מורשת יהדות מרוקו

מנהגים שונים בתשעה באב

כלי בישול

ביום תשעה באב, נהגו הערבים להביא לשכונת היהודים, כמה סוגי כלי־ בישול מחרס, זעירים כגון: סירים, קדרות, כדים, תנורים והכל מחרס והיהודים רכשו את הכלים האלה עבור בנותיהן הקטנות בתור צעצועים משום שהיו מאוד אהובים עליהן, אף־על־פי שבפורים זכו הילדים בצעצועים מסוג שונה, צעצועי ט׳ באב היו מאוד עדיפים ורצויים יותר. הילדות שיחקו ובשלו בכלים האלו יחד עם בנות השכנים.

נוסף לכלי בישול אלה, הביאו הערבים ביום תשעה באב, שני סוגי כדי חרס מיוחדים לשתיית מים. לא היה בית יהודי שלא היה קונה את הכדים האלה הנקראים בערבית־יהודית: אחד בשם ״.אל-ג'רראף "  והשני " אל-קללא ". הקדרים הערביים נהגו לצייר על הכדים הללו כל מיני ציורים בעיטרן שחור הנקרא: " אל-לאטוך ". את העיטרן הזה נהגו להוסיף אותו למים והוא נתן למים טעם טוב, שיפר וסינן אותם, במיוחד בחודשי תמוז־אב החמים.

משחק הקלפים

כמו בפורים, כן גם בתשעה באב היו אנשים ריקים שנהגו לשחק בקלפים.

עוד מתחילת חודש תמוז, היו מתארגנות כנופיות כנופיות של אנשים פשוטים וחסרי מעש, מתכנסים בבתים פרטיים, כל ערב אצל אחד מחברי הכנופיה ומשחקים בקלפים, לפעמים עד אור הבוקר ובסכומים די רציניים.

מקור מנהג זה אינו ברור דיו, יש אומרים כי הוא ״פירור מהשבתאות״, משום שתנועה זו ביקשה אז, להפוך את יום תשעה באב, ליום ששון ויום טוב ליהודים. ראוי לציין, כי ראשי הקהילות והרבנים לא ראו בעין יפה את המנהג הנלוז הזה של משחק הקלפים וגינו בכל לשון של גינוי את מארגני המשחקים וייחסו אותם לאנשי שולי החברה.

פתגם יהודי עממי נפוץ במרוקו, מגנה גם הוא, את כל משחקי הקלפים בחודשי תמוז־אב, במטרה לעשות רווחים קלים בתשעה באב, וגם אלה שעושים מלאכה ביום זה ואומר: " פלוס איכה ומי כמוכה, מא פיהום חת'א ברכה "

תרגום: ״מעות איכה ומי כמוך, אין בהם שום ברכה״.

הערת שלי א.פילו. יש לזכור שהמנהגים המוזכרים לעיל, הינם במקורם בעיר מקנאס, ולא בהכרח נהוגים בשאר ערי מרוקו , למשל, את הכדים הקטנים בקזבלנקה, קיבלנו בחול המועד של פסח….לא זכורים לי משחקי קלפים בט' באב, והפתגם האחרון, נאמר על מי שעובד באותם הימים, בפורים ובט' באב….

רכיבה על חמורים

מנהג מוזר קיים בכפרי האטלאס. ביום תשעה באב, בעוד האמהות נמצאות בבתי העלמין ומקוננות ליד קברי יקיריהן, יוצאים הבנים הצעירים ומתחרים ביניהם ברכיבה על חמורים סביב בית הקברות. משערים שזה רמז לקלגסי רומי, בהתקיפם את ירושלים.

מנהג דומה קיים גם בכפר מסלאתא, אחת הקהילות העתיקות ביותר בארץ לוב, שם היו הנערים רוכבים על חמורים ביום ט׳ באב, משעות הבוקר ודוהרים עליהם במשך כל שעות היום. משערים שמנהג זה קשור עם האמונה שהמשיח נולד ביום תשעה באב אחר הצהרים והרכיבה על חמורים רומזת ״למשיח העני ורוכב על חמור״ ובפסיקתא, אמר אביי: אין משיח בא אלא בתשעה באב לפי שקבעוהו אבל בזמן זה, ועתיד הקב״ה לעשותו יום טוב שנאמר: והפכתי אבלכם לששון (ירמיה לא, יב) .

ובתוניסיה: כמה מיהודי תוניס היו מושחים בליל תשעה באב את פתח ביתם ואף את ידיהם בשום, כדי להרחיק את העקרבים. יסוד המנהג הזה, הוא באמונה, כי העקרבים יוצאים מחוריהם דווקא בליל תשעה באב.

ברית מילה ביום תשעה באב

נהגו למול ביום תשעה באב אחר תפילת שחרית, בסביבות שעה אחת אחר הצהרים ויש שעשו את הברית רק אחרי תפילת מנחה בשעה חמש בערך.

הנולדים בחודש אב זכו לשם מנחם ובמיוחד מי שנימול ביום ט׳ באב, משום שלפי האמונה, המשיח נולד ביום ט׳ באב. לכבוד אליהו בעל הברית, לובש אבי הבן את בגדי שבת לפני הברית, וכמוהו עושה גם הסנדק.

שעת הנחמה ומנהגים שבתאיים

החל משעה שלוש אחר הצהרים, האבל מתחיל לפוג ובמקומו באה שעת הנחמה. הנשים נהגו לכבד את הבית, וכן את הרצפות ולהתחיל בהכנת העוגות. בזמנים קדומים, אחרי תפילת מנחה, נהגו הנשים לסייד ולהעביר קו של סיד בצבע כחול, סביב הקירות הפנימיים של הבית ועל הפנלים של הבית.

בקרב הגברים, היו שנהגו ללבוש בגד חדש בערב אחרי הצום, וזה לכבוד משיח בן יוסף, שלפי האמונה נולד ביום תשעה באב בערב.

בתוניסיה היו שנהגו לגזור אחרי־הצהרים בד לבגדים חדשים או כלים חדשים והיו אף שמסיידים את בתיהם, בתקווה ובאמונה כי יום האבל ייהפך לעתיד לבוא ליום של שמחה.

הערת המחבר : ״הדבר נתהווה בזמן שבתי צבי, משיח השקר… שאחזו את הרצועה מן האמצע, ועשו חצי יום הראשון תשעה באב והשלימו התענית, ועשו ממתקים לסימן שמחה״ ראה: נוהג בחכמה, עמי רמז_; אוצר המכתבים, ח. ב. אלף יח: בעיר תלמסן שבאלג׳יריה, נהגו בסעודת הלילה של פתיחת הצום, לשחוט בקר ולאכול בשר והיו גם משפחות שנהגו ללבוש בגד חדש בשעת מנחה של יום ט׳ באב,- הגיד מרדכי, מנהגי לוב עמי 326 : אחרי מנחה, הקצבים היו נוהגים לשחוט בהמות עבור האוכלוסיה היהודית. הבנות שלהם נהגו לשטוף את הבית אחר חצות היום, וכן את הכלים ובליל מוצאי טיבאב נהגו יהודי לוב לשחוט תרנגול לכל אחד. על הפיכת ט׳ באב ליום טוב, ראה: נר המערב, פרק יא, עמי קנה, ציצית נובל בהרבה מקומות. א27) ילקוט המנהגים עמי 516.

עוגות תשעה באב

לפתיחת הצום נוהגים יהודי מרוקו להכין הרבה עוגות, במיוחד שני סוגי עוגות שכל משפחה חייבת להכין. אחת בשם " לחלווא דזנזלאן "  ־מין ממתק (nougat) מיוחד עשוי מתערובת של זרעוני פשתן ושומשום חום, קולים את שניהם, אח״כ מוסיפים להם סוכר, מעט שקדים, מטגנים את הכל בתוך מגש שטוח . לאחר שהממתק טוגן היטב, חותכים אותו לריבועים קטנים ומחלקים לבני הבית. הממתק השני נקרא " לחלוואה דלעזין "  . להכנתו משתמשים בקמח, ביצים ומטגנים בשמן. אח״כ שופכים סוכר נוזל על הממתק שנתקבל וגם אותו חותכים לריבועים. מנהג זה הוא גם כן שריד מהשבתאות.

לחריוא

מלבד העוגות, נוהגות עקרות־הבית, עד היום בארץ, להכין מרק מיוחד לפתיחת הצום, בשם יילץז\־יץ־^־יי, זהו מרק מאוד סמיך, חמוץ וגם מאוד טעים.

סוף המאמר " מנהגי ט' באב " מאת רפאל בן שמחון, מתוך הספר " יהדות המגרב "

הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

חידוש העלייה מצפון אפריקה בשנת 1954.

השפל בעלייה הגיע לשיאו בשנת 1953 : הנהלת הסוכנות תכננה עליית 60.000 יהודים – אך בפועל עלו 11326 בלבד. בשנה זו ירדו מהארץ 7095 יהודים. אם נקזז את הירידה מהעלייה, " התעצם " היישוב היהודי בארץ ב- 4231 יהודים בלבד.

תחילתה של שנת 1954 לא בישרה גידול בעלייה , וזאת מאותם טעמים ידועים, כפי שהסבירם ראש מחלקת העלייה. יצחק רפאל " שערי מזרח אירופה נשארו נעולים ; יהודי מערב אירופה ואמריקה אינם רוצים לעלות ; ועליית יהודי צפון אפריקה – המקור היחיד לעלייה – נבלמת בגלל הסלקציה.

במקביל הגיעו לממשלה ולהנהלת הסוכנות הדיווחים על החמרת מצבם הביטחוני של יהודי מרוקו בחודש מאי 1954 נערך דיון ב " מוסד לתיאום " על חידוש העלייה מצפון אפריקה. ראש מחלקת העלייה, ש"ז שרגאי, הציע להעלות 30.000 – 40.000 יהודים ממרוקו ומתוניסיה ובעיקר מכפרי הדרום ששם הסכנה מרובה.

על מנת להדגיש את ריחוקם, בדידותם וסכנתם של יהודי הכפרים סיפר על אותו מקרה, שבו נרצחו 12 משפחות יהודיות – אך הידיעות על כך הגיעו לארץ רק כעבור שלושה חודשים ! לכן הציע שרגאי להעלות ולחסל כפרים שלמים ללא סלקציה ובסיוע של הג'וינט. עוד הוסיף כי, אם תתקבל החלטה להעלותם היום, לא נוכל לבצע זאת לפני מחצית השנייה של 1955 בשל בעיות ארגון וקליטה.

ראש מחלקת הנוער והחלוץ, משה קול, סיפר כי לפני חודשיים – מרץ 1954 – ביקר במרוקו ונוכח לדעת כי היהודים שם מרגישים שהמצב המדיני מתערער, ושדוחקים אותם מפרנסתם. כן אמר שיש לפתור את בעיית איחוד המשפחות : נערים מצפון אפריקה, שעלו בעליית הנוער וחלקם אף שירת בצבא, מדברים כל הזמן על עליית הוריהם, ויש לתת לכך פתרון.

לעניין איחוד המשפחות התייחס לוי אשכול, שר האוצר וראש מחלקת ההתיישבות : " אני רוצה להגיד באופן ברור וגלוי : איננו מעוניינים בהורים, אם זכינו משהילדים כאן ואפשר לדחוק את הבאת ההורים צריך לעשות זאת "

גיורא יוספטל, הגזבר, וראש מחלקת הקליטה, התנגד להחלטה על חידוש העלייה מצפון אפריקה. הוא ביקש ששרגאי, היוצא לצפון אפריקה, יכין " דין וחשבון " – ורק לאחר מכן יוחלט ; שכן אין אנו רוצים להכניס חולים לארץ.

ראש הממשלה ושר הביטחון, משה שרת, סיכם את הדיון :

יש לעשות מאמץ לחידוש העלייה מצפון אפריקה, אין לעשות זאת בחופזה ובקלות דעת, אלא לאחר הכנה רצינית. שרגאי יכין סקר סוציאלי ורפואי בסיורו שם, ואנו נמתין לתוצאות הסקר.

הנה כי כן, גם כשקיבל ראש הממשלה דיווח על רצח משפחות יהודיות – לא נחפז……….

בדיון ב " מוסד לתיאום " ביוני 1954 השתתף גם יעקב צור, שגריר ישראל בצרפת, ולדבריו : לגבי מרוקו אין מצב של צורך בהגירה המונית – אם כי יש לחץ גלוי של טרוריסטים כנגד היהודים. ראש המחלקה הכלכלית בסוכנות היהודי, מ' גרוסמן, טען כי שרגאי, הנמצא בצפון אפריקה, אישר לחסל שני כפרים בדרום תוניסיה ולהעלות משם את 200 היהודים ; וכי הנהלת הסוכנות אישרה לשרגאי לחסל עוד שישה כפרי בדרום תוניסיה והעלות את 400 היהודים מכפרים אלה.

אלא שכאן התערב ראש הממשלה, משה שרת, והחליט לא לאשר העלאת 400 היהודים הללו, בהדגישו שהחלטות הסוכנות הן המלצה בלבד ל " מוסד לתיאום ". עוד הוסיף שרת : איננו יכולים להתיר את הרצועה לגמרי. אנחנו  יכולים לרפות אותה. אנחנו לא יכולים להתירה. כי כל מקרה ומקרה זה אחר כך זוועה…………..הייתי עומד על כך להכניס הגבלה של משוגעים ומחלות כרוניות.

אני בעד זה לשים הצידה את חוקי הסלקציה במקרה זה. אף על פי כן למה להעלות אנשים אם יגוועו פה. מוכרחים קצת להתאכזר בעניין זה. מדינת ישראל אינה מוסד צדקה, זה מפעל של בניין. 

במליאת הסוכנות היהודית נערך ביולי 1954 דיון בנושא " הדין וחשבון " של ראש מחלקת העלייה, ש"ז שרגאי, שחזר מסיורו מצפון אפריקה. שרגאי הציע להעלות מצפון אפריקה בשנת תשט"ו – מאוקטובר 1954 עד ספטמבר 1955 – 22.000 עולים לפי כללי הסלקציה ; 25.000 יהודים מכפרי דרום מרוקו ודרום תוניסיה ללא סלקציה, אך בסייגים  הבאים.

1 – אין להעלות משפחות שלמות חולות, שאין בהן אף מפרנס.

2 – אין להעלות חולי רוח וחולי שחפת פתוחה, אם אין מובטח להם מקום בארץ. חולים אלה יועברו לערים במרוקו ותוניסיה ויטופלו ויומומנו על ידי הקהילות היהודיות והג'וינט.

עוד סיפר שרגאי, שנפגש עם אנשי השלטון הצרפתי במרוקו, ואלה אמרו לו שעומדת להתחיל סערה, והיא תפגע בראש וראשונה ביהודים, משום שהם לויאליים לשלטון הצרפתי, ומשום שהם נושאי התרבות והמסחר הצרפתיים. לגבי היהודים יושבי הערים, כל זמן שהצרפתים יישארו בצפון אפריקה, לא צפויה להם סכנה ; אך על הכפרים מאיימת סכנת השמדה. עוד הוסיפו הצרפתים : " או שתעבירו את יהודי הכפרים לערים או שתעלו אותם לארץ ישראל ואנו הצרפתים נעזור לכם, אך כל זה חייב להתבצע ללא פרסום ".

גם השלטון הצרפתי, לדברי שרגאי, צפה אפוא סכנת השמדה ליהודי הכפרים בדרום מרוקו, ואך היו מוכנים לסייע לסכל סכנה זו – אך מסתבר שמדינת ישראל לא הייתה מוכנה לכך !………יושב ראש הנהלת הסוכנות בניו יורק, נחום גולדמן, אמר, כי הוא רואה את המשטר הצרפתי בצפון אפריקה כמחוסל, וכי לדעתו צפויה סכנה ליהודי מרוקו – אך לא ניתן להרים קול צעקה, משום שהצרפתים יכעסו. על כן הציע גולדמן להתייעץ עם ראש הממשלה – משה שרת.

יושב ראש ההנהלה הירושלמית, ברל לוקר, תמך בדעתו של גולדמן. גיורא יוספטל הציע להקים " חוליות מיון " ולשולחן למרוקו ותוניסיה, על מנת שיכוונו את העלייה מהאוניה להתיישבות. כן הציע לפנות ליהדות אמריקה שתתרום כסף לעלייה זו : ומאחר שליהדות אמריקה אין יחס חם ליהודי צפון אפריקה כמו יחסם ליהודי מזרח אירופה, הציע יוספטל שפעילים מצפון אפריקה ייפגשו באמריקה עם פעילים ציונים, ויסבירו להם את חומרת המצב.

ראש המחלקה הכלכלית, מ' גרוסמן, הגיב על הצעת יוספטל :  " איך אפשר לפנות ליהודי אמריקה ולבקש מגבית, והרי יהודי אמריקה יגידו על מה הצעקה ? אתם צריכים להעלות 3.000 יהודים בחודש, והרי יש לכם תקציב של 111 מיליון לירות. מדוע אתם צריכים אותנו ?

ומשה קול אמר : נעשה עוול גדול ליהדות מרוקו וצפון אפריקה הפצנו מסביב ליהדות זו אגדות, היא יהדות של סכינאים וכדומה. אלה שביקרו במקום יודעים שסוג זה הוא מיעוט שאינו ניכר ביהדות זו. היהדות ברובה הגדול היא יהדות חיובית שיכולה להביא ברכה, ועלינו לתקן את העוול הזה על ידי פרסום השיגי יהדות זו במושבים, קיבוצים ובמוסדות, ולהראות שיהדות זו נקלטה באופן קונסטרוקטיבי.

לבסוף החליטה מליאת הסוכנות להקים " חוליות מיון " ולהביא את הצעת שרגאי לדיון ב " מוסד לתיאום ". כן החליטה שלמפרנס יהיו עד חמישה מנלווים ; ואם למשפחה יש יותר מארבעה ילדים, יעלו הילדים " העודפים " דרך עליית הנוער.  הצעת שרגאי להקלות בסלקציה לכפרי מרוקו ודרום תוניסיה נתמכו על ידי יהודה ברגינסקי ומשה קול ; התנגדו לה שני יושבי הראש, נחום גולדמן וברל לוקר, וגיורא יוספטל.

הפעילות הרוחנית והתרבותית.

יוצאי ספרד ופורטוגל, שהגיעו לצפון אפריקה ולארצות האימפריה העות'מנית, מצאו שם קהילות ותיקות, בעלות נכסי תרבות משלהן. אף על פי כן, העוצמה והמהירות שבה פעלו להנחיל את מורשתם הביאה לכך שעד מהרה  – בתוך תקופה של פחות ממאה שנה – הטעימו בתוכם את רוב יושבי אותן ארצות. כמה סיבות יש לפריחה זו.

ראשונה שבהן היא העובדה, שמספרם הגדול של הבאים גרם לכך, שהם האפילו בתוך שני עשורים על כל יושבי הקהילות הקודמות באימפריה העות'מנית – ללא מחוזותיה המזרחיים, אותם כבשה רק בשנת .1516

ההגירה המקיפה לבדה לא היה בה די. גורם מרכזי אחר היה רצונם העז של המהגרים לשמור את מורשתם הקסטיליאנית והפורטוגלית. הם חשו תחושה של ייעוד ושל שליחות לחַיוֹת את מורשתם הנכחדת בספרד. הם ראו עצמם כ " אנדלוסים " וכ " ספרדים ", ואת מורשתם הדתית, הרוחנית והתרבותית כמיטב המורשת היהודית. אסון הגירוש, השמדות והאובדן דחפו את הניצולים לפעילות חינוכית ויצירתית נרחבת. הם היו גאים במורשתם, בייחוסם, וביצירתם. מנהיגיהם אף תבעו לעצמם ייחוס של אצולה מבית דוד. לפי הכרתם : מנהגיהם הם המנהגים הקדמונים הראויים והמיוסדים על אדני ההלכה ; חכמיה בספרד, שהורו להם הלכה, הם מיטב החכמים ; נוסח תפילתם – המשובח והנאה בכל הנוסחים. ממילא, כל שהיה עליהם לעשות הוא לחַיוֹת את כל אלה ולבנות את " ספרד " מחדש בארצות גלותם.

ואכן, יהודים אלה השקיעו מאמצים אדירים בהקמת מערכת חינוך ציבורית ופרטית. במערכת זו הם דאגו לחנך את ילדיהם בלשון השגורה בפיהם ( ספרדית יהודית ), דאגו לממן מערכת זו עבור חסרי היכולת וסיפקו את מיטב המורים והאמצעים לאלה שידם השיגה הוראה פרטית. כחלק ממערכת זו אפשר לראות את הפצת הכתבים על ידי הושבת מעתיקים להעתיק כתבי יד , בסלוניקי למשל, על חשבון בעלי הון ; הקמת ספריות ציבוריות של כתבי יד וספרים נדפסים לשימוש החכמים והלומדים. מימון בתי ספר וישיבות מכספי הציבור ובתמיכת עשירים, בכל רחבי האימפריה, ובפרט באיסטנבול, בסלוניקי, בצפת בקהיר ועוד, ועידוד הדפוס.

נמצא, שקודם לכל גרמו המימון והתפוצה הרחבה של הכתבים לתפוצת הידע והלימוד. ואכן, מהפיכה של ממש מתרחשת במאה ה-16 בקרב חכמים אלה. הדפוס והתפשטותו הם בלי ספק מן הגורמים המרכזיים בתהליך זה, אך ברור שללא הנכונות להקים את בתי הדפוס באיסטנבול ובשלוניקי ( וכן גם באדירנה ובצפת ) ולממנם, כל זה לא היה מתרחש. בראש וראשונה נוצר כאן מפגש בין מספר גדול של חכמים ואינטלקטואלים, מלומדים בתחומים שונים, שבעבר ישבו מנותקים זה מזה במקומות קטנים, ועתה, אחר הגירוש, הם מתיישבים יחד במרכזים עירוניים גדולים. עצם המפגש ביניהם יוצר תסיסה וחידוש, ואילו הכתבים שהביאו עימם מגלים ביניהם עולמות של יצירה שכלל לא הכירו, כיוון שבעבר ספרייתם המצומצמת ( ספרייה שרובה כתבי יד ) לא הכילה גופי יצירה נכבדים של התרבות היהודית והכללית. בחברה זו נוצר גם לחץ חברתי על בעלי היכולת לקנות את הספרים ולממנם, גם אם לא השתייכו לשכבת האינטלקטואלים. גורם אחר שהביא לתסיסה התרבותית היה העובדה, שעל אף שכל קהל היה לו חכם משלו, היו מתמודדים מרובים על כל משרה. אלה ביקשו להוכיח את יכולתם וסגולותיהם, והדבר עורר מתח וחשש מתמידים מפני הביקורת. המספר הגדול של החכמים בקרב המהגרים לאימפריה נתן ללא ספק את אותותיו בדמות החברה הספרדית במאה ה-16 כבר מראשיתה.

לאחר מכן תופעה זו גוברת עקב הפעילות החינוכית האינטנסיבית, ושכבת החכמים מתרחבת עוד יותר. העשירים ובעלי היכולת נהגו לממן את תלמידי החכמים שלא הצליחו להיקלט במישרות קהילתיות ולא השכילו להתפרנס מעסקיהם. ואילו במערכות הקהילתיות נצרו מישרות מרובות כתוצאה מהפיצול הקהילתי ומהעובדה שלעל קהל היו חכמים משלו.

בדיקת כלל הספרים שנדפסו באימפריה ובערי איטליה על ידי מחברים יהודים בני הזמן במאות ה-16 וה-17 מעלה, שרובם המוחלט של הספרים הללו נכתבו בידי יוצאי ספרד ופורטוגל באימפריה העות'מנית, ומקצתם על ידי חכמי איטליה וצפון אפריקה.

יצירה עניפה זו מקיפה את כל תחומי ההלכה, הפרשנות, ההגות והספרות העברית. בתחומי ההלכה פעילים במאה ה-16 אישים כרבי יוסף טאיטאצאק, רבי יעקב בירב, רבי יוסף פאסי, רבי יוסף קארו, רבי חיים אבן יחייא, רבי אברהם בּולָט, רבי יעקב ורבי לוי אבן חביב, רבי שלמה סירילייו, רבי דוד אבן זמרא, רבי משה אלשקר, רבי יוסף בן לב, רבי יצחק אדרבי, רבי שמואל די מדינה. רבי אברהם די בוטון, רבי אליהו אבן חיים, רבי שלמה הכהן, רבי בצלאל אשכנזי, רבי מאיר גביזון, רבי יום טוב צהלון, רבי חיים שבתי, רבי יוסף בן עזרא ואחרים

במאה ה-17 פעלו, רבי אברהם מונסון, רבי יוסף מטראני, רבי יוסף ורבי אברהן הלוי, רבי ישועה שבאבו, רבי יהוסף מֵלִירֵיאָה, רבי שמואל עדילה ורבי יהודה רוזאנס אחרים. כמו כן פעלו חכמין בני משפחות, די בוטון, די טראני, בית הלוי, ששון, נחמיאש, בנבנישתי, אבן עזרא, אבאיוב, חביב,  אלמושנינו, גלאנטי, אלגזי, חאגיז, אלפאנדר, לַנַיאדו, אבן שנג'י, נבון, מולכו, מיוחס, ועשרות רבות של חכמים מפורסמים אחרים.

בתחומי הפרשנות והדרשנות בולטים אישם אלה, וכן גם רבי מאיר עראמה, רבי משה אלמושנינו, רבי שמואל יפה אשכנזי, רבי משה אלשיך, רבי אלישע גאליקו, רבי ישראל די קוריאל, רבי סעדיה לונגו, רבי משה אלבילדה, רבי משה אַלְפָלָס, רבי שלמה אלקבץ, רבי יצחק ארויו ורבים אחרים. בשירה ובספרות יפה בולטים אישים כיצחק עונקיניירה, שלמה אבן מזל טוב, סעדיה לונגו, ישראל נג'ארה ואחרים.

Temoignges – Souvenirs et reflexions sur l'oeuvre de L'Allince Israelite Universelle

David Bensoussan – Edmond Elbaz

 "Un diction arabe dit que celui qui m'apprend une lettre me possede comme esclave, "man allamani harfan malakani abdan". 
L'ecole de l'Alliance m'a appris la premiere lettre de chacune de mes langues. Elle m'a appris a etre l'enfant de mon pays, d'ou les circonstances historiques et politiques m'ont chasse ; elle m'a incite et m'incite encore a tenter d'etre digne de mes ancetres talmudistes, a accueillir Shakespeare dans sa langue et a m'alimenter a toutes les richesses de la France. Les premieres lettres auraient suffi pour me remplir de gratitude, mais toutes les autres ont suivi et je ne cesse de les dechiffrer et d'essayer de les inscrire jour apres jour." 

Préface

Bientôt un siècle et demi d'activités qui ont fait rayonner la langue française de par le monde. Le mandat de l'Alliance israélite universelle (AIU) a donné aux Juifs de la diaspora l'occasion d'avoir une ouverture sur le monde moderne depuis la seconde moitié du XIX^e siècle. Pour la plupart, les Juifs des pays musulmans étaient prisonniers d'un statut de dhimmi (toléré) dans des pays islamiques, et leurs droits y étaient inférieurs par rapport à ceux de la population islamique majoritaire. L'Alliance n'a pas seulement apporté une nouvelle dimension culturelle, mais elle a aussi contribué à faire connaître au monde le sort difficile des Israélites et à insuffler à ces derniers un goût de liberté et d'affranchissement. En rapportant les excès envers les Israélites, l'Alliance a contribué au fait que les oppresseurs durent rendre des comptes parce que l'opinion internationale en fut saisie. L'on a souvent tendance à oublier cette contribution de l'AIU, car les puissances coloniales ont fini par faire régner l'ordre et la paix, mettant fin à une insécurité séculaire.

L'Alliance est plus qu'une institution de scolarisation. Tout celui qui est passé par son moule a pu bénéficier de l'apport du corps enseignant tout dévoué à sa tâche. Les professeurs ne voulaient pas seulement que diffuser un enseignement, mais visaient l'excellence. Ils avaient pour leurs étudiants les ambitions les plus nobles. Ils tenaient tellement à ce qu'ils réussissent que cela transparaissait au quotidien. C'est dans une atmosphère familiale et privilégiée que les élèves reçurent une éducation et des enseignements de la vie.

Doit-on rappeler la réussite des finissants de l'Alliance ? L'Alliance a permis d'ouvrir tout grand la voie vers des carrières professionnelles tant dans la science que dans les arts. L'énumération non seulement des cas de réussite mais aussi des statistiques portant sur les dizaines de milliers d'autres élèves qui sont passés par ses établissements serait fastidieuse. Mais il y a plus encore : Où que l'on soit sur le continent, l'on rencontre des anciens amoureux et nostalgiques qui ont conservé un merveilleux souvenir de leur séjour, de leurs professeurs et des copains farceurs.

La présence de l'A.I.U sur les bords du St Laurent s'est faite tout naturellement avec l'arrivée des Juifs d'Afrique du Nord et du Moyen Orient. Cette présence bien qu'étant un phénomène récent, a pris en quelques années une importance indéniable. Importance due, certes, au fait français au Québec, mais aussi à une volonté de mettre en commun des expériences pédagogiques qui ont fait leurs preuves dans les établissements de l'Alliance de par le monde. Les écoles juives de Montréal, anglophones et francophones sont toutes aujourd'hui affiliées à l'AIU, et près de 7000 élèves bénéficient de cette association. Nombreux sont les professeurs qui sont des anciens de l'Alliance et qui ont reçu eux-mêmes de leurs aînés des valeurs qu'ils retransmettent au Canada avec la même ferveur, dans le respect d'autrui et dans la fierté du patrimoine juif. Dans le contexte canadien, les établissements affiliés à l'Alliance couvrent l'ensemble des tendances religieuses fort différentes, allant du mouvement libéral à l'ultra orthodoxie.

Avec le recul du temps, on commence à réaliser la dimension du défi titanesque relevé par l'Alliance tant su rie plan des efforts pédagogiques et organisationnels que sur le plan financier. L'AIU nous donne ici une leçon d'histoire exemplaire qui aura marqué l'histoire du peuple juif en diaspora. Fasse que l'œuvre passée de l'Alliance puisse nous inspirer pour pouvoir continuer et persévérer dans la foulée de son idéal.

David Bensoussan – Edmond Elbaz

Quinzaine sépharade 2002

ועידת מדריד, 1880

מקומות מושבותיהם של היהודים

במאי 1880 התכנסה במדריד ועידה בהשתתפות נציגי 14 מדינות אירופיות וארצות־הברית, כדי לדון בנושא החסות. המניע לוועידה היה תחרות בין המדינות על הענקת החסות, ותביעתו של הסולטאן חסן הראשון לצמצמה. גיוהן דרומונד האי תבע לבטל את החסות לאלה שאינם זכאים לה לפי ההסכמים.

החלטות הוועידה ב־3 ביולי החמירו את תנאי קבלת החסות, לעומת התנאים הקודמים. אחת ההחלטות היתה, שגם מי שעזב את מרוקו וקיבל אזרחות זרה ולאחר מכן חזר למרוקו, נעשה שוב נתין מרוקאי לאחר זמן מסוים, וחלות עליו כל ההגבלות החלות על הדמים. בכך נענתה הוועידה לתביעת הסולטאן, ומספרם של בעלי החסות צומצם.

ביוזמת הוותיקן, שיוצג על ידי נציג אוסטריה בוועידה, עלתה גם בעיית חופש הדת לנתיני הסולטאן הבלתי מוסלמים, על רקע מידע בדבר פגיעות והגבלות בחירותם הדתית, המובטחת ב'תנאי עומר'. בעקבות מכתב משותף של משתתפי הוועידה, שבו נדרש הסולטאן להבטיח חופש דת לכל נתיניו הנוצרים והיהודים, הוקרא מכתבו של הסולטאן, שבו נאמר שבני כל הדתות יזכו לחירות בקיום אמונתם, וכל פקיד שלא ינהג בצדק – ייענש. חמש שנים לאחר מכן חזר הסולטאן על הצהרה זו, ובין השאר הצהיר, שאין לאלץ יהודים לעבוד בשבת. לאחר מכן התברר שההבטחות לא קוימו.

ב־1888 הציע קונסול ארצות־הברית לפתור את בעיית היהודים במרוקו על ידי הענקת חסות בינלאומית לכל היהודים. לפיה היהודים ישלמו מסים לממשל המרוקאי, והמדינות שהעניקו חסות יאבדו את המונופול לניצולם של המעוניינים להיות תחת חסותן. אבל ההצעה לא התקבלה.

מיכאל אביטבול 

לאחר עלילת הדם בדמשק בשנת 1840 גברה התעניינותם של יהודי אירופה בגורלן של הקהילות היהודיות בארצות האסלאם. מאוחר יותר, בעת המלחמה בין ספרד למרוקו (1860-1859), משכה הקהילה במרוקו את תשומת לבם של יהודי בריטניה, כנראה בגלל שהייתם של יהודים רבים יוצאי מרוקו בבריטניה. בתוך כך אירעה בעיר סאפי, בשנת 1863, פרשה שהזכירה מבחינות רבות את עלילת הדם בדמשק. ארבעה יהודים נעצרו באשמת רצח גזבר הקונסוליה הספרדית; ביניהם היו משרתו האישי של הנרצח ושלושה "סייענים". שניים מהם הוצאו להורג בסאפי ובטנג'יר, לתדהמתם של יהודי אירופה ואמריקה.

לבקשת הארגונים היהודיים באנגליה החליט משה מונטיפיורי, למרות גילו המופלג, להפליג למרוקו ולבקש מהסולטאן מחמד הרביעי להקל על נתיניו היהודים. הוא הגיע לטנג'יר ב- 11 בדצמבר 1863, מטנג'יר יצא למוגאדור ומשם למראכש, והתקבל פעמיים בחצר הסולטאן. ב- 5 בפברואר 1864 התפרסם דהיר (צו מלכותי) לטובת היהודים, אך הוא נשכח במהרה ולא שינה את היחס ליהודים במרוקו. אדרבה, בשל המשבר הכלכלי המחמיר והעוינות הגוברת של האוכלוסייה המקומית לאחר ביקורו של מונטיפיורי, נרשם שיא במספר הבקשות של יהודים לקבלת חסות קונסולרית.

על רקע אירועים אלה התכנסה ועידת מדריד ב- 1880. אחת ממטרות הוועידה הייתה הסדרת שאלת החסות, שהיקפה העלה את חמתם של שלטונות מרוקו. הוועידה לא הביאה לסיום התופעה, אך בסעיף 15 של האמנה שנחתמה בסיום הוועידה, נקבע שכל נתין של מרוקו אשר התאזרח במדינה זרה ויחזור למרוקו, ייאלץ לבחור בין כפיפות מוחלטת לחוקי מרוקו לבין עזיבת המדינה. עיקרון זה, אשר קבע לראשונה את רעיון האזרחות המרוקאית, קשר את היהודים לצמיתות למדינה שבה נולדו.

יוזמות להרחבת המלאחים

שטח המלאח היה מוגבל, ללא התחשבות בריבוי הטבעי, ולפיכך היתה בו צפיפות. במלאח לא היו תנאי תברואה מתאימים, ומדי פעם פרצו בו מחלות ומגפות. לפי נתונים מ־1875 על המלאח במוגדור, הצפיפות הגיעה בממוצע ל־4־5 נפשות לחדר. היו בתים שבהם גרו 18־20 נפשות בחדר. לפי דיווח של מנהל בית הספר של כי״ח בפאס גרו כ־30 נפש בבית אחד.

בשליש האחרון של המאה ה־19 ואילך החלה פעילות ארגונית מקומית, בסיוע גורמים פילנטרופיים יהודיים באירופה, שפעלו אצל השלטונות לאפשר את הרחבת המלאחים בפאס, מוגדור ומראכש. דבר זה היה כרוך בקשיים ובתשלום שלמונים.

ב־1888 העניק הסולטאן שטח בפאס הגובל עם המלאח ונבנו עליו 500 צריפים למחוסרי דיור. חלק גדול מהם נשרף ב־1896. בעיית הדיור עלתה גם בפגישה בין א׳ אלמאליח, מנהל בית הספר של כי״ח, לבין הקונסול של צרפת בפאס. במכנאס ב־1889 החכיר הסולטאן ליהודי אמיד שטח להרחבת המלאח, וגם הלווה לו כסף לביצוע הבנייה, אבל היהודי מעל בכסף. באותה שנה נענה הסולטאן לבקשת הרב הראשי של תיטואן שמואל נהון לקבל שטח להגדלת המלאח.

ב־1886 פנה לסולטאן שגריר צרפת במרוקו שרל פרו בעניין הרחבת המלאח במראכש. אבל היהודים העשירים בעיר התנגדו, כי כך ירד מחיר הדירות שהשכירו. לפי מידע מאפריל 1891, העניק הסולטאן שטח נוסף למלאח בתנאים אלה: הוצאות הבנייה של החומה ישולמו על ידי הסולטאן, והוצאות הבתים ישולמו על ידי היהודים, והבתים יוחזרו לבעלות הסולטאן אם הם יעזבו את העיר או ילכו לעולמם. (עוד על המלאח במוגדור ראו בפרק ט.)

רבי שלום מרדכי אזולאי ארזי הלבנון – 2046

הגאון החסיד הצדיק המקובל ראש אב בית דין מקודש רבי שלום מרדכי אזולאי זצוק"ל היה מגדולי הדור בדורו. כבר מילדותו הרגישו בו אהבה עזה לכל דבר שבקדושה ואהבת תורה בלי מצרים, ואכן היה מתמיד עצום בתורה.

בהיותו בגיל עשרים החל להרביץ תורה בעירו צפרו שבמרוקו, עיר שהייתה מלאה תורה ויראת שמים. אחר מספר שנים, כשהתפרסם יותר בכל ערי המערב, נלקח לשמש בקודש בעיר פאס, ושנים רבות הרביץ תורה בתלמידים. ייסד תלמוד תורה ונלחם נגד אנשי האליאנס, פורצי הגדרות, שחדרו למרוקו וזרעו חורבן והרס רוחני בקהילה.

בשנת תרפ"א הייתה התעוררות גדולה בין יהודי המערב לעלות לארץ ישראל, ואכן עלו רבים לחונן את עפר ארצנו הקדושה. ביניהם היה הגאון רבי שלום אזולאי שעלה עם משפחתו לארץ האבות. בבואו ירושלימה, הצטרף לחבורת הלומדים בתורת הנסתר בראשותו של הגאון המקובל רבי אליהו אלעג'מי זצוק"ל, אך פרנסתו לא הייתה מצויה וסבל מעוני ומחסור, ובלבד לא להנות מכתרה של תורה.

כל שהה במשך שנתיים ללא פרנסה, עד שהתערב לטובתו רבה של העיר צפרו שבמרוקו, הגאון רבי שמעון חיים עובדיה זצוק"ל המכונה " ישמ"ח ", ושלח מכתב להראשון לציון הגאון רבי יעקב מאיר זצוק"ל, וביקשו לדאוג לרווחתו של רבי שלום.

למרות צניעותו הבחינו בו כי תלמיד חכם מופלג הוא. היה זה הרב הגאון רבי יוסף יצחק שלוש זצוק"ל שעמד על טיבו וקרבו אל רבני ירושלים שראו בו אוצר של חכמה, יראה, ענוה ואצילות, ובשנת תרפ"ו מונה לחבר בית הדין לעדת המערבים.

כך למד בישיבת " פורת יוסף " לחבורת אברכים תלמידי חכמים " טור " ו " שלחן ערוך " " אבן העזר עם דברי הפוסקים ביסודיות ועמקות. כשנה לאחר מכן הצטרף לחבורה הקדושה של לומדי הקבלה ועסק בה בשקידה רבה ונעשה לארי שחבורה, ואז ליכד סביבו חברה גדולה של תלמידי חכמים צדיקים וחסידים, יחד עם עמיתו הגאון המקובל רבי אפרים הכהן זצוק"ל, והיה מלמדם בתורת הח"ן.

כמה נעים היה לראות את המחזה הנהדר של לימוד התורה לשמה בקדושה ובטהרה, כשפניו היו מאירים כמלאך ה'. כך נמשך שנים רבות. בשנים שלאחר מכן נתמנה לראש אב בית דין ולחבר בית הדין העליון לערעורים, וכיהן בהם בהצלחה רבה עד סוף ימיו.

התמדתו בתורה הייתה גדולה ועצומה, עד שהיו הסובבים מתפלאים היאך לומד ושוקד בתורה ללא הפסק, ואכן היה בקי במכמני תורתנו הקדושה. מסופר, כי הגאון רבי גרשון לפידות זצוק"ל היה שואלו במה שהתקשה בלימודו, ופעם אחר ששאלו וענה לו רבי שלום תשובה כהלכה, התבטא רבי גרשון בהתפעלות : , איך יד לך חכמה כזאת ? ".

כן התפרסם כדרשן מומחה וכמוכיח בשער. דורה היה בבית הכנסת " צוף דב"ש " בעיר העתיקה בירושלים למעלה משעתים בפלפול ובסברא, בהשתתפות אברכים ותלמידי חכמים שהיו מתווכחים עיו בהלכה, ובכך נגרם לו קורת רוח מרובה.

גם להמון העם דרש בשבת בבית מדרשו שבעיר העתיקה, כארבע שעות בפרשת השבוע משלב בתוכחות מוסר היוצאים מלב טהור ומתקבלים באוזני שומעיהם.

נהג להתפלל בכל יום כותיקין עם הנץ החמה. ממידותיו הטובות : היה מודה על האמת ומקבל את האמת ממי שאמרה. שומר פיו ולשונו. וכשפתח בלימודו, לא הפסיקו כלל. נזהר משיחה בטלה, ובפרט לא לדבר בגנות שום נברא.

היה זהיר מאוד בכשרות המאכלים, ולא הכניס דבר לפיו בלי לחקור ולדרוש על כשרותו. ביחוד נזהר בענייני תרומות ומעשרות ושביעית. קדושת הפה הייתה אצלו, הן במה שמכניס לפיו שיהיה ללא חשש, והן במה שמוציא מפיו – רק תורה ותפילה, ולא דיבורים אסורים ובטלים חס ושלום.

ובמקום שאתה מוצא את גדולתו – שם אתה מוצא ענוותנותו. למרות ידיעתו המופלגת בכל פרד"ס התורה, לא החשיב עצמו כלל, והתנהג בענווה ופשטות נפלאים. כל ימיו התגורר בדירה פשוטה ולא הלך בגדולות.

שנים רבות סבל ייסורים קשים וקיבלם באהבה. נלקח לבית עולמו בשם טוב ביום כ"ז שבט תשכ"א – 1961, ומנוחתו בכבוד בחלקת הרבנים בהר המנוחות. זכותו תגן עלינו אמן כן יהי רצון.

אמו הצדקת, מרת חיה עישה ע"ה, הייתה דמות של אהבת תורה וצניעות מדהימה כקמחית בשעתה. ואכן מהורים נפלאים אלה זכינו למאור הגדול בדמותו של רבנו הגאון הצדיק רבי עמרם אזולאי זצוק"ל.

נספד כהלכה על ידי חבירו הגאון המקובל רבי עובדיה הדאייה זצ"ל בספרו " ויקח עובדיה " חלק ד', דרוש ק"ח, עמודים קלה – קלז.

אלף יח

טבת. לפאריז, לר״פ הלוי ישצ״ו.

רבי יוסך משאש

מכתב כבודו הגיעני, חן חן ידידי על שיח שפתותיו, אמנם האהבה קלקלה את השורה להרכיבני על במותי על, ואנכי מה, נא ידידי, אל תוסף דבר אלי עוד תוארים כאלה, כי איני שמח בהם כלל, הנח אותם למשמרת לרודפים אחריהם, ואודות גמר המנהגים, הרי לפניך עוד, י״ז בתמוז מתענים ומתפללים כמו בכל ׳.המקומות, רק תפלת מנחה עושי׳ אותה סמוכה לערבית, ומתחילין שמע קולי וכוי, ואחריו, יה שמע אביוניך וכוי, ופי התמיד וכוי, ואומרים הפטרת שובה, ישראיל וכו', ואין אומרי׳ שום תחנה ושום סליחה, רק מזמור תפלה לעני וכו׳ וקדיש, ועלינו לשבח, ומקבצים צדקה ומחלקי׳ אותה שם בביהכ״נ לעניים הנמצאים שם, והצבור אינם לובשי׳ תפלין וטלית במנחה של תענית, רק החזן דוקא. מר״ח אב עד ט׳ בו, אין אוכלין בשר אף של עוף, ואין שותים יין, זולת איזה משפחות נהגו לאכול בשר מלוח מטוגן בשמן, בליל ט״ב יושבים על המחצלאות בקרקע, והחזן והנכבדים יושבי׳ בסדר אבלים, ואומרים הרבה קינות, וכן ביום עד שעה ב׳ ביום, ושוחטים ואוכלים בשר בסעודת הלילה, ויש איזה משפחות שנוהגות ללבוש בגד חדש בשעת מנחה, ומתפללים מנחה סמוכה לערבית כל הצבור בטלית ותפילין, ומקבצים צדקה ומחלקי׳ אותה לעניים בשעתה.

בליל מוצאי ר״ח אלול, מתחילין לקום באשמורת לומר סליחות, עד ליל ט׳ בתשרי ועד בכלל, לתפילות ר״ה וכפור יש להם מחזור מיוחד במינו, נקרא בשם מחזור לתלמסאן לימים נוראים, נדפס הרבה פעמים בעיר וויי״ן, ובעיר לוורנו. בטח! כי תדעהו, ואם לא, אשלח לך אחד, מנהג הכפרות פשוט גם פה, ביום ט׳ אחר שחרית כל הקהל עולים לבית החיים קורין תפלת בית עלמין בכנופייא גדולה לפני מצבת קבורת הרב כמוהר״ר אפרים אנקאווה זצ״ל, ומברכים כל הקהל, ומחלק להם שומר הפתח ענפי אילן הנקרא בערבית ארנד, אשר גדל שם לרוב, ואח״ך מתפזרים כ״א על קברי הוריו, קורים מזמורי תהלים, והשכבה, וחוזרים לבתיהם לשלום.

 בליל כפור אחר כל נדרי, נוהגים לעשות הש״צ השכבות לכמה רבנים חדשים גם ישנים, ולכל המתים שכבר מתו באותה שנה כל אחד בשמו וחניכתו, ומנהג שאינו נכון הוא, כי יש בו טורח צבור וכל הקהל משיחים זע״ז בעוד הש״צ אמרם, ואי אפשר לבטלו מפני הדמיון ההדיוטי השולט בלב ההמון. הרבה מההמון אין עושי׳ סוכה, יש מחסרון מקום, ויש מפני חפשיות הזמן בדת, מצות ד׳ מינים גם היא מבויישת פה, כי רק לולב ואתרוג אחד כשר בכל ביהכ״נ, ומעט מזער לולבים ואתרוגי׳ פסולים, להושענות, קונים הכל מכיס הקהל, ובחוה״מ מקבצים מכל המתפללים פראנקים אחדים, והטפת מוסר הועילה באיזה יחידים, התפלות וסדר שמחת תורה בהקפות ושירות וזמירות, כמו בכל המקומות, בקדוש ב׳ לילות ראשונות של סוכות, נהגו להתחיל, בפיסקא אחת מאזהרות רי׳׳ץ בר ראובן זצ״ל, הידועים ומתחילים איזה מקום בינה וכוי, הפיסקא היא ״זכור סוכת ענני מדבר וכו׳״ ואחריה אלה מועדי וכו', זהו מה שיכולתי להודיע לכבודו עתה, ושלום.

אני היו״ם ס׳׳ט.

תעודה מספר 6.

בעזרת השם ושוועתו יום א' בשבת ב' לאדר שנת פקדת הארץ לפרט קטן – 1824

ידי נפשי הנעלם יעקב חאיות מן ענדי אנא מאיר בן חיים כאך נסעכמס.

ולדאבא נעלמך סבאב לחרוף באיין אנא ליום פפאס, זית נפק מן הנא וסמעת ביך באיין נתינא סאכין פשפרו ושמתע גם כן באיין נתינא עלא כיר בזאף וקאלולי באיין כא תעמל צדקה כן ירבו וכן יפרו, וקאלולי באיין באקי פבאלך דת יהודית די מא הווא האד אסי לא די בוך ולא די זדאך ופאיין יחלק מן ר' תכלי בוך מגולגל מא יזכאסי מא חדך האגדא ומא חד זרע מטונף ענדך די פאיין אמא כא נומו אפילו פלחלום.

כא נראה גאר חאכם לאביל בעדמא תחת תחן גאר מן בוך די הווא קדוש אלקי ובקא מא יזכאסי חתא ינקטע זרמת סוסים זרמתם, די פאס נתינא חתא לאיין פהאד לעמייא פאס נתינא עלאס כא תעמל רוחך פזעבא כא תעארף אילא תבקא עאייס חתא תרזע בתשובה ומא כא יעארפסי לוואחיד.

לאייכון יטראלכסי וויבקא ענדך דאך זרם סוסים ועמרך מא תזכא לא נתינא ולא בוך ולא יהמכסי טמע אדנייא די פיידיך די עתאתק ס"א ראך כא תעיס גאר בלמצוה דמילה כא יכלצך פהאד לעולם באס תמסי שלים לאול תחתית מכ"ש די קאלולי באיין בריהמו מסא אחר כך מא בקא יטעלך.

וחובה גם כן נמאיין מאתלך למרא תקום תזווז אוכרא באס יבקא זרע ר' יקטעו אכי"ר די כא יכון מוראדו פדת יהודית מא כא יכממסי פלמרא מא יבקא גאר מחזון חתא יפרז עליה ר' ודאבא אידא נזבר נטלאקא ביך לוזה אלוזה נוץ נהאר דטריך הווא אזי לענדי ונורילך לעצה די תעמל ותרבח בעה"ו ראני נאזל פפנדק לעטארין ודאבא אידא תשמע לעצתי זמע צ'ראהמך אוו שמח פיהום די מוראדו פדיך לעולם.

 ומא האד לעולם כצל עובר הווא תזי לרבאט ומא תקטעסי לסלא ראה מא יעארפך חד ועמל כסווא פאסייא ונפק מן הנא מן פאס וחכם בית פפנדך בן עיסא וביך סלעתך וקאל מסלם פאסי חב ירכב לבר נצ'ארא ינפק ראהום כא יטלךעו לגויים בזאף וכא יטכלו לגויים כרכמאז, ומנאיין תדכל לגבאלטר אוו ליזבואה דרך סעעא מנעת ראסך ומא נתינא גאלס וכא תחב דת יהודית.

תזי תפתס עליך עארף אלא גרקתלנא ראשנא פבית הכבוד די מא נקדרוסי ראס ביך ומכ"ש די עמי יוסף פארץ ישראל תובב"ב ליום כיר קבאלא כתר מן לחאזא בזאף ומאיין תמסי לבר נצארא רכב לאיין אמא עזבך אידא חבת תחן מאסי מנא די חנא מגרקין ראשנא באיין קדאמנא חן גאר מן לחכם די בוך ובקא חתא עאס בשיבה טובה ומנאיין עמלת האד סי עמרו מא יזכא כלל ועיקר וכלל וראה הבא ליטהר מסיעין אותו.

בדא נתינא קד עין דליברא ור' יחלהא קד באב למדינה ובאס אנא קומת נכתבלך האד זוז דלחרוף גאר די קאלולי באקי קאבד פתאיהודית פרח קלבי וקולת נכתבלך זוז דלחרוף ומא אנא מא נכתבלכסי ומא בוי ליום שאכם פצ'אר לביצ'א מא כא יערפך לא מיית ולא עאייס וואנא ליום שאכן פרבאט זוות תמא וענדי חאנות פלבאזין קדאם פנדק בו עיסא וטלע מעא באלך פהאד לךכלאם ותעארף די ינפעך ודי מא ינפעכסי ונחבך תזי חתא נראך מא חדי הנא בינאתא נוץ נהאר דטריך ולבוד ושר.

ע"ה מאיר א"א חיים חאיות ס"ט.

תרגום תעודה מספר 6

ידי נפשי הנעלם יעקב חאיות ממני אני מאיר בן חיים אחיך דורש בשלומך חמש מאות דרישות שלום .

וכעת אודיעך סיבת המכתב שאני היום נמצא בעיר פאס באתי לקנות סחורה מפה ושמעתי עליך שאתה דר בעיר צפרו. ושמעתי גם כן שאתה בטוב מאוד ואמרו לי שאתה עושה צדקה כן ירבה וכן יפרוץ.

ואמרו לי שעודך מהרהר בדת היהדות, כי מה שהשתמדת, המעשה הזה לא ירשת מאביך או מזקנך ואיך תשא פניך לפני הבורא שאביך יהיה מגולגל ולא יזכה לעולם הבא, כל זמן שהנך ממשיך בדרכך ובעוד זרע מטונף נמצר ברשותך כל פעם שאני רואהו ( לאביך ) בחלום שהוא מתאבל ורק בשבילו תשוב ותרחם עליו שהוא קדוש אלקי, שהוא לא יזכה לעולם הבא, עד שיכרית הזרע של זרמת סוסים זרמתם ( זרע העכו"ם ) שהנך שקוע בו.

ועד מתי מגשש כעיוור באפילה. ולמה אתה מכניס נשמתך בצנור צר, עליך לדעת האם תשאר חי עד שתחזור בתשובה ? ומי יודע מה יקרה לך וישאר ברשותך אותו זרם של סוסים. ולעולם לא תזכה לא אתה ולא אביך לעולם הבא.

אל תהסס על הבל ממון העולם שהסטרא האחרת מסרה בידך, אתה חי רק בזכות ברית המילה. ומשלמים לך בעולם הזה וכשתלך תלך בשלימות לאול תחתית, מכל שכן שאמרו לי כי בריהמו ( אברהם ) הלך, אם כן, לא נשאר מי שיעכב על ידך.

ומי יחייב אותך שאחרי שמתה אשתך הגויה, תקום ותשא אשה אחרת, שתוליד זרע שיכרתו ה' אמן כן יהי רצון. מי שרוצה את דת היהדות לא חושב על אשה, ומוכרח שישאר אלמן עד שהם יאיר לו פנים, ולעת עתה אי אפשר למצוא דרך איך להפגש אתך פנים אל פנים, נסיעה של חצי יום ביני לבינך ( מצפרו לפאס ) .

בוא אצלי איעתך עצה שתעשה ותצליח בערת ה' ובישועתו אני שוכן בפונדק אלעטרין. ואם תשמע לעצתי אסוף כל רכושך או תפקיר אותו, וזה דרכו של מי שרוצה באותו עולם, עולם הבא, כי העולם הזה הוא צל עובר, ולכן תסע לעיר רבאט, ולא תלך ישר לעיר סאלי, כי אין מי שיכירך, התלבש בתלבושת ערבי עיר פאס, וקנה מה שצריך מעיר פאס, ושכור חדר בפונדק עיסא, וסחורתך אתך.

והרואים יאמרו ערבי עומד לנסוע לערי אדום ( אירופה ) לקנות סחורה, כי הרבה גויים נוסעים והולכים קבוצות קבוצות וכאשר תגיע לאי גיברלטאר ( בספרד ) או לעיר לישבואה ( פורטוגל ), הצלת את עצמך, ואי אפשר שתשב בחיבוק ידים והדת תרדוף אחריך.

עליך לדעת שהמעשה זה שעשית ( השתמדת ) השפלת והורדת ראשינו בתוך טינופת של בית הכבוד. ואין אנחנו יכולים להרים ראש. וכל שכן שדודי יוסף בארץ ישראל תבנה ותכונןן במהרה בימינו מצבו ומצב פרנסתו טוב מאוד.

וכאשר תגיע לערי אדום, סע לאן שאתה רוצה, אם ברצונך לחון ולרחם לא עלינו שראשינו בין רגלינו, חון ורחם מן החכם אביך שנשאר חי מתוך שיבה טובה. וכאשר עשית מה שעשית אין לו זכות בעולם הבא כלל ועיקר, והבא להיטהר מסייעין אותו.

תכנס בפתח צר כחודו של מחט וה' יפתח לך פתח כפתחו של אולם. כתבתי לך המלים הללו יען שאמרו לי שעודך מחזיק ביהדות שמח לבי ואמרתי לכתוב לך איזה מלים. ולולי זה לא הייתי כותב לך. בימים הללו אבי גר בעיר צ'אר אלביצ'א, ואינו יודע עליך כלום אם חי או מת, ואני גר כעת בעיר רבאט.

התחתנתי שם ויש לי חנות בשוק מוכרי הבדים סמוך לפונדק בן עיסא. והעלה במוחך כל מה שאמרתי והסיק מסקנות מה יועיל ומה לא יועיל. אבקשך לבוא אלי לראותך כל עוד שאני כאן בינינו חצי יום דרך ושלום רב.

שבתי צבי נולד בק"ק תירֶה יע״א

אברהם אלקיים – פעמים 120

ואולם האומנם כה פשוטים הדברים? האומנם נולד שבתי צבי רק בעיר איזמיר? תוך כדי עיסוקי בהצלת ביתו הולדתו של שבתי צבי התעורר בלבי ספק האם באמת נולד בבית זה המשיח.

וזאת לדעת כי השבתאות הפכה לאחר המרתו של שבתי צבי לאסלאם מתנועה שהקיפה בשיאה את עם ישראל רובו ככולו לכת דתית־מיסטית־ משיחית שמאמיניה נפוצו לשלוש דתות.

א. השבתאים שנשארו ביהדותם, ושהלכו בדרכו של הנביא השבתאי ר׳ אברהם נתן בנימין אשכנזי (1680-1644), המכונה נתן העזתי, הנביא, האידאולוג והתאולוג של התנועה השבתאית. הנביא דרש ממאמיניו שלא להמיר את דתם בעקבות האהוב, וכך הניח את היסודות לזרם שבתאי משיחי ככת בתוך היהדות. בזרם זה של המאמינים שלא המירו ניתן למנות אף את האידאולוג, המיסטיקן־הפילוםוף והמאמין מהאנוסים אברהם מיכאל קרדוזו (1706-1627). אף כי כוותיה ולא מטעמי – הנמקתו שלא להמיר את הדת בעקבות האהוב הייתה שונה מזו של נתן הנביא.

ב. השבתאים שהמירו לאסלאם, והמכונים בפי עצמם מאמינים, או ביתר דיוק לוס מאמיניקוס בלדינו. בפי שונאיהם, ובעקבותיהם אף בפי מקצת החוקרים, מכונים הם בתורכית בשם הגנאי דונמֶה. הללו נחלקים לשלושה קהלים:

1. קהל היעקוביים (יָאקוּבִּילָר), שנקרא כך על שם מייסדו יעקב קירידו (׳האהוב׳); קהל זה נודע גם בכינוי התורכי תַרְבּוּשְלָר (בעלי התרבוש), ובתקופה מאוחרת נקרא חַמְדִי־בֵּיילָר, על שם אחד ממנהיגיו.
2. קהל הקָרָהָקַשְלָר, שכונה גם חוֹניוֹסוֹס או אוֹנְיוֹלְלוָּלר(כלומר בעלי עשר הדרכים, ובפי יריביהם: בעלי עשר התחבולות). הללו פרשו בשנת 1700 מקהל היעקוביים והם מאמינים במשיחיותו של ברוכיה רוּסו, שהנהיג את הפורשים.
3. קהל הקַפָּנְגִ׳ילָר (בן־צבי שיער כי נקראו כך על שם השכונה הסמוכה קַפָּאן). כינוי אחר היה איזמירליס, על שם איזמיר, עיר הולדתו של שבתי צבי, או אברהים אַעָ׳אלָאלָר, על שם אחד ממנהיגיהם, או פָּאפּוּלָאר (הזקנים) – כינוי לוותיקים שחזרו אל תורת שבתי צבי המקורית. קהל זה התפלג מקהל הקרהקשלר בשנות העשרים של המאה השמונה עשרה.

ג. השבתאים שהמירו דתם לנצרות, והמכונים פרנקיסטים, על שם מייסדם יעקב פרנק (1790-1726).

בשנים האחרונות חוקר אני את עולמם ההגותי והתרבותי של השבתאים שהמירו דתם לאסלאם. עד עתה זכיתי להיפגש רק עם מאמינים שהמירו דתם לאסלאם, מקהל הקפנג׳ילר או מקהל הקרהקשלר או מקהל היאקובילר. ואולם רק לאחרונה זיכני האל ברחמיו הרבים להיפגש, בסיוע המאמינים הנאמנים א׳ יאקובילר מקהל היעקוביים וב׳ קפאנג׳י מקהל הקפנג׳ילר, עם צאצא לאחת ממשפחות המאמינים שלא המירו דתם לאסלאם.

ובכן שמחתי שמחה גדולה לפגוש פנים אל פנים נצר למשפחת מאמינים שלא המירה דתה לאסלאם. פגשתיו באחד מבתי הקפה של העיר רבת היופי אסתאנבול. הלכתי לפגישה חשובה זו מלווה בחברי ב׳ קפאנג׳י. והנה נתגלה לפניי בחור צעיר ויפה עיניים בשנות העשרים לחייו אשר ביקש ממני להישאר בעילום שמו התורכי, ולכן אכנהו רק בשמו העברי, ובקיצור יהא שמו חיים ק׳. חיים הוא בן למשפחה אשכנזית, אמו מסקסוניה, ואילו אביו ממוצא מעורב, אשכנזי וספרדי. הם משתייכים למשפחות המאמינים שנותרו ממש עד הדור האחרון ב׳מגדל עוז׳, הלא היא גליפולי. קורותיה של הקהילה השבתאית בגליפולי אחר ההמרה כמעט לא נחקרו, ועל דבר קיומה של קהילת מאמינים שבתאים שלא המירו בגליפולי עד ימינו אלה נודע לי לראשונה מפיו.

בשיחה עמו שאלתיו בענייני אמונות ודעות ככל אשר שמע מפי הוריו וחבריהם המאמינים. בין היתר שאלתיו אם לפי המסורת שיש בידו שבתי צבי נולד בעיר איזמיר. לשמע הדברים אמר לי חיים ק׳ כי לפי המסורת של משפחתו שבתי צבי לא נולד באיזמיר כלל ועיקר. שאלתיו היכן נולד, אישתיק ולא אמר לי ולא מידי. שאלתיו אם נולד סמוך לאיזמיר או שמא עוד קודם לכן בחצי האי הפלופונסי. ענה באי רצון: סמוך לאיזמיר. לא הרפיתי ממנו ושאלתיו: האם נולד בעיירה תירה (Tire) ? ואז אורו עיניו וחייך מלוא פניו. לבסוף נתרצה לי ואישר כי לפי המסורת שקיבל ממשפחתו אכן נולד האהוב בעיירה תירה. עוד הוסיף ואמר כי משפחה שבתאית שומרת על ביתו של שבתי צבי בתירה עד היום. ולעניין גילוי מיקומו המדויק של בית הולדתו של האהוב בתירה עוד חזון למועד.

כאן נכון להוסיף, שיחס חיובי זה לתורת אשכנז בכלל ולחכמי אשכנז בפרט מצד הרומניוטים נמשך גם לאחר מכן במאה הט״ז, כאשר כבר הגיעו לאיזור מגדולי חכמי ספרד. והרי דברי ר׳ אליה קפשאלי: ״.. .אח״כ בדקתי ומצאתי אין לי טופסי גיטין ששלח למרי׳ ר״י סג״ל ז״ל, רבי האלוף מהר״ר יהודה מינץ ז"ל, מצאתי נוסה שעושה השליח ראשון לשני וכותב כי הוא סדר הגאון מהר״ר יעקב מרגליות זלה״ה, לא ידעתי אם שמעת עליו, אבל היה מגדולי ישראל וראש באשכנז וגאון בזמנו ממש״ (שו"ת אהלי תם, ויניציאה שפ״ב, ב). יש שקשה במקצת להבין יחסו של חכם ספרדי או רומניוטי אל חכמי אשכנז. כך לדוגמה כותב ר׳ יהושע צונצין במקום אחד על ר׳ מאיר מפדואה: הרב הגדול זקן ונשוא פנים ירא אלוקים, וכן מתייחס הוא בדרך ארץ ובכבוד אל חמיו של ר׳ מאיר, ר׳ יהודה מינץ. אך מאידך ממשיך הוא: ״אל תשיביני מדברי מהר״י מינץ… קבלנו מרבותינו שאין חכמתו ופלפוליו ניכר מתוך פסקיו, שיותר גדול היה כפלי כפלים ממה שפסקיו מורים עליו כי היה אשכנזי וכל האשכנזים בטבעם הם עלגי שפה כבדי פה וכבדי לשון, ואין כח בהם לבטא בשפתים ולא לכתוב בקולמוס העומק, השוכן בתוך לבם ולא יבינם אלא מי ששמע אותם וקבע בישיבותיהם עידן ועידנים״. ובמקום אחר הוא כותב: ״היום הזה גלותי מעלי חרפת האשכנזים המלעיזים אותי על שאיני בודל כל בין השמשות מדרכי הספרדים ופניתי הבית מלפלפל על דרך האשכנזים״ . כאן גם המקום להעיר על עניין המעיד מצד אחד על עולמם הרוחני של החכמים הרומניוטים ואף של הספרדים לאחר מכן, ומצד אחר על התפשטותן המהירה של תשובות האש­כנזים בקרב יהודי המזרח, בזמן שהדפוס עדיין לא בא לעזרת הפצת החיבורים. אין כאן הכוונה לחיבורים הקלאסיים כמו המרדכי או תשובות מהר״ם רוטנבורג. מפתיעה ביותר היא העובדה שמרבים לצטט את האחרונים שביניהם ובמיוחד את ר׳ ישראל איסרלין בעל תרומות הדשן ואף את ר׳ יעקב וייל (המהרי״ו) ^.

באמצע המאה הט״ו לערך התפרסם גם ״הקול הקורא״ המפורסם של ר׳ יצחק צרפתי שישב באדריאנופול ״אל ק״ק היהודים הנמצאים באשכנז, להודיע להם מיטב ארץ תוגרמה ויתרון מלכות ישמעאל״. החוקרים נחלקו בדבר קביעת התאריך המדוייק שבו נכתבה האגרת. הם גם הגזימו במידה מסויימת בדבר התעמולה של ר׳ יצחק צרפתי למשוך יהודים לתוגרמה. המעיין היטב באגרת יגיע למסקנה אחרת למעשה, והיא, שהוא קורא ליהודי אשכנז לעלות לארץ־ישראל ולירושלים ומורה להם על כיוון עלייתם״. בכל אופן, קשה לברר אם על יסוד קריאתו של י׳ יצחק צרפתי עזבו באמת ״יהודי אשכנז, שוואבין, רינוס, שטייערמרק, מאהרין ואונגרין״ את ארצם ופנו אל ארץ תוגרמה, ״ארץ אשר לא תחסר כל בה״. החשוב לנו הוא להראות, כפי שכבר הראינו לעיל ועוד נראה להלן, שאמנם נוסדו קהילות אשכנזיות לפני בוא הגל הגדול של מגורשי רנ״ב—רנ״ז מספרד ופורטוגל. אגרת זו מתווה לעולים מאותן ארצות את סימני הדרכים לארץ הקודש, לאחר שנחקקו החוקים שאסרו על הנוסעים היהודיים להפליג באניות מאיטליה לארץ־ישראל. היא גם מראה לנו את הכיוון ואת הנתיב, שלאורכו נוסדו היישובים שבהם ישבו אשכנזים; הכוונה במיוחד לאורך נהר הדנובה ומשם דרומה ודרום־מזרחה. ציר זה קיבל תנופה גדולה יותר במחצית הראשונה של המאה הט״ז, בעקבות כיבושה של הונגריה בידי סולימאן הראשון בשנת 1526. אך לפני כן נסקור את התיישבות האשכנזים באיזור לפני בוא המגורשים, היינו, עוד במאה הט״ו; בידינו עדויות על כך מקושטא ומשאלוניקי, אך גם מערים אחרות ברומליה כמו אדריאנופול, סופיה, פליבנה ועוד. להלן נבדוק את המקורות כדי לאמת את הנחותינו.

פעמים 120

קודם עלייתה של איזמיר, באמצע המאה השבע עשרה, והפיכתה לעיר נמל חשובה ולעיר מסחר בין לאומית, התיישבו גולי ספרד בעיירות נידחות ומרוחקות בתוככי אנטוליה, שהיו על דרך המשי, בנתיבי שיירות ובדרכי מסחר. בין אותן עיירות שכוחות אל ניתן למנות את אמסיה, מניסה, קושדסי ותירה. עם התנוונות דרך המשי ועלייתה של איזמיר חלו בקהילות היהודיות הללו תמורות דמוגרפיות והן איבדו חלק גדול מחבריהן, ובעקבות מלחמת יוון-תורכיה (1922-1919) התחסלו הקהילות הקטנות כליל, וביניהן העיירה תירה. מן הראוי לציין כי יהודי העיירה תירה(Tiryah) נודעו בחוזק אמונתם עד הדור האחרון. יהודי איזמיר, כפי ששח לי המשורר והסופר שלמה אביו, ראו בהם מי שמקפידים במצווה קלה כבחמורה. הם כינו אותם בשם צופו(Siifii), הנגזר מהשם צופי(Sufi), אבל לא במשמעות של מי שהצטרף לאחד המסדרים המיסטיים הצופיים, אלא כמטפורה למי שמחמיר בקיום תורה ומצוות.

למסורת כי מרדכי צבי בא בראשונה לתירה, ושבה נולד שבתי צבי, יש השלכות חשובות על הבנת את ראשיתו של שבתי צבי ועל הבנת מאורעות חשובים בעיר איזמיר בעת גאות התנועה השבתאית, במחצית השנייה של המאה השבע עשרה. אברר להלן שלוש סוגיות הנעוצות בהבנת ראשיתו של שבתי צבי.

סוגיה ראשונה היא היכן התפלל שבתי צבי בילדותו. שלום אמר כי ׳לצערנו אין אנו יודעים לאיזה ״קהל״ הצטרף מרדכי צבי׳ באיזמיר. ההיסטוריון יעקב ברנאי חקר בדקדקנות את קהלי איזמיר במאה השבע עשרה ומנה את הקהלים הבאים: ק״ק באקיש, ק״ק נווה שלום, ק״ק פורטוגל, ק״ק פינטו, ק״ק אלגאזי, ק״ק גברת וק״ק אורחים. הוא אף בירר את ייחודו של ק״ק פינטו ועמד על כך שחלק מבני משפחת פינטו היו קשורים לתנועה השבתאית, ושגם לאחר המרתו של המשיח המשיך קהל זה להיות מוקד לפעילות השבתאים שבעיר. אחד מראשי המשפחה, ר׳ אפרים פינטו, בא לאיזמיר מן העיירה תירה, וברנאי שיער כי מקורה של משפחת פינטו בתירה. האם ק״ק פינטו הייתה מקום התפילה של משפחות שהיגרו מתירה לאיזמיר? האם ניתן לשער כי מרדכי צבי, שגם הוא בא מתירה, הצטרף לק״ק פינטו? האם שבתי צבי עצמו, לאחר עקירת משפחתו לאיזמיר, התפלל בילדותו בק״ק פינטו? אין זה בלתי אפשרי.

סוגיה שנייה נוגעת למעמדה הכלכלי של משפחת צבי. ניתן עתה לשער כי התבססותה הכלכלית של משפחת צבי באיזמיר הייתה מודרגת. אולי התיאורים של מעמדה הנחות של המשפחה, כי ׳בעד נעלים היה מסתפק ואמו יצאנית היתה לבקש טרפה׳, רומזים לקשייה הכלכלים בראשית דרכה בעיירה תירה, אם כי אין לפסול אותם לאלתר כבדותות של מתנגדי השבתאית. בינתיים הפך מרדכי צבי לסוחר עופות וביצים, ומשהיגר לאיזמיר היה לסוכן של כמה סוחרים אנגלים.

סוגיה שלישית נוגעת למאבק בין ר׳ חיים בנבנשתי ובין ר׳ אהרן לפפא. דומה כי למסורת בדבר תירה משמעות גם להבנת הקשר שבין שבתי צבי לר׳ חיים בנבנשתי, בעל החיבור ׳הכנסת הגדולה׳. ברנאי דן במאבק החריף שהתנהל בין הרבנים הגדולים של איזמיר, בין ר׳ אהרן לפפא ובין ר׳ חיים בנבנשתי, באותם ימים סוערים שבהם חזר שבתי צבי כמשיח לאיזמיר בשנת 5 6.16 ר׳ חיים בנבנשתי נתמנה לרבה של תירה בשנת 1643 ושימש בתפקיד עד שנת 1655, ורק בשנת 1658 השתקע באיזמיר, ובשנת 1662 מונה לאחד משני הרבנים הראשיים של העיר. ר׳ חיים בנבנשתי הצטרף למחנה המאמינים בעיר, ושבתי צבי גמל לו בכך שמינה אותו לרב יחיד בקהילה והדיח את ר׳ אהרן לפפא, שותפו לרבנות העיר. ניתן עתה לחזק את השערתו של ברנאי שר׳ חיים בנבנשתי הכיר את משפחתו של שבתי צבי ולומר כי ייתכן שלמשפחות צבי ובנבנשתי היה קשר עמוק עוד קודם עקירתן לאיזמיר, עוד בימי שבתן בעיירה תירה.

סיכום

פעמים אין תחליף למסורת ההיסטוריה שבעל־פה (Oral history). חשובה היא עבודת השדה וקשה היא, אבל אין אתה בן חורין להיבטל ממנה, להציל עדויות יקרות מפז מפי המאמינים. ושוברה בצדה, שזכינו לשמוע עדות מאלפת מפי בן לאחת ממשפחות המאמינים שלא המירו דתם לאסלאם, על מקום הולדתו של שבתי צבי הלא הוא בקהילה יהודית הקטנה ונידחת בעיירה שכוחת אל בשם תירה הסמוכה לאיזמיר.

אכלול הדברים ואומר כי אם דרכם של משיחים להיוולד בשני אתרים בעת ובעונה אחת, הרי דרך כוכבו של האהוב שנולד פעמיים: פעם בעיר ואם בישראל, הלוא היא איזמיר, בירת הים האגאי, ופעם בתירה, עיירה קטנה ונידחת באנטוליה