ג. ההשכלה העברית כמודל למודרניזציה מבפנים – יוסף שטרית

ג. ההשכלה העברית כמודל למודרניזציה מבפניםמקדם ומים כרך ג

כפי שמשתמע מדברינו עד כה וכפי שיתברר עוד בהמשכם, צצו במחצית השנייה של המאה הי״ט חוגי המשכילים העבריים בצפ״א על רקע מאוויים חברתיים־פוליטיים אלה של הקהילות, במיוחד בתוניסיה, מרוקו ולוב, וזאת לפני שארצות אלה הכירו את השלטון האירופי הזר ולפני שקהילותיהן התוודעו לתמורות החברתיות־תרבותיות והערכיות־חילוניות של המודרניות שהביא אתו השלטון האירופי. באלג׳יריה לעומת זאת היה המצב שונה לחלוטין, שכן עם כיבוש -ה הצבאי ב־1830 והשלטת הסדרים הצרפתיים במדינה, עם הרפורמות הכפויות בארגון הקהילתי והקמת שלוש הקונסיסטוריות, עם מתן עדיפות לרבנים בעלי חינוך צרפתי שבאו מחוץ למאגר המסורתי של צפ״א, ועם הליכתם של ילדי היהודים למוסדות חינוך כלליים, השתנה באופן דרסטי מעמדן ומבנן של הקהילות היהודיות, הרבה לפני שנחקק חוק כרמיה שהעניק ב־1870 את האזרחות הצרפתית ליהודים. מבנה מודרני זה של הקהילה הפך לאחר מכן לחלק מהשאיפות של המשכילים העבריים בתוניסיה ובמרוקו, כנראה משום שהם לא הכירו אותו מקרוב ולא נתנו דעתם על הרס המרקם הקהילתי שהוא הביא באלג׳יריה.

 מכאן גם ההבדלים בדגשים ובדפוסים שאפיינו את פעילות חוגי המשכילים באלגייריה לעומת עמיתיהם בארצות האחרות, שם לא חלו עדיין תמורות מהפכניות במבנה הקהילתי המסורתי ובהרכב המנהיגות הרבנית המסורתית. ברם, לגבי כמעט כל המשכילים העבריים בצפ״א, הפעילות שהם קיימו והרעיונות שהם ביטאו אמורים היו להציג לקהילות מסלול של מודרניזציה שונה מהמסלול הצרפתי או הזר שהלך והתבסס בארצות השונות, מסלול פנימי במהותו ובהגיונו, המשלב את ״רוח הזמן״ עם ערכי המסורת היהודית הצרופה.

מודל פנימי זה שגובש בשנות השמונים והתשעים של המאה שעברה, מטרתו הראשונה הייתה לשלב את המסורת הקהילתית על הערכים הדתיים־תרבותיים שלה עם היבטים שונים של המודרניות, בעיקר אותם היבטים חברתיים־פוליטיים שנגעו למעמד האישי־פוליטי של בני הקהילה, למבנה מנוון פחות של הארגון הקהילתי ושל הכלכלה הקהילתית ולחינוך כללי השם דגש בלימוד שפות זרות ובלימוד מקצוע. במרכזו של המודל עמד המשך קיומה של המסורת היהודית כמערכת מובילה בחיי הקהילה, על ערכיה ההתנהגותיים והאמונתיים האורתודוקסיים, וכן ניצב הצורך בחידוש ערכים לאומיים־דתיים, כגון לימוד הלשון העברית והעיסוק בה להחזרת תפארתה. מודל זה של המודרניות לא צמח על קרקע קהילתית בתולה, אלא התנסח תוך התבוננות או אף תוך התמודדות עם המודל הצרפתי — הזר או היהודי על פי החינוך של כי״ח — שהלך והתבסס בקהילות שונות.

מודל זה גם היה רחוק מלהיות אחיד: להפך, הוא הותאם לתנאים המקומיים ששררו בארץ או בקהילה שבה פעלו המשכילים העבריים. באלג׳יריה הודגש חיזוקם של הערכים היהודיים שהלכו והתרופפו כתוצאה מהמבנה החדש של הקהילות ומביטולו המלא כמעט של החינוך הקהילתי המסורתי, שעה ששיווי הזכויות הושג להלכה מצד אחד ובאותו הזמן הלכה והתעצמה תנועה אנטישמית תקיפה מצד שני. תוצאותיו ההרסניות (מבחינתם של הדוגלים בהמשך קיומה של המסורת היהודית הקהילתית) של החינוך בבית־הספר של בי״ח בתוניס, שנים מעטות לאחר הקמת בית־הספר ושנים מעטות לאחר שצרפת הטילה את הפרוטקטוראט על המדינה ב־ 1881 והכניסה סדרים חברתיים־פוליטיים חדשים, הביאו את המשכילים העבריים להבליט בתכניתם את הממד החינוכי־עברי־לאומי. במוגדור, שם פעלו בקהילה בית־ספר של כי״ח ובית־ספר מקצועי אנגלי לבנות בעוד שמצב הביטחון של היהודים ברחבי מרוקו הלך והחמיר, הודגשו הזוועות שגרם מעמדם החברתי־פוליטי של היהודים, מצד אחד, וההתפעמות מהמסרים האינטלקטואליים־ספרותיים והתרבותיים החדשים של ההשכלה העברית, מצד שני. בטריפולי עדיין לא דובר במפורש על מודל משכילי כלשהו, וזאת הגם שנפתח בה בסופו של דבר בשנת 1890בית־ספר מקצועי של כי״ח, ודווקא אחרי שעזב לאלכסנדריה הרב הראשי אליהו בכור חזן, איש ירושלים, שפעל לשווא להכניס את לימוד השפה האיטלקית לתלמוד־תורה שהוא ייסד למען ילדי הקהילה.

בקביעת תכניתם החברתית־תרבותית החדשה הייתה גישתם של משכילים עבריים אלה אם כך פנימית־יהודית גרידא, במובן זה שנקודת המוצא העיקרית והמשותפת לכולם הייתה מסורתית יהודית אורתודוקסית, שדחתה כל ניתוק מהמקורות ומהתנהגויות של היהדות הצרופה, אך חייבה בו בזמן פתיחות לסביבה המשתנה ומודעות חדה של הצורך להסתגל לתמורות הפוליטיות והחברתיות העוברות על הקהילות היהודיות ועל הארצות שבהן הן ישבו. לגבי כולם, כמעט ללא יוצא מן הכלל, לא הייתה כל סתירה בין אמונותיהם והתנהגויותיהם הדתיות לבין ״רוח הזמן״ כפי שהם פירשו אותה, היינו ההשלכות הפוליטיות־אישיות והחברתיות־פוליטיות של המודרניות בעיקר. גם הבשורה התבונית והרחבת הידע האנושי נראו להם נחוצות, שכן הם החילו אותן בעיקר על החיים היהודיים ועל המקצועות היהודיים־עבריים. עמדות אלה נראות חורגות ביותר מססמאותיו ומתכניותיו של זרם ההשכלה המרכזי כפי שהתפתח במערב אירופה במאה הי״ח ובמאה הי״ט ודגל במודרניזציה של החיים היהודיים דרך החילון הגמור ואף ההתבוללות. אולם, בתנאיה של צפ״א בסוף המאה הי״ט לא הייתה כל אפשרות שיתפתח מודל רדיקלי כזה של השכלה עברית, שכן הן החברה המוסלמית הסובבת — ואפילו החברה הצרפתית באלג׳יריה — והן החברה היהודית היו ונשארו עדיין בעלות הזדהות דתית מסורתית ובעלות מבנים וזיקות תרבותיים מסורתיים מובהקים. גם אם משכיליה העבריים של צפ״א הכירו דפוסים חילוניים ומבוללים אלה של ההשכלה, ולו רק מתוך קריאתם בעיתונות העברית, מסגרות ההתייחסות המיידיות שעמדו מול עיניהם היו מסורתיות יהודיות גרידא. שאיפותיהם העיקריות היו למנוע קרע בין ההתנהגויות והערכים החדשים לבין הערכים המקובלים של מסורתם היהודית הצרופה. תכנית פעולה משכילית מיישבת ומשלבת כזאת גם לא נתגבשה במקורה בקרב חוגים משכיליים אלה של צפ״א. הם למעשה המשיכו בקהילותיהם את מודל ההשכלה המתונה שאפיין את התפתחותה ושגשוגה של ההשכלה העברית ברוסיה במחצית השנייה של המאה הי״ט. שני שופריה העיקריים והעקיבים של גישה משלבת זאת בהשכלה היו העיתונים המגיד והצפירה, שהיו גם, כאמור, הנפוצים ביותר בצפ״א.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
ספטמבר 2016
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  
רשימת הנושאים באתר