מורשת יהדות מרוקו

תורתו ההיסטורית והחברתית.

תכליתה והצדקתה של ההיסטוריה כענף מדע בעולם התרבות האסלאמי היא בכך, שיש בה כדי לתת בידי המאמינים ידיעות על חיי הנביא ומעשיו ועל עליית האסלאם וממלכותיו, ובייחוד – שהיא אוצר של תקדימים בתחום ההלכה הדתית והמעשה הדתי.

מטרת העיסוק בהיסטוריה אצל ההיסטוריונים הערביים היא בעיקר – ללמוד מתוכה כיצד להתנהג, להפיק מתוכה לקחים מעשיים. וכן הדבר גם אצל אבן ח'לדון, על כך כבר מעיד שמו של ספר ההיסטוריה הגדול שלו ( אשר ה " אקדמות להיסטוריה, הן חלקו הראשון ) : " ספר הלקחים " ( כּיתאב אל-עיבר ) : " לקח " הוא מושג קוֹראני : אכן היה בסיפוריהם , כלומר בסיפורים על אודות הנביאים, לקח לבני הדעת.

כדי שאפשר יהיה ללמוד לקח מן ההיסטוריה דרושה ודאות באמיתותה. אבן ח'לדון מונה כפגם בהיסטוריונים שקדמו לו, שהם לא נתנו דעתם די הצורך לצד זה של דבריהם, שכן מסרו ידיעות היסטוריות מבלי לבדוק את אמתיותן, ואף רשמו סיפורי מעשיות ואגדות דמיוניות מבלי להבדיל בבירור בינן לבין עובדות היסטוריות בדוקות.

וכיצד בודקים ? מדעי האסלאם מכירים ענף מדע מיוחד של בדיקת מהימנותן של מסורת ה " חדית ", כלומר התורה שבעל פה על דבריו ומעשיו של הנביא מוחמד. ענף מדע זה – הקרוי " תעדיל ותג'ריח' – הכרזת קטע מסורת כשלם או כפגום, עוסק בבדיקת טיבה של שלשלת המוסרים של כל קטע. אם המוסרים כולם הם אישים ידועים ומהימנים, ואם השלשלת נמצאה רצופה – הרי קטע המסורת עמד במבחן והוא כשר, ואין בודקין אותו לעצמו.

אבן ח'לדון אינו מסתפק בבדיקה זו בשביל ידיעות היסטוריות, לפי שהיא בעיניו רק חיצונית, מסגרתית. ידיעות היסטוריות יש לבחון לגופן, לא כדי לברר אם נמסרו כדבעי אלא כדי לדעת אם נכונות הן כשלעצמן.

אבן הבוחן לכך היא סבירותן : האם אפשרי הדבר הנמסר ? אם הוא אפשרי, יש להמשיך ולבדוק את מקור הידיעה, את דרכי מסירתה ואת מידת התיישבותה עם ידיעות אחרות אם המסופר בידיעה אינו סביר, אין כלל צורך להמשיך בחקר הידיעה, הסבירות היא המבחן הראשון והמכריע.

וכיצד קובעים את סבירותה של ידיעה היסטורית ? אבן ח'לדון מאמין קודם כול בשכל הישר, שהוא מכשיר העזר בידי ההיסטוריון. בייחוד שומה עלינו להיזהר ולהשתמש בשכל הישר, כל אימת שעוסקים אנו במספרים – במספרי אנשים, בסכומי כסף, במספרי חיילים וכבוּדת מלחמה.

אבן ח'לדון מנתח בהרחבה ידיעות מספריו כאלה, שבהן נכשלו היסטוריונים דגולים מפני שלא השתמשו במבחן זה. וזה כלל שני הנקוט בידי אבן ח'לדון : " יש לבחון כל ידיעה היסטורית לפי יסודות קבע מסויימים בתולדות המין האנושי, שאינם משתנים. אם ידיעה היסטורית פלונית אינה מתיישבת עם יסודות קבע אלה הפועלים גם בימינו, לא ייתכן שהיא התיישבה עמהם בעבר, כי " העבר והעתיד דומים זה לזה כשתי טיפות מים "

כלל שלישי : חוקר ההיסטוריה חייב לדעת את  " מצבי התרבות " ולשקול כל ידיעה היסטורית לפי מסיבות הזמן.שהרי התנאים והמסיבות משתנים, ומה שנכון ואפשרי בימינו יכול להיות בלתי אפשרי, ולכן בלתי נכון, לגבי תקופה היסטורית אחרת, השונה משלנו במקום או בזמן. כלל זה נראה אולי כסותר את הכלל בדבר יסודות הקבע בהיסטוריה, אך אין הדבר כן. להפך, הוא משלים אותו " המצב ההיסטורי מורכב תמיד מיסודות קבע, שאינם משתנים, וממסיבות ארעיות, המשתנות לפי המקום והזמן, וכל ידיעה היסטורית צריכה להתיישב גם עם אלה וגם עם אלה, שאם לא כן היא אינה יכולה להיות נכונה.

אך גם המסיבות הארעיות אינן מתחלפות ומשתנות דרך מקרה. גם הן כפופות לכללים מסוימים, לחוקים היסטוריים, והשפעות גומלין, לתגובות שרשרת. אפשר לחקור אותן, ולהתחקות על שורשיהן, לקבוע אותן, להכיר את חוקיותן ומחזוריותן – כמעט להתנבא להתפתחותן בעתיד. והיסטוריון המבקש לוודא את הידיעות ההיסטוריות שהוא מביא, חייב ללמוד כללים אלה.

להעלות על הכתב גם את מכלול הקבע של המצבים ההיסטוריים וגם את מכלול המסיבות המתחלפות והכללים הקובעים אותן – זוהי מטרתה של ה " מוקדימה ". ה " מוקדימה " איינה מבוא או הקדמה לספר היסטוריה של אבן ח'לדון. היסטוריונים ערביים רבים הקדימו לספריהם דברי מבוא קצרים, שבהם תיארו את התועלתיות של היסטוריה מבחינה מדעית, דתית ומעשית, ואף הסבירו והצדיקו את השיטה שבה הלכו לאיסופן והצגתן של הידיעות המובאות בספריהם. ספר ה " האקדמות "  של אבן ח'לדון איינו מסוג זה : הוא ספר בפני עצמו – החלק הראשון של יצירה גדולה בת שלושה ספרים – שבו ביקש המחבר לנתח את מהלך ההיסטוריה ולהניח את יסודותיו של מדע חדש, הוא תורת התרבות האנושית.

נושאו של " המדע החדש " הזה הוא, כדברי אבן ח'לדון – " ידיעות על ההתאגדות החברתית של בני המין האנושי, התאגדות שהיא יישובו של עולם, ועל המצבים השונים שיכולים לחול ביישובו של עולם, כגון פראוּת וחברתיוּת, תודעה קיבוצית, והסוגים השונים של התגברות בני אדם אלה על אלה.

 על המסגרות המדיניות הנובעות מזה, כגול המלוכה והמדיניות והתפקידים הרמים שבהן. על עיסוקיהם של בני אדם, עבודותיהם ומאמציהם למציאת רווח ופרנסה. על המדעים והמלאכות. ועל כל שאר החזיונות שבטיבו של היישוב.

יסודות קבע הם אלה הנתונים על ידי הטבע : תנאים אקלימיים, גיאוגרפיים, ביולוגיים. לפיכך נותן אבן ח'לדון בפתח ספרו תמצית של תורות הקוסמולוגיה, הגיאוגרפיה והאקלים, כפי שהתגבשו בעולם המדע באסלאמי על יסוד מקורות שונים, וכפי שהיו מקובלות בימיו. בייחוד השתמש בספר הגיאוגרפיה הגדול של אל-אידריסי, שנכתב בשנת 1154 בשביל המלך הנורמאני רוֹג'ר השני של סיציליה, שבחצרו הגיעה התרבות האסלאמית ערבית לאחד משיאי שגשוגה ולאחת מנקודות המגע המעטות שבינה לבין תרבותה של אירופה.

מוחמד אל-אדריסי (בערבית: محمد الإدريسي, 1100 –1166 1165  היה קרטוגרף, גאוגרף ונוסע ערביתושב סיציליה בחצרו של המלך רוג'ר השני.

אל-אדריסי נולד בסאוטה שבצפון אפריקה (כיום טריטוריה של ספרד), שהייתה תחת שלטון מוסלמי, למשפחה של צאצאי מוחמד. התחנך בקורדובה ולאחר מכן בפלרמו.

בשנת 1154 ערך מפה הידועה בשם טבולה רוג'ריאנה וספר נלווה בשם "גאוגרפיה". לבקשת המלך רוג'ר השני ערך מפה של העולם אשר עותקים וגרסאות שלה שימשו במשך מאות שנים ימאים, כולל אתכריסטופר קולומבוס.

תוכנה גאוגרפית של מעבדות קלארק בארצות הברית נקראת על שמו של אל-אדריסי.

לדימוי השלילי במיוחד של יהודי צפון אפריקה ערב עלייתם לישראל ניתנו כמה הסברים. מכיוון שיהודי מרוקו היו הרוב בקרב עולי המגרב ודימוים הקרין על שאר יהודי צפון אפריקה, מתייחסים הסברים אלו בעיקר ליהודי מרוקו, ואפשר במידה מסוימת להחילם גם על יהודי תוניסיה. על פי אחד מהם יש לתלות את הדימוי ואת ההתנהגות המיוחדת של יהודי מרוקו בהיותם נתונים בחברה שעלתה לארץ בעיצומם של תהליכי המודרניזציה והמעבר מהכפר לעיר, תהליכים שלוו במשברים של התפרקות הקהילה והמשפחה. העלייה לישראל והציפיות הגבוהות של יהודי מרוקו לשיפור מצבם החריפו את המשבר משנכזבו ציפיותיהם. הסבר זה מייחס את התהוות הסטראוטיפ לתכונות ולהיסטוריה של יהודי מרוקו עצמם ולא לעמדותיהם של הקולטים.

הסבר אחר תולה את היווצרות הסטראוטיפ השלילי לא רק במבנה החברה היהודית במרוקו אלא בעיקר בהרכב העלייה משם. העולים שהגיעו לארץ בשנים 1949-1947 היו בני המעמדות הנמוכים ביותר, כולל לא מעט עבריינים, וחלקו של המגזר המתמערב בהם היה דל.

הערת המחבר : מצוטט אצל הנ״ל, אימת הקרנבל, עמי 133. ברוח דומה התבטא אליעזר קפלן, שר האוצר הראשון וסגן ראש הממשלה, ששמע שמוציאים אנשים מבתי סוהר ושולחים אותם לארץ (המוסד לתיאום, 11.7.1951, ג״מ/43/ג/3029/4). לוי אשכול הרחיק לכת ואמר שעולי מרוקו הם ׳פסולת אדם. מפני שבארצות אלו מטאטאים את הרחובות ושולחים לנו בשורה הראשונה את הנחשלים הללו׳(המוסד לתיאום, 15.3.1953, ג״מ/43/ג/3029/5).

 ראש הפדרציה הציונית במרוקו פול קלמרו (בעצמו בן המגזר המתמערב), דיבר על כך שלעלייה נהרו ׳אנשים הרפתקנים בלתי רצויים בהחלט ואנשים בגיל מבוגר, שאינם יכולים להוות לישראל אלא משא כבד ביותר׳. המפגש של הקולטים דווקא עם קבוצה זו והדמות שסרטטו על פי מאפייניה עמדו ביסוד התהוותו של הסטראוטיפ השלילי של יהודי מרוקו. לפי הסבר זה, לא הרכב החברה היהודית במרוקו והתהליכים שהיא עברה הביאו להתגבשות הסטראוטיפ השלילי אלא הרכבה האנושי של הקבוצה הראשונה שהגיעה לארץ.

הסבר שלישי להתגבשות הסטראוטיפ, הסבר שעיקרו ׳ישראלי׳, מתמקד בסולם היוקרה והחשיבות שהחברה הישראלית הוותיקה ייחסה לקבוצות אוכלוסייה שונות. הקרבה לתרבות המערב דורגה אמנם במרומיו של סולם זה, אך גם מלאכת הכפיים ועבודת האדמה הקנו לעוסקים בהן יוקרה, וגם יהודים שלא עברו תהליכי מודרניזציה ונחשבו על כן קרובים יותר לטבע ולמקורות זכו להערכה רבה. יהודי צפון אפריקה, בהיותם מערביים למחצה, עסקו במסחר. עבודת כפיים ובייחוד החקלאות היו בעיניהם מוקצות מחמת הביזיון. לדידם הן נועדו לערבים ממעמד נמוך בלבד. כיוון שלא היו אותנטים דיים הם גם לא חסו בצל היוקרה וההילה הרומנטית שנקשרו לאותנטיות. מאידך גיסא הם לא היו מערביים דיים.

הערת המחבר :   אילו הקריטריון של קרבה לתרבות המערבית היה היחיד (כפי שטוענת עזיזה כזום, למשל) היו המרוקנים במיקום גבוה יותר מהתימנים או מהקורדים

כך קרה שיהודי תימן או יהודי קורדיסטן, שכמעט לא נחשפו לתרבות המערב, זכו ליוקרה רבה יותר מזו שזכו לה יהודי צפון אפריקה.

ההתמערבות החלקית השפיעה על דימוים של יהודי צפון אפריקה גם מבחינת יחסיהם עם מוסדות השלטון. בניגוד לעולים שלא נחשפו לתהליכי מודרניזציה, למשל התימנים, שקיבלו גילויי אי־שוויון כמובנים מאליהם, הכירו יהודי מרוקו את השלטון הצרפתי, שנהג בליברליות ולא אילץ את הפונים למוסדותיו להיות כנועים בפניהם. משום כך הם התקשו להשלים עם אי־השוויון בינם, העולים החדשים, לבין התושבים הוותיקים. הם מחו בתוקף נגד עוולות שנגרמו להם ויצרו לעצמם דימוי של אנשים אלימים. כך טוען ברגינסקי, מראשי מחלקת הקליטה ומי שלחם למען העלייה מצפון אפריקה.

הערת המחבר : ברגינסקי, גולה במצוקתה, עמי 29. משה שוקד (דפוסי התוקפנות, עמי 397) נותן הסבר אחר. איתן כהן(המרוקאים, עמי 11-10) מציג את יחסם של יהודי מרוקו לסמכות ולשלטון כמבוסס על יסוד אישי, ספונטני ובלתי פורמלי, לעומת הממסד הקולט, שהיה בעל אופי פורמלי ובירוקרטי. המחלוקת ביחס לסמכות ולאופן השימוש בכוח הקנה למתקנים דימוי של פראים ואלימים.

 מבחינה זו, מיקומם של עולי מרוקו בתווך, בין אירופאים לילידים, גרם להם לרצות להשתייך לרובד העליון ולהתקומם על כל גילוי של קיפוח. הדברים האלה נכונים כאמור בעיקר באשר למגזר הילידי והמתמערב בערים. לעומת זאת תושבי הכפרים בדרום נתפסו באור חיובי יותר מדרי המלאח. בשלבים מאוחרים יותר הם אף היו למושא התעניינות של פעילי העלייה.

הדימוי השלילי של יהודי צפון אפריקה לא היה הגורם היחיד בקביעת מדיניות העלייה הסלקטיבית ובעיתוי קבלת ההחלטה בעניינה. פרט להיבט הכלכלי שנידון לעיל הושפע עיתוי ההחלטה גם מההתפתחויות הפוליטיות במדינה. ההחלטה על עלייה סלקטיבית הייתה צריכה אפוא להתקבל זמן רב קודם לכן. אולם במערכת הבחירות לכנסת השנייה, שהתקיימו ביולי 1951, שלטו בשיח הציבורי הרטוריקה והאידאולוגיה של שערים פתוחים, וכך נמנעה מראש כל אפשרות לקבל החלטות בדבר הגבלת העלייה, ואפילו דיבורים פומביים בעניין זה נפסלו מכול וכול. רק לאחר הבחירות התאפשרו הכרעות בדבר הגבלת העלייה בלי לחשוש שיריבים פוליטיים ינצלו זאת.

קשה לדעת אם לדימוי ולסטראוטיפים היה משקל רב יותר מלשיקולים הכלכליים והפוליטיים בעת שהוחלט על הגבלת העלייה מצפון אפריקה. סביר להניח ששתי מערכות השיקולים שימשו בערבוביה. אולם אי־אפשר להתעלם מהשפעתו של הדימוי הקיבוצי של עולי צפון אפריקה. הוא בא לידי ביטוי במהלך שנות יישומה של מדיניות הסלקציה בעת הדיונים על ביטולה או על הגמשת כלליה. בכל הדיונים הללו, נוסף על השיקולים הכלכליים של קליטת העולים כארץ, עלתה גם השאלה מה תהיה דמות החברה הישראלית אם יגדל שיעורם של עולי צפון אפריקה בה.

החשק לנישואין

 

שאווק אל־עגּרייא, וזוואג׳ אל־באיירא.

 חשק העקרה לבנים, בחשק בתולה זקנה לנישואים.

 

 אורילי ביתי, ונורי־לךּ נייתי.

הראה לי את ביתי, אראה לן את כוונתי.

 

אש כ׳סך יא עריאן? כ'אתם, יא מולאי!

מה חסר לך אתה הערום? טבעת, אדוני!

 

מרהון פ־תחפיפא, ג׳אב אל־עדול – יתזווג׳.

 אין לו במה לשלם התספורת, והביא הסופרים – להתחתן.

 

הצב לך יד בחיים, אחר כך ולקחת לך אשה. (משלי אגוד)

נושא אשה טרם יבנה בית, ריחים ועול היא על צוארו. (משלי אגוד סאי)

 תחילה מלא הקופה, אחר כך תיכנס לחופה. (זה לעומת זה 1763)

פנטזיה(התרברבות) והכיס ריק.refranero) (230

ג׳וחא קנה ערישה,בטרם ישא אשה.(פניני ספרד

לא חסר לערום אלא חינא על האצבעות.

 

גירושין ואלמנות

 

א־דרצא ול־מרא, מא ענדהום בּרא,

 מן גיר אל־כּללּאב ול־איברא.

אין תרופה אחרת ידועה, גט לאשה רעה, צבת וזריקה לשן רעועה.

 

אין רפואה לאשה רעה. (שלש הלצות 31)

 האשה הרעה אין לה תקנה, (ספר המוסר, פרק ו׳ עגי)

אשה רעה ־ רקב העצמות. (שלש הלצות 26)

אשה רעה ־ צרעת לבעלה. מהי תקנתה? יגרשנה ויתרפא מצרעתו.(יבמות סג׳)

 

336 – אלי טלקתהא, מא תורי־להא באב א־דאר.

 אשה שגירשת, אל תראה לה פתח הבית.

 

337 – אלי טלקתהא, מא תורילהא דאר בוהא.

אשה שגרשת, אל תראה לה בית אביה.

 

338 – כ׳בזי וזיתוני, חתא ל־דאר בו יא תבעוני.

לחמי והזיתים שלי, עד לבית אבי ליווני.

 

339 – אל־עזרי קנדיל, אל מזווג׳ – מנדיל, ול־מטללק – דליל.

הרווק – מנורה, הנשוי – סמרטוט, והגרוש – בזוי.

 

86 – אערוך שיר תהילה.

פיוט למילה

אערוך שיר תהילה / לצור אשר אין בלתו

בחר בעם סגולה / קראם נחלתו

חתם/ אותם/ חותם / בבשרם אות בריתו

      ובים השמיני ימול בשר ערלתו.

 

נחמד יפה אף נעים / לפני אל גדול דעה

עת שעושים עם ידועים / מצות מילה ופריעה

כמה / רמה / קדמה / עלי שם יה אמרתו           וביום השמיני………..

 

יחיד שוכן שמים / רצה להבדילנו

מכל שאר הגויים / במילת ערלתנו

גדלה / מילה / מעלה /משמירת שבתו.          ובוים השמיני………

 

דמה נחשב כעולה / לפני צור עוטה אורה

וםני שומרה בגילה / יאירו מאת תורה

יאיר / יזהיר / ינהיר / כשמש בגבורתו          וביום השמיני…….

 

ובזכותה יקבץ / ישראל צור משגבי

יעלה לנוה מרבץ / את עמו מבית שבי

יוציא / חופשי / יפצה / מיני שחת עדתו.          וביום השמיני………..

 

דודי, חזק את בדקי / ובנה מהר זבולי

ה' מנת חלקי / אתה תומיך גורלי

חמול / גמול / אמול / השיבהו לקדמותו

אזי שמך יתגדל / ותראה מלכותו.

 

88 – אפתח פי היום בשפה נעימה

 שירים מפוארים, שבחא דאתי ממילה

 

אפתח פי היום בשפה נעימה

ברב עם הדרת מלך שוכן רומה

הבדילנו מכל לשון ואמה

מהולל שמו בכל עת ועונה

ועתה כח ה' יגדל נא

 

נורא צוה לאברהם בחירו

לעת זקנה למול ערלת בשרו

אחרי תש כחו ובטל יצרו

על ידה עלה מעלה עליונה

לחזות ולראות פני השכינה

מהולל שמו בכל עת ועונה

 

ידיד נאמן דנו אל חי נורא

עת לא מל בנו בדרך במהרה

חכמות נשים בנתה ביתה צפורה

ותכרת ערלתו בצור הכינה

חתן דמים למולות אז הבינה

מהולל שמו בכל עת ועונה

 

דמים בדמים נגעו אז כשני עדים

דם פסח ומילה יחדיו נצמדים

עת הוציא אל חי מפרך ידידים

עת דודים הגיעה עת לחננה

פדויטי ה' יצאו ברנה

מהולל שמו בכל עת ועונה

 

ושוב מול את בני ישראל שנית

ליהשע צוה צור אין לו תבנית

כי לא נשבה להם רוח צפונית

בהיותם במדבר ארבעה שנה

כי עננים היו סוחרי צנה

מהולל שמו בכל עת ועונה

 

ידידות טהורה טובה חמודה

מטמאה הזהר ולבש חרדה

תן חלק לשבעת ימי הנדה

ויתן לך אל שוכן מעונה

בן זכר ואתה מלו לשמונה

מהולל שמו בכל עת ועונה

 

דבורה וברק בן אבינעם

בפרע פרעות בהתנדב עם

פיהם פתחו בחכמה, בטוב טעם

שבחו שירה נעימה, הגונה

בעת על אויביהם שכנה עננה

מהולל שמו בכל עת ועונה

 

הקטן הנמול היום ירצה

דמו כעולה ושלמים לאשה

יגדל ויזכה ללמד תורת משה

בחכמה בדעת וגם בתבונה

בעת על אויביהם שכנה עננה

מהולל שמו בכל עת ועונה

 

נרו יאיר ויהיר כאור חמה

שבעתים בעזך שוכן רומה

תשלח רפואה למכתו תמה

ישמחו אביו ואמו ברנה

ולעון העם הזה סלח נא

מהולל שמו בכל עת ועונה

 

109 – בטחו בטחו באל עזו בשחקים

פיוט למילה. סימן אני דויד בן חסין חזק

 

בטחו / בטחו באל עזו בשחקים

שמחו / בה' וגילו צדיקים

 

אשרינו מה טוב מה נעים חלקנו

כי אות ברית קדש חתום בבשרנו

אנו ובנינו ובני בנינו

עמוסי"ם, עמוסי"ם מבטן, עוללים ויונקים

 

נתנה אלהים יוצר מאורים

לסוף דורות מספר עשרים

לאברהם ראש צורים

האדם, האדם הגדול שבענקים

 

יום זה נצבים אתם כלכם

עומדים בברית ה' אלהיכם

יוסף ה' עליכם אלף ככם

חיים, חיים כלכם אתם הדבקים

 

דבר גבורות בלי ספורות

נאמרו במילה נכוחות וישרות

 אמרות ה' אמרות טהורות

מדבש, משדבש ונפת צופים מתוקים

 

וזאת לפנים בישראל

בזכותה הציח אלהים גואל

אשר גאלם מיד צר מתגאל

והוציא, והוציא לחפשי אסורים בזקים

 

ידידות זרע קדש מצלת

מרדת שחת ואש אוכלת

לעולם ידרשו ארץ חבצלת

השרון, השרון שושנת העמקים

 

דעו, צאו וראו עדת אמונים

והנה נחלת ה' בנים

שכר פרי הבטן נתונים

לימודי, לימודי ה' בתורה עוסקים

 

בן הנכנס לברית טהורה

בזכות הנביא איש תשבי נקרא

יזכה להיות חכם בתורה

לשמר, לשמר לעשות מצות וחקים

 

חסין קדוש ברב טובך

זכר, אל תפר אתנו בריתך

קרן תצמיח לדוד עבדך

סכה, סכה הנופלת תקים

 

חן תחן האל על שה פזורה

ושלח לה לפני היום הנורא

את אליהו מלאך הבשורה

למען שמך שוכן שחקים

 

זכור תזר זכות חזה סלם

ובנה בית המקדש דביר ואולם

והנהר יתמלא לעולם

ישפיע מימיו המתוקים

 

קרב לנו אל קץ נפלאות

ועשה עמנו לטובה אות

פזורים תקבץ מארבע פאות

מקצוי ארץ וים רחוקים

• מאפייני ׳החרות׳ כעיתון

ידיעות ומאמרים שעיקרם אקטואליה

בעיתונות היישוב בהתחלת המאה העשרים כבר ניכרה דיפרנציאציה על־פי סוגי תכניה: עיתונים כלליים שעיקרם אקטואליה, כתבי־עת תורניים, כתבי־עת למחקר ולעיון, לחקלאות, לספרות, לנוער, לילדים, להומור ועוד. ב׳החרות׳ פורסמו ידיעות ומאמרים שעיקרם אקטואליה, מעט דברי ספרות וטכנולוגיה פופולריים ומוספים היתוליים לפורים, אולם לא פורסמו בו דברי רכילות, מעשי פלילים, אסונות וכיו״ב סנסציות וכמעט לא מאמרים תורניים.

הערות המחבר :       למרות ריבוי הכותרים של עיתונים וכתבי־עת עבריים בתקופה העות׳מאנית מספר עיתוני האקטואליה עם ידיעות ומאמרים היה מצומצם יותר: ׳הלבנון׳, ׳חבצלת׳, ׳האריאל׳, ׳שערי ציון׳, ייהודה וירושלים׳, עיתוני בן־יהודה בחילופי שמותיהם, ׳הפרדס׳, ׳החרות׳, ׳חיינו׳ ו׳מוריה׳, וגם עשרה אלה רק חלק מהם פירסמו חדשות.

          בין 12 העיתונים ההיתוליים בארץ בתקופה העות׳מאנית (רק שבעה מהם ברשימה של פוקס) 3 מוספים הם של ׳החרות׳: ׳המדגדג׳, ׳אחשדרפן׳ ו׳הריק׳ (פורים תרע״ג והוא חלק מדף של ׳החרות׳). גם בעיתונות לאדינו בתפוצות היו הרבה עיתונים היתוליים (גאון, העיתונות, אף שאין שם מפתח של סוגי העיתונים). זהו מאפיין משותף ל׳החרות׳ ולעיתוני הספרדים.

          פרשה סנסציונית אזרחית יחידה ב׳החרות׳, משפט קייזר־הרלינג, פורסמה בהמשכים והעיתון קיבל בעקבותיה הרבה מכתבים ומאמרים ולא פירסמם, כי זו ׳זוהמה׳ – (תרע״ב), צח:2. וראו עוד שם, קח:2-1. על גבול הסנסאציה, שאמנם יש בה הבט עקרוני, היא פרשת קידושי רות הגורג׳ית – ראו: ׳תשובה קצרה׳ […] (תרע״א), טז:3. דיון הלכי יחיד היה (תרע״א), א. ראוי להשוות מאפיינים אלה עם עיתוני ק־יהודה, שפירסמו לא מעט סנסציות אזרחיות, כמו בעיתונות בולברית.

האקטואליה ב׳החרות׳ כללה ידיעות ומאמרים בענייני פנים וענייני חוץ. ענייני הפנים היו החלק היותר חשוב, גם עורכיו סברו כי העיתון ממלא את ציפיות הקוראים בנידון. לעיתון היו כתבים בארץ ובארצות אחרות (ראו להלן), ידיעות החוץ נתקבלו באיחור, חלק מהן מסוכנויות טלגרפיות (רויטר, חבס־העות׳מאנית, הסוכנות האיטלקית ועוד). חלק מהמאמרים ומהסקירות הועתקו או תומצתו מעיתונים בחוץ־לארץ, ולא תמיד צויין שהחומר מועתק ומהו מקורו. לדברי א׳ אלמאליח: ׳את הכתבות [מתורכיה] היינו מפברקים פה בירושלים […] על פי העתונים הספניוליים […] והצרפתיים […] כתבות שהיו נכונות אלא שהכתב בעצמו היה בירושלים׳. אולם ל׳החרות׳ היו כותבים בחוץ־לארץ ויש עניין בפיסות המידע שפידסמו, במיוחד על תפוצות יהודים נידחות, ביותר אלו שלא היתה בתוכן עיתונות.

הערת המחבר :        דברי אלמאליח – בראיון איתו, ארכיון המכון ליהדות זמננו, האוניברסיטה העברית ירושלים, המדור לתיעוד בע״פ, 2 (28), סרט 265 (מס׳ קודם 805), 17 בדצמבר 1963. בדבריו מצויים אי־דיוקים עובדתיים, אך יש סמוכין לדבריו בעובדה ש׳החרות׳ לא הקפיד לציין מקורות מועתקים, וזכה לביקורת על כך. לתלונה של מחבר אחד על שמאמרו הועתק ללא רשותו, השיב ׳החרות׳: ׳[…] שכל מאמר הדן בשאלות היום […] יכול כל מי שחפץ לזכות בו, בכדי לדון עליו׳ – ׳מכתבים אל המערכתי, (תרע׳׳ד), רז:3. אולם ׳החרות׳ לא היה יחיד בפברוק כתבים. לדברי א׳ הרדוף (סלאנט), הוא פירסם ב׳האור׳ מאמרים מאמריקה שנכתבו בירושלים, ונחתמו ׳אזרח׳ – ראו: ׳מכתב למערכת׳, החרות (תרע״ב), צד:3.

דברי הספרות שפורסמו ב׳החרות׳ לא הצטיינו ברמתם ולא השתבחו בהם אפילו עורכיו. פורסמו בו שירים, סיפורים, מחזות, אגדות, מאמרים על סופרים וספרים וכתבי־עת וכיו׳׳ב – המסתכמים בכמות לא מרובה, כמפורט על אתר ללא דיון טקסטואלי מפורט.

פורסמו בו שירים מעטים. שירה מקורית מאת: בר־נ״ש (נח שפירא) – הסופר היחיד הידוע מהארץ – במספר שירים, יוסף הלוי ואברהם דאנון. שירה מתורגמת מאת: ש׳ פרוג, י״ל פרץ וה׳ היינה. רוב השירים הללו כוללים מסרים לאומיים, השירים העבריים הם משכיליים וסנטימנטליים.

הערת המחבר :        לדברי המערכת: ׳החלק הספרותי [בעיתון] היה לקוי במדה, ועל כך סבבו הטענות, אבל יחס סופרינו היה אדיש׳ – ראו: ׳עתוננו היומי ׳(תרע״ב), קיו:1. נח שפירא (1931-1866), מעסקני הפועלים ומהמשוררים של העלייה הראשונה כתב בעיתונים שונים, ראו – ברלוביץ, על. יוסף הלוי (1917-1827) ואברהם דאנון (1925-1857) היו מראשי חוג המשכילים באדריאנופול ומלומדים נודעים בתחומיהם. לשירת הלוי נודעת חשיבות ספרותית בשל ארכאיותה הלשונית והפואטית. שירי בר־נ״ש והלוי שפורסמו ב׳החרות׳ הם לזכר הרצל. המשוררים המתורגמים ידועים. בחלק זה ובחלקים הבאים לא ציינתי את שמות כל המשתתפים. על הסופרים הספרדים שבהם – להלן.

השבועה (הקנם בקניין ושבועה)

עניינו של טקס ה׳שבועה׳ באירוע האירוסין הוא להבטיח את קיום הנישואין. לפיכך נעשה טקס קצר, ובו מתחייב הצד שיפר את השידוכין, לשלם קנם לצד האחר. במהלך הסעודה פונה אבי החתן או נציג מטעמו אל הרב או החזן הנוכח במקום

לנהל את טקס ה׳שבועה׳. הרב פונה לערבים מטעמי ההורים, או שהוא ממנה בו במקום שניים מן המשתתפים לשמש ערבים, ערב לכל צד. לאחר הבעת הסכמתם נוטל הרב מעל השולחן שתי כוסות מלאות יין או שכר מסוג ׳מאחיא׳ ומגישן לערבים: כוס אחת לערב של המשודך וכוס אחת לערב של המשודכת ואומר להם: בסימן טוב והצלחה, אתם נוטלים כוסות הללו בקניין של משיכה, וכל אחד מכם מעתה הוא ערב לקנס נקוב, שיצטרך כל צד לשלם לצד האחר במקרה של הפרת השידוכין. לאחר שמביעים את הסכמתם לערבות, שותים מן הכוסות. קניין זה נעשה בעל פה, ואינו נכתב בשטר

המציאות מלמדת, שבמקרה של הפרת השידוכין על ידי אחד הצדדים — רוב הצדדים מוותרים על הקנס ואינם תובעים אותו. נושא ה׳שבועה׳ במשמע של הבטחה זוכה לדיון הלכתי מקיף על ידי רש״א, וכהקדמה לדיון מקדיש המחבר גם תיאור ההווי של השבועה באירוע האירוסין או השידוכין בלשון המחבר:

אתאן (־אנו באים, באשר) לענין מנהג דידן (־שלנו) בתאפילאלת ובעיר זו בצאר בענין הבטחות לשידוכין כך הוא המנהג: הולכין קרובי המשודך אנשים ונשים עם הסבלונות לבית אבי המשודכת, ואבי המשודכת גם הוא מזמין קרוביו ועושה להם סעודה, ומזמינים ג״כ (גם כן) הרב דהי׳[ינו] הדיין או תלמיד חכם (ובימים אלה על הרוב גם המשודך והמשודכת יושבים עמהם על שולחן הסעודה) ובתוך הסעודה אומר אבי המשודך או אחד מן הקרובים להרב לעשות המנהג דהי׳[נו] הקנס בקנין ושבועה, ואומר הרב לאבי המשודך והמשודכת מי הם הערבים, וכל אחד אומר פלוני יהא ערב. ואומר להם הרב רוצים אתם להיות ערבים בענין זה ואומרים לו הן (=כן). ופעמים, שהרב מאליו ומעצמו אומר פלוני יהא ערב בעד המשודך, ופלוני יהא ערב בעד המשודכת, והערבים אומרים הן. ונוטל הרב מעל השולחן שני כוסות מלאים יין או שכר ונותן כוס אחד לערב המשודך וכוס אחד לערב המשודכת ואומר להם בסיט״ו (־בסימן טוב והצלחה) אתם נוטלים כוסות הללו בקש״מ (־בקנין של משיכה) בדל״ב (=במנא דכשר למקני ביה) בש״ח (־בשבועה חמורה) וכו׳ שאתה פלוני ערב המשודך, אם חוזר בו משידוך זה מעתה ומעכשיו חייב אתה ליתן להמשודכת סך כך וכך ואתה פלוני ערב המשודכת אם חזרה בה משידוך זה מומ״ע (־מעתה ומעכשיו) חייב אתה ליתן להמשודך סך כו״כ (=כך וכך) ואומרים הן (=כן) ושותים כוסותיהם, ואינם כותבים שטרות על קנין זה, גם אינם מתנים על מנת לכתוב שטרות או על מנת שלא לכתוב. ואם אחר כך חוזר בו המשודך או המשודכת מהשידוכין, רוב מקומות הנ״ל אינם תובעים זה את זה על הקנס באומרם כי יש גרעון וגנאי בדבר לתבוע קנס בענין זה. והמיעוט תובעים זא״ז (=זה את זה) בפני בית דין.

נעיר כאן, שטקס ה׳שבועה׳, שמדובר עליו בתאפילאלת ובבצאר, לא נתפס כעיקר האירוע ולא עשה רישומו לא בקרב הנשים, שישבו בנפרד הרחק מחברת הגברים ולא זכרו את פרטיו, לא בקרב הגברים וגם לא בקרב עורכי הטקס, שזכרו רק את חילופי כוסות השכר.

התקופה שבין האירוסין לנישואין — יש שנמשכת כמה שנים, ויש שנמשכת כמה חודשים, ועל פי רוב היא נמשכת כשנה בממוצע. זוהי תקופה של פסק זמן, של המתנה וציפייה לחופה. בתקופה זו משתדלים לחזק את הקשר בין שתי המשפחות המחותנות על ידי משלוח מתנות זו לזו בימי חג ומועד, כגון משלוח כעכים גדולים ומקושטים בפורים, עופות מבושלים בערב יום כיפורים, אגוזים בפסח ופרות בחג שבועות. לפעמים, אף נערכו הזמנות הדדיות לסעודות בחגים. בכל התקופה הזו אין החתן והכלה מתראים.

לסיכום, המנהגים שתוארו למעלה המאפיינים את קהילות הדרום הם גם מנהגי הקהילות בצפון.

אירועי הכלולות

כחצי שנה לאחר האירוסין באה משלחת קטנה מטעם החתן לבית הכלה כדי לקבוע מועד החופה. במפגש זה ניתן האות לפתיחת אירועי הכלולות, שעתידים להימשך כחודש ימים ובמרכזם — ארבע שבתות של שמחה:

1) שבת ׳אלפאל׳ (=שבת הבשורה).

2) שבת לגטא (=שבת פשטידה של ביצים).

3) שבת שלישית שיש לה כמה שמות: שבת ׳לְבַּרּאזאת׳ (=שבת שושבינות) או שבת ׳להריסה׳ (=שבת גריסין) או שבת ׳לערוסה׳ (=שבת כלה).

4) שבת לְתְביר (=שבת הגדול = שבת חתן). בין שבת לשבת מתקיימים אירועים נלווים. להלן תיאור ארבע שבתות הכלולות ושאר אירועים וחגיגות שביניהן.

בקהילות הצפון ידועות רק שלוש שבתות: שבת לפאל, שבת לחנה או שבת לערוסה המקביל לשבת לבראזאת היא שבת כלה ושבת לכביר היא שבת חתן.

דיה הייתה השיחה עם הרב עובדיה ועם חבר מוריו, החומר העובדתי, שקיבלתי ממקורות שונים והביקור שערכתי לפני כן בבניין תלמוד תורה " אם הבנים ", הנמצא בעיר החדשה והוא אינו נופל בסידוריו החיצוניים מבתי ספר חדשים, כדי לעמוד על השינויים לטובה שנתחללו כאן במשך דור אחד.

תלמוד תורה הכללי, הנקרא " אם הבנים " , שם זה בא לו מאחר שבראשיתו מבוסס היה על התרומות, שתרמו האמהות, דווקא האמהות, להקמתו והחזקתו, נוסד בצפרו עוד בשנת תרע"ז – 1917 -. כיום יש בו שתים עשרה כיתות, שבהן למדו בזמן ביקורי קרוב ל 650 ילד וילדה, וחבר המורים בו מנה ארבעה עשר איש, מלבד המורים לצרפתית. כאמור הכרתי אחדים מבין המורים ועמדתי על טיבם. מקצועות ההוראה הם עברית, תפילות, דינים, תנ"ך ותלמוד.

כנהוג בכל בתי הספר הצרפתיים והאנגליים, לומדים הילדים גם לפני הצהרים וגם אחרי הצהרים. בשש הכיתות הגבוהות מוקדשת מחצית היום לצרפתית וללימודי חול אחרים. התלמידים המצטיינים והרוצים להמשיך בלימודי היהדות עוברים לישיבת " בית דוד ", שבה למדו כארבעים תלמיד, שגם הם מקבלים שיעורים בצרפתית. בשביל הבנות הקימו אנשי ליובאוויץ " בית רבקה " שבו מקבלות את חינוכן כחמישים תלמידות.  

לשם השוואה אזכיר, כי כאשר שהיתי בצפרו, ביקרו בבית הספר של כי"ח 482 בנות וכמחצית מספר זה – 231 – בנים. כאן רוב המרץ מושקע בהקניית הצרפתית. ולאלה הרוצים ללמוד גם עברית ניתנה האפשרות של השתלמות בשיעורי ערב ללשון ולתנ"ך, באחת עשרה הכיתות למדו למעלה מארבע מאות תלמיד ותלמידה. לתלמידי צפרו יצא שם במרוקו, הם מתבלטים בכל התחרות ספרותית עברית וכן מצליחים הם לתפוס את המקומות הראשונים בתחרויות כניסה למדרשה הגבוהה ללימודי היהדות ברבאט, שבה מהווים הם כמחצית התלמידים. אכן לא הגזימו כל אלה שהביעו לפני את תהילתה של צפרו, העיר העברית, זו ירושלים של מרוקו, כשם שתיטואן עדיין היא ירושלים של האזור הספרדי.

בשוחחי ובהשתוחחי עם בני העיר נתגלו לי פניה האמיתיים של צפרו, זו העיירה התוססת חיים יהודיים. הקנקן אמנם לפעמים חדש, אבל הוא מלא ישן. והרבה מן הישגים אלה יש לזקוף לזכותו של רבה של העדה רבי דוד עובדיה, שהוא הצעיר בין רבני מרוקו שהכרתי, הוא אולי הראשון והיחיד ביניהם, שעמד על הצורך הדחוף של חינוך הבנות, בראותו כי אין להסתפק בהדרכתן במצוות מעשיות בלבד. ולכן לא נרתע מלהכניס ככל האפשר יותר בנות בתלמוד תורה " אם הבנים ". כי אכן קיים צורך דחוף דווקא בעיירה זו לדאוג לחינוכן של בנות ישראל.

הרבה נשתנה בצפרו במשך דור אחד, אבל דברי הכתוב, כי לא יחדל אביון מקרב הארץ, ככוחם אז כן כוחם עתה. דלותה ועונייה של צפרו כאן כן עתה. ותיאוריו של הרב עובדיה האב על פת שעורים, שהיו אוכלים במשך כל השבוע ועל פת החטים לשבת, שנחשבה למעדני מלך, ועל הסמיכה לשולחן הורים של הזוג הצעיר, שבו האישה הייתה לפעמים תינוקת בת שמונה או תשע, עדיין כוחם יפה.

אלא שבהתאם למצב החברתי לא החתן הצעיר היה בא ומסתפח אל משפחת אשתו, כמו בפולין ובליטא. כאן האישה הצעירה הייתה באה תחת חסותה של מחותנת, שלא פעם הציקה לה וירדה לה לחייה של הילדה – כלה. בכלל מעניים כמה קווים משותפים אפשר למצוא בין דמותה זו של העיירה המרוקאנית ובין סיפוריהם של סופרינו על העיירה המזרח-אירופית.

אין פרנסה בצפרו, ואין לצעירים כמעט כל תקווה להוציא כאן את מחייתם, ולכן עוזבים רבים וכן טובים את עיר מולדתם, כדי לבקש את לחמם במרחקים. לפי דברי אנשי שיחי עלו בשנים האחרונות כאלפיים נפש לארץ ישראל, רובם צעירים.

בצפרו נוצר ריבוי נשים, אלמנות, גרושות, צעירות עגונות לחצאין, שאינן יודעות מתי יחזרו בעליהן ואם יחזרו אליהן, ופנויות שאין להן תקווה רבה להינשא במקום. צפרו הייתה לעיר נשים. תופעה שבדומה לה ראיתי במללאח הקטנים שהדרום מערב ובדרום מזרח מרוקו. ואין לנשים גלמודות אלה אפשרות להרוויח את לחמן ביגיע כפיהן.

היחסים עם השכנים המוסלמים טובים והפיתוי רב. דווקא בצפרו – ירושלים הקטנה – שכיחים באופן יחסי נשואי יהודיות עם מוסלמים במידה מרובה מאשר במקום אחר. הרב עובדיה נלחם בתופעות אלה, עד סיכון חייו.

לא רק למוסלמים נישאות היהודיות מצפרו, ב " קדימה " לשכת העלייה של קזבלנקה, הצביעו לי פעם על זוג צעיר, שביקש לעלות לארץ ישראל, היא יהודייה מסביבות צפרו, הוא צרפתי נוצרי, נהג טרקטור. נישאו בנישואים אזרחיים, יש להם שלושה בנים בגיל עד חמש שנים, הילדים לא נימולו, האמא לא ידעה אם יהיו נוצרים או יהודים. עתה עלו אחיה לישראל, ובעלה דבקה נפשו בגיסיו והוא מוכן להתגייר ולשאת את אשתו כדת, ובלבד שירשו לו לעלות לארץ ישראל.

וכן משמשים בצפרו בערבוביה אור התורה וצל העוני והסכנות הכרוכות בזה, הרב עובדיה עושה כמיטב יכולתו, לא רק כדי להפיץ את האור, אלא גם לפזר את הצללים. יש ללמד את בנות ישראל מלאכה, כדי שתוכלנה להתפרנס בכבוד. אכן לא חדל הוא מלדפוק שערי ה "ג'וינט " ו "אורט " עד שהצליח להביאם לכלל החלטה, שקיים צורך דחוף לייסד בית ספר מקצועי לבנות בצפרו, כפי שהודיע לי בשמחה כשנזדמנו שוב במקרה.

אולם מאז התחוללו במרוקו תמורות רבות – ומי יודע, מה עלה בגורלה של עיירה זו ומה מצב מוסדותיה התורניים והכלליים כעת.

סוף פרק  " צפרו היא ירושלים הקטנה של מרוקו. 

5. הסיפורים על הרמב״ם ודת האסלאם

האם המיר הרמב״ם את דתו לאסלאם למראית עין ואחר כך חזר בו ? אין זו שאלה חדשה, וכבר נידונה בוויכוחים ארוכים בקרב חוקרי חכמת ישראל במאה התשע־ עשרה, וחזרה ונידונה שוב בראשית המאה העשרים. לסוגיה זו לא היה זכר במקורות העבריים, ורק בראשית המאה השמונה־עשרה, כשנתפרסם ספרו של אבן אלעברי באירופה, נודע ממנו לראשונה הסיפור על התאסלמותו של הרמב״ם. מקורות מוסלמיים נוספים, משל אבן אלקפטי, אבן אבי אוציבעה ואלצפדי, הלכו ונדפסו, ובכולם חוזרת הטענה שהרמב״ם המיר את דתו לאסלאם ושב ליהדות במצרים.

מארבעת המקורות המוסלמיים רק שניים דנים במפורט בנושא זה, שלישי מסתפק באזכורו, והרביעי אינו מזכירו כלל. אבן אלקפטי יליד מצרים (1248-1172) כתב על הרמב״ם בספרו ״תולדות הרופאים״:

משה בן מימון הישראלי הספרדי היה האיש הזה מאנשי ספרד, יהודי בדתו… עבד אלמאמן בן עלי אלכומי אלברברי אשר השתלט במערב הכריז על הארצות אשר עליהן מלך גירוש היהודים והנוצרים מהן, וקבע להם מועד, והתיר רק למי שיתאסלם להשאר במקומו ולהמשיך בפרנסתו בתנאי שיקבל עליו את המוטל על המוסלמים וימנע מן האסור להם; ומי שנשאר בדעת בני דתו עליו לצאת לפני המועד, ואם נמצא אחרי המועד ברשות השלטון נגזר על נפשו ועל הונו. וכשנקבע הדבר הזה, יצאו אלה אשר הונם קל עליהם, ונשאר מי שממונו רב ונפשו לביתו ולהונו, ויהי למוסלם למראית עין ולכופר בסתר. והיה משה בן מימון מאלה שעשו ככה ונשאר בארצו.

וכשנשא את סמל האיסלם למראית עין, קבל על עצמו את פרטיו, כגון קריאת הקוראן והתפלה ועשה ככה עד שנזדמנה לו האפשרות לנסוע, ואסף את נכסיו בזמן הנחוץ לכך ויצא מספרד ונסע מצרימה עם בני ביתו, והשתקע בעיר פסטאט, בקרב היהודים שבה, וגילה את דתו בפומבי וישב בפרבר הידוע בשם אל מציצה… ובסוף ימיו הזדמן באיש מיוצאי ספרד, מלומד מוסלמי שמו אבו אלערב בן מעישה, שהגיע מצרימה ופגש אותו והוכיחו בזה שהתאסלם בספרד והאשים אותו ודרש את הגזר עליו ועבד אלרחים בן עלי אלפאצל מנע בעד זה ואמר: ״איש אנוס לא יתכן שהאסלאם שלו על פי חוק״.

גם אבן אבי אוציבעה, שנולד בסוף המאה השתים־עשרה בדמשק והיה רופא, כתב ספר על הרופאים, וביניהם גם הרמב״ם. בין היתר הוא כותב על נושא ההמרה: ״יש אומרים שהנשיא משה התאסלם במערב ולמד את הקוראן בעל פה ועסק בדיני האסלאם, ואחר כך בבואו מצרימה ובשבתו בפסטאט חזר בו״. המקור האחרון על דברי ההמרה הוא דברי אלצפדי, שחי במאה הארבע־עשרה, בספרו ״אלואפי באלופיאת״. להלן תרגומי למקור הערבי:

ואמר שמשה בן מימון היה מתפלל עם המוסלמים את תפילת ״אלתראוויח״ באנייה שהפליג בה מארצות המערב החיצון [מרוקו] אל המזרח. ירד ליבשה ונסע לדמשק כשנקרא אל הקאדי מחיי אלדין בן אלזכי כאשר גבר עליו חוליו. באותו זמן טיפל בו [הרמב״ם] עד אשר הבריא החולה בריאות שלמה, ורצה [הקאדי] לגמול לו. הסכים בן מימון, ואולם ביקש ממנו שיחתום לו על שטר של בית שקנה אותו בדמשק, הקדים את תאריך הקנייה חמש שנים, והקאדי לא שם לבו על כך. אחרי כן נסע משה למצרים וגילה את יהדותו. והיה לרופא בחצר הקאדי אלפאצל עד אשר באו חלק מהמוסלמים שגלו עמו באניה מהמערב והוכיחוהו לפני הקאדי אלפאצל על חזרתו [ליהדות]. אז הוציא משה שטר הבית והציגו לקאדי, לאמור שבשנה שטוענים כי בה הוא השתתף עמם בתפילת ״אלתראוויח״ על סיפון האנייה היה בדמשק וכי באותה שנה קנה את הבית. כשהביט הקאדי [אלפאצל] על השטר הכיר את חתימת הקאדי של דמשק מחיי אלדין, ולא חשד בדברי רופאו, והניחו. וכך הציל בן מימון את נפשו ממוות באמצעות הקדמת התאריך.

לפי סיפור זה לא רק המיר הרמב״ם את דתו, אלא גם היה גדול בתורת האסלאם, והוא שהתפלל בראש ציבור המפליגים באנייה את תפילת ״אלתראוויח״ (תפילת הערב של חודש רמדאן הכוללת חמש פעמים ארבע השתחוויות). לפי סיפור זה נהג הרמב״ם במרמה והחתים את הקאדי על שטר־מכר הנושא תאריך מוקדם לתאריך החתימה, כדי שיוכל להזים את דברי העדים.

בסיפור העממי היהודי על הרמב״ם חל שינוי בסוגה הסיפורית, ו׳׳נובלת המרמה״ הפכה ״אגדת קודש״. גם בסיפור היהודי מסופר על נדודי הרמב״ם מן המערב למזרח, על בואו למזרח ועל קניית בית בשטר; אלא שבו מסופר שהרמב׳׳ם, נרדף בידי המוסלמים, הגיע למצרים ב״קפיצת הדרך״, בעזרת ״השם המפורש״, קנה בית והחתים את השטר באותו יום. וכשמגיעים מוסלמים מן המגרב וטוענים אצל הקאדי המצרי, או המלך המצרי, נגד הרמב״ם שחילל את קודשי המוסלמים, הוא מראה לקאדי, או למלך, את השטר החתום, המעיד שבאותו יום שמדברים עליו הוא היה במצרים וקנה בית. המלך נוזף במתלוננים, והם יוצאים בבושת פנים.

גם לטענה שהרמב״ם התפלל בראש קהל המוסלמים ניתן למצוא ביסוס מסיפור יהודי. באחד הסיפורים מסופר שהרמב״ם לבש בגדי מוסלמים, התחפש לאימאם ודרש בפני המוסלמים (סיפור 40).

נראה שהסיפור היהודי הכיר את הסיפור המוסלמי וביקש להתמודד עמו. הסיפור היהודי מקבל את מהלך העלילה שבסיפור המוסלמי, אבל מפרש את הדברים בדרך שונה. ישנם סיפורים עממיים יהודיים רבים על הרמב״ם ויחסו לדת האסלאם, ובכולם, כמובן מאליו, אין זכר להמרה. ריבוי הסיפורים מסוג זה על הרמב״ם אומר דרשני. מבין השיטין של הסיפורים העממיים הללו תמצא זכר לנושא והתמודדות עם סוגיה טעונה זו. בשישה סוגים של סיפורים, החוזרים ונשנים בנוסחים שונים, מתואר הרמב״ם כמי שביזה את דת האסלאם, הצליח לברוח מהמוסלמים וניצל מסכנת מוות. בחלק מן הסיפורים אכן מסופר שהרמב״ם ביזה את דת האסלאם במעשים שעשה, ובחלק אחר הוא מואשם בידי מוסלמים, שהעלילו עליו עלילות, כי ביזה את קודשיהם.

• באחד הסיפורים הנפוצים ביותר על הרמב״ם מסופר שהרמב״ם פסק, שחבית יין שנגע בה גוי טמאה ואסורה ואילו חבית שמן שנכנס בה עכבר טהורה ומותרת. הרמב״ם הואשם בידי המוסלמים כי ביזה את דת האסלאם בהעדיפו עכבר מת על נגיעת מוסלמי, הוא נרדף, ורק בנס ניצל וברח(ראה סיפורים 105,77-74,41,37,6).
• בסיפור אחד האשימו מוסלמים את הרמב״ם כי הונה אותם בהתלבשו כמוסלמי ובענותו על שאלתם ״מה שם אדוננו?״ ששמו מחמד, ולבסוף ראוהו כיהודי היוצא מבית הכנסת. גם כאן רק בחכמתו ובפיקחותו הצליח הרמב״ם להשתחרר מאשמת ביזוי האסלאם (סיפור זה מופיע אצלנו בשני נוסחים: סיפורים 68,16).
• בסיפור אחר מסופר שהרמב״ם העליב את דתו של מלך קורטובה, שראהו יוצא מבית הכנסת ולולבו בידו. שאל אותו מלך קורטובה: מדוע אתה נוהג כמנהג המשוגעים? והרמב״ם ענה לו שאין זה מנהג משוגעים, כי מנהג המשוגעים הוא לרגום באבנים, כשכוונתו לאבנים שמשליכים המוסלמים על גבל ערפאת (ראה בהערה לסיפור 6).

בסיפור אחר הרמב״ם מואשם כמי ששם את שם מחמד בנעליים (אסע״י 141), ובכך ביזה את נביאם.

• בסיפור אחר הרמב״ם מתואר כמי שהעלה את מחמד מקברו כשהוא מלוכלך ובזוי(סיפור 64).
• באחד הסיפורים (40) הרמב״ם מתואר כמי שהתווכח עם האימאם איזו דת עדיפה, דת היהודים או דת המוסלמים ? הרמב״ם הופיע לפני המוסלמים במסגד, דרש בפניהם ושם ללעג ולקלס את המאמינים בדת האסלאם.

נראה לי שכל הסיפורים הללו, שביסודם מונח הרעיון שהרמב״ם ביזה את דת האסלאם, את מחמד ואת מאמיניו לא צמחו בחלל ריק, אלא הם הד לטענה שהרמב״ם המיר את דתו. אחת מהשתיים: או שהסיפורים הללו באים להתמודד עם הטענה המוסלמית בעניין ההמרה, או שאינם אלא סובלימציה להמרה עצמה, הסוואה ועידון לדעה שייתכן שהרמב״ם המיר את דתו והיה לאנוס למראית עין, עד יעבור זעם וישוב לדתו: וכבר הצביעו על כך, שב״איגרת השמד״ מדבר הרמב׳׳ם בזכותם של האנוסים לשוב ליהדות כאשר מתאפשר להם הדבר. ייתכן גם, שחלק מהסיפורים הידועים לנו ממקומות אחרים המתארים יחסים מתוחים בין יהודים ומוסלמים עברו הסבה לרמב״ם, שייצג את היהודי בסיפורים מסוג זה.

כל הדברים שסיפרו המוסלמים משתקפים בסיפורים היהודיים, אלא שלא נאמר בהם שהרמב״ם המיר את דתו. במקום זאת מסופר, כאמור, שהרמב״ם ביזה את דת האסלאם, והאנשים שבאו להתלונן עליו יצאו בבושת פנים, מפני שהיו לו מסמכים המעידים שהוא נמצא במצרים בזמן המסוים, ואותם הוא השיג בעזרת ״השם המפורש״ ו״קפיצת הדרך״, בנסים ונפלאות. הסיפורים דומים, אך הפרטים שונים. הסיפור היהודי מכיר את הסיפור המוסלמי, מתמודד עמו ומפרש את הדברים בדרך אחרת.

עבד אלעזיז הרביעי, 1894 ־1908

לאחר שחסן הראשון נהרג בקרב ב־9 ביוני 1894, היו מהומות בהן נהרגו יהודים ונשים חוללו. איש החצר בו אחמד הכריז על עבד אלעזיז הרביעי, בנו בן ה־14 של חסן, בתור סולטאן באישור העולמא. בו אחמד, ששירת את חסן, היה בן של אב כושי ואם יהודייה. הוא כיהן בתור ראש הווזירים ושלט בפועל מ־1894 עד מותו ב־13 במאי 1900. הסולטאן החדש היה בעל אוריינטציה אירופית ואדיש לדת. ב־ 1902 פקד על הוצאה להורג של מוסלמי שהרג אנגלי שחדר לתחום קברו של מולאי אדריס. הוא נאשם בחילול הדת המוסלמית ובכיבוד הנוצרים, והדבר חיזק את דימויו השלילי בעיני ההמונים הקנאים. בשנת 1904 נתן פקודה לחלק מזון גם ליהודים, לאחר שמשלחת של רבנים פנתה אליו בנידון.

בשנים אלה התדרדר המצב הכלכלי והיתה אי יציבות במדינה, שהתבטאה בקרבות בין שבטים יריבים, וביניהם לבין צבא הסולטאן. היהודים, כמו אחרים, סבלו משפל כלכלי וחוסר ביטחון. בדו״ח שנשלח ממכנאס לכי״ח ב־1900 נאמר, שהמלך הוא 'צדיק ורחמן׳ ומגמת שריו אהבת בצע. נמנו בו ההשפלות שמהן סובלים יהודי העיר.

 

האנרכיה במדינה הגבירה את מעורבותן של מדינות אירופה, בייחוד צרפת, ואלה לחצו על הממשל כדי להבטיח שההלוואות שניתנו למרוקו יוחזרו. החוב של מרוקו לצרפת בלבד הגיע ל־190 מיליון פרנק.

ידיעה מ־10 באפריל 1900 מסרה על קרבות בין חיילים צרפתים לשבטים. אותה שנה הכריזו התושבים בהרי האטלס על ג'יהאד נגד צרפת. אחיו הגדול של הסולטאן שלט במזרחה של פאס הבירה, וב־1903 איים עליה והסית שבטים נגד הסולטאן. שלום אזולאי חיבר פיוט על המהומות בפאס בתרס״ד (1904) והסתלקות הצורר יאשר אכל יעקב׳(עובדיה, 'צפרו; מסי 609). רוב האירופים עזבו את פאס, שהיתה מרכז של תסיסה דתית אנטי־נוצרית.

609

א"ך טוב לישראל סיון ש׳ התרס״ד נהרג באורח פלא השר הצורר [עומאר ליוסי יש״ו] אריה משתית אשר אכל את יעקב בכל פה וכל העולם שמחו לאידו, והודו לה׳ כי טוב כי לעולם חסדו, וגם אני הרימותי קולו ואקרא, בשיר וזמרה, בא סי׳ שלום אזולאי לסג״ל סללא הומומך וכו'.

 

שירו אמוני, / זרח בסיני /  גדול העצה / לביא עלי צר  / ומן המצר

הודו לה׳ יהיה והיה ורב העליליה עלל ובצר קראתי יה

 

                                                   גדול העצה…

והפליא חסדו / פתאום בא אידו / ממרום שלח כליותיו צלח

א׳ עם צאן ידו/ רד בור תחתיה

חץ מר ויפלח / לקצה גויה

                                        גדול העצה.

אז ישיר ישראל את השירה

לשם הנורא / עושה פלילות

                                גדול העצה

ולא צור חילי / תשים עוד מושלי

רועה אווילי / כ"ס ועזניה

                               גדול העצה

ירים עוד ראשי / ה' ניסי

עזי ומנוסי / חנית ושריה

גדול העצה

 

בקרבות בין חיילי הסולטאן למורדים בראשותו של בו חמארה באותה שנה, נשחטו 22 יהודים בעיר תאזה, נשים יהודיות חוללו, ויתרם ברחו לפאס.

ב־1903 הותקף המלאח במכנאס, אך יושביו הדפו בנשקם את המתנפלים, והיה בזה חידוש לעומת התנפלויות קודמות. הוא כבש את דבדו ואת אוג'דה ב־1904. בעקבות התנפלות על העיר סטאט באותה שנה ברחו כ־1,200 יהודים חסרי כול לקזבלנקה. האגודות היהודיות באירופה סייעו להם באמצעות המערכת הדיפלומטית.

העיר הראשונה שנכבשה על ידי צרפת במיון תרס״ד (יוני 1904) היתה ברקנה (Barkane) בצפון מזרחה של מרוקו.

מיכאל אביטבול

מרוקו ויהודיה

פני הארץ

מרוקו שוכנת לחוף שני ימים: בצפון לחוף הים התיכון ובמערב לחוף האוקיינוס האטלנטי, שאורכו כ־800 קילומטר. בין החוף האטלנטי להרי האטלס משתרע אזור של רמות, המֶסֶטה. ממזרח למֶסֶטה וממערב להרי האטלס התיכון משתרעים כמה מישורים: מישור הטַדְלה, שבו זורם הנהר אום אלרְבִּיע ויובליו, מישור הַאוּס ומישור הנהר סֶבּוּ בצפון־מערב מרוקו.

הרי האטלס משתרעים מצפון לדרום בשלושה רכסים המפרידים בין מרוקו לשאר המגרב. הרכס הצפוני, הקרוי האטלס התיכון, מאונך להרי הריף. הרי הריף הם חלק מרכס האטלס התֶלי, המשתרע במקביל למישור חוף הים התיכון עד תוניסיה. הם מתנשאים לגובה כאלפיים מטר ומפרידים בין חלקה הצפוני של מרוקו וחלקה הדרומי. בין הרי הריף לאטלס התיכון מפריד מישור תאזה, שבמרכזו העיר אוג׳דה ובו המעבר היחיד מאלג׳יריה למרוקו. המורדות המערביים של האטלס התיכון משתפלים במתינות לתוך המסטה ממזרח למערב וכאילו חוצים את הארץ לשניים. ואכן, בתולדות מרוקו הייתה התפתחות מקבילה, ולפעמים אף נפרדת, של החלק הצפוני של הארץ, שבירתו פאס, ושל החלק הדרומי, שבירתו מראכש. כדי לקיים את שלטונם בשני חלקי ממלכתם נהגו סולטאני מרוקו לנדוד בין ארבע עריה המרכזיות של הארץ: פאס ומכנאס שבצפון, רבאט שבמרכז ומראכש שבדרום. הרכס השני הוא האטלס הגבוה, המתנשא עד לגובה 4,000 מטר. תנאי הקיום באטלס הגבוה קשים, ולכן נאלצו תושביו לרדת מעת לעת אל ערים מרכזיות בחיפוש אחר פרנסה. הרכס השלישי, הדרומי, האנטי אטלס, הוא הרכס הנמוך ביותר. בין האטלס הגבוה לאנטי אטלס משתרעים עמקי נהרות סוּס ודאדֶס. מדרום לאנטי אטלס שוכן עמק דרע, שבו עובר גבולה הדרומי של מרוקו. המורדות המזרחיים של הרי האטלס מדבריים ותושבי האזור הם בני שבטים נודדים. מאזור זה יצאו שושלות השליטים של מרוקו.

מרוקו מצטיינת בשפע של מים, יחסית לשכנותיה. בהרי האטלס נאגרות כמויות מים עצומות, אך ניצול מושכל שלהם החל רק מתקופת הכיבוש הצרפתי. הנהרות הגדולים הם נהר המלויה, שמקורו באטלס התיכון ונשפך לים התיכון, ונהרות אום אלרביע, סבו, תֶנסיפת וסוס, הנשפכים לאוקיינוס האטלנטי ובדרכם חורצים גיאיות רחבים ממזרח למערב, המוסיפים לביתורה הגיאוגרפי של הארץ. האקלים בצפון מרוקו הוא ים תיכוני, ויורדים בו בממוצע מעל 800 מ״מ משקעים בשנה. באטלס התיכון ובאטלס הגבוה כמות המשקעים הממוצעת נעה בין 400 ל־800 מ״מ בשנה. באטלס הגבוה יורד בחורף שלג והפשרת השלגים גורמת לעתים שטפונות, בעיקר בדרום הארץ. באנטי אטלס ומדרום לו האקלים מדברי עד מדברי למחצה, וכמות המשקעים הממוצעת היא כ־200-100 מ״מ בשנה.

ברברים

הברברים הם תושביו הקדומים של המגרב, שקיבלו עליהם את האסלאם לאחר הכיבוש המוסלמי, אך הוסיפו להחזיק בסממני תרבותם, מנהגיהם ושפתם. מאחר שאין לשפתם סימני כתב קשה לשחזר את מקורותיהם ותולדותיהם. הברברים, שהם חלק ניכר מאוכלוסיית מרוקו, חיים במסגרת מסורתית־חקלאית בעיקר בהרי האטלס, ומהווים גורם חשוב בחייה מבחינה כלכלית ופוליטית.

אופראן

כפר בהרי האטלס מדרום למוגאדור. מסורת בקרב תושבי האזור מספרת כי בשנת 1775 ציווה ראש הכפר על היהודים להתאסלם, והם בחרו לעלות על המוקד ולא להמיר את דתם. חמישים היהודים שעשו זאת ידועים בכינוי ״השרופים מאופראן. אשר כנפו(יליד מוגאדור 1935, כיום תושב אשדוד) חיבר על יסוד מסורת זו רומן, התינוק מאופראן (תל אביב 2000).

מרוקו ויהודיה עד המאה התשע־עשרה

במשך אלפיים שנה, למן העת העתיקה ועד ימינו, היו תולדות יהודי מרוקו שלובות ושזורות בתולדות הארץ. היהודים הטביעו את חותמם על החיים הכלכליים, החברתיים והמדיניים של הממלכה השריפית, מילאו תפקידים דיפלומטיים חשובים בשירותם של השליטים, ובעזרת קשריהם עם הקהילות היהודיות בעולם שימשו גשר בין מרוקו לבין העולם שמחוץ לה. בתחילת שנות החמישים של המאה העשרים מנו היהודים למעלה מרבע מיליון איש. חלקם התגורר בערים וחלקם בכפרים הפזורים מהאוקיינוס האטלנטי במערב עד תאפילאלת וגבול אלג׳יריה במזרח, ומחופי הים התיכון בצפון עד עמקי הסוס והדרע והאזורים הנידחים של מדבר סהרה בדרום.

הנוכחות היהודית במרוקו החלה במאה הראשונה לפני הספירה, ומיוצגים בה רבדים תרבותיים מגוונים ועתיקי יומין.

הרובד הראשון הוא הגרעין הברברי המקומי. קיימות דעות שונות על היקפו, ואגדות עיקשות, שאמיתותן איננה ברורה, מספרות על ייהודם של שבטים ברברים בעבר הרחוק. עם הרובד השני נמנים מהגרים מארץ ישראל שבאו בעקבות הפניקים והרומאים. שרידי מצבה שעליה כתובת בעברית, מהמאה השלישית לספירה, נמצאו בוולוביליס(ליד מולאי אידריס), וכן בסאלה (ליד רבאט) ובטינגיס (ליד טנג׳יר). לפי מסורות עתיקות בדרום מרוקו היו התושבים הראשונים באופראן שבאנטי אטלס יהודים, ובחבל דרע השכן התקיימה ממלכה יהודית לפני בוא האסלאם, אשר מייסדיה הגיעו מארץ ישראל. הרובד השלישי הם מהגרים מחצי האי הערב ומאזורים שכנים, אשר הגיעו לאחר הכיבוש המוסלמי, במאה השביעית. הם התיישבו בעיקר באיפריקיה, היא תוניסיה של היום.

הרובד הרביעי הם מגורשי ספרד משנת 1492. רבים מהם התיישבו במרוקו והשתלבו במארג הדמוגרפי והתרבותי של הקהילה היהודית המקומית.

לקבוצות אלה נוספו יהודים ממוצא צרפתי, פולני, רוסי, תורכי, סורי וארץ־ישראלי, שהתיישבו במרוקו למן המחצית השנייה של המאה התשע־עשרה.

עם הכיבוש המוסלמי במאה השביעית ובואם של הערבים נשתנה מעמדם של היהודים. הם נעשו ״בני חסות״ (דמים). בין היתר הם נאלצו להעלות את מס הג׳זיה, ללבוש פריטי לבוש מבדילים, ובמקרה של סכסוך עם מוסלמי היה מעמדם המשפטי נחות.

במאה האחת־עשרה השתלטה שושלת אלמראבטון על מרוקו ואיחדה אותה עם ספרד המוסלמית. תקופת שלטונה התאפיינה בעליית הערים, ובמיוחד פאס, בקבלת       השלטון המוסלמי בספרד ובהשתרוררותה של יהדות מרוקו מן המנהיגות הבבלית והאיפריקית־התוניסאית.

במאות השתים־עשרה והשלוש־עשרה שלטה במרוקו שושלת אלמוחדון. הראשון בשושלת היה מחמד אבן תומךת. יורשו, עבד אלמומין, ששלט בשנים 1163-1130, הרחיב את שלטונו עד לגבול מצרים במזרח והעמיק את שלטונו בספרד. מלכי השושלת, שמוצאה באטלס הגבוה, שאפו לטהר את האסלאם מכל השפעה נכרית, וכך הייתה ההתאסלמות הכפויה של יהודים במגרב למרכיב מהותי במסע הכיבוש של השליטים החדשים. שמות משפחה ממקור יהודי, כגון אלכוהין(כהן),

הקיימים עד היום בקרב מוסלמים במגרב, משמשים עדות להתאסלמות ההמונית של אותם ימים.

עם היחלשותה של שושלת אלמוחדון החלה החלוקה המדינית של צפון אפריקה לשלוש היחידות המדיניות הקיימות עד ימינו. בראש כל מדינה עמדה שושלת נפרדת – החאפזים בתוניסיה, הזיאנים באלג׳יריה ובני מרין במרוקו. קהילות היהודים נפרדו לפי קווי החלוקה המדינית.

בעקבות עלייתה של שושלת בני מרין במרוקו התהדקו קשרי המסחר עם אירופה. הסוחרים האירופיים ניסו להשתלב במסחר הזהב אשר הגיע מאפריקה השחורה בכמויות גדולות, באמצעות שיירות שחצו את מדבר סהרה. הנסיבות החדשות הקלו על שילובם של יהודי המגרב הדרומי במסחר הזהב. הם ניצלו את פיזורם הגיאוגרפי לאורך נתיבי המסחר, והצליחו להבטיח במאות הארבע־עשרה והחמש־עשרה את הקשר בין שלושה אזורים: אפריקה השחורה, מרכז המגרב ואירופה שלחופי הים התיכון.

מגורשי ספרד שהגיעו למרוקו בסוף המאה החמש־עשרה נהנו מהפתיחות הרבה של השלטון המרכזי ושל החברה היהודית כלפיהם. הודות למספרם הרב – 40,000-20,000 — הם היו רוב ביישובים רבים, כגון פאס, מכנאס, תיטואן, דבדו ועוד. אולם הם לא יצרו לעצמם קהילות נפרדות אלא נטמעו בקהילות היהודים בכל מקום שאליו הגיעו, מחופי הים התיכון בצפון ועד לעמקי הסוס, הדרע והדאדס ומבואות הסהרה בדרום.

שילוב המגורשים באוכלוסייה היהודית המקומית לא היה חד־כיווני, וניכרה בו הדדיות. כך, החל ממחצית המאה השש־עשרה לא נכתבו עוד תקנות הקהילה בשפה הספרדית־ היהודית אלא בערבית־יהודית בלבד, ואילו המגורשים הביאו עמם, בין היתר, את התפיסה של נישואים מונוגמיים, ובהשפעתם היה ריבוי נשים לתופעה יוצאת דופן.

המגורשים הביאו להתחדשות תרבותית ורוחנית בקרב יהדות מרוקו, אשר נמשכה עד למאה השבע־עשרה. במחצית השנייה של המאה השבע־עשרה נפגעו היהודים במרוקו בעקבות הידרדרות המצב הפוליטי. מצבם החמיר עוד יותר במאה השמונה־עשרה, עם עליית השושלת העלוית־הפילאלית לשלטון והזעזועים הפוליטיים שפקדו את המדינה.

אלמראבטון

תנועה דתית־חברתית וצבאית שהתגבשה באמצע המאה האחת־עשרה בקרב שבטי הברברים בדרום מרוקו. מטרתה הייתה לטהר את האסלאם באזורים אלה מהמידות הנפסדות שחדרו אליו. תחת הנהגתו של יוסף  ­אבן תאשפין (1106-1061) (שייסד את מראכש בשנת 1062) הצליחה השושללת להשתלט על כל המגרב ולהנהיג בו את תפיסותיה במשך כמאה שנה.

העלוים

שמה של שושלת המלכים הנוכחית במרוקו. העלוים הגיעו במאה השלוש־עשרה לאזור תאפילאלת (ולכן הם מכונים גם פילאלים) שבדרום־מזרח מרוקו, מחצי האי ערב. מולאי אלרשיד (בתמונה, מלך בשנים 1672-1666) נחשב למלך הראשון בשושלת זו שהצליח לייצב את השלטון. אחד מיסודות כוחה של השושלת עד ימינו הוא היותה שושלת שריפית, כלומר שהיא מתייחסת לצאצאי עלי. חתנו של מוחמד; לכן היא נחשבת לקדושה. וכמי שהחסד האלוהי נסוך עליה.

ראה: "מרוקו-עורך חיים סעדון – מאמר של מיכאל אביטבול-מכון בן צבי התשס"ד-עמ' 10-7

אל עולם שאבד

לקט מאגדות מרוקו

רשם העיר והאיר :

יחיא – בן ה-17 בשנת 1964

החסידה היפה

היה היתה אשה עניה ועקרה. אלוהים לא נעתר לפתוח רחמה.

באחד הימים ראתה להקת חסידות עפה מעל ביתה. נשאה כפיה לשמים ואמרה: ״אלוהים, לו נתת לי, חסידה לבת, כי עתה שמחתי בחלקי.״ שמע אלוהים תחינתה, ונולדה לה חסידה.

החסידה גדלה והאשה אהבה אותה אהבה עזה. יום אחד, אמרה החסידה לאמה: ״אמי, הבי לי את הצמר ואצא לכבסו בנהר.״

– בתי, היכן נשמע שחסידה תכבס צמר.״ אך החסידה התעקשה, והאם ניאותה ונתנה לחסידה צמר ללכת לכבסו. נשאה החסידה את הצמר עד לנהר. כשהגיעה לשם פשטה את נוצותיה, והפכה לעלמה כה יפה, שאף החמה נתקנאה ביפיה. לאחר שסימה לכבס את הצמר לבשה שוב את נוצותיה והפכה לחסידה כקודם ועפה. כך עשתה מדי יום.

אל אותו הנהר לנהר הזה נהג בן המלך לבוא ולהשקות את סוסו. באותו יום סרב הסוס לשתות. שידל אותו בן המלך בליטופים והבטחות, אך הסוס עמד בסירובו, הכה אותו מכות נמרצות, אך ללא הועיל, וכך היה גם ביום השני והשלישי.

הלך בן המלך אל קוסם ושאל אותו לפשר הדבר, אמר לו אותו מכשף: ״קח את סוסך לנהר, עקוב אחר מבטו, ויובהר לך הענין.״

לקח בן המלך את הסוס כדרכו לנהר, הביט הסוס לכיוון מסוים, הביט אף בן המלך לאותו כיוון והנה, הוא רואה בבואתה של עלמה יפת תואר שנשקפת במים. נשא עינו אל הגדה, וראה את העלמה. רצה הנסיך לגשת אליה, אך להפתעתו, עטתה את הנוצות, הפכה לחסידה ועפה לה. בא בן המלך לאביו ואמר לו: ״אבי רצוני לשאת אשה.״

אמר לו האב: ״כרצונך בני, אך כדי שתבחר לך אשה הראויה לך, אכריז בכל הממלכה שכל נערה יפת תואר, תבוא לחצר המלך עם קערת אוכל, והאשה שמקערתה יטעם בן המלך – תהיה לו לאשה. שמעו זאת נערות יפיפיות ובאו מכל קצוות הארץ אל ארמון המלך, אך בן המלך לא בחר מהן אשה. באה החסידה אל אמה ואמרה לה: ״אמי הכיני לי קערת אוכל, כי הולכת אני לחצר המלך.״ פתיה שכמוך, השארי בבית. מי שמע שבן מלך יבחר בחסידה ? רוצה את להמיט עלי בושה וחרפה.״ אמי, לא אזוז מדעתי. אני רוצה ללכת לחצר המלך.״

״מי ישים לב אליה״ חשבה האם. הכינה לה דייסה מלוחה, ונתנה אותה בשבר חרס, ואחר נתנה אותה בידי החסידה. עפה החסידה אל החצר והתיישבה שם כשקערתה לפניה.

ניגש בן המלך אליה, נתן ידו בקערה, ואכל את הדיסה עד לטיפה האחרונה. כשראו זאת המלך והתעלף והמלכה חלתה. כששמעו הנתינים שבן המלך נשא חסידה לאשה הוכרז אבל כבד בכל רחבי הממלכה. כשהגיעה השמועה לאם החסידה, חשבה: ״מי ידע אם באחד הימים לא תנקר לו את אחת מעיניו, ויבואו ויוציאוני להורג, אלך ואסתתר במרתפו של שכני.״ כך עשתה.

בלילה פשטה החסידה את נוצותיה, ולעיני הנסיך, הופיעה עלמה יפת תואר וכלילת יופי. העלמה אמרה לו: ״הנסיך, אתה הצלתני מכישופי, ומן היום ואילך אהיה לבת אנוש, כי גזרו עלי משמיים להיות חסידה, עד שאנשא לאיש.״

שמח בן המלך חבקה ונשקה, ואחר הביאה לחדר אמו והראה לה את הנסיכה. שמחה שמחה גדולה, וערכו חתונה גדולה שארכה ארבעים יום וארבעים לילה.

שמעו זאת אחיו של בן המלך, על הנס. וצוו על עבדיהם לצוד להם חסידות, וישנו איתן. למחרת בבוקר קמו כל הנסיכים כשמומים בגופם. האחד נוקרה עינו, ולשני נתלש אפו, ולשלישי נקצצה אזנו, וכך בן המלך חי עם חסידתו יפת התואר וראה עמה חיים טובים ומאושרים.

מליחת ראשים ערופים של מורדים בשבת

בשנות ה-70 הראשונות של המאה ה-19 הוכרחו יהודים למלוח ראשיהם הערופים של מורדים ביום השבת. מה הרקע למעשה ? הסולטאן מוחמד ה-18 סבל ממרידות של שבטי ברברים, וכדי לאלצם לקבל מרותו היה עורך מסעות עונשין עם צבאו. בין השבטים האלה היו בני שבט מוסא ששכנו דרומית למראכש. ב-1872 הצליח לדכאם, וארבעים ושמונה מהם שנתפשו נידונו למוות. לפי פקודת הסולטאן נשלחו באוקטובר אותה שנה לרבאט כדי לערוף ראשיהם שיוקעו במשך שלשה ימים בשערי העיר, ולאחר מכן אמורים היו להישלח לפאס.

שוחטים יהודים נדרשו למלוח את ראשיהם ולתלותם בשבת. הם סירבו, למרות איומיו של מושל רבאט. זה פקד על חייליו להיכנס לבתי היהודים ולגרור את הסרבנים החוצה. הוכו במגלבים עד שנכנעו וביצעו את המלאכה, וראשי המורדים הוקעו לעיני העם.

הדבר הגיע לידיעתה של כי״ח, ונשיאה א. כרמיה פנה ב-27 בפברואר 1873 לשגרירי צרפת, בריטניה ואיטליה במארוקו בבקשה שיפנו לסולטאן בנדון. טיסו Tissot  שגריר צרפת, ג׳והן דרומונד האי John Drummond Hay שגריר בריטניה, ענו ב- 13 במרס והאיטלקי סקובאסו Scovasso  . Eב־21 באפריל, והבטיחו שיטפלו בנדון בהגיעם לפגישה אצל הסולטאן, ויבקשו שיוציא הוראות לנהוג בצדק כלפי היהודים. הראשון כותב רק על התנכלות ביהודי רבאט ומכנאס, ואילו השני התייחס לעובדה שיהודים ברבאט נאלצו באוקטובר האחרון למלוח ראשיהם הערופים של מורדים ביום השבת. הם משוכנעים שהסולטאן אינו מודע למקרה, ואין ידו במעל רק במאי 1873 הגיע הנושא לידיעת ״אגודת אחים״ בלונדון, כלומר כשבעה חודשים לאחר המעשה. תגובתה פורסמה בדיווח השנתי שלה, ובה נאמר כי בישיבת המועצה הוחלט שבהתחשב בנוכחותו של ג׳והן דרומונד האי בלונדון, יפנו אליו כדי שיביא את הנושא בפני הסולטאן ויבקשו שהאשמים יתנו את הדין, כדי למנוע הישנות מקרים כאלה.

ב-19 במאי כתב א. בניש סגן נשיא ״אגודת אחים״ לדרומונד האי שהשוחטים היהודים אנשים לויאלים, הוכרחו ע״י הממשל המקומי למלוח את ראשי המורדים בשבת. הדבר מנוגד לפקודה המלכותית שנתן הסולטאן למונטיפיורי ב-5 בפברואר 1864. הכותב משוכנע שהדבר נעשה ללא ידיעתו של הסולטאן. הוא מבקש אפוא שבתור נציגה של בריטניה במארוקו יפעיל השפעתו על הסולטאן כדי שמעשה כזה לא יישנה.

בינתיים חזר דרומונד האי לטנג׳יר, ותשובתו נכתבה משם ב-30 במאי. הוא ציין שכבר במרס (צ״ל בפברואר) קיבל מכתב דומה מכרמיה נשיא כי״ח, ובביקורו אצל הסולטאן יחד עם מר טיסו, הביאו את הנושא לתשומת לבו של הסולטאן. התערבותם נשאה פרי, והוראות חמורות ניתנו ע״י הסולטאן למניעת מעשים כאלה. וכאן אנו באים להשלים את המידע והטיפול של הגורמים השונים בפרשה, שטרם פורסם. המידע מרבאט הגיע לפריס לפני הגעתו ללונדון. כאמור, כבר ב-27 בפברואר 1873 פנה כרמיה לדרומונד האי וביקשו להתערב אצל הסולטאן בקשר לשני נושאים:

א.         באוגוסט 1872 אולצו יהודים במכנאס ע״י המושל לעבוד בשבתות ובחגים. (על אירוע זה אין דיווח בפירסום של ״אגודת אחים״).

ב.         כפייתם של שוחטים יהודים ברבאט למלוח ראשי המורדים בשבת. וכל זאת למרות הוראת הסולטאן האוסרת להטיל על יהודים מלאכות בזויות, וזו הפרת הפקודה. בנושא האחרון היתה התכתבות בין דרומונד האי לשר החוץ הבריטי והסולטאן עד ה- 24 באפריל 1873, בזמן ש״אגודת אחים״ בלונדון עוד לא היתה מודעת לנושא, או שעדיין לא טיפלה בו. מכתבו הנ״ל של כרמיה הועבר ע״י דרומונד האי לשר החוץ הבריטי הלורד גרנויל ב 13 במרס 1873, יחד עם העתק תשובתו של דרומונד האי לכרמיה. על מה שאירע במכנאס אין לדרומונד האי כל מידע, ועל האירוע ברבאט קרא לאחר שובו לטנג׳יר ב״גיברלטר כרוניקל״. בעקבות זאת כתב לסגן הקונסול שלו ברבאט וביקשו לאמת את הידיעה, ולהודיעו תוצאות הבדיקה. זה אמנם אישר את נכונות המידע, אבל היות והוזיר לעניני חוץ נעדר, חשב דרומונד האי לנכון להמתין עד שיגיע לחצר הסולטאן, ובריאיון פרטי עמו יזכיר את ההתנהגות השלילית של הממשל המקומי. כמו כן יזכיר לו כי אמנם מליחת ראשי המורדים ע״י יהודים הוא נוהג קדום, אבל זו הפעם הראשונה ששמע כי על יהודים לבצע מלאכה מגעילה זו בשבת שלהם. (תעודה מס׳ 1)

לאחר שהחליפו את בגדיהם במלתחה, היא השתרעה על המצע תחת השמשייה כשלידה יושבת מזל, ובעלה שוחה עם הילדים, ומשחק אתם מדי פעם בחול. עניין הפגישה עם אנטואן אינו מרפה ממנה, והיא מוגיעה את מוחה לאתר מישהו ממכריה שעשוי לספק לה פרטים אישיים על אנטואן, עד שנזכרה במדאם וידאל נציגת הקהילה הספרדית ובמרסל עובד עירייה. היא החלה לשקול מי משניהם עדיף. מדאם וידאל היא גויה, ואף שהיא נשואה ליהודי היא גויה בנפשה, וגרוע מכך היא פטפטנית חסרת תקנה, שאינה אמינה בשמירת סוד. לכן הסיחה את דעתה ממנה. והתרכזה במרסל שאמנם אינו יודע דבר על הספרדים, מכל שכן על אנטואן, אך כעובד עירייה בכיר [אדריכל כבישים), הוא יכול להשיג את מה שהיא רוצה מן המחלקה לרישום התושבים.  מחר היא תתקשר אליו, ובטוחה שהיא יכולה לסמוך עליו.  מרוצה מן הפתרון היא התרוממה ממקומה. הסירה את השעון מידה, והמשקפיים מעיניה, הושיטה את הארנק למזל שתשמור עליו, ועשתה את דרכה לים. היא הביטה כה וכה עד שאיתרה את בעלה עם הילדים והצטרפה אליהם. "פתרת את הבעיה, חמדתי", פנה אליה בעלה בבת צחוק. היא התיזה עליו חול ברגלה בחיוך של משובה.

למחורת היא טלפנה מיד למרסל עם כניסתה למשרדה. "אני רוצה שתשיג לי פרטים אישיים מלאים על אנטואן, נהג בחברה לשיווק דגי אגדיר". שטחה בפניו את בקשתה בקיצור. "למה את לא פונה לבעלך, שהוא הפטרון שלו". הוא טען. "זה סוד שאסור לבעלי לדעת", היא נימקה. הוא ניסה להתבדח על חשבונה כעומדת לצלול לתוך הרפתקה רומנטית, ולאחר ששניהם סנטו זה בזה, היא הסבירה לו את תכניתה ברמזים. וכאחד המעורה בהתעוררות ציונית שפקדה את הקהילה לאחר מלחמת השחרור, הוא איחל לה הצלחה. "מחר בשעה עשר תקפצי למשרדי, הכול יהיה מוכן עד אז", הוא הבטיח. למחורת היא הופיעה בדיוק בשעה עשר. הוא אותת לה בידו על דף הנייר שעל השולחן: "אנטואן כאסטיג'ון בן העיר מלגה, נשוי לחורחה, גר בשכונת פונטי במערב אגדיר. מפרנס יחיד משפחה בת ארבע נפשות, עובד בחברה לשיווק דגי אגדיר", היא קראה את הכתוב בנייר, הודתה למרסל בנשיקה ידידותית תוך הזמנה לביקור, ויצאה כשכולה קורנת משמחה.

הצעד הבא היה ביקור בביתו של אנטואן. ביום ראשון  היא קמה ממשכבה בלאט לבל תעיר את בעלה שנם את שנת שחרית של יום ראשון. התלבשה חגיגית, נכנסה לחדר הילדים שהיו ערים תחת השגחתה של מזל: "יש לי פגישה במועדון", הודיעה למזל, נשקה את הילדים, ויצאה. התניעה את רכבה, ופנתה לשוק האירופי, קנתה אגד פרחים, ופנתה שמאלה לכיוון הפרבר פונטי. היה זה יום אביבי בהיר וחמים. כדור האש זוחל עדיין בשיפולי שמי התכלת, ומקרין מזהבו נופך של נוגה על כחלילותו של הים. רוח קלה מלטפת את צמרות האלון והאשוח שבצדי הכביש, וקרני השמש מרצדים עליהם, ויוצרים מרקע של אור וצל המשחקים בערבוביה על זגוגיות הרכב.

אנטואן עסק באותה שעה בניכוש עשבים  בגינתו כשלפתע עצרה מכונית ליד חצר ביתו. הוא הזדקף מלוא קומתו והחל לצעוד לכיוון הגדר. הוא הסתקרן למראה אישה הדורה המתקרבת לקראתו ובידה אגד פרחים: "היכן גר אדון כאסטז'ון", שאלה בעודו משתאה. "זה אני, גברתי", הוא הצהיר, ופתח מיד את דלת החצר. היא  הציגה את עצמה כגברת אביצרור,  והוא הגיב בקידה כשעל פניו ארשת של מבוכה. חלפה דקה של דממה עד שסימן  לה בידו להיכנס. היא פסחה על סף הדלת, והוא אחריה כשכוונתו להוביל אותה לדלת הפנימית של הבית: "במטותא ממך, אל תעיר את בני הבית", פנתה אליו בנימוס כדי להעניק לו תחושה של שווה מעמד, "זה בשביל גברת כאסטיז'ון". היא הושיטה לו את הפרחים. הוא הודה לה בהבעה ביישנית, והזדרז להוציא שני כסאות מהבית. שניהם התיישבו, והחלו להחליף כמה מילים על מזג האוויר הנוח, ועל גינתו המטופחת, ובשיחה על ענייני דיומא היא ניצלה הזדמנות לרמוז לו על התנגדות בעלה לפיטוריו. הוא הביע הערכה רבה לבעלה, וכרך בהערכתו את העם היהודי תוך סיפורים על מה ששמע מאבותיו אודות חוכמתם של יהודי ספרד. "אנטואן", היא קטעה את שטף דיבורו ופנתה אליו בשמו הפרטי כמדברת אל חבר. "כן גברתי", הוא ענה כשהוא חש תנודה בכל קרביו. "באתי לבקש ממך טובה אישית", אמרה בנימה עממית. כל קרביו שבו בנחת למקומם, והודה לאלוהיו שלא באה לבשר רעות. "ברצון רב", הוא חייך, והתרווח על כסאו. היא לאטה לו, שהטובה שעומדת לבקש ממנו צריכה להישמר בסוד בין שניהם, וכשהבחינה בתדהמה שהסתמנה על פניו, היא גילתה לו מיד שהדבר קשור בנסיעותיו, וכי עליה להסתודד עמו על כך במשרדה. הוא נכנס הביתה, החליף את בגדיו, רשם פתק לאשתו, ויצא: "אני לרשותך. גברתי", הצהיר בהבעה כנועה.