ד. פקודת גירוש מפאס בשנת ת״ע – 1710

תעודה זו כתובה בכתב ידו של רבי יהודה בן עטר החותם הראשון ובחתימת שני הרבנים האחרים׳ בכתב ידם׳ מצאתיה במארוקו. שלושת הרבנים האלה היו רבני פאס ושימשו בית־דין הגדול של כל ערי מארוקו בין ת״ן ׳ת״ף והראשון והאחרון נזכרו בהערצה ב״שם הגדולים״ מהחיד״א. ועל שלשתם עי׳ בספרי ״נר המערב״. המעניין בתעודה זו הוא, שלמרות השיעבוד בהגלות של יהודי מארוקו אז, היתה הסמכות לבית דין שלהם לכל ענייני היהודים ובכלל זה גם לגרש מן העיר אדם שחטא ואשם וגרם לשחיתות ציבורית בקהילה והמגורש לא היה רשאי להתלונן על כך לפני השלטונות. לפי המובן מתעודה זו, היתה סיבת גירושו של מסעוד בן זקן׳ בשל החשד שנחשד ביחסים עם קרובתו של יוסף בן יחייא בוּסידאן.

בהנ״ו – בעזרת ה' נעשה ונצליח                                                     

אנחנו החותמים מסכימים הסכמה גמורה שמן היום הזה והלאה לא יכנס מסעוד בן יחייא בן זקן לזה האלמלאח ולא יתגורר בו כלל וכלל אלא ילך לגור באשר ימצא ולא יראה ולא ימצא פה אפילו בדרך העברה בעלמא וכל אימת שיראה פה גרש יגרשוהו הקהל כי כך ראוי ונאה לנו להשבית ולהשקיט קולות וקולי קולות ותכל תלונות קרובי יוסף בן יחיא בוסידאן פן יתגלגל הדברים ויגיע שום נזק לציבור ח״ו ולראיה חתמנו פה בשנים עשר יום לחדש סיון שנת עת״ה לפ״ג

יהודה בן עטר             אברהם בן דאנאן                  יעקב בכמהר״ר ראובן

סיל׳יט                               ס״ט                               אבן צור זלה״ה

על הריב בין ר׳ יעקב בן־צור ור׳ יעקוב בן־מלבא בשנת

ת״ץ – 1730

על מכתב זה בכתב־יד בחתימתם של הרבנים החתומים עליו, שנשלח מעיר מכנאס במארוקו לרבי יעקב בן צור, רבה של פאס, על המחלוקת שעברה בין ר״י בן צור ובין רבי יעקב מלכא, מגדולי הרבנים במארוקו אז, רמז החיד״א ב״שם הגדולים״, אות ר׳ יעקב בן מלבא, שכותב שהיה בר פלוגתית של הרב יעקב בן צור וכו'. ובספר ״נר המערב״, עמי 143, הערה ק , דיברתי על זה ובמכתב זה של רבני העיר מכנאס, רואים אנו, שהמחלוקת היתה גדולה כל כך, עד שרבי יעקב בן צור השיג צוו מאת המלך נגד רבי יעקב. בן מלכא בו נגזר עליו, שלא ישמש ברבנות בשום אופן, כן כותבים רבני מכנאם, שרבי יעקב בן מלכא הסכים לקבל על עצמו לא לשמש ברבנות והפציר בנגיד של הקהל, שאותו הצוו של המלך שהיה מופקד אצל רבי יעקב בן צור׳ יוחזר אליו, כי ראה בזח עלבון, ועל זה היה מאסף אסיפות בקהל ומוחה נגד רבי יעקב בן צור, שמחזיק בצוו ההוא ואינו מוציא אותו מידו. ורבני מכנאס והנגיד נכנסו לתווך שלום ולבקש מרבי יעקב בן צור להחזיר את הצוו ההוא, כדי להשקיט הריב. ואמנם כפי שידוע לנו הצליח ר״י בן מלכא אחר כך ונתמנה רב ואב בית דין בעיר תיטוואן, עיר שאמנם לא היתה בחשיבותה כהערים פאס ומכנאס. אכן גם בה נמצאו אז גדולי תורה; ור״י בן מלכא העלה אותה למדרגה חשובה ביותר.

בסוף המכתב שואלים רבני מכנאס את ר״י בן צור על תלמיד־חכם אחד,. שכתב ספדי תורה ויצא עליו לעז, שלא היה מקדש את ה׳ בכתיבתו ורצה מישהו לפסול אותם ורבני מכנאס החתומים על המכתב ביקשו, שר״י בן צור יתחקה לברר את האמת ויודיע להם.

מה שנוגע לתולדות שגי הרבנים רבי יעקב בן צור ור״י בן מלכא וכן על הרבנים החתומים על המכתב, יש לעיין בספרי ״נר המערב״, כפי הנראה נכתב מכתב זה סביב לשנת ת״ץ.

לקדוש ה׳ מכובד הדר הוא לכל חסידיו רבה דעמיה מדברנא דאומתיה החכם השלם הדיין המצויין כמה״ יעקב כן צור נר״י.

אחד׳׳ש כת"ר כמשפט ליראי ה׳ וחושבי שמו, זאת אומרת על אודות כהה׳׳ר יעקב בן מלכא, לא נעלם מעיני כ״ת כי זה ימים רבים והוא מתגורר במחננו זה וקובל ומתרעם לפני הנגיד נר״ו ויחידי הקהל ישצ״ו על אודותיו ועל דבריו, והנגיד נר״ו דוחהו מעת לעת ומיום ליום וכעת אשר ארכו לו הימים ויראה כי לא יכול לו ולא עלתה ארוכה למחלתו השתדל ואסף וקבץ ב״ד נר״ו עם הנגיד נר״ו ורבים מיחידי הקהל ישצ״ו וצווח ככרוכיא ותבע ממנו את הדין לעשות לו משפט כתוב, וכאן נמצינו אנחנו החתומים אלה פה עם חכמי ק״ק תאדלה  (Tadla) וענה ואמר אנא דינא קא בעינא שיקרע הכתב ההוא אשר נכתב ונחתם בטבעת המלך לא יראה ולא ימצא ואי משום שררת הדיינות ודוגמתה הריני מקבל ע״ע קבלה גמורה להרחיק עצמי ממנה הרחקה גמורה ואין כוונתי אלא להסיר ולהרחיק ממני לזות שפתים ולהפיץ ולהדיח הכתב ההוא ולא ישאר רשהמו ניכר למשמרת לאות. ולא נעלם מעיני קדשו,עין משפט כי הרבה חילול ה׳ וחילול כבוד התורה נמשך ומדברים הללו בהיותם עומדים צפופים ומסתעפים רווחים לפני קהל ועדה. ועל כן המבוקש מכת״ר בבעו ובמטו מניה כי הוא רב חסד מטה כלפי חסד יעשה למען שמו הגדול שלא יתחלל ברבים ב״מ וישלח לו הכתב ההוא למען ישקוט וינוח מדברי ריבותיו אשר הוא קובל ומתרעם דבר יום ביומו בכל עבר ופנה בפני ההמון ונפיק מניה חורבה וידענו כי, עם כ"ת הסליחה נושא עון ועובר על פשע ומעביר על מדותיו. וכל כך למה ׳׳לכבוד התורה ולומדיה ולמען הקים דגל התורה על תילה. גס ידיע להוי ליה לכ״ת שהספרים שכתב האיש אשר הפך הקערה על פיה ונמכרו פה מחנינו, נסתפקו בהם קצת יחידים שלא להכשירם באומרם כי יש מי שאומר שלא היה מקדש את ה׳ בכתבו ועל כן יורה מורה צדק ע״י חקירה ודרישה שם שם לו אם יש עדים לדבר הזה שכך היה, אז אזלינן בתר רובא וסמכינן אחזקתיה ותשובתו הרמתה מהרה תצמח. נאם דורשי שלומו וטובתו׳ נאמני ברית אהבתו, מקוים לאדון השלום ישים שלום בגבולו, ששון. ושמחה בהיכלו כולו אומר כבוד ורוב שלום.

מנחם עטיאה               משה אדהאן ס״ט

יעקב טולידאנו ס״ט – יהודה בירדוגו ישצ״ו

הד'ימה הפלשתינאית

התסריט שלאחר הג׳האד (השמדתה של ישראל) חייב לשתול את הערבאות בארץ-ישראל ולאסור על כל ביטוי של לאומיות עברית, בהתאם לסעיף 12 באמנת אש״ף. הד׳ימה הפלשתינאית תהפוך את האזרח הישראלי החפשי שיורשה להישאר בארץ לד׳ימי יהודי, שקיומו ייסבל אך ורק במסגרת הלאומנות הערבית:

מטרת המאבק הפלשתינאי היא שיחרורה של כל פלשתינה, שבה יהיו כל האזרחים שווי־זכויות־וחובות במסגרת שאיפותיה של האומה הערבית לאחדות ולקידמה (סעיף 5, הסכם ה־6 במאי 1970).

צורה זו של סובלנות, שתוענק במסגרת השאיפות הלאומיות הערביות, יש בה כדי להזכיר את הד׳ימה המסורתית שהאומה מואילה להעניקה:

אדמת פלשתינה תקיא מתוכה כליל את כל אשר עליה מלבד בני פלשתינה, ולא יישאר איש מלבד הערבים, למען יחדשו את תפארת מולדתם ויטהרוה משרידי היהודים, והיא תישאר ארץ הערבים למען הערבים.

מושגי הטומאה והחלאה הקשורים בד׳ימי מואצלים על הישראלים. הנוכחות הישראלית על רחבת הר־הבית — מקומם של מסגד אל־אקצא וכיפת־הסלע, כמוהם בקברות האבות העבריים בחברון — לצנינים היא בעיני כלל הערבים־המוסלמים,  שהרי בכך דת הד׳ימי היהודית מסיגה כביכול את גבולה של דת האסלאם השלטת. בהצהרה שהשמיע נציג אש״ף בכינוס של אונסק״ו בפאריז ב־1970 נאמר כי הנוכחות הישראלית מחללת את קדושת המסגדים במקומות הללו. כלום היו אלה געגועים לימים שבהם היה המוות ענשם של ד׳ימים שהעזו להיכנס לתחומי המקומות הקדושים לאסלאם? דוברו של אש״ף לא הסתפק בהבעת השקפה דתית זו אלא הכריז שהנוכחות הישראלית (משמע היהודית) מטמאת את פלשתינה כולה. אין כל מקום לטעות כאן בזיקה אל המסורת ואל אב־הטיפוס של היהודי: רעיון דתי זה של טומאה הוא שחייב את גירושם של שבטי היהודים והנוצרים מאדמתה הטהורה של ערב במאה השביעית. אותה תפיסה חלה אפוא על ״האדמות הערביות של פלשתינה״, על־פי גירסת האידיאולוגים של המדינה הפלשתינאית החילונית והדמוקרטית שלעתיד־לבוא.

ההגבלות שהוטלו מאז ומתמיד על רכושם של ד׳ימים כדי להקל על התיישבות ערבית־מוסלמית דומות הן לאלו שאש״ף מבקש להטילן על שטחי ״פלשתינה הערבית״ (המנדט הבריטי על או־ץ־ישראל), ואכן מ־1948 עד 1967 לא היו יהודים, ותהי נתינותם אשר תהיה, רשאים אפילו לבקר בתחומיה של ממלכת ירדן. אש״ף אוסר איסור גמור על חופש התנועה וההתיישבות של יהודים ישראליים בירושלים, ביהודה ובשומרון, בגליל ובארץ־ישראל ההיסטורית כולה — שסוערבו בתוקף הג׳האד והד׳ימה. הואיל ולשיטתו של אש״ף היהדות אינה אלא דת שאין לה סממנים לאומיים, הרי בהכרח איסור זה מקורו דתי טהור ולפיכך אינו מתיישב כלל עם העקרונות החילוניים־הדמוקרטיים שאש״ף מנפנף בהם. אם היו הפרעות שנערכו ביהודי העולם הערבי שוב ושוב במאה הזאת רק גילוי של ארחות־התנהגות עתיקי־ימים, הרי הריגתם של יהודים בארץ־ישראל המנדטורית היתה יותר בבחינת שלוחה של מלחמות המאה הי״ט נגד היוונים ושאר עמי הבלקאנים ונגד הארמנים: אותה השקפה אידיאולוגית הניעה את צאצאי המתיישבים המוסלמים בארץ־ישראל לנהוג ממש כדרך שנהגו אבות־אבותיהם כשעמדו בפני מצבים דומים. הטרור הערבי בישראל והטרור נגד יהודים וציונים בעולם כולו אף הוא אינו אלא מהדורה חדשה של הזכות להרוג בלא הבחנה בד׳ימיס ובָחַרְבִּים המתמרדים, ואילו הכפירה הערבית בזכות קיומה של ישראל כמוה ככפירה העות׳מאנית בלאומיותם של היוונים, עמי הבלקאנים והארמנים.

לפני לא הרבה זמן קרה לי סיפור מוזר בוונציה, עמדתי ברציף הנמל, כשאני מנפנף לשלוב לבתי על הסיפון של האוניה המתרחקת, יפהפיה ג׳ינג׳ית עמדה לא רחוק ממני וניפנפה גב היא לזוג קשישיב שעמדו למעלה, כשהאוניה נעלמה עלינו יחד על סירה שהחזירה אותנו לפיאצה סאן מרקו, מחוסר שפה לא יכולנו לשוחח, הבנתי רק שהיא נפרדה מהוריה, נוצרים אדוקיב, שנסעו לטיול לארץ הקודש ושהיא לוקחת את הרכבת חזרה לפדובה, עיר מגוריה, ואכן בפיאצה סן מרקו נפרדנו, היא לכיוון הסטאסיונה צ׳נטרלה ואני לכיוון הגראנד קאנאל לחפש בית מלון. כמה אתב, שואל אותי פקיד הקבלה במלון אליו נכנסתי. אחד, אני עונה. מצטער, הוא אומר, אין לנו חדר ליחיד, אשלם בעד חדר זוגי, אני אומר. בלתי אפשרי, הוא עונה, חשבתי שאסור לו לקחת מבודד תעריף לשניים והלכתי למלון אחר, אבל גב בשני אותו דבר, אין חדר לבודד ולא מוכנים לקבל מיחיד תשלום לשנייב. הייתי צריך לכתת את רגלי, כדי לגלות שבבתי המלון בוונציה אין כלל חדרים לבודד. מה שאומר שאישן ברחוב,

מניעים דתיים, שיערתי. העיר הנוצרית רוצה לשמור עלי מחטא ועל טוהר מידות במלון. יצאתי לרחוב מבלי לדעת מה אני עושה ואת מי אני רואה, אם לא את הג׳ינג׳ית מהרציף. אני מחייך אליה ובמלים האיטלקיות המעטות שיש לי אני מסביר לה: ניל הוטילו נו צ׳ה קמירה פיר אומיני סולו. צ׳ה ביזוניו די אונה דונה. ובקיצור שכדי להשיג חדר, אני צריך בת זוג, היא מיד שילבה ידה בידי ונכנסנו לבית מלון, וזה היה ליל האהבה הארוך והיפה ביותר שהיה לי אי פעם ותחילתו של רומן סוער ששיאיו היו בירושלים, נצרת ובית לחם, בכנסיית המולד ובכנסיית הקבר ומאז אני אסיר תודה לרעיונות האירוח הרומנטיים של ונציה, החלטתי לצלצל אליה לסלולרי, מה להגיד לנערה שאפילו את שמה לא ידעתי? חיפשתי שקט, להתבודד באיזה בית קפה אנונימי ופתאום באה מישהי עם שפתיים מלאות ותוקעת לך קונדום ביד, עם קונדום ביד אתה יכול לכתוב? שלפתי את כרטיס הביקור שהשאירה לי, אני מעיין ואוף! זה לא הכרטיס האישי שלה, אלא כרטיס של איזה מסעדה במארי, בטח אכלה שם עם חברים ונשאר לה בין הניירות ובטעות נתנה לי במקום את שלה. ניתק הקשר, שער שנפתח נסגר.

הרגשתי פתאום דחף חזק למצוא אותה, אבל איך? אני יכול לצלצל למסעדה אבל אפילו את שמה אני לא יודע, ונגיד שיזכרו את הפנים שלה, אותם קשה לשכוח – רעמת שיער גדולה, פנים ילדותיות וחושניות, פה של מרלין מונרו ומשקפיים של טרוצקי, אבל מי יודע מתי היתה שם ? וכי המסעדות שומרות על קשר עם כל לקוח? לפני כמה שנים היגעתי מוקדם מאוד בבוקר לקורינתוס, העיר שבה גדל אדיפוס המלך, עד שנודע לו שהוא בן מאומץ, העיר החרבה היתה מכוסה ערפל ואי אפשר היה לראות אלא קטעים של חורבות, חלקי עמודים קורינתיים וקשתות שבורות, אבל שמעו את קול המים של מעין פירינה הידוע כפי ששמע אותו אולי אדיפוס עצמו לפני אלפי שנים, היגעתי לשם עם שלושה חברים והייתי הלום מהמראה המופלא של המקום העתיק שהיה חי ומת באחת, כשלפתע מבין הערפילים על רקע העמודים הקורינתיים הלכה

והתקרבה אלי אלה, אי אפשר לתאר את זה אחרת, צעירה גבוהה לבושה תוגה יוונית כחולה היתה מרחפת אלי מתוך ערפילי הבוקר, יפה כפי שרק אלות ויצירי דמיון יכולים להיות, ושיער זהב גולש על כתפיה, פי נפתח בפליאה מול החיזיון שלא ידעתי כמוהו, אבל עודי בדרך אליה ואוטובוס תיירים בצבע ארגמן קרע את הערפל, אסף אותה ואת מלוויה, סגר את הדלת בפני והתרחק, לא יכולתי להסכים לכך, והחלטתי לנסוע אחריה, חברי צחקו עלי: אנחנו לא ראינו כלום.

זה הדמיון שלך. מרוב קריאה במיתולוגיה אתה הופך גם את המציאות לדמיון, אין אלים לא בשמים ולא בארץ ואם יש נשים, לא ראינו אותן הבוקר. אבל אני נוסע חזרה לאתונה, יורד בכיכר סינטגמה, נכנס לסוכנות הנסיעות הראשונה שאני מוצא ומבקש עזרה מהפקיד: תראה, הבוקר בשבע, בקורינתוס, מתוך הערפל הופיעה מולי אלה עם שיער בלונדי, תוגה יוונית כחולה, כשהתקרבתי אליה… הוא לא נתן לי להמשיך, מה אתה רוצה ממני? חשבתי לבקש ממך… אולי תעזור לי… הוא הוריד את משקפיו ומלמל: כאן סוכנות למכירת כרטיסים, לא משרד שידוכים, להתראות. כיתתי את רגלי בין משרדי נסיעות וחזרתי וסיפרתי את הסיפור בהמון גרסאות עד שבסוף היום מצאתי את האיש שהיה מוכן לשמוע אותי עד הסוף.

תראה, הוא אמר לי, כשהוא מלטף את זקנקנו הלבן, כשהייתי צעיר קרה לי מקרה דומה באותו מקום ובאותה שעה, אולי זאת אותה אלה, מי יודע, אבל לא עשיתי שום מאמץ לחפש אותה, אני מוכן לעזור לך, כדי לתקן את מה שאני קלקלתי. רק תגיד לי איך. אולי נסעה אתך, אמרתי. נוסעים אצלי מאות כל יום, איך אני יכול לדעת? אפילו את שמה אתה לא יודע, אולי בסוכנות אחרת? יש מאות סוכנויות, האוטובוס היה אדום. יש כמה חברות עם צבע אדום, הוא אמר, היו איתה עוד שני קשישים, אולי הורים שלה, אני אומר. הוא הרים את שפופרת הטלפון והתחיל לחייג לסוכנויות עד שבסוף קיבל תשובה חיובית. כן, באוטובוס הראשון לקורינתוס בשש בבוקר נסעו הורים עם

ביתם, גרים בהילטון בסינטגמה, הוא טרח לצלצל בעצמו, נתן לי את השפופרת, קול אישה מבוגרת ענה מהצד השני. סיפרתי לה בחשש: תראי, גברתי, את לא מכירה אותי. היום עם שחר בין קרעי הערפל בקורינתוס, לקול פכפוך המים במעין פירינה ראיתי אלה הולכת לקראתי, תוגה כחולה מרפרפת עליה ושיער הזהב שלה נושב, רציתי להתקרב, כדי לנגוע ולראות אם אני רואה אלה, אבל… זאת הבת שלי, אורסולה, אמרה לי האישה מהעבר השני של הקו בקול שהיה בו חיוך ונעימות. אני יכול לדבר איתה? יצאה לסידורים, אתה מוזמן אלינו לתה של ארבע.

בשעה ארבע ישבנו כולנו במרפסת חדרם בהילטון ושתינו תה אנגלי. היא היתה שם. ביתו של שגריר אנגליה בקניה, סטודנטית באוניברסיטה של נאירובי מבלה חופשה במולדת של האם, ושלובי זרוע ירדנו למסעדת הדגים מול הים, אכלנו קלמארי ושתינו רטסינה, שהיה כמו נקטר ואמברוסיה ואת הקפה שתינו אצלי, שם מקרוב מאוד, על גופה החם והפריך, למדתי לדעת שאלוהים הוא לפעמים בן אדם ובן אדם הוא לפעמים אלוהים, מאושר חזרתי למחרת לסוכן הקשיש שלי להודות לו, ולקנות אצלו כרטיס לנאירובי.

פה בפאריס לא היה לי שום קצה חוט, לאיזה סוכנות לפנות, להשבת אבידות? היא אפילו לא יודעת שמסרה לי כרטיס ביקור מוטעה. אישה משאירה לך קונדום ביד והולכת. לאן הלכה? מי צלצל אליה? ספל הקפה שלה עוד מונח מולי על השולחן, אני נוגע בו ומסתכל על סימני הקפה בתוכו, אם הייתי יודע לקרוא בקפה, הייתי יכול אולי לדעת את שמה וכתובתה, אולי אפילו את מספר הטלפון שלה, מי יודע? אני משלם ויוצא, יורד בסאן מישל, עובר ליד טלפון ציבורי, רוצה להיכנס ולצלצל למסעדה שבכרטיס, אבל אז אני רואה אותה יוצאת מחנות ג׳ילבר עם חבילת ספרים גדולה תחת בית שחייה ועוצרת טקסי. הי! אני קורא לה מהצד השני של הכביש, אבל היא לא שומעת והמכונית כבר זזה, אני עוצר טקסי ומבקש מהנהג לנסוע אחריה. אנחנו חוצים את פאריס, מגיעים עד קרוב לאופרה, בצומת הם עוברים

בירוק, כשהרמזור מתחלף בדיוק מולנו לאדום והנהג שלי עוצר, אני מבקש שימשיך, אבל מכוניות כבר חוצות את דרכו, אני יושב על קוציב, עד שהרמזור מתחלף והמכונית מזנקת, למזלי, אנחנו מזהיב אותב בצומת שאחרי, נצמדיב אליהב, היא נוסעת דרך המדלין לקונקורד, שב היא נעצרת, הנערה יורדת ונכנסת לטולרי, אני יורד אחריה, יוב קר, היא עומדת ליד המזרקה הגדולה, המיב קפואים, הפכו לקרח, מעטים האנשים בגן וכולם עם צעיפים מסביב לצוואר, מכסיב להם חצי פניב והכובע מלמעלה את^החצי השני, רק היא עב רעמת השיער הגדולה חשופה לרוח, איך לפנות אליה? מה להגיד לה? חסר שהיא תסתובב ותזהה אותי, תחשוב שיש לה עסק עב מטורף, אבל היא השאירה לי הזמנה, כרטיס ביקור, אני צריך להגיד לה שטעתה בכרטיס, שאין לי הטלפון שלה… הי! אני מתקרב וקורא לה, היא מסתובבת ואני רואה שזאת לא היא, אותו שיער, אותב משקפייב, אותו מעיל ואותו ארנק, אבל אישה אחרת, בת ארבעיב-ארבעים וחמש, שמביטה אלי בהבעה של מה אתה רוצה ממני. לעזאזל! אני אומר לעצמי ומתרחק נואש לגמרי לכיוון הלובר. ליד הפירמידה הקונדום נופל לי מהיד, אני מתכופף ומריב אותו, קורע את החפיסה ושולף אותו החוצה, רך מאוד, חלק, נעים למגע, צבע ורדרד, אני מקרב אותו לאפי, ריח ורד, אני נושף אוויר לתוכו, הוא מתנפח, הולך וגדל, עד שעומד להתפוצץ, אני קושר את פיו, שולף עט מהכיס ורושם עליו: לעזאזל, את עם הקונדוב שלך! ומעיף אותו לגובה, הוא מרחף מעלה מעלה כמו שד ענק והרוח מכוונת אותו לצד הקונקורד, אני עוקב אחריו, רואה איך עמוד הקונקורד נוגע בו נגיעות קלות והוא מגביה והולך, משוטט לבד באוויר עב הרוח לכיוון המיזרקה, אישה צעירה עוקבת אחריו ומראה לבת הקטנה שלה, הבלון מתקרב אליהן, גדול מאוד דומה לעטין ענק עב הפטמה בחוץ, היא מבחינה בכתובת שעליו, מחייכת לעצמה, הבלון נוסק גבוה ושט לכיוון הסיין, אני מנסה לעקוב אחריו, הרוח סוחפת אותו והוא כמו שד קוסמי הולך ומתרחק במהירות גדולה, עובר מעל הסיין, כמעט נוגע בארובות

הבתים של הרובע הלטיני, אני מסתובב בסמטאות הרובע, עיני כל הזמן למעלה בעקבותיו, הוא כמו ירח עם פטמה משוטט מעל הטור סאן ז׳אק, חולף מעל הנוטר דאם, על הפאלי די ז׳וסטיס, כשהוא חולף מעל כיפת הפנתיאון הוא נעלם מאחורי ענן. המשכתי לחפש בשמים שהיו קרים וריקים מאוד, אבל שום קרן שמש ושום סימן, העוברים ושבים מכורבלים בבגדיהם, רוטנים כל פעם שאני בלי משים, עם העינים למעלה נתקל בהם, לאן הוא המשיך? שאלתי את עצמי ולאן אני הולך? בלי להתכוון מצאתי את עצמי מתקדם למטרו לוקסמבורג, שוב אני יורד במדרגות, פותח את השער ושוב עומדת מולי מכונת הקונדומים וכרגיל איש לא נמצא לידה, אנשים עמדו ליד מכונת הממתקים, קנו עוגות, דיברו בטלפונים הציבוריים, נכנסו ויצאו בשערי המטרו, אבל אליה איש לא ניגש, תהיתי שוב מי משתמש בה, בשביל מי היא ניצבת שם וניגשתי שוב להפעיל אותה, שלפתי מטבע מתוך הארנק, דחפתי פנימה וחכיתי לחפיסה שתצא. לא יצא כלום, לחצתי על עוד כפתור ושום שינוי, טלטלתי אותה – אין תגובה. תרשה לי בבקשה, אני שומע קול צעיר מאחורי גבי, אני מסובב את הראש ומולי היא עומדת, כן היא עם החיוך של מרלין מונרו והמשקפיים של טרוצקי והחיוך שמאיר את כל העיר, לעזאזל הקונדום שלך, היא אומרת בחיוך ומגישה לי את הבלון, משלבת זרועה בזרועי ויוצאים.

סוף הספר

לידה בבית הורי היולדת

היו יולדות שהעדיפו ללדת בבית ההורים, באשר היולדות שנישאו בגיל נמוך, היו חסרות ביטחון, והן ציפו מאמותיהן שיסייעו בטיפול בהן ובתינוק. אבל הדבר עלול היה להתנגש עם רצון הבעלים, ועם הנוהג המקובל. אמהות אחרות היו באות לבית היולדות, כדי לסייע להן בעת הלידה.

ר׳ ישראל זיתון שכיהן בתוניס, דן בשנת תרס״ג (1903) בזוג שהלך לבית אמה כי רצתה ללדת שם. היא חלתה לאחר הלידה, אולי כתוצאה מהלידה. לאחר מכן פרץ סכסוך בין הבעל לחמותו, והבעל עזב את הבית. הוא רצה להחזירה לביתו והחמות סירבה. נוסף לכך דרשה שישלם לה הוצאות הטיפול הרפואי, והוא סירב, כי אמר: ״מי הרשה אותם להוציא?״ תשובת החכם, כי אינו חייב להחזיר את ההוצאות, ואין הבדל בין מזונות לרפואה. לשתי המטרות אינו חייב לשלם, אם לא הוסכם על כך מראש (׳משפט כתוב׳, אהע״ז, סי׳ לט).

ר׳ כלפון משה הכהן כתב שלוש תשובות בהקשר לרצונה של היולדת ללדת בבית אמה. בתרפ״ו(1926) כתב: ״מנהג רוב אנשי העיר שהאשה יולדת בבית בעלה ורק מעט מן המעט יולדות בבית אביהן אצל אמן וברצון הבעל״. ומביא כראייה את השו״ע אהע״ז, סי׳ עד, ס״ק ט: האומר לאשתו אין רצוני שיבואו לביתי אביך ואמך ואחיך ואחיותיך שומעין לו, ותהיה היא הולכת להם כשאירע להם דבר ותילך לבית אביה פעם אחת בחדש ובכל רגל ולא יכנסו הם לה, אלא אם אירע לה דבר כגון חולי או לידה. וגם הסברה מוכיחה כך שהבנים ברשותו, וכן הבעל מצטער אם אשתו אינה בביתו ודינה כמורדת, כל שכן זו שהלכה זמן רב לפני לידתה מבית בעלה. החכם מבין שהאשה רוצה ללכת לבית אמה מפחד הלידה, וביחוד לאחר שאמה סירבה לבוא לבית חתנה, והיולדת היא באנוסה. לכן מציע החכם ״להשתדל בדרכי שלום ככל האפשר בזה״ (׳שואל ונשאל/ ח״ז, אהע״ז, סי׳ מח).

בתשובה לאירוע שהתרחש בתרצ״ג(1933) כתב: ״לפי המנהג רוב נשי העיר ככלן מתרפאות או יולדות בבית בעליהן״. הדברים נכתבו בעקבות רצונה של יולדת ללכת לבית הוריה לקראת הלידה, והבעל התנגד, והציע לממן את הוצאות הסעתה של החותנת לביתו. החכם צידד ברצונו של הבעל (שם, ח״ו, אהע״ז, סי׳ מח, סד). בשנת תרצ״ו(1936) כתב תשובה דומה בעקבות מעשה באשה:

שבעת מחלתה ולידתה רוצה להיות רק בבית אמה באמרה שאמה זקנה ולא תוכל לבא אצלה, ובעלה רוצה שתתרפא ותלד רק בביתו, ושאם אמה רוצה לבוא אצלה הוא מסכים. ואמה אומרת שאינה רוצה לבוא לבתה, ואם תרצה בתה תבוא לביתה.

החכם ציטט את הדין באהע״ז, סי׳ עד, ס״ק ט, והגיע למסקנה דומה כפי שהזכרנו לעיל. רק אם הבעל אינו משלם הוצאות הלידה, היא רשאית ללכת לבית אמה וללדת שם (שם, ח״ב, אהע״ז, סי׳ ט).

הוצאות הלידה חלות על הבעל, אולם לא תמיד היה הבעל מודע לחובה זו. בעקבות תביעת אשה מבעלה שישלם הוצאות אלה, פסק ר׳ כלפון משה הכהן בשנת תרפ״ה (1925), כי עליה להישבע על אמיתות ההוצאה שהוציאה למטרה זו, ועל הבעל לשלם לה (שם, ח״ב, אהע״ז, סי׳ מט). החכם הנ״ל נשאל בשנת תער״ב (1912) האם על האב והאם לברך מיד עם הלידה או אחרי שעות או ימים, אם לא ידעו בעת הלידה שעליהם לברך. הוא מספר על נסיונו, כי גם בעת שנולד לו בן, לא בירך מיד, כי התינוק היה ״מעולף״, ורק אחרי כחצי שעה כשעסקו ״בהתעוררותו נתעורר תהלה לאל״, ואז בירך. מסקנתו שחייבים לברך גם לאחר זמן, אבל יש מנהגים שונים בנדון (שם, ח״ו, או״ח, סי׳ כג).

כשהאשה חשה צירי לידה היה הבעל קורא למיילדת, המכונה במקורותינו ״חכמה״. מקצוע שהמומחיות של העוסקות בו היתה עוברת מאם לבתה. מומחיותן של המיילדות היהודיות במרוקו הגיעה גם לארמונות הסולטאנים. משום דרכי שלום מותר ליילד נוכרית, וכן נוכרית תיילד יהודייה.

מקור משנת תקס״ד (1804) מספר על אשה שהרתה לזנונים, פנתה למיילדת נוכרית, כדי לבקש תרופה להפיל עוברה (דוד עובדיה, ׳קהלת צפרו׳, מס׳ 426).

תפקידה העיקרי של המיילדת הוא להדריך את היולדת לפני הלידה ואחריה, בין השאר לדבר אתה בלחש, לעודדה, להוציא את התינוק, לחתוך הטבור, לרחוץ אותו ולהלבישו. מכשיר העזר היחיד ליולדת היה אבנט תלוי בקורה. היולדת היתה מחזיקה באבנט ולוחצת עד שהתינוק נולד.

המיילדת היתה לרוב אשה בשנותיה המתקדמות ולה חכמת חיים, נסיון, תבונה, יכולת השפעה ונועם הליכות. דעתה היתה מקובלת, ואנשי המקום היו נוטים לה יחס מיוחד ומוקירים אותה.

המיילדת בודקת את האשה. יעב״ץ כתב על בעל שלאחר נישואיו טען שאשתו אינה ראויה לבעילה כי רחמה צר, ״והיתד¡ נבדקת כמה פעמים על ידי נשים בקיאות״, וחוות הדעת שלהן היו סותרות. החכם קיבץ ״שבע נשים זקנות ובקיאות ובכללן את מוצא נשים המילדות העבריות״. כולן הגיעו למסקנה ״שהיא סתומה וחתומה ואטומה״. ורשאי הבעל לגרשה ללא תשלום כתובתה (׳מוצב״י׳, ח״א, סי׳ שם).

אם מיילדת נקראה ללידה בלילה, היתה לוקחת אתה מלח וחומרים אחרים המבריחים את השדים (י. בן עמי, תשכ״ט, עמי 6).

במכנאם כשתכפו הצירים, נקראה המיילדת לבית. סדין לבן הפריד בין מיטת היולדת לשאר הנוכחים, עליו ניתלו דפי שמירה וקמיעות. בעת הזאת התכנסו הגברים במשפחה ואצל השכנים, וקראו תהלים. כשנולד התינוק – פתחו הנשים בקריאות שמחה. המיילדת היתה אומרת בערבית: השבח לה׳ שגאלת אותי, כך תגאל ותושיע את ישראל מהגלות ויהי רצון שיגדל ילד זה לתורה ולמעשים טובים. ויביא מזל להוריו ולכל ישראל ויזכה לחופה.

לריפוי עיניו של התינוק, היתה המיילדת שורפת את הפתילים של נרות החנוכה, ואת הפיח עירבבה עם צבע שחור, מורחת על חוט מכסף ושמה על עיני התינוק. היתה אמונה כי מאור הנרות שומר על מאור עיניו של התינוק (ר. בן שמחון, תשל״ג, עמי 14).

המיילדת נהגה לבקר את התינוק במשך שמונה ימים מעת לידתו[ה] להחלפת תחבושות על הטבור.

אהבה בתענוגים רבינו קרא לספרו ״אהבה בתענוגים״, כפי שייווכח המעיין בהקדמתו. מעניין, וגם תמוה לכאורה, שהלומדים בספר והמתארים אותו קראוהו בשם אחר, וכמו שכתב רבי ישראל משקלוב בהקדמתו ל״פאת השולחן״: ״גם מצאתי דאתי לידי ספר כת״י מהגאון בעל המחבר ספר חסד לאברהם, שמו גינת הביתן, שחיבר בימי הגאון בעל התוי״ט. ובספרו על זרעים עיינתי בו, ודבריו המחודשים הנוגעים לספרי הכנסתים פנימה״. עם כתב היד הקיים, על סדר נזיקין, שרד גם השער, ועליו נכתב: ״בית פרעה שמו, והוא החלק השלישי מספר אהבה בתענוגים״. לפי״ז הספר חולק למספר חלקים, כשלכל חלק שם בפני עצמו. גינת הביתן״ שהזכיר בעל פאת השולחן הוא שמו של החלק בו עסק – סדר זרעים. למתארי הספר נודע על תוכנו – פירוש על המשניות ־ מהחיד״א, ועל שמו – גינת הביתן – מהקדמת פאת השולחן, אולם אין זה שם החיבור אלא שם חלקו הראשון. אמנם, יש מקום להסתפק אם ״בית פרעה״ הוא שערו של החלק שלפנינו, שכן סדר נזיקין הוא הרביעי במנין הסדרים, ו״בית פרעה״ ־ שערו של החלק השלישי. חיבור זה כתב רבינו בסוף ימיו, כעשרים שנה אחר כתיבת ספריו בקבלה, כנכתב בשער הספר: ״והיה התחלת בסדר וה׳ ברך את אברהם בכל, משנת יה״י שלו״ם בחיליך לפ״ג [=ת״א]״. כיון שסוף הפירוש אבד לא ניתן לדעת מתי הושלם. החיבור כולל פירושים וחידושים. לדעת רבינו, מטרת פירוש על משניות היא להסביר את המשנה בקצרה בדרך שפירשוה בגמרא. וכך הוא משבח את פירוש המשניות להרמב״ם ז״ל: ״פירש המשנה וכלל [בפירושו] רוב כל הנזכר בתלמוד בהבנת המשנה בלשון צח וקצר״. אלא הענין… פשוט שאין צריך פירוש״. חסרון זה בא למלא ״אהבה בתענוגים״. תוך כדי כתיבת הספר הגיע לידי רבינו פירוש בעל ״תוספות יום טוב״ וכשראהו אמר ״כשם שקבלתי שכר על הדרישה כך אקבל שכר על הפרישה״ורצה להפסיק לכתוב חיבורו. אולם, הלומד יווכח שאלו דברי ענווה, ופירוש רבינו למשנה אינו בבחינת ״משנה שאינה צריכה״. הוא רחב הרבה יותר מפירוש התוי״ט, ובעיקר במטרות החיבור, שעמדנו עליהם לעיל. ב״אהבה בתענוגים״ מובאות כל  מימרות הגמרא הנוגעות להבנת פשט המשנה. במקום הצורך מובאים גם דברי הראשונים ז״ל, רש״י, תוספות הריין, הנמו״י ושאר המפרשים, ולעיתים גם פסק ההלכה, מתוך משנה תורה להרמב״ם, הטור והב״י, הכל אם ובמידה שתורמים הם להבנת המשנה.

מהקדמת רבינו עולה שלא נתכוין לחדש, כי אם לפרש המשנה ע״פ הגמרא והראשונים. אמנם, אין בית המדרש בלא חידוש, ובספר שזורים חידושים רבים ונפלאים שעלו תוך כדי לימודו. קושיות על דברי הראשונים שהובאו, תירוצים על קושיותיהם שהשאירו בצ״ע, והסברים חדשים בפירוש המשנה והראשונים. בדייקנות מרובה למד רבינו כל תיבה וכל אות במשנה ורבים מחידושיו מבוססים על דיוק בלשון המשנה ובסדר הדינים במשנה. בהערות צויינו הראשונים שרבינו כתב כדבריהם וגדולי האחרונים שכוונו בחידושיהם לדברי רבינו. יש לציין שעל אף גדלותו העצומה בלימוד ובהבנת המשנה, ואולי בגלל זאת, הוא מתייחס בדחילו ורחימו לכל ביאור ולכל דיבור של הראשונים, ומקיים ללא יוצא מן הכלל את אשר קבל על עצמו בראשית כתיבת הספר: ״יתחדש לי שום דבר לא נחליט לומר שזהו אמיתת הדבר אלא נאמר אפשר לומר וכיוצא בזה״^.

מעלה נוספת הטמונה בחיבור זה – חידושיהם של גדולי אותו דור, שברבות הימים כמעט ונשכחו מלב, והודות ל״אהבה בתענוגים״ היתה להם עדנה. במיוחד יש להזכיר את המקובל רבי סולימאן אוחנה, ואת רבי יוסף אשכנזי ״התנא מצפת״.

רבי סולימאן אוחנה, אף הוא יליד ארצות המאגרב שעלה לארץ ישראל, היה מתלמידיו המובהקים של האר״י הקדוש, ואחר כך מגדולי צפת. שמעו יצא הרחק מגבולות העיר ו״מפורסם הוא לעיני כל ישראל בחכמה ובענוה יתירה ובחסידות מופלאה״. הוא הסכים על הספר ״באר שבע״ יחד עם רבי מסעוד אזולאי, ועיין שם שכתב עליו: ״הרב הגדול ראש המדברים כל רז לא אניס ליה מהר״ר סולימאן״.

רבינו מביא רבים מחידושיו גם ב״בעלי ברית אבדם״ ושם בהקדמתו הוא כותב: ״גם כתבתי קצת פשטים על התורה שהחסיד האלוקי כמוהר״ר סלומאן וחנה זללה״ה אשר מצאתי בגנזיו אחריהם למינו להקים לו שם אחריו טוב מבנים ומבנות״.

רבי יהוסף, אשר רבינו מביא מחידישו היה בן לאחת מהמשפחות המיוחסות שבמדינת ביהם, למד תורה מפי גדולי פראג בתקופתו, והיה לחתנו של מו״ה אהרן, אב״ד פראג ואחר כך אבד״ק פוזנא ומדינת פולניה.

בשנת שי״ט עבר הר״ר יהוסף לוירונא שבאיטליה, ומשם עלה לארץ ישראל והתישב בצפת. הוא התרועע עם גדולי העיר, היה היחיד ביניהם שמוצאו מאשכנז, וי״א שע״כ נקרא ״אשכנזי". גדולי החכמים בעיר נהרו אליו לשמוע מפיו דברי תורה ודברי קבלה, ואף האר״י הקדוש היה נוהג לפקוד את ביתו בכל ליל שב״ק, והיה חוזר עמו המשניות ע״פי.

מפעלו הגדול של הר״ר יהוסף היה הגהת נוסח המשנה ע״פ דפוסים וכת״י, וביניהם כת״י בן תת״פ שנה, מנוקד. לא זכינו, והספר המוגה של הר״ר יהוסף לא הגיע לידינו, אמנם חלק מהגהותיו נשדדו בפירוש ״מלאכת שלמה״, לרבי שלמה עדני, בן דורו ובן עירו של רבינו. את הגהותיו של הר״ר יהוסף מביא רבינו תמידין כסדרן, לעיתים כמה פעמים בפרק. אם באותו ענין מובאת הגהה של הר״ר יהוסף גם במלאכ״ש, יהיו הן, בדר״כ, זהות אף בלשונן. פרט לחידושים ששולבו בפירוש עצמו מביא רבינו בסוף מסכת ב״ק  קובץ ״חידושי קמא מהחכם כמהר״ר יוסף אשכנזי זלה״ה״. ייתכן שעל שאר המסכתות שלפנינו היו חידושים מהר״ר יתוסף, ואיידי

דזוטר אירכס.

מסכת אבות

כבר עמדנו לעיל על כך שיותר משפרסם רבנו את תורתו בהלכה עשה זאת בחלק האגדה שבתורה, לפיכך פירושו לאבות קובע ברכה לעצמו. בצד הפירושים והחידושים בהלכה מביא רבינו את פניניו בתורת הנסתר. חלקם בלשון פשוטה השוה לכל נפש, וחלקם שמור ליודעי ח״ן. ואכן, פירוש מסכת אבות כבר נדפס בפ״ע, על יד רי״ש שיין, חתן רבי חי״ד אזולאי, נכדו של החיד״א. במהדורה הנוכחית הועתק מחדש גם פירוש מסכת זו על פי כתה׳ נקי משיבושים וטעויות.

לפני כמה שנים פרסם דב זלוטניק מסכת עדויות מכת״י זה, עם מבוא חשוב על המחבר ושיטת פירושו והשוואה מפורטת של גירסאות המשנה ופירושי הראשונים המובאים בפירוש מס׳ עדויות למקורותיהם.

מתוך מבוא לספר ״אהבה בתענוגים״

פרק שני האסמאעילים

המשבר הראשון באסלאם אירע עם מותו של הנביא בשנת 632. מוחמד הקפיד לטעון שהוא בן תמותה, וכי אינו אלוהי ואף לא בן אלמוות; יתרונו היחיד על פני אחרים הוא בהיותו שליח אלוהים ונושא דברו. מכל מקום, הוא לא הותיר אחריו הוראות ברורות בדבר האדם הראוי למלא את מקומו כמנהיג הקהילה המוסלמית ובשליטה של המדינה המוסלמית המתהווה. ניסיונם המדיני של המוסלמים בתקופה שקדמה לאסלאם היה דל מכדי להנחותם. לאחר כמה ויכוחים ורגעי מתח מסוכנים, הסכימו למנות את אבו בכר, אחד מראשוני המאמינים ומן המכובדים ביותר שביניהם, כממלא מקומו(ח׳ליפה), של הנביא. בכך יצרו, כמעט באקראי, את המוסד ההיסטורי הגדול של הח׳ליפות.

כבר מימיה הראשונים של הח׳ליפות חשה קבוצת אנשים כי לעלי, בן דודו וחתנו של הנביא, זכות גדולה יותר לירושה מאשר לאבו בכר ולח׳ליפים שבאו אחריו. אין ספק שהתמיכה בעלי נבעה בחלקה משכנועם של חסידיו בכך שתכונותיו האישיות עשוהו האדם הראוי ביותר לתפקיד ובחלקה מתוך אמונה כנה בזכויותיו של בית הנביא. קבוצה זו טענה שהנביא אכן מינה את עלי ליורשו. לימים נודעה הקבוצה בשם שִׁיעַת עַלי(סיעת עלי) ולאחר מכן סתם שיעה. במרוצת השנים התפתח הדבר לסכסוך הדתי החשוב ביותר באסלאם.

בתחילתה הייתה השיעה בראש ובראשונה מפלגה פוליטית – קבוצת תומכים במועמד לשלטון. היא הייתה חסרת אמונות דתיות ייחודיות או תוכן דתי נוסף לזה הכלול בעצם טבעה של הסמכות המוסלמית הפוליטית, אך עד מהרה חלו שינויים חשובים הן בהרכב חסידיה והן באופי תורתה. למוסלמים רבים נראה היה שהקהילה והמדינה המוסלמית סרו מדרך המלך. במקום החברה האידאלית שחזו הנביא וראשוני חבריו הצדיקים, קמה ממלכה הנשלטת בידי אצולה שאותה ראו כרודפת בצע וחסרת מצפון. במקום צדק ושוויון, התאפיין המעמד השליט באי שוויון, בנטילת זכויות יתר לעצמו ובשתלטנות. רבים מאלה שראו את פני הדברים באור זה סברו שחזרה אל קרובי משפחתו של הנביא עשויה להביא לחידוש הבשורה המקורית והאמתית של האסלאם.

בשנת 656, לאחר הירצחו של הח׳ליף עת׳מאן בידי מורדים, נתמנה עלי סוף סוף לח׳ליף. אולם תקופת שלטונו הייתה קצרה ומלווה מחלוקת ומלחמות אזרחים. כאשר נרצח גם הוא, בשנת 661, עברה החליפות ליריבו מֻעאוִיַה מבית אומיה, המשפחה שהחזיקה ברסן השלטון קרוב למאה שנה.

סיעתו של עלי לא נעלמה עם מותו. קבוצות ניכרות של מוסלמים המשיכו להיות נאמנים לקרובי משפחתו של הנביא, אשר בהם ראו את בעלי הזכות להנהיג את הקהילה המוסלמית. תביעות אלה והתמיכה שעוררו נשאו אופי דתי ואפילו משיחי שהלך וגבר במרוצת הזמן. המדינה המוסלמית, שנולדה כאידאל, היא יחידה מדינית דתית, שנוסדה ומתקיימת באמצעות החוק האלוהי. ריבונותה נובעת מן האל. על הח׳ליף העומד בראשה מוטלת החובה לקיים את האסלאם ולבצרו ולאפשר למאמינים לחיות חיים מוסלמיים טובים. בחברה זו ההבחנה בין חילוני לבין דתי אינה קיימת – לא בחוק, לא בפסיקה ההלכתית ואף לא בסמכות. הממסד הדתי והמדינה ישות אחת הם, אשר בראשם עומד הח׳ליף. בסיס הזהות והליכוד החברתי, חישוקי הנאמנות והחובה במדינה נתפסים ומובעים כולם במונחים דתיים. ההבחנה המוכרת במערב בין דת למדינה – בין ההתייחסות לדת ולפעילות הדתית לבין הפעילות הפוליטית – אינה רלוונטית ולמעשה אינה קיימת כלל. חוסר שביעות רצון דתי, אשר כשלעצמו הוא חוסר שביעות רצון חברתי – מובע במינוח דתי. מחלוקות דת נשאו משמעות פוליטית. כאשר קבוצה של מוסלמים גילתה התנגדות, שהיא יותר מאשר סתם אופוזיציה מקומית או אישית לאנשים שבשלטון – משקראה תיגר על המשטר הקיים והחלה מתארגנת לשנותו, קריאת התיגר שלה נעשתה שיטה תאולוגית, והארגון שלה הפך לכת דתית. במשטר התאוקרטי המוסלמי של הח׳ליפות, לא הייתה שום דרך אחרת לגבש מכשיר או לנסח תורה כלשהי שיחרגו מעבר לפעולותיהם האישיות או מעבר למטרותיהם המידיות.

במאה הראשונה להתפשטות האסלאם נוצרו מתחים רבים שגרמו להתמרמרות, לקובלנות ולשאיפות, שמצאו ביטוין במחלוקות כתתיות ובמרידות. התפשטות האסלאם באמצעות המרת דת הכניסה אל חיק הקהילה המוסלמית מספר רב של מאמינים חדשים, שהביאו עמהם מרקעם – הנוצרי, היהודי או האיראני – מושגים ותפיסות דתיות שלא היו ידועים לערבים המוסלמים הראשונים. מומרים חדשים אלה אף שהיו מוסלמים, לא היו ערבים, ובוודאי לא אצילים; המעמד החברתי והכלכלי שהוקצה להם על ידי האצולה הערבית יצר בקרבם תחושת קיפוח ועשה אותם נוחים להתגייס לכל תנועה שהטילה ספק בחוקיותו של המשטר הקיים. אף הערבים הכובשים לא היו מחוסנים מפני התמרמרות זו. ערבים אדוקים בדת גינו את חילוניותם של הח׳ליף ושל צמרת השלטון. גם הערבים הנוודים נפגעו מהשגת גבולם בידי הרשויות; אלה שהיו ערבים־למחצה, צאצאיהם של פילגשים שנלקחו בשבי, התכחשו לשוויון עם אחיהם מבטן ומלידה, שהיו בני חורין(כלומר בניהם של נשים משוחררות), ורבים מהם סבלו מן הפער הכלכלי והחברתי שיצר הכיבוש ומן העושר שהביא עמו. הם החלו להצטרף למומרים החדשים בטענותיהם ובתקוותיהם. בידי רבים מהם הייתה מסורת של חוקיות פוליטית ודתית. היהודים והנוצרים האמינו בקדושת בית דוד בזכות המלך המשיח העתיד לצאת מחלציו. בדומה להם, ציפו גם בני דת זרתוסטרא לבואו של סאושיאנס, מושיע, נצר לזרעו הקדוש של זרתוסטרא, העתיד להופיע באחרית הימים. משהמירו דתם לאסלאם, נמשכו מומרים אלה בקלות לבית הנביא אשר נראה להם מביא קץ לעוול שנעשה להם בידי המשטר הקיים, ובמי שעתיד להגשים את תקוותיו של האסלאם.

במעברה של השיעה ממפלגה לכת, היו לשני אירועים משמעות מיוחדת ושניהם נבעו מניסיונות כושלים של שיעים אשר בטענתם לזכותם למנהיגות ביקשו להפיל את הח׳ליפות האומיית. הניסיון הראשון נעשה בשנת 680 בידי חוסין, בנם של עלי ואשתו פאטִמה, בת הנביא. ביום העשירי בחודש מדורם, בכרבלא אשר בעיראק, נתקלו חוסין ומשפחתו בכוח של בני אומיה, שטבחו כשבעים מהם ללא רחם. רק ילד חולה, עלי זין אלעאבדין בנו של חוסין, שנשאר באוהל נותר לפלטה. מות קדושים דרמתי זה של צאצאי הנביא וגל האבל והחזרה בתשובה שבא אחריו, הפיחו רוח דתית חדשה בשיעה, שקיבלה עתה השראה מכוחם של מוטיבים רבי עוצמה – ייסורים ובקשת כפרה.

הגזר.

הזמן היה קשה, והחורף היה שחון, ומוחמד העריך שהקיץ היוקר יאמיר, ושוב ישראל ז"ל נתבקש להיחלץ לעזרתו של מוחמד. " אש ראייך " – מה הצעתך יא ישראל. כלומר מה דעתך ישראל ? וישראל בתמימותו התרופה אינו מתקשה בעצות, ומיד מייעץ לו :

תקנה גזר יא מוחמחד – הרבה גזר ! ושלו תחשבו חלילה שזו הייתה מהתלה, הדברים נאמרו בכובד ראש וברצינות. מוחמד שואל : מה אני אעשה עם גזר ? גזר זה לא חיטה או שעורה שתחזיק מעמד עד לאחר הבצורת. וישראל בשלו, " יא סידי ", הלא בית גדול לך, שים אותו על הגג תייבש תאחסן ותאכל. בגזר יש הכל, גם חיטה, גם שעורה, ממש כמו המן בשעתו. חופן גזרים והרי לך ולאשתך ארוחה. מוחמד קיבל את עצת ישראל ז"ל, השכים קום בבוקר, ועשה את דרכו לשוק הירקות הסיטונאי.

אורחת הגמלים הראשונה של גזר עשתה דרכה לשוק, קנה אותה מוחמד והובילה אחר כבוד לביתו. שטח את הגזר על גגו וחצרו ובכל פינה בלתי מוצלת. השכנים התלחשו ביניהם, אללאה ואכבאר, מוחמד השתגע. והמשוגע אצל הערבים נחשב לאדם מוכה גורל שאין להפריע לו. וכן שכניו של מוחמד סרו מדרכו, והפסיקו לדבר אליו. כאמור, היה חורף שחון והשמש של מראקש הכתה ללא רחם, כמו בימי תמוז החמים. וגזר ששקל לפנים רבע או חצי קילו, הצטמק ורע לו עד לבלי היכר.

פגה ממנו הלחלוחית והאודם, שלא לדבר על הטעם. הלילות הקרים והימים החמים עשוהו אצבעות רגליהם של אנשי המדבר. כמובן שארוחת הערב הראשונה מהגזר לא עלתה יפה, ואפילו בתנאי בצורת, לא היה בה לא טעם של חיטה ולא שעורה, ואפילו של גזר לא נשאר בה. מוחמד בא בקובלנה אל ישראל ז"ל, ראה מה עשית לי יא ישראל, מהגזר שלך לא נשאר דבר שידמה לגזר, לא המראה ולא בטעם. וישראל לא נשאר חייב, אשתך גרועה מבדווית ! לו הייתה יודעת לבשל הייתה מבשלת עם קצת שמן ותבלינים. אפשר שזה יהיה מעדן.

איני יודע הפטיר מוחמד בגמגום אולי אתה צודק, בהמה לקחתי לי יא ישראל. וישראל מנסה לנחם, סבלנות יא סידי הכל יעבור. ואם כל זה לא מספיק, מוחמד פנה ביאושו לעזרת הרופאים, והפעם גילו למוחמד סופית שהוא עקר, וסיכויו להוליד אפסיים. זאת הייתה התחלת קצו של מוחמד, הבשורה הייתה קשה מדי עבורו. את אשתו בת הקבצנית הוא גירש, שכניו שגילו אצלו התחלה של שיגעון, מאז " הגזר שנחת על ראשו כמקל " חדלו זה מכבר לברך אותו לשלום, ואפילו לא במנוד ראש.

מוחמד קבע – לשם מה נחוצה אישה לאדם עקר ולשם מה הוא נחוץ לעולם …..ואכן לא עבר זמן רב ומוחמד המסכן השתגע, ובוקר אחד עמד בכיכר המרכזית של העיר, וכיוון את התנועה. שלח את ידיו לצדדים ימינה שמאלה מטה מעלה, התקופה הייתה של המלחמה שבנת ארבעים ושתים עד שבוקר אחד נעלם. למוחמד לא היה יורש, וככזה ביתו ורכושו עבר לידי ההקדש המוסלמי.

לסיכום, כל אלה שקבלו עצות מיהודים היה מצבם כמו זה של מוחמד, ההפך הוא הנכון, וכמובן לא כל נותני העצות היו תמימים כמו ישראל ז"ל. הסיפור הזה כתבתי בתקופה שישראל ז"ל היה בחיים. מאוד אהבנו להתבדח לפעמים מהסיפור המשעשע והטראגי כאחת. ישראל ז"ל עליו השלום החזיק בדעתו שהעצה שנתן למוחמד הייתה נכונה ! הוא טען, שבהרי האטלס שמרו באסמי התבואה לתקופה ארוכה של חודשי החורף, לפת, גזר ותפוח אדמה, ואפילו מעונה לעונה, כמובן שכאן המצב היה אחר לגמרי.

למוחמד לא היה אסם תבואה בביתו ואם היה, ספק אם היה עוזר. האקלים החם מאוד של מראקש, אינו דומה כלל לזה שבהרי האטלס. למרות שמראקש אינה רחוקה ממנו, ובנסיעה של חצי שעה מגיעים לאקלים שונה לגמרי מהאקלים החם והיבש של העיר, אם כי בשנות הבצורת היובש מגיע גם לשם.

משפחת לימאמא

משפחת רם המתייחסת למשפחת בן עקו.

איש צדיק היה, אוצר כלי חמדה, ראש פנה, גומל חסדים טובים, אילן ששרשיו מרובים, ר׳ יוסף (דלימאמא) הניח ברכה: אברהם, דוד, יעקב.

הנכבד ויקר, איש גבור חיל, ברכת ה׳ מצויה בביתו, איש אמונים, גומל חסדים, בעל צדקה וחסד, הצדיק ר׳ אברהם הוליד: יוסף, פנחס הי״ד, רחמים, מרים, סעידא.

המרוחם, עדין הנפש, בעל מדות טובות, בעל צדקה, נוח לה׳ ונוח לבריות, הצדיק ר׳ יוסף הניח ברכה: אברהם, שלמה.

המנוח, תם וישר, משכים ומעריב הצדיק ר׳ פנחס ה׳ ידרוש דמו וינקום נקמתו הוליד: אברהם.

הזקן הכשר, מתהלך בתומו, מתפרנס מיגיע כפיו, נודב נדבות, נעים הליכות, הצדיק ר׳ רחמים הוליד: אברהם, שלמה, אליהו, מרימא, עווישא.

המרוחם, הולך בתומו, גומל חסדים טובים עם החיים ועם הנפטרים, הצדיק ר׳ דוד הוליד: יוסף, מזל־טוב, זמילא, פריחא.

הצדיק, תם וישר, ירא אלהים וסר מרע, משכים ומעריב לבית כנסת, הזקן הכשר ר׳ יוסף הוליד: משה, דוד, אברהם, ר׳ יהודה, סאעודא, עווישא.

הנכבד, טוב וישר, נושא ונותן באמונה, בעל צדקה, הצדיק ר׳ יעקב הוליד: אהרן, שלמה (ה׳ ינקום נקמתו, נרצח ע״י בני עוולה בכפר ג׳ראדא ע״י העיר אוג׳דא, בשנת תש״ח), יוסף, עווישא.

ענף בני משפחה שמקום מושבם היה בנדרומא (אלג׳יריה).

גברא רבא יקירא, אבן יקרה, זרע קדושים, גזע תרשישים, מוכתר בנימוסין, חי מיגיע עשר אצבעותיו, עושה צדקות, מתהלך בתומו, הצדיק ר׳ אברהם הוליד: שלמה.

בן איש חיל, ירא אלהים וסר מרע, תם וישר, בענייניו מאושר, גומל חסדים עם החיים ועם הנפטרים, הזקן הכשר הצדיק ר׳ שלמה (מקום מגוריו בעיר נדרומא, בני המשפחה שייכים לענף בן עקו וי״א להרהאר) הוליד: אברהם, יצחק, יעקב, עווישא, זהירא, חנינא.

הנבון וחשוב, יקר ובר לבב, בעל מדות טובות, משכים ומעריב, ידיו רב לו בתורת ה׳, הזקן הכשר ר׳ אברהם הוליד: שלמה, מרדכי, יוסף, רבקה, מאחא, חנונא.

המנוח, תם וישר, משכים ומעריב, לבי כנישתא, בעל צדקה הצדיק ר׳ יצחק הוליד: שלמה, מריומא, זהארי, אסתר, סולטאנא, רבקה, מסעודא, עישא, חנינא, מאחא.

הזקן הכשר, צדיק תמים, מתפרנס וחי מיגיעו, נודב נדבות, משכים ומעריב לבית כנסת, הצדיק ר׳ יעקב הוליד: יהושע, אסתר, נונא.

המרוחם, זקן ונשוא פנים, חי מעמל עשר אצבעותיו, בעל צדקה וחסד, משכים ומעריב לבי כנישתא, הצדיק ר׳ יוסף (בן ר׳ אברהם הנד) הוליד: אברהם, יעקב, שלמה, יצחק אליהו, אפרים, מישל, זאקלין, ג׳וזיאן.

ענף בני משפחה שהתגוררו בעיר בני־סאף באלג׳יריה:

הזקן הכשר, ראש בית אב, מוקיר רבנן ותלמידהון, ירא ה׳ ושלם, משכים ומעריב לבית כנסת, בעל צדקה וחסד הצדיק ר׳ אלישע הוליד: אברהם, יוסף, שלום (שלמה), רחל, אסתר.

השם הטוב, הצדיק רודף צדקה וחסד, טוב לה׳ וטוב לבריות, הזקן הכשר ר׳ אברהם הוליד: מיכאל, לוסיין, רוני, רחל, ג׳יזל.

המנוח תם וישר משבים ומעריב, גומל חסדים, הצדיק ר׳ יוסף הוליד: דוני, ניקול, מרסל.

המרוחם, הולך תמים ופועל צדק, נעים הליכות נותן צדקות ר׳ שלום (שלמה) הוליד: לוסיין, ליאו, רוני, אודיט.

ענף בני משפחה שהתגוררו באלג׳יריה, בעיר סוק-אהרץ.

השם הטוב, מתהלך בתום, מתפרנס מיגיע בפיו, משבים ומעריב לבי בנישתא, הצדיק ר׳ אליהו הוליד: יוסף־שמעון, יעקב, רחל, אימה.

בני משפחה שהתגוררו בעיר ווהראן (אלג׳יריה).

הנכבד, בעל צדקה, גומל חסדים, השם הטוב, ירא ה׳ ושלם, הזקן הכשר הצדיק ר׳ אהרן הניח ברכה: מכלוף, שלמה, אברהם, פול, ג׳ורג׳יט, מרסל, איוון, פוליט, ג׳ילברט.

יהודי מרוקו במאה התשע־עשרה

בתחילת המאה התשע־עשרה נפתחה מרוקו להשפעה אירופית. אזור החוף החל להתפתח; נמלים עתיקים, כגון אלעראיש(לראש, לראצ׳ה), טנג׳יר, אנפה־קזבלנקה וסאפי, שהושבתו למן סוף המאה השש־עשרה, קמו לתחייה, ונבנו נמלים חדשים, כגון מוגאדור ואגאדיר. האפשרויות המסחריות החדשות משכו אליהן יהודים. הם עקרו אל אזורי החוף, וחלק מקהילות פנים הארץ התרוקן. זריזים במיוחד היו היהודים תושבי נאות המדבר הדרומיות ומרכזי המסחר הקטנים, אשר היו פרוסים לאורך נתיבי השיירות הישנים באזור האטלס ובגבול הסהרה. הם הגיעו תחילה לקהילות העירוניות בפנים הארץ – מראכש, פאס, מכנאס, צפרו – ולמדו להסתגל לחיי העיר_; מאוחר יותר הם פנו אל הנמלים החדשים באוקיינוס האטלנטי. וכך, למרות ששיעורם באוכלוסייה הכללית לא עלה על שלושה אחוזים (פחות מ־100,000 איש), מנו היהודים, החל מאמצע המאה התשע־עשרה, למעלה מ־25 עד 40 אחוז מהאוכלוסייה בערים מרכזיות, כגון טנג׳יר, תיטואן, מוגאדור וקזבלנקה. בסוף המאה התגוררו למעלה משישים אחוז מיהודי מרוקו בערים שנזכרו לעיל, ולהן יש להוסיף גם את רבאט, סאלה, מזגאן, סאפי ואגאדיר. אם נוסיף לערים אלה את הערים הוותיקות פאס, מכנאס, אלעראיש וצפרו, נגיע למסקנה כי בניגוד לדעה הרווחת, הייתה האוכלוסייה היהודית במרוקו עירונית ברובה הרבה לפני כינון משטר החסות הצרפתי. בכך נבדלו היהודים מהאוכלוסייה הכללית, ששמונים אחוז ממנה הייתה כפרית.

החיים במרכזים החדשים לאורך החוף היו קשים מאוד. הרבעים היהודיים, המלאחים, היו מאוכלסים בצפיפות רבה ותנאי התברואה בהם היו ירודים_; אולם ההגירה לא נפסקה, ואף הלכה וגברה. עבור הכפריים, שרובם היה עני מרוד בכפר, זהר החוף באורות העולם החדש. אולם רק מעטים הצליחו לשפר את מצבם הכלכלי. הנועזים מביניהם נחשפו לתרבות החילונית במוסדות החינוך של ״כל ישראל חברים״(כי״ח), ובעלי יזמה אחרים נהנו מחסות קונסולרית אירופית, אשר ביטלה את כל סממני הנחיתות שאפיינו את היהודים בעלי המעמד הד׳מי בעבר.

שאיפתם של יהודי מרוקו להצלחה כלכלית לא נעצרה בחופים. רבים מהם עזבו את מרוקו במהלך המחצית השנייה של המאה התשע־עשרה ונדדו אל יעדים מסורתיים, כגון ירושלים, צפת, חברון וטבריה, ואף אל יעדים רחוקים, כגון ארצות הברית, ונצואלה, ברזיל ופרו. היו אף שהרחיקו עד טימבוקטו שבעמקי בקעת הניג׳ר, שם התיישב הרב מרדכי אביקירור עם עשרות מבני משפחתו בתחילת שנות השישים של אותה מאה. אולם מרבית המהגרים לא הרחיקו לכת עד כדי כך, שכן גיברלטר, צומת המסחר של בריטניה ומרוקו, וכן אוראן ואלג׳יר, שוכנות במרחק לא רב מחופי מרוקו.

בתפקידיהם כסוכנים, כשותפים, כמתרגמים וכפקידים פשוטים, גישרו היהודים בין הקונסוליות והחברות המסחריות האירופיות מכאן, ובין השלטון השריפי והיצרנים במרוקו מכאן. בהקשר זה נשמר מקום מיוחד ל׳׳סוחרי המלך״(תג׳אר אלסולטאן). סוחרים אלה התבלטו בעיני הכ<כ׳זן(הממשל) במיומנויותיהם יותר מאשר בזכות עושרם. הסולטאן פנה אליהם במטרה כפולה: להגדיל את ממונו ואת ממון מקורביו באמצעות הסחר עם הזרים, ולבלום את השתלטות הסחר האירופי על כלכלת מרוקו.

סוחרי המלך אשר פעלו במוגאדור, שהחשובים ביניהם היו בני משפחות קורקוס, אלמליח ואפריאט, היו פטורים מתשלום מס הגולגולת אשר חל על היהודים. הם לא חיו במלאח כשאר האוכלוסייה היהודית, אלא בקסבה, אזור המינהל. הודות ליכולתם המקצועית המרשימה נהנו סוחרי המלך מתמיכה נרחבת של השלטון המרכזי, מאהדתם של אנשי מפתח ומסיוען של הרשויות המקומיות בגביית חובות או בקבלת מידע חיוני על מצב צירי התנועה, תנודות בשערי המטבעות וכיוצא באלה. על רקע זה נרקמו קשרי ידידות איתנים בין בני הבורגנות המוסלמית לבין הסוחרים היהודים. ידידות זו, בעלת האופי האישי מאוד, הקרינה לא רק על השותפים הישירים אלא גם על משפחותיהם.

המעצמות האירופיות, שרצו להגביר את השפעתן המדינית והמסחרית במרוקו, העניקו חסות ליסודות נבחרים באוכלוסייה המקומית. החסות הייתה כתב הגנה שניתן מטעם נציגים דיפלומטיים או מושלים זרים שפעלו במרוקו ליהודים או לתושבים אחרים. מתן החסות פטר מאות מתושבי מרוקו מכפיפות לחוקי מדינתם, שכן הם עמדו, למן קבלת החסות, באותה שורה עם בעלי האזרחות הזרה. בין מקבלי החסות היו יהודים רבים, שהחסות שחררה אותם ממעמד הד׳מי. כתב החסות שחרר את מקבלו מהגבלות של הממשל, כגון בתנועה, במגורים וכוי, פטר אותו ממס הגולגולת ומקיום תנאי עמר. אולם רק מיעוט אמיד בקרב היהודים נהנה ממנו. מקבלי החסות החלו ללבוש בגדים מערביים ופנו להתערבותם של הרשויות ושל הקונסולים בכל עניין פעוט על מנת להעניש בעלי חוב שלא הזדרזו לשלם את חובם או לקבל הטבה זו או אחרת. החסות יצרה עוינות כלפי היהודים בגלל התחושה כי אינם נותנים אמון בממשל המוסלמי. הרשויות במרוקו התקשו להשלים עם ה״חוצפה״ והתעוזה של אותם יהודים והתייחסו אל החסות כשערורייתית.

העתקת " קורא הדורות "

היום יום ה' בשבת סדר עקב שנת תקע"ח – 1818 לפרט קטן פגעתי בס"ה –  בסובר הרזים – והותיק זקן ונשוא פנים רבי יששכר אוזינקוט נטריה רחמנא ופרקיה, מתושבי מוגאדור יכוננה עד עולם, וסִפר לי כשהיה בעיר מרוואיקוס בשנת תקל"ה – 1775, שתלמיד חכם אחד משם הראה לנו ספר קדמון כתיבת יד אשר שמו קורא הדורות, והוא ספר מספר עניינים נפלאים שארעו לחכמי קאשטילייא זכרונם יגן עלינו ובתוך הספר מצא שמות הרבנים העתיקים.

וההעתקה הביאה אתו עמו לכאן ונתנה בידי, וחלה את פני שאעתיקנו כדי שיהא גלוי ומפורסם בישראל, החכמים הגדולים אשר היו בעיר מרוואיקוס, וזה החלי לעשות. וזה לשון ההעתקה בסייעתא דשמיא.

אלו הם בית דין הצדק הקדושים במאווריקוס יע"א בעצו"ץ ( מלה שגם כותב המאמר לא ידע את פירושה, ולכן הוא מביא ככתבה וכלשונה מתוך כתב היד אשר ברשותו ) ראשונים ואחרונים זלה"ה ( זכרונם לברכה לחיי העולם הבא ).

ראשונה יסעו הרב הגדול איש האלהים מרנא ורבנא כמוהר"ר יוסף בן שושן זלה"ה נגלה אליו אליהו הנביא ז"ל, והרב הגדול איש אלדים מורינו ורבינו כמוהר"ר סלימאן בן למעלוף זלה"ה נגלה אליו אליהו ז"ל. והרב הגדול במעלת קדושים קדוש יאמר לו כמוהר"ר יצחק קורייאט זלה"ה הראשון והאמצע והאחרון נגלה אליהם אליהו ז"ל. והרב הגדול מלאך אלדים מרנא ורבנא כמוהר"ר שלמה טאמצות זלה"ה, והרב הגדול מרנא ורבנא כמוהר"ר יוסך ליברישא ראוי שתשרה עליו שכינה נגלה אליו אליהו ז"ל.

 והרב הגדול מורינו ורבינו הנשר הגדול כמהר"ר מרדכי בן עטר זלה"ה, והרב הגדול מרנא ורבנא איש קדוש כמוהר"ר צמח בנבנישתי הקדמון זלה"ה.

כל אלה הרבנים, רובם באו מקשטילייא מגורשים הם ונשיהם ובניהם במלבוש האלפלאמינגו"ס, אמרו עליהם כשבאו לעיר מאררוויקוס לא היו הרבנים הנזכרים אוכלים משחיטת חכמי מארויקוס יכמה דינים שהיו חולקים עמהם, וכשנתקנאו בהם שהיו עשירים גדולים שהביאו עמהם ממון רב, הלכו קהל מארויקוס אצל המלך שהיה באותה העת ואמרו לו עליהם לשון רב.{צ"ל רע }

באותה הלילה אמר רב אחד מהרבנים הנזכרים לחבריו, תדע לך אחי שלמחר יקרא לנו המלך מי ישלח ומי ילך לנו, והזמינו ג' מהם, ולמחרת שלח עליהם המלך, והלכו מהם ג' המוזמנים. וכשראה אותם המלך תמה על קומתם והִדורם והשכינה שהייתה על פניהם, אמר להם אתם שבאתם לכאן לשבת בכאן, אמרו לו אנו הם, ידענו שהיהודים דברו עלינו {לשוה"ר } לשון הרע ואמרו לך יש לנו ממון רב.

ואמת היא שיש לנו ממון הרבה, ועכשיו אם אתה רוצה ממון אנו נותנים לך יותר ממה שאמרו לך, ואם לאו אנו נותנים לך דבר אחד שאין שום נברא בעולם יכול ליתן לך. ויתמה המלך עליהם ויאמר להם, מה הדבר שאתם רוצים ליתן לי שאין שום נברא יכול לו. אמרו לו, אדונינו המלך כל זמן שאתה רוצה גשמים אנו נותנים לך גשם. אמ"ל -אמר להם – המלך, ואתם יכולים לזה הדבר, אמרו לו, אמת אנו יכולים. אמר להם תנו כתב ידכם כל זמן שאני רוצה גשם תתנו לי. נתנו לו כתיבת ידם, ושלח אותם בשלום.

הניח אותם עד תקופת תמוז ואמר להם, תנו לי גשם, אמרו לו, טוב הדבר. נתעטפו בטליטות ובקשו רחמים ונענו מן השמים וירדו גשמים. שלח להם המלך שיבואו אצלו ולא רצו לילך. אמרו להם, אנו מניחים הגשמים לירד עד שתטבע העולם במבול, ואם ירצה המלך לעשות מה שאנו אומרים לו יכלא הגשם, ואנו הולכים אצלו.

הלכו השלוחים ואמרו אלו הדברים למלך. השיב המלך, אני אעשה כל מה שלבם חפץ. הלכו אחר כך אצל המלך ירום הודו ועשה להם כבוד גדול וקבלם בשמחה גדולה ובכבוד גדול. אמר להם, מה אתם רוצים, אמרו לו, אדונינו המלך תחזיר לנו כתב ידינו שאנו יודעים שבימינו אנו יכולים לעשות כל מה שאנו רוצים מהשם יתברך, אבל בנינו אין אנו יודעים אם יהיו טובים עם השם יתברך כמונו או לא, ולכן תחזיר לנו כתיבת ידינו.

אמר להם, טוב הדבר,. עוד שאלו מהמלך שלא יעשה שום היזק לאותם היהודים שהלשינו עליהם. אמר להם המלך, טוב. עוד שאלו מהמלך שיתן להם רשות ומקום לבנות בית כנסת להם ולבניהם לבדם ונתן להם, והיא עד היום שהיו קורים צלאת אלעזאמה.  ובאותה שעה שהיו לפני המלך עדיין היו הגשמים יורדים, צעק אחד מהרבנים ז"ל צעקה גדולה לפני המלך ונשא עיניו לשמים ואמר, רבונו של עולם די לך מהגשם כבר נתקדש שמך, ואדונינו המלך כבר קבל עליו כמה ששאלנו לנו.

ומאותו יום והלאה היה המלך עושה לרבנים הנזכרים ז"ל כבוד עצום, והיה קורא להם בל' – בלשון – ערבי חבאב אללאה ( חביבי האל ). ועוד כמה נסים נעשו בימיהם שאין הפה יכול לספר והם קבורים במארויקוס זי"ע אמן כן יהי רצון.

מלחמת העולם השנייה, הביאה להפסקה זמנית במאבק לעצמאות. אך בעת כינוסה של " ועידת קזבלנקה ", בשנת 1943, הזמין הנשיא רוזבלט את הסולטאן סידי מוחמד בן יוסף לארוחת ערב פרטית. בין אם הדברים נאמרו או נדמה היה שנאמרו, השמועה פשטה חיש מהר בכל ערי מרוקו : נישא ארצות הברית צוטט כמי שאמר לסולטאן – " הצרפתים אבודים, אנו נעזור לכם במאבקכם לעצמאות….". זמן מועט לאחר מכן, העלה הסולטאן בפומבי את תביעת ארצו לעצמאות לאומית. הייתה זו הפתעה רבתי לצרפת. מאז נתמנה לתפקידו זה בשנת 1927, היו כל מעייניו של סידי מוחמד נתונים לנשותיו ולפילגשיו, ל – 60 מכוניותיו ולמשחק הטניס היומי שלו.  כחניך התרבות הצרפתית, הצטיין הסולטאן בנועם הליכותיו ובתרבותו המערבית הנרחבת. בעיצומה של מלחמת העולם, הוא עורר כלפיו אהדה במערב, כאשר דחה את תביעתו של המושל הצרפתי, הגנרל נוגס, וסירב לחתום על חוקי נירנברג. הוא הצהיר כי " בניו " היהודים הם ככל נתיניו והעובדה שדווקא במדינה בעלת מסורת של רדיפות אנטי יהודיות ננקטה עמדה אמיצה כזו, הגבירה את יוקרתו של הסולטאן ויהדות העולם זכרה לו חסד זה…

המכשיר שבאמצעותו התנהל המאבק לעצמאות, הייתה מפלגת ה " איסתיקלאל ", בראשותו של עלאל אל-פאסי. באפריל 1947, קיבל המאבק לעצמאות מפנה דרמטי. לקראת נאום שעמד הסולטאן לשאת בטנג'יר, הוסיף מזכירו הצרפתי בכתב יד משפט אחד : אתם שוחרי החופש, בצאתכם להיאבק על חירותכם, הפנו מבטיכם לעבר צרפת ".הסולטאן השמיט משפט זה, ובמקום זאת קרא למרי אזרחי ולסולידריות מוסלמית. צרפת זעמה. משום שהעריכה נכונה את משמעות ההתפתחויות הבאות, מינתה ממשלת פאריס את מרשל אלפונסו ז'ואן, לוחם נועז וקשוח, שהצטיין מאוד בקרבות בצפון אפריקה, כנציב עליון חדש במרוקו. ז'ואן טיפח את הפחה של מראקש, חאג' ת'אמי אל-גלאווי, כמשקל נגד לסולטאן. אל גלאווי, קשיש בן 80, שעמד בראש כנופיות ליסטים, נחשב באותם הימים לאחד מעשירי מרוקו. אריסים עיבדו את אחוזותיו הנרחבות והפרישו לו את החלק הארי מיבולי השקדים והזיתים. נוסף על כך, היו בבעלותו מניות רבות בחברות הצרפתיות שניצלו את מכרות הפוספטים והמנגן. הוא קיבל עמלה על כל מכונית שנמכרה במחוזו, כשם שנהג לקבל גם " מעשר " מהאתנן שקיבלו כ – 6.000 פרוצות שפעלו במחוז מראקש. הונו של גלאווי הוערך באותם הימים ב – 50 מיליון דולר.

מובן שהצלחתו של אל גלאווי הייתה מותנית במידת יכולתו לשרת את הצרפתים ביעילות. על כן, כל אימת שערביי מרוקו התמרדו, פנתה צרפת לעזרתו של אל גלאווי והוא גייס את שבטי הברברים, כדי לסייע בדיכוי המרידה. עתה לנוכח קשיות עורפו של הסולטאן ותביעתו הנמרצת לעצמאות, עודדה צרפת את גלאווי להחתים את נאמניו על עצומה שקראה להדחתו של סידי מוחמד בן יוסף. במאי 1953, ירדו פרשיו של אל גלאווי מהגבעות המקיפות את רבאט וצרו על עיר הבירה במשך מספר שבועות. לבסוף, " מתוך היענות לצורכי העם ", נקרא סידי מוחמד, ב -20 באוגוסט 1953, לנציב העליון הצרפתי ונתבקש לוותר על כסאו. כשסירב – הדיחה אותו צרפת מתפקידו והיגלתה אותו, תחילה לקורסיקה ואחר כך למדאגסקאר – יחד עם שתי נשותיו, פילגשו האהוב ושני בניו. תוך זמן קצר, הפך סידי מוחמד לאגדה. רבים מזקני מרוקו החלו טוענים כי דמותו של " הגיבור הלאומי " ניבטה אליהם מהירח והיו מוכנים למלא בשמו כל שליחות שתוטל עליהם.

במקומו של הסולטאן המודח, מינו הצרפתים את סידי מוחמד בן מאולאי ערפה. זה הוקע מיד כ " בוגד " וכ " בובה " ופעמיים הוא ניצל מהתנקשות בחייו. במסגד הגדול של פאס, הוציאו כוהני הדת " פתווה " – הלכה מוסלמית – שבה קראו להחזרת הסולטאן מגלותו. מנהיגים מתונים של מפלגת " האיסתיקלאל ", מנעו אומנם שפיכות דמים, אך גם הם הצטרפו לקריאה להחזרת סידי מוחמד על כנו. אך צרפת אטמה אוזניה משמוע והתעלמה מהקריאות. חיש מהר, פרצה מרידה בקזבלנקה והתפשטה בכל רחבי המדינה.

ארגוני מחתרת כמו " הסהר השחור " או , היד השחורה " – צצו בכל עיר וכפר. קנאים מוסלמים, שהוסתו על ידי שידורי " קול הערבים " מקהיר, הטילו פצצות על מפעלים ובתי מסחר צרפתיים, חיבלו ברבות ודקרו למוות פקידי ממשלה וקציני צבא צרפתיים ב – 1954 בלבד, נהרגו במרוקו כ – 200 צרפתים ו – 500 אחרים נפצעו.

מעודד מהתבוסה הצרפתית בהודו סין, הגביר גמאל עבד אל נאצר את מאבקו שמרוקו ובדומה לסיוע שהושיט למורדים האלג'ירים, הוא נרתם עתה גם לעזרתם של המורדים המרוקנים. קהילה קטנה של מורדים בראשותו של עלאל אל פאסי, גלתה לקהיר ומעל גלי האתר של " קול הערבים ", היא ניהלה הסתה פרועה נגד צרפת. הקנאים המוסלמים, חזרו על דברי הסתה אלה במסגדים : " הוי הצרפתים, לאחר דיין-ביין-פו, הגיע תורה של קזבלנקה.

צרפת נקטה בצעדי דיכוי חריפים. כמו המתיישבים הבריטים בקניה, שהתארגנו למלחמה בארגון המאו-מאו, כך גם המתיישבים הצרפתים הקימו קבוצות של טרור נגדי, שאליהן גויסו גם ספרדים וקורסיקנים רבים. בראש אחת מיחידות " הטרור הלבן ", כפי שכינו את הקבוצות הצרפתיות הללו, עמד לא אחר אלא מפקד משטרת קזבלנקה…..

באווירה של טרור וטרור נגדי, שיגר יעקב צור, שגריר ישראל בפאריס, את יועצו המדיני, שמואל – זיאמה – דיבון, למרוקו. ב – 22 בדצמבר 1953, חזר דיבון לפאריס ובפיו דברי ארגעה : הדחת הסולטאן, הגבירה את תחושת הביטחון בקרב המשכילים היהודים והם משוכנעים עתה כי צרפת איתנה בדעתה להישאר במרוקו.

צור לא היה שותף להרגעה זו והיה משוכנע כי הגליית הסולטאן הייתה בבחינת משגה חמור. אך במה שנוגע לעלייה לישראל, נוצר עתה מצב משונה : לא זו בלבד שבישראל הונהגה סלקציה ונתגלו קשיי קליטה מרובים, שהגבירו את הירידה מהארץ – אלא שגם הצרפתים ערמו מכשולים על דרך יציאתם של יהודי מרוקו. הצרפתים טענו כי דין היהודים הוא כדין האירופאים ויציאתם עלולה, על כן, להחליש את כושר העמידה של צרפת במרוקו.

ואומנם שנת 1953 הייתה שנת שפל חסר תקדים בעלייה ממרוקו. בכל השנה עלו מצפון אפריקה 3887 יהודים, שמהם 2996 ממרוקו יהודים בלבד. מה שסיבך את המצב, היו גם הסכסוכים התמידיים בין השליחים הישראליים במרוקו והתחרות הפרועה בין זרמי ההתיישבות השונים על נפשם של העולים. כדי לאתר את המחלוקת, הציע השגריר צור לראש הממשלה, משה שרת, להקים " רשות עליונה לענייני יהדות צפון אפריקה " והמליץ, כי הסוכנות היהודית תמנה בפאריס נציג בעל רמה, שיוכל להבטיח שיתוף פעולה עם ה " ג'וינט " ו " אליאנס " וירכז בידיו את הטיפול בעלייה.