מסורות ולשונות של יהודי צפון אפריקה – משה בר-אשר
- נקודה חשובה בתיאור אופיו של השרח מתגלה בדרך הביאור שלו. אין ספק שבעיקרו הוא ביאור בדרך הפשט! דבר זה אמור במובהק ובנחץ באשר לשרח למקרא. בשרח המהלך
בתאפילאלת(וגם במקומות אחרים) ומקיף מאות פרקי מקרא אפשר לקבוע, שתרגומי דרש ממשיים הם מועטים. דבר זה מתפרט להלן בפרק ב, לפיכך אסתפק כאן בשתי דוגמות:
״לעלוקה שתי בנות הב הב״ (משלי ל, טו) נתבאר במסורת תאפילאלת (ובמסורות אחרות) לגאהנם זוז פמאם ארא ארא (1-zahnnam zuz fmam ara ara), כלומר ״לגיהינם שני פתחים הב הב״. דרשה זו מיוסדת על גמרת הבבלי עבודה זרה יז ע״א ועל שמות רבה ז, ד.
״אליהוא… ממשפחת רם״(איוב לב, ב) תורגם אליהוא… מן קבילת אברהם. מן הסתם נשאב פירוש דרשני זה (רם שתורגם אברהמ) מן התרגום הארמי. ויש להדגיש ששורה ארוכה של שמות פרטיים נדרשים בשרח ואינם נשארים כהווייתם.
. ברם ביאורי דרש אינם דרך המלך בשרת. הדרש מגיע למלוא ביטויו בעיקר באותם מקומות שבעל השרח נמשך אחרי התרגום הארמי, בדרך כלל בקטעים שנועדו לקריאה בציבור המבוגרים. בהפטרה לשמיני של פסח, למשל, השרח אינו מתרגם את הנוסח העברי של פסוקי הנביא אלא את התרגום הארמי, וכן בשרח לברכת יעקב (בראשית מט, א-כז).
בדוגמה זו אפרט דבריי מעט. במקומות הרבה נהגו שני נוסחי שרח: האחד תרגם את נוסח המסורה העברי כפשוטו, מילה במילה, והאחר תרגם את נוסח תרגום אונקלוס, והוא מכונה שרח תוספתא. למשל, ״יתר שאת ויתר עז (שם מט, ג) ־תורגם בנוסח הראשון כּתרת סמך וכתרת לקווא (ktsrt s-s3mx u-ktart 1-kuwa), כלומר ״ררב הגאווה ורוב הכוח״. ואילו הנוסח השני מתרגם את אונקלוס, ״לך הוה חזי למסב תלתא חולקין בכירותא כהונתא ומלכותא״ ־ אילאךּ כּאן מסתוזב תעבי תלת קסמאת לבּכּורא לפכּהונה וצלטנא
כללו של דבר, השרח הוא תרגרם מילולי פשטני, אך יש בר חריגות שבעניין מן התרגום המילולי(יעוין במה שכתבנר למשל באשר לתרגרם ״תעשינה הדבררים״, יש בו יציאות לכיוון תחביר לשון הדיבור, ואף יש בו פניות מועטות אל הדרש. ראין צריך לומר, שכל אחת מן הבחינות הללו מחייבת הרחבה ועידון כאחד, וכל שאמרנו כאן הריהו בגדר ראשי פרקים בלבד.
זהו פרט הטעון הדגשת יתר. קטעי המדרש באים בחלקים שנקראים בציבור בידי קהל ־מבוגרים – הפטרות, פרקי אבות והגדה של פסח ועוד: הקטעים המיועדים לדרדקים יש בהם פחות דרש. הדרש בקטעים אלה אינו עובר על פי הרוב את גבול המילה הבודדת, כגון רם אברהם שהוזכרה לעיל, ירושלים מדינת סלאם, תרצה (שיר השירים ו, ד) למרציא = הרצויה !ראה להלן מאמר ב, שם).
פסוקי הפטרה זו הם, כידוע, ישעיהו י, לב – יב, ו. התרגום הארמי(ת״י) מקיף יותר מאשר ־מקור העברי, ופירושיו הם מדרשיים. (בהפטרה לתשעה באב, ירמיהו ח, יג – ט, כד, השרח מרחיב עוד יותר. משולבות בו דרשות ממדרש איכה וממקומות אחרים.)
נראה לי, שהתרגום הראשון היה מיועד לדרדקי; ואכן הוא השרח שלימדו בדורות אחרונים את -דרדקים. ואילו התרגום השני, ״תרגום התוספתא״, היה כנראה מכוון מלכתחילה לקריאה בציבור המבוגרים.