חובות הבעל כלפי אשתו- האישב בספרות העיון של חכמי מרוקו-דן מנור

חובות הבעל כלפי אשתו.

האהבה לאישה היא תופעה רצויה וחיובית, לדעת סרירו. הביטוי לכך הוא פינוקה על ידי לבוש ותכשיטים המשווים לה נוי ויופי, אף אם זה על חשבון הידור חיצוניותו של הבעל.

כי רישול בהופעתה החיצונית של האישה מסמן זלזול חמור יותר מרישול בהופעתו החיצונית של הגבר :"דזילותא דאתתא קשיא מדגברא.

בדיונו של ר' שמואל בן זקן בן המאה השמונה עשרה על ערכה של השבת כמתנה יקרה, וכאות ברית בין האל לישראל, הוא מוצא בכתוב (שמות לא 12) רמז לאהבת האישה. כך עולה מנוטריקון של מילות הפסוק :"את שבתותי תשמרו כי אות היא ביני", ראשי תיבות: "אשתך אהב".

בירדוגו מייחס לאהבת האישה משמעות פילוסופית. נביא את לשונו: "כי שורש הכל הוא כבודו יתברך, וכבודו מחייב יצירת האדם, ויצירת האדם חייבה אהבת האיש לאישה". האל, לפי החשיבה הפילוסופית הוא סיבת ההוויה כולה, כי ממנו היא נבעה על פי החוקיות הטבעית של השתלשלות מסובב מסיבה. משמע, שגם האהבה לאישה הכלולה בהוויה נובעת מן החוקיות הטבעית, לפיכך היא חיובית מנקודת ראות תיאולוגית.

האהבה לאישה מאשרת, כי בחירת הבחור בבת זוגו הייתה בחירה נכונה :"כי סימן לאדם שהאישה בת זוגו, כשהיא מוצאת חן בעיניו תדיר". היא גם סימן ליראת שמים, שמשמעותה היא התנהגות מוסרית בחיי הנישואין :"משום שהכסיל הפורק עול מזין עיניו מנשים אחרות".

התשוקה בין בני הזוג, לדעתו, היא גזרה מן השמים לשם קיום המין האנושי: "והיתה מחוכמתו יתברך לשמירת המין וקיומו והתמדתו… בהיות האדם נרדף מגודל התאווה (של) האיש לאישה שבאמצעות זה יתקיים העולם". כאן הוא מודה שהתשוקה המינית היא תופעה טבעית שאין לדכא אותה, אלא שהוא משתמש במונח דתי ומגדיר אותה כגזירת האל (לפי החשיבה הפילוסופית כל מה שמוגדר כגזירת האל הוא תופעה טבעית), כדי למצוא הכשר לארוטיקה בשעת הזיווג, כפי שמציין בהמשך דבריו: "קודם ביאה הזכר חפץ והומה… אך בשעת ביאה האישה מתעורר טבעה לגמר ביאה יותר מן האיש".

אחד ממניעי האהבה לאישה הוא, כמובן, היופי. לפי התפיסה הדתית, מעמדה של האישה נבחן על פי אמת מידה מוסרית, ולא על פי יופייה, בהתאם לכתוב:"שקר החן והבל היופי אישה יראת ה' היא תתהלל" (משלי לא 30). אולם בירדוגו סבור, שהכתוב הזה מתכוון לציין את המיוחד לאשת חיל בלבד. דהיינו, רק לגבי אשת חיל אין משמעות ליופי, ואילו לגבי כל אישה שתי המידות חשובות, גם המוסר וגם היופי: "כי גם אישה יפה יש בה תועלת ליראת ה' 

ובמקום אחר הוא מוסיף, כי אם הכתוב אינו משבח את היופי, זה רק משום שהיופי הוא תופעה טבעית באישה, ואין נוהגים לשבח את מה שמובן כטבע, כיון שאינו כרוך בשום מאמץ כמו יראת ה' :"כי היופי הוא מוכרח, והמוכרח לא ישובח, מה שאין כן יראת ה'.

סרירו מסתמך על הכתוב המציין את יופייה של רחל (בראשית כט 17) ומסיק מכך, שהיופי הוא סימן לאופי טוב. הוא מביא ראייה גם מתפיסת חכמי הטבע: "והיופי הוא הוראה (ראייה) על המזג הטוב כמו שאמרו הטבעיים"^.

אף שמחברים אלה מדגישים בכמה מקומות את מצוות פריה ורביה כתכלית עליונה, הרי בדבריהם כאן הם מתייחסים לאהבת האישה וליופייה כאל ערכים חשובים בחיי אישות. שלא כתפיסת היהדות האורתודוכסית המתייחסת בביטול לאהבה וליופי, ומציבה את הצניעות, הצייתנות, הזריזות והפוריות כערכים עליונים לגבי האישה, הרי מחברינו כאן הרואים ביופייה של האישה ערך חשוב, מודים במעמדה הבלתי תלוי-מעמד המין היפה. משמע, שהאישה היא אישיות בזכות עצמה, ולא בזכות תכונות נרכשות שאינן קשורות לנשיות, כגון :צניעות, צייתנות וכד', תכונות חשובות גם לגבי הגברים, ולא רק לנשים.