פרק שני האסמאעילים-ניתוח מבריק של ברנרד לואיס

פרק שני האסמאעילים

המשבר הראשון באסלאם אירע עם מותו של הנביא בשנת 632. מוחמד הקפיד לטעון שהוא בן תמותה, וכי אינו אלוהי ואף לא בן אלמוות; יתרונו היחיד על פני אחרים הוא בהיותו שליח אלוהים ונושא דברו. מכל מקום, הוא לא הותיר אחריו הוראות ברורות בדבר האדם הראוי למלא את מקומו כמנהיג הקהילה המוסלמית ובשליטה של המדינה המוסלמית המתהווה. ניסיונם המדיני של המוסלמים בתקופה שקדמה לאסלאם היה דל מכדי להנחותם. לאחר כמה ויכוחים ורגעי מתח מסוכנים, הסכימו למנות את אבו בכר, אחד מראשוני המאמינים ומן המכובדים ביותר שביניהם, כממלא מקומו(ח׳ליפה), של הנביא. בכך יצרו, כמעט באקראי, את המוסד ההיסטורי הגדול של הח׳ליפות.

כבר מימיה הראשונים של הח׳ליפות חשה קבוצת אנשים כי לעלי, בן דודו וחתנו של הנביא, זכות גדולה יותר לירושה מאשר לאבו בכר ולח׳ליפים שבאו אחריו. אין ספק שהתמיכה בעלי נבעה בחלקה משכנועם של חסידיו בכך שתכונותיו האישיות עשוהו האדם הראוי ביותר לתפקיד ובחלקה מתוך אמונה כנה בזכויותיו של בית הנביא. קבוצה זו טענה שהנביא אכן מינה את עלי ליורשו. לימים נודעה הקבוצה בשם שִׁיעַת עַלי(סיעת עלי) ולאחר מכן סתם שיעה. במרוצת השנים התפתח הדבר לסכסוך הדתי החשוב ביותר באסלאם.

בתחילתה הייתה השיעה בראש ובראשונה מפלגה פוליטית – קבוצת תומכים במועמד לשלטון. היא הייתה חסרת אמונות דתיות ייחודיות או תוכן דתי נוסף לזה הכלול בעצם טבעה של הסמכות המוסלמית הפוליטית, אך עד מהרה חלו שינויים חשובים הן בהרכב חסידיה והן באופי תורתה. למוסלמים רבים נראה היה שהקהילה והמדינה המוסלמית סרו מדרך המלך. במקום החברה האידאלית שחזו הנביא וראשוני חבריו הצדיקים, קמה ממלכה הנשלטת בידי אצולה שאותה ראו כרודפת בצע וחסרת מצפון. במקום צדק ושוויון, התאפיין המעמד השליט באי שוויון, בנטילת זכויות יתר לעצמו ובשתלטנות. רבים מאלה שראו את פני הדברים באור זה סברו שחזרה אל קרובי משפחתו של הנביא עשויה להביא לחידוש הבשורה המקורית והאמתית של האסלאם.

בשנת 656, לאחר הירצחו של הח׳ליף עת׳מאן בידי מורדים, נתמנה עלי סוף סוף לח׳ליף. אולם תקופת שלטונו הייתה קצרה ומלווה מחלוקת ומלחמות אזרחים. כאשר נרצח גם הוא, בשנת 661, עברה החליפות ליריבו מֻעאוִיַה מבית אומיה, המשפחה שהחזיקה ברסן השלטון קרוב למאה שנה.

סיעתו של עלי לא נעלמה עם מותו. קבוצות ניכרות של מוסלמים המשיכו להיות נאמנים לקרובי משפחתו של הנביא, אשר בהם ראו את בעלי הזכות להנהיג את הקהילה המוסלמית. תביעות אלה והתמיכה שעוררו נשאו אופי דתי ואפילו משיחי שהלך וגבר במרוצת הזמן. המדינה המוסלמית, שנולדה כאידאל, היא יחידה מדינית דתית, שנוסדה ומתקיימת באמצעות החוק האלוהי. ריבונותה נובעת מן האל. על הח׳ליף העומד בראשה מוטלת החובה לקיים את האסלאם ולבצרו ולאפשר למאמינים לחיות חיים מוסלמיים טובים. בחברה זו ההבחנה בין חילוני לבין דתי אינה קיימת – לא בחוק, לא בפסיקה ההלכתית ואף לא בסמכות. הממסד הדתי והמדינה ישות אחת הם, אשר בראשם עומד הח׳ליף. בסיס הזהות והליכוד החברתי, חישוקי הנאמנות והחובה במדינה נתפסים ומובעים כולם במונחים דתיים. ההבחנה המוכרת במערב בין דת למדינה – בין ההתייחסות לדת ולפעילות הדתית לבין הפעילות הפוליטית – אינה רלוונטית ולמעשה אינה קיימת כלל. חוסר שביעות רצון דתי, אשר כשלעצמו הוא חוסר שביעות רצון חברתי – מובע במינוח דתי. מחלוקות דת נשאו משמעות פוליטית. כאשר קבוצה של מוסלמים גילתה התנגדות, שהיא יותר מאשר סתם אופוזיציה מקומית או אישית לאנשים שבשלטון – משקראה תיגר על המשטר הקיים והחלה מתארגנת לשנותו, קריאת התיגר שלה נעשתה שיטה תאולוגית, והארגון שלה הפך לכת דתית. במשטר התאוקרטי המוסלמי של הח׳ליפות, לא הייתה שום דרך אחרת לגבש מכשיר או לנסח תורה כלשהי שיחרגו מעבר לפעולותיהם האישיות או מעבר למטרותיהם המידיות.

במאה הראשונה להתפשטות האסלאם נוצרו מתחים רבים שגרמו להתמרמרות, לקובלנות ולשאיפות, שמצאו ביטוין במחלוקות כתתיות ובמרידות. התפשטות האסלאם באמצעות המרת דת הכניסה אל חיק הקהילה המוסלמית מספר רב של מאמינים חדשים, שהביאו עמהם מרקעם – הנוצרי, היהודי או האיראני – מושגים ותפיסות דתיות שלא היו ידועים לערבים המוסלמים הראשונים. מומרים חדשים אלה אף שהיו מוסלמים, לא היו ערבים, ובוודאי לא אצילים; המעמד החברתי והכלכלי שהוקצה להם על ידי האצולה הערבית יצר בקרבם תחושת קיפוח ועשה אותם נוחים להתגייס לכל תנועה שהטילה ספק בחוקיותו של המשטר הקיים. אף הערבים הכובשים לא היו מחוסנים מפני התמרמרות זו. ערבים אדוקים בדת גינו את חילוניותם של הח׳ליף ושל צמרת השלטון. גם הערבים הנוודים נפגעו מהשגת גבולם בידי הרשויות; אלה שהיו ערבים־למחצה, צאצאיהם של פילגשים שנלקחו בשבי, התכחשו לשוויון עם אחיהם מבטן ומלידה, שהיו בני חורין(כלומר בניהם של נשים משוחררות), ורבים מהם סבלו מן הפער הכלכלי והחברתי שיצר הכיבוש ומן העושר שהביא עמו. הם החלו להצטרף למומרים החדשים בטענותיהם ובתקוותיהם. בידי רבים מהם הייתה מסורת של חוקיות פוליטית ודתית. היהודים והנוצרים האמינו בקדושת בית דוד בזכות המלך המשיח העתיד לצאת מחלציו. בדומה להם, ציפו גם בני דת זרתוסטרא לבואו של סאושיאנס, מושיע, נצר לזרעו הקדוש של זרתוסטרא, העתיד להופיע באחרית הימים. משהמירו דתם לאסלאם, נמשכו מומרים אלה בקלות לבית הנביא אשר נראה להם מביא קץ לעוול שנעשה להם בידי המשטר הקיים, ובמי שעתיד להגשים את תקוותיו של האסלאם.

במעברה של השיעה ממפלגה לכת, היו לשני אירועים משמעות מיוחדת ושניהם נבעו מניסיונות כושלים של שיעים אשר בטענתם לזכותם למנהיגות ביקשו להפיל את הח׳ליפות האומיית. הניסיון הראשון נעשה בשנת 680 בידי חוסין, בנם של עלי ואשתו פאטִמה, בת הנביא. ביום העשירי בחודש מדורם, בכרבלא אשר בעיראק, נתקלו חוסין ומשפחתו בכוח של בני אומיה, שטבחו כשבעים מהם ללא רחם. רק ילד חולה, עלי זין אלעאבדין בנו של חוסין, שנשאר באוהל נותר לפלטה. מות קדושים דרמתי זה של צאצאי הנביא וגל האבל והחזרה בתשובה שבא אחריו, הפיחו רוח דתית חדשה בשיעה, שקיבלה עתה השראה מכוחם של מוטיבים רבי עוצמה – ייסורים ובקשת כפרה.