקו באמצעותי על ידי הוד מלכותו עבדול מג'יד הסולטאן של תורכיה שנפטר, על ידי פירמאן שנתן לי בקושטא בתאריך 12 ברמציאן 1256, ואושר בחודש מאי האחרון (1863) על ידי הוד מלכותו עבדול עזיז, הסולטאן הנוכחי של תורכיה. יורשה לי להביע להוד מלכותו את הערכתי מלאת התודה לקבלת הפנים בה נתכבדתי על ידי הוד מלכותו, ולהביע לו את ברכותי הלבביות לשלומו ואושרו של הוד מלכותו ולשגשוג של ארצות הוד מלכותו. התזכיר נכתב בזהירות כדי לא לפגוע בסולטאן. מונטיפיורי ביקש ׳להמשיך בגילויי החסד כלפי היהודים^,. כלומר, אין לו טענות על מעשי הסולטאן אלא רק נגד הנתונים למרותו. כמו כן צירף את הנוצרים החיים בתחום ממלכתו, הזקוקים להגנת הסולטאן כמו היהודים, למרות שלמעשה עמדו תחת חסות המדינות שבהן זכו לאזרחות, לא היו נתונים למרות הממשל המרוקאי ולא היו קורבנות של הממשל והאוכלוסייה.

ב־5 בפברואר 1864 מסר הסולטאן למונטיפיורי את ההצהרה הבאה, לאחר דברי נימוסין:

אנו פוקדים על מושלינו, משרתינו ויתר הנתינים העומדים תחת פקודתנו שעליהם לנהוג ביהודים שאללה שמם תחת חסותינו, במידת החסד והצדק והשוויון ביניהם ובין זולתם, בפני מערכות המשפט, כדי שלא ייפגעו מאי צדק. אין לפגוע בגופם או ברכושם. שום סוחר או אומן לא יאלץ לעבוד בניגוד לרצונו, ויינתן פיצוי לעבודה. כי עוול כאן נחשב כעוול בשמים. ואנו לא נסכים לעוול כלפיהם ולא כלפי זולתם. כי כל בני האדם שווים לגבינו. ומי שיעשה עוול לאחד מהם או יעשקם, נדון אותו. פקודה זו ענייניה קבועים ידועים ומוחלטים מלפנים, אבל הוספנו שורות אלה לשם אישורם וקביעתם בחוק.

בתשובת הסולטאן נזכר שאין בדבריו חידוש, כדי שלא יואשם על ידי בני אמונתו בהתכחשות ליתנאי עומרי. שכן דבריו, שהיהודים יזכו לשוויון בפני בתי המשפט כמו יתר הנתינים לא תאמו את התנאים המקודשים הללו, באשר עדותו של דמי (בן חסות, יהודי או נוצרי) אינה קבילה בפני הקאדי. אשר לסעיף בדבר אי כפייתם של היהודים לעבוד בניגוד לרצונם, ומתן תשלום לעבודות שיבצעו, המציאות לאחר ההצהרה סתרה את ההצהרה. אך דומה שמונטיפיורי חזר ללונדון בהרגשת ביטחון, שיחול שינוי לטובה במצבם של יהודי מרוקו. ההצהרה חודשה ב־1872.

פורסם בקטגוריה יהדות מרוקו-עברה ותרבותה-א.בשן

שושלת לבית פינטו-אהוד מיכלסון

תאריך 3 באוגוסט 2016

בחצי הלילה

לביתו של הרב נכנסו ובאו אנשים בעניינים הקשורים לכלל הקהילה והציבור היהודי בעיר. אחד מהם היה רבי מכלוף לוב, שנזעק לבית הרב בגלל עניין חשוב ודחוף. מכיוון שהנושא לא סבל דחיות, רץ הרב מכלוף לבית הרב באמצע הלילה. הרב, כמנהגו, ישב ועסק בלימוד התורה, ורבי מכלוף ידע היכן למצוא אותו לפי אור הנר שדלק בחדר. והנה, כשנכנס לחדרו, ראה שם שני אנשים: הרב פינטו, ופניו כפני להבים, זורחות באור יקרות. השני, דמות לא מוכרת לרב מכלוף, היה דומה בעיניו למלאך ה׳. רבי מכלוף רצה להתקרב עוד יותר אל השניים, והנה חש פיק ברכיים, ואימה גדולה ופחד נפלו עליו. מייד סב על עקביו, וברח לביתו.

למחרת נפגש עם הרב פינטו, והאחרון אמר לו: ״אשריך, רבי מכלוף, שזכית לראות פני אליהו ז״ל״.

רבי מכלוף שמע זאת, והתיירא. מייד ביקש מהרב פינטו שיתפלל עליו, שמא ייענש,חס ושלום, על מה שראה, וימות בחצי ימיו. הרב הבטיח לו כי יעשה זאת, והתפלל וביקש רחמים על רבי מכלוף, שחטא בשוגג. תפילתו התקבלה במרומים, ורבי מכלוף האריך ימים ושנים ונפטר בשיבה טובה בן מאה ועשר שנים. ואת המעשה שאירע לו כתב הרב מכלוף בסידור התפילה שלו.

אני לדודי

מראש חודש אלול ועד למחרת יום הכיפורים היה הר״ח פינטו מסתגר בבדידות בחדרון קטן, הנמצא בבית הכנסת שבביתו. שם הירבה בלימודים ובתפילות לקראת ובתקופת הימים הנוראים, והתעלה במדרגות היראה והקדושה לימי הדין והסליחות. כוך קטן היה בחדר זה, ודרכו היו מגישים בני הבית לרב אוכל ושתייה כזית, במידה ההכרחית לקיום נפשו.

חדר זה, הנקרא בפי יושבי המקום ״בית אל חכם״ (״קבר הצדיק״), משמש מקום עלייה לרגל ליהודי מרוקו וליהודים מרחבי העולם, הבאים לשם להדליק נרות לעילוי נשמות הצדיקים ולשפוך בו את ליבם.

לפי המסורת, בחדר זה זכה הר״ח לגילוי אליהו, ושם למד ושנה איתו. בחדר זה אף התגורר הרב חיים בן עטר במשך כשנתיים, בטרם עזב את מרוקו ועלה לישראל.

בחדר זה נולדו הרב הדאן פינטו, רבי חיים פינטו הקטן ורבי משה אהרון פינטו, זכותם תגן עלינו. כאן גם נולדו האחים רבי חיים פינטו ורבי דוד פינטו שליט״א.

נס כד הדמעות

בעודו עומד ומתפלל את תפילת העמידה יצאה נפשו של רבי דוד בן חזאן בקדושה ובטהרה. היה זה בעיר מראקש, לשם הגיע הרב כדי לשמש כדיין במשפטו של אחד הגבירים, רבי חיים בן בכאס. היה זה מושל העיר, שזימן את הרב דוד וכן את הר״ח פינטו, לדון במשפט. כשנפח הרב דוד את נשמתו, מיהרו אליו אנשי החברה קדישא בעיר כדי להביאו לקבר ישראל. אולם, אי אפשר היה לטפל בו: כל מי שהתקרב אל הגופה – נפל. כך הראשון, השני ועוד נוספים, עד כי הבינו הנוכחים שדבר מה מונע מבעדם לטפל ברבי דוד המנוח.

הלכו אנשי החברה קדישא אל הרב פינטו, ושאלו את עצתו. הירהר הר״ח מעט, ואמר להם: ״דעו נא רבותי, כי ביני לבין רבי דוד זצ״ל היה קיים סוד, שעכשיו, משנתבקש לישיבה של מעלה, יכול אני לגלותו. אכן, כל מי שהתקרב אליו נפל ארצה, וכך גם יהיה הלאה. הדרך היחידה שבה תוכלו לערוך לו את הטהרה ולהביאו לקבר ישראל היא להזות על גופו ולרחוץ אותו בדמעותיו, שאותן היה מוריד כל לילה, בעת שקם לתיקון חצות״.

תמהו הנוכחים וקימטו את מצחיהם: כיצד יוכלו להשיג דמעות בכמות שכזו – ומאדם שכבר נלקח לבית עולמו? המשיך הר״ח: ״לכו אל ביתו במוגאדור, ופיתחו את ארון הקודש. שם תמצאו כד, מלא בדמעות״. ובימים ההם טרם היו שם רכבת או מכונית, והדרך להגיע למוגאדור היתה ברגל או על חמור.

״רבנו״, אמרו אנשי החברה קדישא, ״גלוי וידוע לפניך כי המרחק למוגאדור הוא ארבעה ימים וארבעה לילות. וכבוד המת – מה יהיה עליו? וכי כיצד נוכל להניח להלין כך בביזיון, חס וחלילה, את גופתו של רבי דוד, ולא למהר ולהשיבה אל עפר?״ שמע הר״ח את דבריהם, וראה כי צודקים הם. יצא מהחדר להתבודד מעט, וכששב אמר לחכמי מראקש: ״חכו מעט קט, והכד יגיע אליכם״. יצא הרב מהחדר ונכנס לחדר אחר, וכששב אל הנוכחים היה בידו הכד. נתן הוא להם את הכד, ואלה שמחו כי יוכלו סוף סוף להביא לקבורה את רבי דוד. הלכו וטיהרו ראשית את עצמם, ואחר רחצו בדמעות את גופו של רבי דוד. ונעשה להם נס והספיקו הדמעות לרחוץ את כל גופו של רבי דוד המנוח. ומייד אחר כך הביאו אותו וקברו אותו ברוב עם בעיר מראקש, והתפללו כי יקרים בו מה שנאמר ״יבוא שלום ינוחו על משכבותם הולך נכוחו״. על מצבתו של הרב זצ״ל כתובות המילים הבאות:

״בורן סהדותא של הרב המובהק המקובל האלוקי כמוהר״ר דוד חזן זלה״ה מהעיר מוגאדור, שקרא ושנה עם אליהו הנביא. נתבקש לישיבה של מעלה פה מראקש יום ט״ז מנחם אב תקע״ג״.

פורסם בקטגוריה שושלת לבית פינטו-אהוד מיכלסון

ב. הקדש קרקעות העניים בקהילות יהודי מרוקו

תאריך 3 באוגוסט 2016

ב. הקדש קרקעות העניים בקהילות יהודי מרוקו

על מנת להבין את חשיבותו הרבה של מוסד זה ראוי להקדים דברים קצרים על מצבה של קהילת פאס בסוף המאה ה־18 ובראשית ה־19.

בשנת 1790 עלה לשלטון במרוקו מולאי יזיד, שאמו הייתה נוצרייה אנגלייה. שליט זה רדף בקנאות את יהודי מרוקו. בין היתר גזר גירוש על יהודי פאס מן המלאח שבמדינה אל מקום שמחוץ לעיר בשם אלקצבא די זרארא, ואף שדד את רכושם וסחט מהם את ממונם.רק עם מותו ועלייתו לשלטון של אחיו סולימאן, שנטה ליהודים חסד, הותר להם לשוב למלאח (ב־1792). אף על פי כן לא סרו סבלות יהודי פאס. בשנת 1812 הוטל עליהם מס גבוה ובשנת 1820 התנפלו שבטים על המלאח למטרת שוד. מחזה זה נשנה בשנת 1822, עם מות סולימאן, והיהודים הוצגו ככלי ריק.

הערת המחבר : התנפלות אנשי שבטים ערבים-מוסלמים על שכונות יהודיות הייתה תופעה ידועה גם בתימן. ואף יוחד לה השם " טמעה " – שוד, ביזה –

גם בימי מולאי השאם, בן אחיו של סולימאן ויורשו, לא הוטב מצב יהודי פאס, ואף הורע. הרעב הכה קשות בקהילה, ולפי כמה מקורות מתו בשל כך בשנת 1826 כ־1880 מבני הקהילה.

על רקע קשה זה נתגייסה הנהגת קהילת פאס לפעילות נמרצת לטובת ענייה. פעילות זו התבצעה באמצעות ועדה קהילתית מיוחדת שנקראה גזברי העניים, ובראשה אחד מנכבדי הקהילה. ממלא תפקיד זה נתמנה על ידי בית הדין ועל ידי יחידי הקהל, והוטל עליו לפקח על נכסי העניים ולהשכיר קרקעות של עניים. כלומר, חברי ועדה זו היו נאמנים ומוסמכים מטעם הקהילה לנהל כראות עיניהם את רכוש העניים ואת ״נכסיהם״, כמובן לתועלת העניים עצמם. מינוי זה נראה תמוה, שכן עולה השאלה מה היה צורך בפיקוח וניהול אלו, האם לא יכלו העניים לנהל בעצמם את נכסיהם ולהשכיר את קרקעותיהם ? ועוד, מה נכלל בגדר ״נכסיהם״? על השאלה השנייה נראה להשיב על פי המשך המסמך, בי המדובר בנכסי דלא ניידי, דהיינו בתים וקרקעות. ובאשר לשאלה הראשונה, המכוון למוסר קדום שהתקיים בקרב יהודי מרוקו, שבידי הקהילה נצטברו נכסי דלא ניידי והם נוהלו על ידי ממונה מטעם הקהל, הוא ״גזבר העניים״, ולידו כאמור צוות עוזרים, כאשר ההכנסות מוקדשות לצורך פעולות צדקה לעניים ולתלמידי חכמים. בדיקה בספרות הקשורה לארגון הקהילתי של יהודי מרוקו העלתה, כי לפחות בשלוש הקהילות המרכזיות – פאס, צפרו ומכנאס – היו תקנות בעניין קרקעות העניים. אף על פי כן לא זכה מוסד זה לתיאור ראוי דיו בספרות המחקר. ראשונה עלה זכרו בזיכרונות ר׳ ישועה שמעון חיים (ישמ״ח) עובדיה (1872-1952), שהיה ממונה על קופת העניים בשנים 1910/1-1904 , בעקבותיו כתב על כך בקצרה בנו ר׳ דוד עובדיה בספרו על קהילת צפרו, תחת הכותרת הקדשות:

לרשות הקהל עמדו בתים, חנויות ואדמות שהוקדשו על ידי יחידים לצרכי צדקה, גמילות חסד, אחזקת תלמוד תורה, ועזרה לתלמידי חכמים, צרכי רבים ״ולתיקון בקיעי העיר״. על פי רוב, יחיד קהל חשוך בנים, מקדיש לפני מותו מנכסיו לצדקה ולספרי קדש. אמנם לפי חוקי האיסלאם ״מאל למוקאטיעין״ (רכוש חשוכי בנים) עובר לאוצר המלך, אך הקהל השתדל תמיד להסתיר דבר מותם של אלו, ואם נודע הדבר לשר או למשרתיו השתיקו את הקול על ידי שוחד. וכך עבר רכוש חשוכי בנים שלא היה להם יורשים לרשות הקהל. תקנת קדמונים אוסרת מכירת קרקע הקדש לצמיתות. מובן מאליו שגזבר הקהל ממונה על ההקדשות, להשכירם, לפקח עליהם ולתקנם במדת הצורך. מצוי היה גם הקדש של מעות בעין ובמטלטלין.

פורסם בקטגוריה מקדם ומים כרך ט'

Le château de Cambous et l’aliyah des jeunes Par Christian Pioch

תאריך 3 באוגוסט 2016

Le château de Cambous et l’aliyah des jeunes Par Christian Pioch
Histoire contemporaine du chateau de Cambous

(Viols-en-Laval, Herault)

De l'Aliyah des jeunes a nos jours

1950-2010

EXTRAITS SANS ILLUSTRATION

transmis a M. Yigal Bin-Nun

periode 1950-1972

Christian PIOCH

1ere partie

Un chateau francais au service de la cause sioniste :

Le chateau de Cambous, antichambre de la Terre promise et l'Aliyah des jeunes

Volontaires de la Misgeret à Cambous en 1960

(Arch. Yigal Bin-Nun, avec son amiable autorisation.)

Le temps de la Misgeret à Cambous (1957-1961)

En effet, en raison de l’interdiction de l’émigration marocaine vers Israël, du début 1956 à novembre 1961, une nouvelle structure clandestine, la Misgeret , est mise en place par le Mossad , comportant cinq sections :

Maqhela (émigration clandestine) ;

Lavi (autodéfense) ;

Ballet (mouvements de jeunesse) ; renseignements ; soutien public.

Sa mission principale est de poursuivre le mouvement d’émigration vers Israël et d’assurer pour cela l’autodéfense de la communauté, et donc, le cas échéant, se defender contre les autorités marocaines ou contre les mouvements populaires antisionistes se faisant menaçants. Elle parviendra ainsi, dans des conditions fort difficiles, à assurer entre1957 et 1961 le départ de près de 29 500 nouveaux migrants qui devront, à chaque pas, se méfier des forces policières et militaires du nouveau régime marocain, comme desmouvements de foule.

De 1956-1961, son action précèdera ainsi le retour en 1961-1966 à une émigration qui sera à nouveau légale, l’opération Yakhin

Lors de son activation en 1956-1961, les Marocains juifs craignent désormais pour leur vie. Les incidents et les arrestations se multiplient. Leur correspondance avec Israël, de l’ordre de 30 000 lettres par mois dans chacune des deux destinations, est même interdite en septembre 1959 et la tension monte encore d’un cran quand le gouvernement marocainse réjouit publiquement de la conversion, forcée ou non, de quelques jeunes filles juives àl’Islam.

Volontaires de la Misgeret à Fès (Arch. Yigal Bin-Nun, avec son aimable autorisation)

Charles Boushira et Eli Levy, à gauche sur la photo, tous deux nés à Fès en 1938, furent arrêtés lorsd’une distribution de tracts mettant en cause le régime marocain lors du naufrage du Pisces (ou Egoz )et furent torturés par la police marocaine, quittant le Maroc pour Israël aprèsl’intronisation d’Hassan II.

Un martyr de la Misgeret , Raphael Oiknin (1927-1961), à gauche sur la photo, en famille,mort sous la torture après le naufrage du Pisces (ou Egoz) (Arch. Yigal Bin-Nun, avec son aimable autorisation)

Aussi, sur la base d’informations collectées dans les Archives nationales d’Israël, dans celles du Ministère des Affaires étrangères ou dans les Archives sionistes, comme de témoignages de volontaires de la

Misgeret ainsi que des émissaires israéliens au Maroc,M. Yigal Bin-Nun, spécialiste de l’émigration marocaine vers Israël, a pu établir qu’au moins deux stages professionnels d’autodéfense, a priori sans arme à feu, furent organisés en 1958-1959 à Cambous. Le premier de ces stages eut lieu au cours de l’été 1958.

Le directeur du stage à Cambous était alors Gad Shahar (Georges Chemla), né à Tunis en1923 et membre du kibboutz Regavim, responsable de deux des branches de la Misgeret (Maqhela, chargée de l’émigration clandestine, et Balet , chargée des mouvements de jeunesse israéliennes). Yona Zabin, né en 1925, dirigeait quant à lui le stage de la section Lavi, chargée de l’autodéfense. Les autres moniteurs étaient trois émissaires israéliens :Yishay Shtikman, membre du kibboutz Mishmar Hanegev ; Hayim Yehezqeli, né en 1935 à Haïfa ; et Roger Hamou (Ben Ami), né en 1938 à Fès.

Les stagiaires, dont l’un sera torturé à mort, étaient : Marcel Antibi (né à Fès en 1932, de nationalité française), Charles Reboh (né à Fès), Edmond Sadoun, Charles Bouhsira (né à Fès en 1938), Felix Monsonego (né à Fès), Isaac Cohen (né à Fès en 1934), SimonCorcos, Haim Hamou, Raphael Oiknin (né à Casablanca en 1927, mort sous la torture en1961), Suzanne Chkouri, Rachel Zrihen (née à Marrakech en 1940), Lisette Elmosnino,Marie Torjman (ou Corchhia, née à Fès en 1939), Gabriel Benlolo, Jeanette Ohayon, et Jacqueline Hagège.

L’un d’eux, Raphael Oiknin (1927-1961), n’échappera pas aux griffes de la police marocaine. Ainsi, quand une quarantaine de fugitifs, embarqués clandestinement sur lePisces (ou Egoz), sombrèrent en mer en janvier 1961, une campagne de tracts accusa le régime marocain, par son interdiction de l’émigration, d’être responsable du désastre et une violente répression s’abattit aussitôt sur la communauté juive marocaine. Le jeune Oiknin, qui s’était porté volontaire en 1948 pour servir en Palestine lors de la guerre d’indépendance, et qui fut en 1955-1956 l’un des premiers volontaires pour la création de la Misgeret , fut alors arrêté et torturé à mort (le drame maritime de janvier 1951 permit cependant l’ouverture de négociations officielles et le retour à une émigration légale quelques mois après).

Le second des stages organisés à Cambous eut lieu à l’été 1959. Le directeur du stage était alors Fredy Shani, secondé par divers moniteurs, les émissaires Ezra Ayalon, Moni Behar, Pinhas Nemet, Yaacov Stanger et Bruno Sigal, Moshé Liba (né en 1931) etGeorges Benaïm (né à Fès en 1930). Les stagiaires étaient : Georges Elie Oiknin (né àRabat en 1938), Marcel Antibi (né à Fès en 1932, de nationalité française), Léon Zabali(né à Fès), Felix Monsonego (né à Fès), Marcel Ruimy (né à Fès en 1932, de nationalitéfrançaise), Armand Ouliel, Elie Achach, Claude Sultan, Michel (né à Casablanca en1939) et Chantal Knafo, Albert Bensimon, Simon Cohen (né à Fès), Eli Levy (né à Fès en1938), Michel Pariente (né à Larache en 1932), Rachel Assoulin (épouse du précédant),Simon Benlolo, Roland Dukhan, et David Oiknin (de Melilla), ainsi que d’autres personnes venues de Tunisie, dont deux filles, ou d’Algérie.

Mais ce ne sont là que des groupes de passage, assez peu nombreux et sans doute aussi discrets que possible . En 1959, le nombre de chiens taxés pour le château et parc de Cambous passe ainsi de sept à deux seulement, signe de désaffection générale du domaine.

פורסם בקטגוריה Le château de Cambous

קינות ומנהגים לט' באב-נוסח יהודי מרוקו

תאריך 4 באוגוסט 2016

הפטרת תשעה באב

ההפטרה של יום תשעה באב נאמרת בניגון עצוב ומיוחד, הקורא את ההפטרה מתרגם אותה לערבית יהודית. הרבה מיוצאי המגרב ממשיכים להחזיק במנהג זה גם בארץ ומתרגמים את כל ההפטרה, דבר הלוקח למעלה משעה תמימה. אנו מביאים כאן תרגום בית אחד בלבד:

אסף אסיפם נאום ה׳, אין ענבים בגפן ואין תאנים בתאנה, והעלה נבל ואתן להם יעברון:

תרגום:

קאל ירמיה א־נביא עליה א־סאלאם, עלא ג׳מאעת ישראל, פ׳נא נפ׳ניהום יקול אללאה, ונרסלהום אל־לעדו נבוכדנצר יזליהום לבבל וויקטעהום מאת׳אל מן יקטטע לעינב מן דאלייא, די יקטע שואיה שואיה ומת׳ל מן יקטטע לכרמוס מלכרמא שואיה שואיה, זג׳אר וכבאר יזליהום לבבל, עלא כ׳טאייתהום די כ׳טאוו בלמעאסייא דייאלהום, לא מן ישפאיק וואלא ירחם עליהום, עלא לי דאווזו עלא שראייעי, תורה שבכתב ותורה שבעל פה עלאיין אוססיתהום, לא מן יסמע כלאם לחכמים די כאנו ידרשו עליהום אולא לאנבייא די כאנו מעאהום.

בתום התפילה, רובם של המתפללים נשארים לקרוא עוד קינות או ספר איוב בתרגום ערבי. כמו־כן, מאחר ויהודי צפון־אפריקה ובמיוחד יהודי מרוקו ברובם, הם צאצאי מגורשי ספרד, על כן רבים מהם מחזיקים עד היום קבצי קינות בכתב־יד, גם קצידות בשפה ערבית־יהודית_; קינות שנכתבו ע״י בני המגורשים או צאצאיהם במשך הדורות ורובן על גירוש קאסטילייא, סיביליה, גירוש פורטוגל ועל הפוגרומים שעברו על יהדות מרוקו במשך הדורות, ובהם מחבריהם מתארים ומבכים מרה מאורעות טרגיים, שמהם סבלו קשות קהילות יהודיות שלמות במרוקו. אותו מנהג קיים גם אצל יהודי תוניסיה.

קינות

אנו מביאים כאן מספר קינות על מאורעות ותלאות קשות שהיו מנת חלקם של מגורשי ספרד ופורטוגל.

הקינה ״יום מאורי חשך בגירוש קסטילייא״. סי׳ שמעיה

יום מאורי חשך בגרוש קאסטילייא אוי לי על שברי, שבר ירושלים אל תזכרי עוד. אהה עלי ואויה לי, כי לשבר קאסטילייא לא נמצא צרי. מפורטוגל נשמע קול נהי במרה, אהה עלי ואללי, כי אין שבר כשברי ומזור כמזורי. עז פנים מלך קשה מנוול שמו, אהה עלי ואויה לי, שכח שם אלהי ישעי ואורי, ילדים האומרים בכל יום שמע ישראל, אהה עלי ואללי, אומרים לעץ הקיצה ולאבן עורי, המייחדים בכל יום ה׳אחד, אהה עלי ואויה לי…

הערת המחבר : הקינה מופיעה בספר הקינות ״קול תחינה, עמי 216¡ י. שטרית, מורשת שירים ואירועים הסטוריים בשירת יהודי מרוקו ע׳.317 מחבר הקינה הוא שמעיה רודאני, אם כי הוא חותם רק שמעיה בלבד.

קינה על גולת ספרד . סי׳ אברהם

גולת ספרד בכל לבבכם/ברכו נא שם אלהיכם. איה חכמים מעמד מהודר/ראשי ישיבות תנאי מסודר, עתה מושלכים בארץ קדר/שמה ומזה היתה קהלכם. בכו ביגון ולבבות חרדו/ועל בחורים אשר למדו תורה ועתה נשתמדו/הורידו כנחל דמעתכם. ראיתם בתולות נאות כתרצה/מקוות חופה גילה ודיצה בעלום אכזרים נתנום למשיסה/גלו את ערוות בנותיכם. הכבודות בנות ישראל/נשים נשואות אין ידם לאל ערומות שלולות ביד צר מתגאל/אחי לזאת נא יגדל כאבכם, מי שמע כזאת מי כאלה ראה/עדת ישראל הנוראה ביד שפחתה מגואלה ומוראה/סורו טמא קראו לכם אחי ורעי גזרת יהלום/קוו ובטחו לאל עילום כי ממרומו יבשר שלום/חזקו ואמצו בכל לבבכם.

נהי הנשים (א־נוואח)

בעוד שיצירות הגברים זכו לשם ״קינה או קינות״, בערבית־יהודית, זכה נהי הנשים לשם , " א-נוואח " או " קצה, או קצידא " . הנשים המקוננות זריזות היו בנושא הקצידות וחיברו אותן בערבית־יהודית. הן חיברו קצידות על חנה ושבעה בניה, על איוב, על עשרה הרוגי מלכות, על חורבן בית המקדש ועל נפילת ירושלים ועוד. אנו מביאים קטע או שניים מכל קצידה,

קינה על חנה ושבעה בניה

ווילי בלוויל עלא מא זראלהא / ונזדד עליהא חזאני / סבע אולאד כאנו ליהא / מלאח צורה לכל עיוני / ודבחהום לעדו, ובדמהום הייא מטלייא

תרגום: ״אוי לי ואללי לי על מה שקרה לה/ואחדש עליה אבלי/שבעה בנים היו לה/יפה־מראה לכל רואי/ושחט אותם האויב ובדמם היא צבועה/.

קינה על עשרה הרוגי מלכות

אזיוו תסמעו מאס אר, פייאם סולטם קיסר, אס עמאל לחכמי המוסר/ רכאייז דונייא ולעומראני/בררח אל־חכמים בעסרא/וזמעהום פ׳וואחר אדצרא/או אורראלהום כתאב אנסארא/וקאלהום: פ׳ססרולי דלעניני.

תרגום: בואו והאזינו מה קרה/בימי הקיסר/מה עשה לחכמי המוסר/ עמודי עולם בני שבט עמרם/קרא לחכמים בעשרה/ורכזם באחד האולמות בחצרה/והראה להם כתב של נוצריים/ ותבע מהם פתרונים עניניים.

קינה על חורבן ירושלים

ווילי בלוויל עלא מאז ראלי / חין דכ'ל לעדו תבדל חאלי / בדכ'ול נבו זארדאן יכ'לי היכלי / מא נלבס לבייאד דון לכחאלי / בי אמר אל קודרא יפיהום פי-מרראה / בכ'יול תרדח ובכתירת סייאח.

תרגום: אוי לי ואללי לי על מה שאירע לי/כשנכנס האוייב השתנה המצב שלי/. בהיכנס נבוזאראדן להחריב היכלי/לא אלבש לבן, כי אם שחור הוא היאה לי/. במאמרו יתברך יכלה אותם בבת אחת/עם סוסיהם ופרשיהם רומסים ללא נחת.

למי אבכה – מחבר לא ידוע

רבי חיים לוק

http://web.nli.org.il/sites/nlis/he/Song/Pages/song.aspx?songid=515#2,20,1579,9

יהודה וישראל (חסרה) – מחבר לא ידוע

רבי חיים לוק

http://web.nli.org.il/sites/nlis/he/Song/Pages/song.aspx?songid=283#2,20,398,9

קינות על חורבן ירושלים ובית מקדש.

מתוך ספרו של יעקב לסרי " השירה העממית היהודית אצל יהודי מרוקו "

היפוכם של ימי השמחה היו ימי האבל, הצום ותעניות, ניגוד לימי המליצה בהם שרו וניגנו וזימרו וצהלו יהודי מרוקו, ובייחוד משנכנס חודש אב, ובייחוד שבייחוד ביום תשעה בו, כשירד אבל כבד על עדת ישראל, ונתעטפה הנפש בתוגה עמוקה ובקדרות.

הרי זהו היום המר ביותר בקורות חיי עמנו, ונקרא בספר הנביאים " צום החמישי . מסורת עתיקת שנים קבעה אותו יום בכיה לדורות, וכך נשאר עד עצמם היום הזה.

זכר מוראות כיבוש הארץ וחורבן בית המקדש העכירו את רוח היהודי עד דכא, מחו את שמחותיו והשפילו את קומתו עד עפר. במשך שנות גלות חש כאילו אך תמול שלשום קרה המאורע המזעזע. יום זה מצויין בתעניות, בבכי ובמספד, לקיים מה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה " : משנכנס אב ממעיטין בשמחה " ( תענית ד, ו )

בקינות מועלית תמונת ירושלים זו, שזכתה בעבר לתהילה ולעטרת כבוד בעיני בניה ואוהביה, נותרה שוממה בגבור עליה האויב, ושבתו ממנה על חג וכל ששון, ועתה בניה פליטים גולים " בסוף המגרב ".

ומכוח אהבתם אליה הם שומרים לה אמונים וגועים בבכיה וביום זכרון חורבנה. בעינים יורדות דמעה ובלב שבור ונדכה, אמרו כולם בשבועה " אם אשכך ירושלים, תשכח ימיני, תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי "

חורבן הבית ופיזור האומה הדוויה לארבע כנפות ארץ חברו יחדיו עם המעמד הלאומי הנחות בגולה וברוב סבלותיה והשפלותיה. יהיו החיים אשר יהיו, הנה כאשר נזכר היהודי בארצו, או אז אין שוםערך לשום הישג בעיניו.

והנה האבל של תשעה באב השא אופי מיוחד בגלות מרוקו, פחות או יותר לפי המקום. בערים הגדולות והמפותחות בצפון, היה זה יום קודר ובא לביטוי בדברי נכאים. אולם אבל זה, זכר לחורבן הנורא, הי שחור משחור אצל היהודים יושבי עיירות וכפרי המערב והדרום הרחוק.

עובדת היותם קטנים ומבודדים, ובמקרים רבים מנותקים כמעט ניתוק מוחלט, הוסיפה מימד משפיל יותר ומדכא יותר לאבל ולמנהגים. במקומות אלה היה סגנון הבניה פשוט ביותר, ויכות החיים ירודה עד כי לא היה כמעט שום הבדל בין מציאות זו לבין מציאות החיים בירושלים בזמן חורבנה.

רוב הסמטאות היו צרות מאוד ורוחבן לא עלה על ארבעה מטרים ואף פחות. שני חמורים כי יעברו זה מכיוון צפון וזה מכיוון דרום, והרי לך תאונת דרכים של שני חמורים. החשמל ונפלאותיו לא הגיעו אפילו למשמע האוזן, והתנאים הקשים מנשוא והאופל בתוך הבתים הבנויים טיט וחומר קש וורות עצי התמר, יצרו בייחוד בליל תשעה באב וביומו תוגה כבדה.

הזיהוי, מדעת או שלא מדעת, של ההוויה האישית הציבורית בהווה העכור, עם הסיוט הלאומי העכור המושרש מני דורות, התממשבילל ובמספד היוצאים מלבבות דואבים, כשהאבל של " קריה נאמנה " הוא מוחשי מאוד.

פורסם בקטגוריה קינות ומנהגים לט' באב-נוסח מרוקו

הסכמי מרוקו עם מדינות באירופה-חסן הראשון, 1873 – 1894- אליעזר בשן

תאריך 4 באוגוסט 2016

הסכמי מרוקו עם מדינות באירופה

בימיו של מוחמד הרביעי הגבירו מדינות אירופה את הפעילות המסחרית שלהן, בעקבות הסכמים. עד 1865 נערכו הסכמים עם רוב מדינות אירופה: ב־1856 עם בריטניה, ב־1858 עם הולנד, ב־1861 עם ספרד, ב־1862 עם בלגיה, ב־1863 עם צרפת. בריטניה, ספרד, איטליה – ובשלב מאוחר יותר עם גרמניה וארצות־הברית, שהתחרו ביניהן על ההשפעה והשליטה במרוקו. לצרפת היו אינטרסים רבים בארץ זו, וב־1863 היא זכתה לתנאים טובים יותר מאלה של בריטניה.

מוחמד הרביעי, כמו אלה שעלו אחריו, שאף למודרניזציה, למרות התנגדות העולמא. הוא עודד כתיבת היסטוריה, ולימודי מדע במכללה במסגד אלקראויין בפאס, ויסד אקדמיה ראשונה להכשרת פקידים לממשל.

חסן הראשון, 1873 – 1894

לאחר מותו של מוחמד הרביעי, התגבר בנו חסן על אחיו, שחמד את כס הסולטאנות. תקופת שלטונו של חסן הצטיינה בריבוי מערכות צבאיות נגד שבטים מתמרדים, ובמשבר כלכלי, עקב שנות בצורת בשנים 1878־1884. בין יולי לאוקטובר 1878 מתו במוגדור מעל 2,000 בני אדם, ובמלאח של פאס בלבד מתו כ־400 יהודים בתוך שלושה שבועות. קהילת קזבלנקה נפגעה קשות במגפת חולירע ב־1878. כי״ח, ׳אגודת אחים׳, משפחת רוטשילד והברון הירש שלחו תרומות להקלת סבלם.

גרמניה, שהביסה את צרפת ב־1871, לטשה עיניה לאפריקה, וביסמרק החליט לפתוח נציגות בטנגייר ב־1873 וקונסוליות בערי המסחר במרוקו. ב־1890 נחתם הסכם מסחרי בין גרמניה למרוקו ונפתח קו אוניות ביניהן.

הסולטאן המשיך ברפורמות, שלח סטודנטים לאירופה ללימודים, ויהודי מטנגייר בשם שלמה לארדו, משורר ומורה לאנגלית, הכין אותם לקראת לימודיהם. מ־1877 ואילך חידש הסולטאן את הצבא, בעזרת מדריכים מצרפת ומבריטניה. כמו כן התחיל להקים תעשיית תחמושת בפאס.

לאחר שצרפת כבשה את תוניסיה ב־1881, היא עשתה מאמצים לספח את מרוקו. בשנות ה־90 עלתה ההשפעה הצרפתית במרוקו, וירדה ההשפעה הבריטית. מדיניות בריטניה היתה להבטיח את האינטרסים הכלכליים שלה, לצמצם את ההתערבות של מעצמות אחרות באיזור, ולשמור על עצמאותה של מרוקו ולחזקה, על ידי שיפור המנגנון ופיתוח הכלכלה. יועצים ומהנדסים בריטים נשלחו למרוקו כדי לשפר את התשתית הכלכלית.

חסן חזר ב־1874 על ההצהרה שניתנה למונטיפיורי. ההבטחה צוטטה לעתים על ידי האגודות היהודיות בפאריס ובלונדון, וכן על ידי דיפלומטים שניסו להגן על היהודים כאשר מוסלמים התנכלו להם. התערבות חיצונית זו ליבתה את העוינות כלפי היהודים ועוררה האשמות שאין הם נותנים אמון בחסדו של הסולטאן אלא נעזרים בגורמי חוץ. אך למעשה לא היתה לסולטאנים שליטה על המושלים ועל האוכלוסייה באזורים שמחוץ לבירה. הפגיעות ביהודים גברו והתבטאו בשוד, בהתנפלויות, בגירושים וברציחות.

בתרל״ו (1876) כתב הרב שלום עמאר בשם קהילת מכנאס לאגודת אחים ולכי״ח, ותיאר את המצוקה בה הם חיים במקומות שאין קונסולים זרים. יורקים עליהם, המושלים מתאכזרים אליהם, דורשים מהם ללכת יחפים, מטילים עליהם קנסות, הם מולקים, עליהם לשלם למלקים אותם ולסוהרים, עד כדי כן שיש יהודים הרוצים להתאסלם כדי להשתחרר מהסבל. כיון שאין ביכולתם לפנות לסולטאן, הנמענים מתבקשים לכתוב לסולטאן שיורה למושלים להפסיק את ההתעללות, אבל בל ייוודע שהתלונה הגיעה מהם (עובדיה, ׳צפרו; מסי 675).

מ־1864 עד 1880 נרצחו, לפי מידע שהגיע לאירופה, 307 יהודים, ולפי מקורות אחרים – 343, והרוצחים לא הועמדו לדין. לפי דיני האסלאם, אין עונש מוות חל על מי שרוצח דמי. העונש המרבי הוא תשלום קנס, ועד התשלום הרוצח נעצר. רוצחי נוצרים היו נידונים למוות, בעקבות לחצן של מדינות נוצריות, לא כן רוצחי יהודים.

פורסם בקטגוריה יהדות מרוקו-עברה ותרבותה-א.בשן

פזורת יהודי צפון מרוקו ו " הרוח של תיטואן " יצחק גרשון

תאריך 4 באוגוסט 2016

מקדם ומים כרך ו

בעקבות חוקים שהגבילו את פעילות האינקוויזיציה בפורטוגל ואף ביטלוה למעשה בשלהי המאה ה־18 התיישבו בה יהודים רבים מתיטואן ומעיירות אחרות בצפון מרוקו מאז המחצית הראשונה של המאה ה־19. כך בליסבון, בפרו ובעיירות אחרות בדרום המדינה, שאליהן המשיכו להגיע לאורך דורות מהגרים, אמנם בטפטוף, אך באורח סדיר. ביניהם היו גם שעשו מספר שנים בברזיל, ולכן שלטו בשפה הפורטוגזית. הקשר עם קהילות המקור נשמר, בין השאר משום שיהודים רבים חזרו לטנג׳יר כדיפלומטים פורטוגזים במאה ה־19 ובראשית המאה העשרים. גם אחרים חזרו למרוקו לעת זקנתם. ביניהם אציין כאן את יוסף בן עולייל שהשאיר לנו מחקר על החכיתיה, הנחשב עד ימינו אלה כנכס צאן ברזל בתחומו. הוא שימש זמן־מה קונסול באל־קצאר, וסיים את חייו בתיטואן.

בספרד מתועדת נוכחותם של יהודים מצפון מרוקו כמעט לאורך בל המאה ה-19, אולם אלה יחידים שלא תמיד מזדהים כיהודים, ואין מדובר כלל בקהילות, אף שמן המחצית השנייה של המאה ה־19 שרר בספרד חופש פולחן למעשה. לקהילות אפשר להתייחס רק במאה הנוכחית, וגם זאת לא תמיד מצד הארגון אלא מצד מספר היהודים. ההגירה המרוקאית לספרד הגיעה בעיקר בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים; ומשום מספרם הרב של המהגרים ודבקותם במסורות ובמנהגים שהביאו עמם זהרי הם היום נותני הטון בקהילות הספרדיות. החכיתיה עדיין נשמרת, אף בדור הצעיר שנולד בספרד בעשורים האחרונים, והיא סממן ״שבטי״ מובהק, מלכד ומבדיל משאר מרכיבי הקהילה, ובוודאי מהאוכלוסייה הלא־יהודית. לדעתי, המסורות התיטואניות משמשות גם אמצעי די יעיל נגד ההתבוללות בחברה הכללית ונגד נישואי התערובת, שפשו במידה מדאיגה מאוד בשאר מרכיבי הקהילה.

עם העצמאות שזכו לה מדינות אמריקה הלטינית, בראשית המאה ה־19 , ועם ביטול האינקוויזיציה בהן נפתחה הדרך להגירה גלויה של יהודים לשם. בין המהגרים היו יהודים רבים מצפון מרוקו. הם התיישבו בעיקר בצפון ברזיל ובאזור האמזונס, מבֶּלֶס שבמחוז פַרַה ;במקורות ובעדויות רבים נקראת העיר גם היא פֵרַה) במזרח ועד איקיטוֹס שבפרו, דרך מַנַאוֹס ואין ספור תחנות־ביניים אחרות. לרוב הם החלו את דרכם כרוכלים קטנים הנודדים באזורים רחבים, ויש שעשו חיל והפכו לסוחרים גדולים, בעיקר בעסקי הגומי. ריקַר אף יודע לספר על יהודי שהיה מנהיג של מורדים מקומיים." בשו״ת ויאמר יצחק של ר׳ יצחק ן׳ ואליד יש מספר תשובות, כולן ממחציתה הראשונה של המאה ה־19, שנשלחו ל׳פארה״, ולא ברור אם זו Para שבאמזונס הברזילאי או Faro שבפורטוגל. מכל מקום, גם מיאז׳ מביא דוגמאות קונקרטיות של יהודים מצפון מרוקו שכבר הספיקו לחזור מברזיל בשנות החמישים ״כדי ליהנות במולדתם מההון שצברו״, כדבריהם.

אך לא רק בברזיל מדובר: ב״קונטרס עגונות״ של ר׳ יצחק ן׳ ואליד מובאת עדות משנת 1832 על יהודי מתיטואן שחי ומת בג׳מייקה, וגם התחתן שם עם כושית מקומית. לארגנטינה הגיעו יהודי מרוקו בעיקר אחרי 1876, כשהתקבלו במדינה זו חוקי הגירה ליברליים. עד העשור הראשון של המאה העשרים הם היו רוב בקהילה הספרדית בבואנוס-איירם, וגם בעיירות שבפנים הארץ (כולל עיירות זעירות, כמו Villaguay או Gualeguaychu) הם התיישבו במספרים ניכרים. בסנטה־פה ובמקומות אחרים הם אף היו המתיישבים היהודים הראשונים. בכל העיירות האלו הם עסקו במסחר וברוכלות; ועם הזמן התרבו בתי מסחר משפחתיים גדולים עם סניפים במספר עיירות."

ברור שהקשר עם תיטואן ושאר עיירות צפון מרוקו לא היה מפותח, אך הוא נשמר. קשר זה התבטא בעזרה הכספית שנהגו המהגרים לשלוח למשפחותיהם וגם למוסדות קהילתיים — חברות הצדקה, הישיבות, בתי הספר של כי״ח וכו'. הוא התבטא במיוחד בחזרתם של המהגרים, לזמן־מה או לצמיתות, לכור מחצבתם. היו מהגרים שחזרו משום שלא הצליחו בעסקיהם ונואשו מהתנאים הקשים של חיי רוכל באזור של התיישבות חדשה; לעתים חזרו כדי להינשא ולשוב לעולם החדש עם כלה תיטואנית ; אך רבים חזרו דווקא לאחר שעשו חיל, ואת העושר שצברו באמריקה השקיעו בעסקים בטנג׳יר או בתיטואן עצמה. מגמה זו של שיבה, לביקור של געגועים או לתמיד, התקיימה לאורך כל המאה ה־19 וראשית המאה העשרים, ולא רק מברזיל (כפי שמצא מיאז׳), אלא גם מארגנטינה ומוונצואלה. למשל, בראשית המאה העשרים נתבקש הקונסול הספרדי בטנג׳יר, שהיה אחראי מתוקף הסכמים דיפלומטיים על האינטרסים של ארגנטינה במקום, להתערב למען קבוצה די גדולה של יהודים ארגנטינים שאזרחותם הארגנטינית לא הוכרה בידי הסולטאן. היו אלה יהודים מקומיים שחזרו מארגנטינה עם אזרחות ארגנטינית בדי להשתקע ולהשקיע בטנג׳יר את הכספים שעשו באמריקה.

גם במחוזות רחוקים שבאמריקה הדרומית שמרו יהודי צפון מרוקו על שפתם, החכיתיה; כך הם וכך צאצאיהם שנולדו בנכר. והעיד לפני מספר שנים יהודי החי כיום בצרפת: ״אוצרות החכיתיה הגיעו אלי… דרך סבתא, שהייתה אמנם רגילה הרבה יותר לחופי Rio de la Plata [בבואנוס איירס], ששם נולדה, מאשר לחופי Rio Martina שבתיטואן, ששם לא חייתה מעולם״.

בעקבות הצלחתם של כמה מיהודי תיטואן ובנותיה בוונצואלה נוצרה בקרקס קהילה גדולה מאוד — היא מונה כיום כ־15,000 איש; ובניה משמרים בקנאות את מרכיבי ה״רוח״ התיטואנית — החכיתיה, המנהגים והמסורת הקולינרית — והם אף מנסים לבטאה ולהעבירה באמצעות ספרים, כתבי־עת, תקליטים וסרטי קולנוע. בכתב־העת התרבותי של הקהילה, Magen-Escudo, מרובות הכתבות המחקריות והספרותיות על ההיסטוריה וההוויי של הקהילות שבצפון מרוקו. מתוך שישה כותרים שפרסמה עד כה ה Biblioteca Popular Sefardi- שניים הם ספרים על תיטואן, ועוד שניים דנים, בין השאר, במסורת הקהילות הצפון־מרוקאיות כמסד לחינוך הנוער היהודי ולהוויה היהודית הרצויה בקהילה. המרכיב הצפון־מרוקאי חזק מאוד בזהותם של בני הדור הצעיר שנולדו שם לא זו בלבד שהם יודעים מאין באו הוריהם, אלא אף מזדהים ב״מבני טנג׳יר״ או ״מבני " אל-קצאר ״ או ״מבני תיטואן״.

פורסם בקטגוריה מקדם ומים כרך ו'

הספרייה הפרטית של אלי פילו – קהלת צפרו -רבי דוד עובדיה זצ"ל

תאריך 4 באוגוסט 2016

העיר צפרו – היסטוריה. רבי דוד עובדיה פרק שני

במרחק עשרים ושמונה ק"מ דרומחת מזרחית מן העיר פאס, בקצה עמק ה " סייס " says' בתוך צמחייה צפופה של עצי פרי למינהם ואילני סרק שרידי יערות עד, חבוייה בין גבעות, שוכנת העיירה צפרו על שכונותיה הישנות, סימטאותיה, חנויותיה ודוכניה.

הנהר " אגאיי " aggai חוצה את העיר לאורכה, מימיו משקים את גנות העיר ופרדסיה, משמשים לצורכי בני העיר ככביסה ורחצה. עד לשנים האחרונות היו מעיינותיה מקור יחידי לאספקת מי שתייה לבני המקום. בהיותה גבוהה 850 מטר מעל פני הים, נתברכה באוויר הררי צח ויבש ובאקלים ממוזג שהוציא לה מטניטין של עיר קייט ונופש למחלימים והמבריאים.

תאריך ייסודה של העיר לוטה בערפל. אין ספק שעוד לפני שנת תמ"ב ( 682 ) השנה בה עבר עוקבא בן נפעא בארץ המערב ועשה נפשות לדת האיסלאם, קיים היה ישוב בשם " צפרו " תושביו היו ברברים משבט " מגראווא " , וכשאר תושבי מרוקו, מושפעים היו מתרבות השליטים הפניקים, ואחריהם הרומאים, הביזנטיטם. מיקומה על הדרך שבין הצפון לעיר סגלמאסה בדרום, ומקורות המים שבתחומה, עשאוה למקום חניית השיירות שנדדו תדיר מן הדרום הצחיח לצפון הפורה בחפשם אחר מקורות מים.

פורסם בקטגוריה הספרייה הפרטית של אלי פילו

תרומתה של יהדות מרוקו ללאומיות ולכינונה של מדינת ישראל-באדיבותו של דודי אסולין

תאריך 5 באוגוסט 2016

באדיבותו של דודי אסולין

אלף שנות עלייה

הפרס אינו מגיע לי, כי אם ל"מרוקאי" שהתעקש על המשך קיומו של היישוב בתנאים לא תנאים" – בן גוריון. קיבוץ יטבתה כיום

הפרס אינו מגיע לי, כי אם ל"מרוקאי" שהתעקש על המשך קיומו של היישוב בתנאים לא תנאים" – בן גוריון. קיבוץ יטבתה כיום – זה בכיתוב לתמונה המופיעה בפוסט

עוד מהמאה ה- 11 היו קהילות "מערביות" (כינוי ליוצאי מרוקו הנמצאת בצפון מערב אפריקה) בירושלים, בצפת ובחברון שחלקם היחסי היה גדול לאורך השנים. הסופרים, עוזיאל חזן, סוקר את האישים השונים שעלו ממרוקו לארץ במסירות נפש ושמרו על הגחלת של התורה בא"י. עיקר העלייה בזמנים ההם הייתה מפאס כמו רבי שלמה בן יהודה ששימש אב בית דין, מאוחר יותר עלו רבי מימון ובנו הרמב"ם. בתחילת המאה ה- 16 עלו לצפת רבי יששכר בן סוסאן, רבי סולימאן אוחנה, רבי מסעוד אזולאי, רבי יוסף טובול, רבי אברהם הלוי, רבי יהודה חליווה ואברהם הלווי ברוכים. במקביל עלו לירושלים רבי אברהם זכות, רבי יעקוב בירב, רבי מרדכי בן סוסאן ורבי יצחק בן יעקוב אבן צבאח. במאה ה- 17 וה – 18 עלו יהודים ממרוקו בעיקר במודל של רב ותלמידיו כגון רבי ישראל יעקוב חגיז שהקים בית מדרש בירושלים שהכשיר דיינים צעירים ע"י תלמידי חכמים מפולפלים ע"מ לשגרם לקהילות שונות בחו"ל. הרב חגיז שילב בתוכנית הלימודים – פילוסופיה, דקדוק, אסטרונומיה, חכמת הרפואה ולשון ספרדית. ללא ספק ישיבה מהפכנית ומיוחדת בעולם הישיבות דאז. רבי חיים אבן עטאר ("האור החיים") ששכנע רבים מתלמידיו לעלות לא"י וגייס כספים מהקהילה בליוורנו לטובת הקמת ישיבה בירושלים. רבי אברהם אזולאי, סבו של החיד"א, שעלה והשתקע בחברון. במאה ה- 18 עלו גם מהעיר מקנאס כמו רבי שמואל עמאר שהתיישב בטבריה ורבי יצחק קוריאט. עד כדי כך כמיהתם של יהודי מרוקו לא"י הייתה עזה שחכמי מרוקו התירו למכור ספר תורה כדי לממן את הוצאות העלייה, היתר שניתן רק למען לימוד תורה. פסק תקדימי נוסף עסק בשאלה מה קורה אם אחד מבני הזוג רוצה לעלות והשני מסרב – לא רק שאם הבעל רוצה לעלות רשאי אלא גם אם האישה רוצה לעלות ובעלה מסרב רשאית לעלות גם עם הילדים.

הרב פרופ' יהודה ביבאס.

במאה שקדמה לקום המדינה היו עליות בקצב מספרי נמוך שחברו לפזורה הספרדית בארץ – מרוסיה, רומניה, סרביה, פרס, הונגריה ובעיקר מצפון אפריקה. באותה תקופה העלייה ממרוקו לא רק שהייתה באופן יחסי גדולה מספרית ביחס לארצות מוצא אחרות, אלא אף מניעיה היו חיבה עמוקה והערצה גדולה לארץ האבות שכן לא רדיפות ומצוקות, לא פרעות ושלילת זכויות, לא חיי לחץ ועוני ולא הרפתקאות היו מנת חלקם של אותם עולים. רובם היו עשירים גדולים שעזבו מאחוריהם בתים, חצרות וארמונות ופיסות נדל"ן יקרות ערך כדי לחונן את עפרה של הארץ. עולים אלו לא הזדקקו ל- "מבשרי ציונות" מסוגים שונים אבל נציין את דמותו של הרב פרופ' יהודה ביבאס, אבי הציונות הרוחנית והמדינית ורבו של מבשר ציונות נוסף שחיי בסרביה, רבי יהודה אלקלעי. הרב ביבאס נולד להורים מרוקאים שהיגרו לגיברלטר. פועלו היה בהפחת רוח הגאולה בעם ישראל שתתממש רק בעליה לארץ הקודש. הוא אף קרא לאחוז בנשק כדי לבסס את ביטחונם של החלוצים, קריאה נועזת ביחס לתקופה ההיא. לא די לו היה בפריסת משנתו ממקום מושבו אלא הוא כיתת רגליו בכל רחבי אירופה ע"מ לדאוג שמסריו יועברו. בערוב ימיו עלה לארץ והתיישב בחברון.

כמות גדולה של רבנים עלתה מתחילת המאה ה- 19 ואילך ושיקמה, רוחנית וחומרית, בירושלים את ה – "עדה המערבית". רבי דוד בן שמעון (המכונה צוף דב"ש), בהיותו בן 28 רב צעיר ומבטיח שהספיק להעמיד תלמידים הרבה, גמר אומר לעלות לארץ. הוא החייה את הקהילה המערבית בירושלים והפיח רוח בהמונים רבים לעלות ולחבור לקהילה המשתקמת. לזכותו נזקפה מעורבות מכרעת בהקמתה של "מחנה ישראל" השכונה הראשונה מחוץ לחומות. מהלך פורץ דרך בתקופה ההיא (רות קרק מוכיחה במאמרה: "המערביים – ראשוני הירושלמים בבניית שכונה מחוץ לחומה" ש-"נחלת שבעה" הוקמה לפחות שנה מאוחר יותר). מעורבות גדולה הייתה לו בעידוד ושליחה של משפחות לגרעיני התיישבות ברחבי הארץ. רחמים שלמה אבושדיד היה יד ימינו של צוף דב"ש, היה עשיר בעל השכלה רחבה. קנה אדמות רבות בשכונת "מחנה ישראל" וסייע רבות ברמה החומרית לבני העדה. רבנים נוספים כגון הרב שלום בוחבוט, הרב רפאל אלעזר הלוי בן טובו, הרב משה בן מלכא, הרב נחמן בטיטו, הרב יוסף חיים הכהן ועוד רבים עלו בתקופה ההיא כתוצאה מכמיהה עזה לארץ והיוו חלק ממנהיגיה של הקהילה הספרדית בכלל ושל העדה המערבית בפרט. בנוסף, רבים מרבני העדה המערבית היו שד"רים (שלוחי דרבנן) לקהילות יהודיות בתפוצות וגייסו כספים רבים לפיתוחה הרוחני והחומרי של ירושלים. על רבנים, קדושי עליון, אלו ונוספים מרחיב בלשון נעימה ומגבה בתעודות ועדויות הרב שלמה דיין בספרו: "חכמי המערב בירושלים

פורסם בקטגוריה תרומתם של יהודי מר. ליישוב הארץ

זעקת יהודי מרוקו – יצחק – משה עמנואל

תאריך 5 באוגוסט 2016

יהודי מרוקו בישראל

הקשר בין יהודי ארץ־ישראל ויהודי צפון־אפריקה לא נתק במשך הדורות. יהודים מאפריקה הצפונית גרו בירושלים עוד בימי ״השליחים״ ומאגרותיהם הננו למדים, כי בירושלים היה בית כנסת מיוחד, שבו התפללו היהודים, שבאו מקורינו (אשר מעבר למצרים), הוא צפון־אפריקה. הם נמנו בין המתנגדים לתעמולת ״השליחים״ (מעשי השליחים י׳ ט,)״ אחרי חרבן הבית השני נלחמו יהודי קירינקה ( טריפולי ) עם יהודי ארץ־ישראל כנגד הרומאים. בתקופת ימי הבינים קמו מדקדקים עבריים מקרב יהודי צפון-אפריקה, והם: רבי יהודה בן קוריש, מוצאו מתאהרת שבמרוקו, רבי יהודה בן דוד חיוג׳ ודוגש בן לברט הלוי, שמוצאם מפאס במרוקו.

מפרשי התלמוד הראשונים רבנו חננאל ורבנו נסים גאון, שמוצאם מקירואן בתוניס. הפוסק האחרון הגאון הגדול היה רבי יצחק אלפסי (הרי״ף) —שמוצאו מפאס. לפי כתבי־יד עתיקים, שנתגלו באחרונה, היו שליחים מיוחדים מיהודי פולין׳ שהיו פונים בשעת צרה ליהודי צפון-אפריקה לבקש עזרה, בין השאר ״לפדיון שבויים״.

יוסף בן מתתיהו מספר, שקהילות בישראל בצפון-אפריקה היו רגילים לשלוח כסף השקלים תרומה לבית־המקדש ביד אצילי בני־ישראל, שנבחרו לעריהם בבל שגה לעלות לרגל לירושלים. ובכל עיר ועיר היתה קופה מיוחדת. גם אחרי חורבן הבית היו זורמים תרומות יהודי צפון־אפריקה לארץ־ישראל.

מצפון־אפריקה באו העולים הראשונים גם בעתות צוקה. מתוניסיה עלה הרב ר׳ שלמה בן יהודה עם צאן מרעיתו. חמשים שנה. לפגי בוא הרמב״ן לירושלים היתה בארץ־ישראל ״קהלה מערבית״ לפי עדותו של רבי יהודה אלחריזי, הנוסע ר׳ משה באסולה מספר שבמסעו לארץ־ישראל פגש בשנת ,רפ״ב בירושלים ובצפת קהילות מערביות. ובראש קהילה ירושלים עמד ר׳ יצחק שולל רבי עובדיה מברטנורא בשנת רמ״ה (1485) מספר׳ שהיו מתפללים בירושלים לפי מנהג ״המערבים״. (צפון־אפריקיים), שנוהגים כדברי הרמב״ם ופוסקים באיסור והיתר לדעתו״.

מידע מתוך הויקיפדיה

משה באסולה

רבי משה באסולה (לעתים בסולה; נולד ה'ר"מ 1480 בפזארו, איטליה – ה'ש"כ 1560 בצפת) רב ומקובל. ספר מסעותיו זכה לפופולאריות רבה.

שמו המלא הוא רבי משה ברבי מרדכי באסולה. כינה את עצמו 'הצרפתי' ולכן ייתכן שמוצאו מצרפת. רבי משה היה בן למשפחת רבנים ידועת שם בארץ ישראל ובאיטליה בין המאה ה-15 למאה ה-18. שם משפחתו של רבי משה – 'באסולה'- מלמד שמקור המשפחה הוא כנראה מהעיר בזל ( הצורה הלטינית של השם בזל היא :Basilea) שבשווייץ.

שימש בצעירותו רבנות בעיר הולדתו פזארו. בשנת 1521 הפליג לארץ ישראל דרך כרתים וקפריסין וסייר בה כשנה חצי. את רשמיו בביקורו זה הנציח בספר הקרוי "ספר המסעות". ספר זה הוא מקור עשיר לתיאור ארץ ישראל, אתריה ותושביה באותן שנים ובמיוחד הקהילה היהודית.

לאחר שחזר לאיטליה התגורר רבי משה באסולה באנקונה ועמד בה בראש ישיבה. בערוב ימיו עלה רבי משה לארץ ישראל וקבע את מושבו בעיר צפת, שם קשר קשרי ידידות עם רבני העיר ובמיוחד עם רבי משה קורדובירו. בנו של רבי משה, הרב עזריאל, היה תלמיד חכם ידוע. ובין תלמידיו היה רבי יהודה אריה מודינא.

שמו הונצח ברחוב בשיכון דן, תל אביב.

ספר המסעות

בספר זה מתאר רבי משה באסולה אתרים שונים בארץ מצפונה לדרומה (רשימה חלקית): טריפולי, ביירות, צידון, ברעם, עין זיתים, צפת, מירון, עכברה,פקיעין, עמוקה, גוש חלב, דלתון, כרם בן זמרה ובשמה דאז 'ראס אל אחמר', חוקוק, קבר יתרו בקרני חיטים, שכם, ירושלים, חברון.

בכל מקום שבקר תיאר רבי משה את יושבי הארץ, מספר היהודים היושבים בכל יישוב ועיסוקיהם והאתרים החשובים ליהודים (קברי צדיקים, בתי כנסת ועוד) שבכל מקום. תקופה מסוימת של ביקורו זה בארץ ישראל, התגורר רבי משה ביישוב עין זיתים. באותה העת הייתה בעין זיתים קהילה יהודית עם כארבעים משפחות.

הספר נקרא בשמות שונים לאורך הדורות. בתחילה הודפסו רשמי המסע כחטיבה בתוך הספר 'שבחי ירושלים' לרבי יעקב בן משה חיים ברוך (דפוס ליבורנו תקמ"ה – 1785) וללא ציון שמו של רבי משה באסולה כמחבר רשימות המסע. רשמי המסע עמדו לפני רבי עזריה מן האדומים והוא קרא לספר: קונטריס מהלך הגאון הר"ר ר' משה באסולה. עם השנים זכה הספר לאהדה והודפס במהדורות רבות. בשנת 1938 הוציא לאור יצחק בן צבי מחדש את הספר והפעם עם שמו המפורש של המחבר.
ר' עובדיה מברטנורא.

– רב ומפרש המשנה, חי במאה הט"ו באיטליה ומת בירושלם בערך בשנת 1500. היה תלמיד מהר"י קולון, והוא מזכירו בשו"ת שלו (סי' ע). שימש כרב בעיר ברטינורו (Bertinoro) במחוז פלורי באיטליה, והוא מכונה על שם העיר הזאת.

החליט לעלות לירושלים, עזב את אביו הזקן ובני ביתו ונסע לאה"ק דרך מצרים. ביום י"ג ניסן שנת רמ"ח (1488) בא לעה"ק ירושלם. הזקנים והרשעים (בעלי המוכסין) לא נגעו בו לרעה, והוא קנה את לב כל הבריות לאהבה. הכל רצו לבהכ"נ לשמוע את הדרשות שהיה דורש בעברית פעמים בחודש. היו שומעים את דבריו ואינם עושים אותם. לא היו בירושלם נושאי מתים והולכים אחרי המיטה, ע"כ נעשה הרב החסיד הזה בעצמו לקובר מתים.

בני ביתו באיטליה היו עשירים, וחיו בצניעות כדי לשלוח לו מאה זהובים [לשנה] ולשמור הכנסת אורחים בכבוד (רשד"ם דרוש א). הרדב"ז מזכירו בשו"ת שלו (ליוורנו תי"ב סי' ק"ת) ואומר עליו שהיה מפורסם בחכמה וראש לכל רבני ירושלם.

אחר גירוש ספרד בשנת 1492 נוספו יהודים שבאו להתיישב בירושלם, ור' עובדיה ייסד ישיבה שנתמכה ע"י ר' יצחק בן נתן שולאל הנגיד ממצרים. ר' עובדיה השתדל להוריד את המס הכבד ששמו בעלי המוכסין שקורא "זקנים" ובפרט המס שהושם על ת"ח. אחרי 12 שנים בירושלים נפטר רבנו עובדיה ונקבר במערה קטנה לרגלי הר הזיתים.

הרבנים הגדולים שהיו בחברתו שמרו על תקנותיו ומפעלותיו (עי' מחברת "ירושלם" שנה ב' וג' היהודים בארץ הצבי). ר' שלמה מאורבינו אומר כי רבי עקיבא היה ממשפחת ירא וקורא אותו שר ונגיד בישראל, ממנו חפר אוכל והיה לו נר ה' (סוף ספר אוהל מועד)

פורסם בקטגוריה זעקת יהודי מרוקו

שכונה חלוצית בירושלים – רות קרק

תאריך 5 באוגוסט 2016

אופי השכונה-מן הנאמר לעיל וכן ממפת התפתחות השטח הבנוי ב״מחנה ישראל״ בין השנים 1918-1864 שהוכנה למאמר זה (איור 2) בולטים שני שלבים בגידולה. הראשון חל בימי כהונתו של הרדב״ש, והשני בימי רבנותו של הר׳ נחמן בטיטו, בעשור הראשון של המאה הנוכחית.

בסך־הכל מדובר בשכונה קטנה למדי במספר בנייניה ואוכלוסייתה. בשנת תרל״ג (1871) נמנו בה כעשרים בעלי־בתים. מספר זה עלה לשלושים בתי־אב בשנת 1897 בזמן מלחמת העולם הראשונה (בשנת 1916) ירד המספר לעשרים ושניים בתי־אב שכללו 51 נפשות.

הספירה של שנת 1916, אם כי אינה שלמה לחלוטין, מביאה אף פירוט ביחס להשתייכותם העדתית של תושבי השכונה ועבודתם. 43 נפשות מתוך הגרים בת (19 בתי־אב) היו מערביות ו־8 הנותרות (3 בתי־אב) ספרדיות. לרובם (44 נפשות) היתה נתינות עות׳מאנית. מספר הנקבות שגר בה היה כמעט כפול ממספר הזכרים (33 לעומת 18), מה שמזכירנו את תיאורי האלמנות שלעיל. הדבר מסביר אף את המספר הקטן של מפרנסים (ראשי 6 בתי־אב) שעסקו באומנות, כלי קודש ועבודות שונות.

עד סוף התקופה העות׳מאנית נבנו מבנים של לא־יהודים רק ממערב לשכונה, כאשר מצפון גבלה עם בית־הקברות המוסלמי בממילא, בדרום עם המטעים של היוונים אורתודוקסים בניקופוריה ובמזרח בשטח שהיה ברובו טרשי. מפאת מיקומה היתה ״מחנה ישראל״ מבודדת במקצת מן השכונות היהודיות שרובן צמחו בצפון מערב העיר העתיקה. יש להניח לכן שרוב הקשר של בני השכונות התנהל עם העיר העתיקה, מה גם שרוב בני העדה המערבית עדיין שכנו בתוכה.

בתי השלב הראשון נבנו כפי הנראה בהתאם לצורת החלקות, ועל־כן היו בעלי צורות בלתי־סדירות, מלבניות ובעלות אלכסונים מוזרים לעתים. הם גבנו כולם באבן גיר והיו בני שתי קומות ברובם. בחלק גדול מהם היו חצרות פנימיות. שני הבתים שהוקמו בשלב השני היו בתים טוריים, חד־קומתיים ומורכבים מחדרים, חדרים בדומה לבתי־כולל אחרים בירושלים (ראה באיור 3) הבית שבפינת רחוב הס ורחוב דוד המלך.

רוב הבנייה התנהלה על ־פי הטכניקות והסגנון המסורתי והתאפיינה בחדרים מקומרים בעלי קירות אבן עבים מאוד עם מילוי המכונה דבש. הפתחים היו מקושתים וכן חלונות כפולים מקושתים ובעלי קשת תומכת מעל לקשת החלון. הגגות הראשונים היו כיפתיים או שטוחים (ראה איור 2), ובבניינים שנבנו בסוף התקופה, בעלי גגות רעפים. בחלק מהבניינים קיים שימוש באבן מצבע וסיתות שונה סביב החלונות והדלתות, וברצועה שמתחת לגג.

הבית המצוי במרכז השכונה הנו מבנה מעניין במיוחד והופעתו מונומנטלית (ראה איור 3). פינותיו מקושטות בשינוץ של אבן לבנה. יעודו בתקופה העות׳מאנית לא התברר לי בבטחון עד היום. הבניין נבנה ברובו בתקופה אחת, עם מעט תוספות מאוחרות יותר. התכנון החיצוני שונה במקצת בשתי הקומות, כשבראשונה נראה שילוב פתחים מרובעים ומקושתים, ובעליונה מקושתים בלבד. התכנון הפנימי כמעט זהה בשתי הקומות, כשהוא מבוסס על אולם מרכזי, ממנו יוצאים חדרים גדולים ומקומרים לשני כיוונים.

סוף דבר

במאה הקודמת הונחו היסודות לצמיחתה וקיומה של עדה מערבית בירושלים. הנחתם קשורה לאישיות מיוחדת במינה, הרב צו״ף דב״ש שמאז עלותו לארץ־ישראל והשתקעותו בירושלים בשנות החמישים ועד מותו בסוף שנות השבעים לא נח ממאמציו למען המערביים בירושלים. לאחר עשור של הכנת הקרקע, הגיעו פעילותו והצלחתו לשיא מאמצע שנות השישים ואילך.

מאמציו התמקדו בנסיון לשיקום העדה המערבית בירושלים ושיפור קיומה העצמאי מבחינה ארגונית. כמו־כן השתדל כל ימיו למצוא פתרונות חדשים להקלת מצבה החומרי של העדה. אלו הורכבו משילוב של מתן תמיכות מתרומות רבות שגויסו ביוזמתו ברחבי העולם היהודי בארץ ובחוץ־לארץ, ושל חיפוש מקורות פרנסה שונים עירוניים וכפריים (כגון התיישבות במוצא, או בפרדם מונטיפיורי ביפו).

אחד מן ההישגים הממשיים של הרדב״ש היה בתחום הבנייה. הודות להשתדלותו נבנו מוסדות דת, חינוך ורווחה של קבע לבני קהילתו, כמו גם בתי־מחסה שהקלו על מצב הדיור השפל ששרר באותם ימים. המוסדות ובתי־המחסה הוקמו הן בתוך העיר העתיקה והן מחוצה לה בשכונת המערביים.

גם השכונה החלוצית ״מחנה ישראל״, שנבנתה ביוזמתם של יחידים מבני הקהילה כשכונה היהודית הראשונה של בני ירושלים שמחוץ לחומה, גדלה בהמשך בזכות השתתפותו של כולל המערביים שבהנהגת הרדב״ש והוועד המבצע שעזר בצדו. התפתחות נוספת חלה בה בימי כהונתו של הרב נחמן בטיטו בעשור הראשון של המאה. שכונה קטנה זו, המסמלת את ראשית תהליך היציאה מן החומה בירושלים, היתה אחד ממוקדי החיים של העדה המערבית במאה שעברה.

סוף המאמר " שכונה חלוצית בירושלים – מאת רות קרק

פורסם בקטגוריה חלוצים בדמעה - ש. שטרית

הכוונת נוער דתי ומסורתי מצפון־אפריקה למגזרי קליטה לא־דתיים (1956-1948)- ישי ארנון

תאריך 5 באוגוסט 2016

פיזור בצל עימות

הכוונת נוער דתי ומסורתי מצפון־אפריקה למגזרי קליטה לא־דתיים

ישי ארנון

מבוא

בשנות העלייה הגדולה (1956-1948) עלו ארצה למעלה מ־800,000 עולים, בתוכם כ־176,000 מהארצות מרוקו, תוניסיה, לוב ואלג׳יריה. רוב העולים מצפון אפריקה עלו בעלייה הכללית, ואחרים עלו במסגרות שכוונו להתיישבות המושבית והקיבוצית. חלק מהנוער, גילאי 15-12, הועלה במסגרת המחלקה לעליית ילדים ונוער של הסוכנות היהודית [להלן: עליית־הנוער].

עליית־הנוער נוסדה בשנת 1934. מאז ועד לשנת 1949 היא העלתה נוער בעיקר מאירופה. בשנת 1949 — לאחר הידלדלות המאגר של עולים־בכוח מקרב הנוער היהודי באירופה, מחד גיסא, וראשית העלייה ההמונית מארצות ערב, מאידך גיסא — החלה עליית־הנוער בהעלאתו של הנוער מארצות ערב, ובכללן מארצות צפון־אפריקה. לדידה, היתה זו פעילות של הצלה, ובעיקר פעילות הבאה להגשים את יעדה המרכזי: להכשיר עתודה של חלוצים להתיישבות החקלאית בארץ־ישראל.

הורים בצפון־אפריקה היו מעוניינים בעליית ילדיהם באמצעות עליית־הנוער מסיבות שונות. ראשית, הם קיוו כי באמצעותה יזכו ילדיהם לעתיד טוב יותר בארץ. שנית, על רקע הגבלת העלייה קיוו ההורים כי בעקבות עליית ילדיהם יקדימו מוסדות העלייה את עלייתם הם. שלישית, ״תקנות הסלקציה״ התירו את עלייתן של משפחות שיש להן מפרנס, ושתלויות בו עד חמש נפשות בלבד. מסירת ילדים לעליית־הנוער צמצמה את מספר הנפשות במשפחה והקלה עליה לעבור את הסלקציה. התוצאה היתה שבשנות העלייה הגדולה עלו בעליית־הנוער מארצות צפון אפריקה כ־8,000 צעירים לעומת 113 בלבד בשנים.1948-1934

נוער זה נקלט בארץ במסגרות חינוך והתיישבות של עליית־הנוער או בחסותה, שרובן השתייכו לתנועות ולזרמים חינוכיים שונים. במהלך קליטתו התפתחה תופעה של קליטת נוער דתי ומסורתי במסגרות לא־דתיות. תופעה זו והשמועות שנפוצו בעקבותיה בארץ ובחו״ל גרמו תסיסה בחוגים דתיים שונים, והם נאבקו לחיסולה ולהבטחת קליטה דתית לנוער הדתי והמסורתי.

אף שפרשה זו הסעירה את החברה הישראלית בשנות החמישים ואחריהן והיתה מדי פעם בפעם מקור לוויכוחים ציבוריים חריפים, היא טרם זכתה להארה נאותה במחקר ההיסטורי. מתוך הנושא הכללי של קליטת הנוער מארצות ערב ידון מאמר זה בהיבט של קליטת הנוער מצפון־אפריקה. במהלך הדיון עולות השאלות: מה היו ממדי התופעה? האם נכון טענו חוגים דתיים מסוימים, שהיא הקיפה את רוב הנוער העולה? מה היו גורמיה? האם היא נבעה מכורח המציאות בקליטה ומטעויות בהכוונת הנוער, או שמא היתה זו מדיניות עקרונית ומתוכננת? באיזו מידה השיגו החוגים הדתיים את יעדיהם, והאם הם הצליחו לשרש את התופעה הנדונה? בשאלות אלה ואחרות נדון במאמר זה.

א. קליטתו של נוער דתי ומסורתי במסגרות לא־דתיות מארץ המוצא לארץ־ישראל

שורשי התופעה הנדונה מצויים בארצות המוצא של העולים. היא התפתחה בבתי עליית־הנוער בדרום־צרפת, והגיעה למיצויה המלא בארץ. כרקע להבנתה ראוי לברר תחילה את דרכי גיוס הנוער והעלאתו, ובעיקר את שיטת מיונו ואת הגדרת שיוכו לתנועות ולזרמים החינוכיים השונים.

עליית־הנוער מלוב החלה בסוף שנת 1948 ונמשכה עד לראשית שנת 1951. בתקופה זו עלו כ־570 נערים ונערות בני 15-12 ונקלטו במגזרי עליית־הנוער בארץ. הנהלת עליית־הנוער הגדירה אותם באופן כוללני כ״דתיים״, וכך הם עלו ישירות למחנות המעבר של עליית־הנוער בארץ. עליית־הנוער ממרוקו, מתוניסיה ומאלג׳יריה החלה בשנת 1948, ועד לשנת 1956 עלו למגזרי עליית־הנוער בארץ כ־7,500 נערים ונערות. רובם עלו ממרוקו, חלקם מתוניסיה, ומיעוטם מאלג׳יריה. שלא כעולים מלוב, לא הוגדרו העולים הללו הגדרה כוללנית, אלא מוינו והוגדרו על־ידי אנשי עליית־הנוער במקומות השונים. חלק מהנוער בארצות מרוקו ותוניסיה גויס על־ידי תנועות־הנוער החלוציות — ״דרור״, ״השומר הצעיר״, ״הבונים״, ״הנוער הציוני״ ו״בני עקיבא״ — שפעלו באותן הארצות, והוא הועלה ארצה בקבוצות השייכות לתנועות שגייסוהו.

רוב הנוער גויס באותן הארצות על־ידי נציגי עליית־הנוער. לנוער זה לא הוגדרה זיקה לתנועה כלשהי. לעומת זאת, התקיים לעתים קרובות בירור באשר לנטייתם הרוחנית של הנערים. נציג עליית־הנוער נפגש עם בני הנוער ועם הוריהם. הם נשאלו על אורח חייהם, אך בדרך־כלל לא נשאלו אם דתיים הם או באיזה זרם חינוכי יחפצו להיקלט בארץ, וגם לא ניתנה להם התחייבות לקליטה במקום דתי. ההורים, הם שנתבעו להתחייבות: הם התחייבו להפקיד את חינוך בנם בידי עליית־הנוער לתקופה של שנתיים לפחות. על־פי התרשמותו של הנציג הוא המליץ על הזרם החינוכי המתאים לנער בארץ המלצה זו צוינה ברשימות מידע על הנערים שנשלחו לבתי־הילדים בצרפת ולארץ ישראל.

פורסם בקטגוריה ממזרח וממערב-כרך ז'

מורשת יהדות מרוקו

יהדות מרוקו עברה ותרבותה – La Préservation, la Diffusion & le Rayonnement du Judaïsme Marocain

ריכוז הפיוטים מאתר פיוט לט' באב

מונטיפיורי במרוקו – אליעזר בשן

שושלת לבית פינטו-אהוד מיכלסון

ב. הקדש קרקעות העניים בקהילות יהודי מרוקו

Le château de Cambous et l’aliyah des jeunes Par Christian Pioch

קינות ומנהגים לט' באב-נוסח יהודי מרוקו

הסכמי מרוקו עם מדינות באירופה-חסן הראשון, 1873 – 1894- אליעזר בשן

פזורת יהודי צפון מרוקו ו " הרוח של תיטואן " יצחק גרשון

הספרייה הפרטית של אלי פילו – קהלת צפרו -רבי דוד עובדיה זצ"ל

תרומתה של יהדות מרוקו ללאומיות ולכינונה של מדינת ישראל-באדיבותו של דודי אסולין

זעקת יהודי מרוקו – יצחק – משה עמנואל

משה באסולה

ספר המסעות

שכונה חלוצית בירושלים – רות קרק

הכוונת נוער דתי ומסורתי מצפון־אפריקה למגזרי קליטה לא־דתיים (1956-1948)- ישי ארנון

Recent Posts

הירשם לבלוג באמצעות המייל

רשימת הנושאים באתר