מורשת יהדות מרוקו

הקבצן ואשת הרב

מכל העיירות בהן גרו יהודים במרוקו הגדולה, רק באחת נתברכו בשפע רב. תאלסינט היה שמה של העיירה, שיושביה היהודים היו כולם אמידים, לפי שמאות אלפי ערבים, בעלי משקים מפותחים, פקדו את העיירה, שהיתה מצויה בצומת דרכים חשובה, לצורך עסקיהם.

יהודים רבים, בני עיירות קרובות ורחוקות נהרו לתאלסינט, פלשו לתוכה ואף כי לא נתקבלו בעין יפה על־ידי יהודיה, הקימו בה עסקי מסחר ואף הם התעשרו ונשארו בה. רק מצוקה אחת טרדה את יהודי העיירה — דלות הרוח. זו, בשלה נזדקקו כל כמה שנים להביא מן החוץ רב, שישמש להם כשוחט וכמוהל, ידרוש להם דרשות, ילמד את ילדיהם תורה ויערוך להם תפילות שבת וחג, ידריך אותם בענייני יהדות, ובכלל ישרה עליהם רוחניות.

וביד נדיבה היו מוכנים לשלם תמורת כל אלה.

לאחר מלחמת העולם השניה נפלה בחלקו של הרב אליהו זהבי שמן העיר סטאט ההזדמנות לשמש בקרב יהודי תאלסינט: משלחת גדולה של ראשי הקהילה מתאלסינט כיבדה את הרב בבואה לעירו והצליחה לשדלו לקיים מצוות שירות רוחני דתי ליהודי העיירה. התגמול שהציעו, שהיה כה גדול וטוב, שיכנעו עוד יותר. הוא ניאות לבוא לעיירה, וביום בו היתה דירתו המיועדת מוכנה,־ אצו לשם כבוד הרב ואשתו מרים על מיטלטליהם.

בכבוד וביראה התייחסו תושבי תאלסינט לרב אליהו חשוך הבנים ולאשתו מרים, שכונתה מאמא קותא. הם נהגו להזמין את הרב לסעודות רבות־משתתפים בבתיהם, והוא הפליא לשמחם בפיוטי־קודש, בשירי שבת ובשירי געגועים לירושלים. אחד מפיוטיו המרגשים של הרב, היה מעביר צמרמורת בגוו שומעיו כל אימת ששר אותו, עוד זכור לרבים מהם. ״אני בניב שפתי אשירה, לכבוד האור הנורא. אור גדול מארצי ממנה יצא, זרחה שמש זרה״.

הרבה רבנים היו פוקדים את העיירה העשירה ומנדבים מיהודיה נדבות לקיום ישיבות חכמת ישראל ובתי מדרש לילדים ומוסדות צדקה. ואחד מהם אף אמר לו, לרב זהבי, שאינו מקנא בו על שמשו יהודים אלה, לפי שהוא דומה לרואה בין עוורים.

כך או כך, הרב הנכבד היה זוכה להרבה מידם של יהודי העיירה. לעת שמחה או חג היו שכיבדוהו בכבש שלם על כרעיו, וגם בתרנגולות ובביצים, בדבש ובחמאה, בירקות וכפירות, ששטפו אל ביתו בסלים, אף מבלי שיבקש זאת. אשתו, מאמא קותא, היתה מתקשה לנצל את כל השפע הטוב, ולא חלפו שנתיים לישיבתם בעיירה ושני בני הזוג שמנו וכבדו במשקלם עד מאוד מרוב מאכלים.

מאמא קותא היתה מבשלת כמויות גדולות מאוד של תבשילים עשירי־טעם מן המנחות האלה. כמויות כה רבות, עד שלא מצאה למי לתת משיפעת מאכליה, שהלוא העיירה מחוסרת עניים היתה, והעניים המעטים שבה היו מתקיימים בכבוד מקופת הצדקה התפוחה של הקהילה. ולפיכך היתה מאמא קותא יוצאת מדי בוקר עם סיריה וקערותיה, מלאי המאכלים, ושופכת אותם בפחי־אשפה ליד ביתה.

עם שחר היתה עושה כן, כדי להסתיר זאת מעיני כל, שלא לצער את היהודים אשר הביאו לה כל אלה.

בוקר אחד, בעודה עומדת לזרוק את מאכליה הרבים לתוך פחי האשפה, הפתיע אותה גבר ערבי מוזנח במראהו. היא נבהלה מקריאתו לעברה, ולבקשתו שפכה לתוך שק גדול שהיה ברשותו את תוכן סיריה. הוא הלך לו לדרכו והיא חזרה לביתה. אולם, למחרת, באותה שעה, שוב המתין לה הערבי ליד פחי האשפה, ולאחר שקיבל מידיה את המאכלים הטעימים, מבשר ודגים ועד ביצים, לחם ופירות, אף בירך אותה הרבה על נדיבותה.

מאז המשיכו השניים להיפגש מדי בוקר, מבלי שהאשה תדע אף את שמו של הערבי לבוש הבלויים ויפה־התואר, מוחמד שעבאן.

כבן ארבעים וחמש היה אז מוחמר, שזמן רב קודם לכן לקה בנפשו בשל אהבה נכזבת, ולפיכך החליט לענות עצמו בירידה אל קרקע השאול: הוא היה אוסף פגרי נבלות בחוצות, וביניהם גוויות כלבים, חתולים ועכברים, והיה צולה אותם עד שידיפו ריחות זוהמה בחורבתו.

לפיכך ציווה מושל העיירה לחטא מדי כמה שבועות את חורבתו של שעבאן באש, למניעת מגיפות.

יום אחד באו נוטרי המושל לחטא באש את החורבה ומצאו את שעבאן יושב וסועד ליבו במאכלים, שהם עצמם אינן זוכים להם. מיד חשדו בו, כי פרץ למאפיה היהודית וגזל משם את מאכלי השבת של היהודים. אולם, לשווא היה חשדם, לפי ששעבאן מעולם לא גנב ולא פרץ, וכל מזונו בא לו מבשר נבלות. זאת, כמובן, עד שהחל לקבל מזון מידי אשת הרב.

החוקרים מסרו סיפורו של שעבאן למושל הצבאי, וזה הורה להם לאמת את הדברים. לפיכך ארבו בבוקר שלמחרת ליד ביתו של הרב אליהו והשקיפו מרחוק על אשתו, מאמא קותא, בשופכה תוכן סיריה לשקו של שעבאן. הלכו הנוטרים ואישרו את הדברים באוזני המושל הצבאי. כך הוסר החשד מעל שעבאן. אולם, מושל זה היה מושל נוקשה, השת ליבו לכל פרט ופרט במחוזו, וגם על מעשיה של אשת הרב לא היה מוכן לפסוח: הוא זימן אליו את ראש הקהילה היהודית, חזן בן־שלמה, וגער בו על מעשיה של אשת הרב. גער חזן ברב והרב גער באשתו, וכך קץ הקץ על סעודותיו של שעבאן.

אולם, שעבאן המשיך לפקוד את פתח ביתו של הרב מדי בוקר ולהמתין לאשה טובת הלב. לשווא המתין. היא לא יצאה אליו עוד. אולם, שכנים רבים שראוהו רובץ בפתח ביתו של הרב, החלו שואלים עצמם מה לו ולרב, והיו גם כאלה שהחלו לנחש ניחושים, כמו, למשל, שהרב מנסה לחלץ את שעבאן מר־הנפש מיסוריו בעזרת קמע.

כך או כך, כאשר ראה שעבאן את מאמא קותא יוצאת מביתה וסל קניות בידה, לכיוון שוק העיירה, אף לא העז לפנות אליה.אולם, הוא היה בא, רובץ כמו חיה תשושה וזקנה על האדמה, ואחרי כמה שעות מסתלק וחוזר לחורבתו.

שכנתה של מאמא קותא, שחזתה מדי יום בביקוריו התכופים של שעבאן ליד בית הרב, העירה על כך לבעלה. זה ביטל הערתה בתנועת יד תקיפה. אולם, השכנה העקשנית הלכה אל מאמא קותא, ולאחר דברי ברכה רבים ודרישות שלום שאלה אותה, האם היא ערה לנוכחותו היומיומית של שעבאן המזוהם, כפי שכונה בפי כל, ליד פתח ביתה. מאמא קותא סיפרה לה שלפני שבועות אחדים היה נוהג לבוא ולקחת את זבל הבית על שיירי המזון שהכיל, וכי כאשר העיר לה הרב על כך חדלה ממעשיה. השכנה הזהירה מאמא קותא מפני שעבאן המזוהם, על שום שהוא מופרע בנפשו, והיתרתה בה שיש לסלקו כל אימת שהיא רואה אותו רובץ כחיה בפתח.

מאמא קותא עשתה כדברי השכנה הטובה. בו ביום יצאה לפתח ביתה, ראתה את שעבאן יושב לו מכונס בעצמו ושאלה אותו לפשר מעשיו. הוא ביקש ממנה מעט ממאכליה הטעימים שלא יכול היה לשכוח טעמם הטוב, והאשה התמימה חזרה על עקבותיה לביתה, מילאה קערת חרס במזון, שמה עליה כיכר לחם שלימה והגישה אותה לרעב, אשר טרפה בתוך כמה דקות. אחר שם את הקערה הריקה בפתח הבית ובירכה. ״אללה ייקתר כירק יא יהודיה״, אלוהים ירבה כל־טוב בביתך, יהודיה.

מכל העיירות בהן גרו יהודים במרוקו הגדולה, רק באחת נתברכו בשפע רב. תאלסינט היה שמה של העיירה, שיושביה היהודים היו כולם אמידים, לפי שמאות אלפי ערבים, בעלי משקים מפותחים, פקדו את העיירה, שהיתה מצויה בצומת דרכים חשובה, לצורך עסקיהם.

יהודים רבים, בני עיירות קרובות ורחוקות נהרו לתאלסינט, פלשו לתוכה ואף כי לא נתקבלו בעין יפה על־ידי יהודיה, הקימו בה עסקי מסחר ואף הם התעשרו ונשארו בה. רק מצוקה אחת טרדה את יהודי העיירה — דלות הרוח. זו, בשלה נזדקקו כל כמה שנים להביא מן החוץ רב, שישמש להם כשוחט וכמוהל, ידרוש להם דרשות, ילמד את ילדיהם תורה ויערוך להם תפילות שבת וחג, ידריך אותם בענייני יהדות, ובכלל ישרה עליהם רוחניות.

וביד נדיבה היו מוכנים לשלם תמורת כל אלה.

לאחר מלחמת העולם השניה נפלה בחלקו של הרב אליהו זהבי שמן העיר סטאט ההזדמנות לשמש בקרב יהודי תאלסינט: משלחת גדולה של ראשי הקהילה מתאלסינט כיבדה את הרב בבואה לעירו והצליחה לשדלו לקיים מצוות שירות רוחני דתי ליהודי העיירה. התגמול שהציעו, שהיה כה גדול וטוב, שיכנעו עוד יותר. הוא ניאות לבוא לעיירה, וביום בו היתה דירתו המיועדת מוכנה,־ אצו לשם כבוד הרב ואשתו מרים על מיטלטליהם.

בכבוד וביראה התייחסו תושבי תאלסינט לרב אליהו חשוך הבנים ולאשתו מרים, שכונתה מאמא קותא. הם נהגו להזמין את הרב לסעודות רבות־משתתפים בבתיהם, והוא הפליא לשמחם בפיוטי־קודש, בשירי שבת ובשירי געגועים לירושלים. אחד מפיוטיו המרגשים של הרב, היה מעביר צמרמורת בגוו שומעיו כל אימת ששר אותו, עוד זכור לרבים מהם. ״אני בניב שפתי אשירה, לכבוד האור הנורא. אור גדול מארצי ממנה יצא, זרחה שמש זרה״.

הרבה רבנים היו פוקדים את העיירה העשירה ומנדבים מיהודיה נדבות לקיום ישיבות חכמת ישראל ובתי מדרש לילדים ומוסדות צדקה. ואחד מהם אף אמר לו, לרב זהבי, שאינו מקנא בו על שמשו יהודים אלה, לפי שהוא דומה לרואה בין עוורים.

כך או כך, הרב הנכבד היה זוכה להרבה מידם של יהודי העיירה. לעת שמחה או חג היו שכיבדוהו בכבש שלם על כרעיו, וגם בתרנגולות ובביצים, בדבש ובחמאה, בירקות וכפירות, ששטפו אל ביתו בסלים, אף מבלי שיבקש זאת. אשתו, מאמא קותא, היתה מתקשה לנצל את כל השפע הטוב, ולא חלפו שנתיים לישיבתם בעיירה ושני בני הזוג שמנו וכבדו במשקלם עד מאוד מרוב מאכלים.

מאמא קותא היתה מבשלת כמויות גדולות מאוד של תבשילים עשירי־טעם מן המנחות האלה. כמויות כה רבות, עד שלא מצאה למי לתת משיפעת מאכליה, שהלוא העיירה מחוסרת עניים היתה, והעניים המעטים שבה היו מתקיימים בכבוד מקופת הצדקה התפוחה של הקהילה. ולפיכך היתה מאמא קותא יוצאת מדי בוקר עם סיריה וקערותיה, מלאי המאכלים, ושופכת אותם בפחי־אשפה ליד ביתה.

עם שחר היתה עושה כן, כדי להסתיר זאת מעיני כל, שלא לצער את היהודים אשר הביאו לה כל אלה.

בוקר אחד, בעודה עומדת לזרוק את מאכליה הרבים לתוך פחי האשפה, הפתיע אותה גבר ערבי מוזנח במראהו. היא נבהלה מקריאתו לעברה, ולבקשתו שפכה לתוך שק גדול שהיה ברשותו את תוכן סיריה. הוא הלך לו לדרכו והיא חזרה לביתה. אולם, למחרת, באותה שעה, שוב המתין לה הערבי ליד פחי האשפה, ולאחר שקיבל מידיה את המאכלים הטעימים, מבשר ודגים ועד ביצים, לחם ופירות, אף בירך אותה הרבה על נדיבותה.

מאז המשיכו השניים להיפגש מדי בוקר, מבלי שהאשה תדע אף את שמו של הערבי לבוש הבלויים ויפה־התואר, מוחמד שעבאן.

כבן ארבעים וחמש היה אז מוחמר, שזמן רב קודם לכן לקה בנפשו בשל אהבה נכזבת, ולפיכך החליט לענות עצמו בירידה אל קרקע השאול: הוא היה אוסף פגרי נבלות בחוצות, וביניהם גוויות כלבים, חתולים ועכברים, והיה צולה אותם עד שידיפו ריחות זוהמה בחורבתו.

לפיכך ציווה מושל העיירה לחטא מדי כמה שבועות את חורבתו של שעבאן באש, למניעת מגיפות.

יום אחד באו נוטרי המושל לחטא באש את החורבה ומצאו את שעבאן יושב וסועד ליבו במאכלים, שהם עצמם אינן זוכים להם. מיד חשדו בו, כי פרץ למאפיה היהודית וגזל משם את מאכלי השבת של היהודים. אולם, לשווא היה חשדם, לפי ששעבאן מעולם לא גנב ולא פרץ, וכל מזונו בא לו מבשר נבלות. זאת, כמובן, עד שהחל לקבל מזון מידי אשת הרב.

החוקרים מסרו סיפורו של שעבאן למושל הצבאי, וזה הורה להם לאמת את הדברים. לפיכך ארבו בבוקר שלמחרת ליד ביתו של הרב אליהו והשקיפו מרחוק על אשתו, מאמא קותא, בשופכה תוכן סיריה לשקו של שעבאן. הלכו הנוטרים ואישרו את הדברים באוזני המושל הצבאי. כך הוסר החשד מעל שעבאן. אולם, מושל זה היה מושל נוקשה, השת ליבו לכל פרט ופרט במחוזו, וגם על מעשיה של אשת הרב לא היה מוכן לפסוח: הוא זימן אליו את ראש הקהילה היהודית, חזן בן־שלמה, וגער בו על מעשיה של אשת הרב. גער חזן ברב והרב גער באשתו, וכך קץ הקץ על סעודותיו של שעבאן.

אולם, שעבאן המשיך לפקוד את פתח ביתו של הרב מדי בוקר ולהמתין לאשה טובת הלב. לשווא המתין. היא לא יצאה אליו עוד. אולם, שכנים רבים שראוהו רובץ בפתח ביתו של הרב, החלו שואלים עצמם מה לו ולרב, והיו גם כאלה שהחלו לנחש ניחושים, כמו, למשל, שהרב מנסה לחלץ את שעבאן מר־הנפש מיסוריו בעזרת קמע.

כך או כך, כאשר ראה שעבאן את מאמא קותא יוצאת מביתה וסל קניות בידה, לכיוון שוק העיירה, אף לא העז לפנות אליה.אולם, הוא היה בא, רובץ כמו חיה תשושה וזקנה על האדמה, ואחרי כמה שעות מסתלק וחוזר לחורבתו.

שכנתה של מאמא קותא, שחזתה מדי יום בביקוריו התכופים של שעבאן ליד בית הרב, העירה על כך לבעלה. זה ביטל הערתה בתנועת יד תקיפה. אולם, השכנה העקשנית הלכה אל מאמא קותא, ולאחר דברי ברכה רבים ודרישות שלום שאלה אותה, האם היא ערה לנוכחותו היומיומית של שעבאן המזוהם, כפי שכונה בפי כל, ליד פתח ביתה. מאמא קותא סיפרה לה שלפני שבועות אחדים היה נוהג לבוא ולקחת את זבל הבית על שיירי המזון שהכיל, וכי כאשר העיר לה הרב על כך חדלה ממעשיה. השכנה הזהירה מאמא קותא מפני שעבאן המזוהם, על שום שהוא מופרע בנפשו, והיתרתה בה שיש לסלקו כל אימת שהיא רואה אותו רובץ כחיה בפתח.

מאמא קותא עשתה כדברי השכנה הטובה. בו ביום יצאה לפתח ביתה, ראתה את שעבאן יושב לו מכונס בעצמו ושאלה אותו לפשר מעשיו. הוא ביקש ממנה מעט ממאכליה הטעימים שלא יכול היה לשכוח טעמם הטוב, והאשה התמימה חזרה על עקבותיה לביתה, מילאה קערת חרס במזון, שמה עליה כיכר לחם שלימה והגישה אותה לרעב, אשר טרפה בתוך כמה דקות. אחר שם את הקערה הריקה בפתח הבית ובירכה. ״אללה ייקתר כירק יא יהודיה״, אלוהים ירבה כל־טוב בביתך, יהודיה.

וכיוון שגילה כי עקשנותו משתלמת לו, המשיך שעבאן המזוהם לפקוד את פיתחה של מאמא קותא, ולא נע ולא זע משם עד שנתנה לו מזונו — כך הפך לחלק מנוף הרחוב בו התגוררו הרב ואשתו, ודיירי השכונה החלו מתרגלים לנוכחותו וחדלו מהערותיהם, שהלוא אם אשת הרב מרחמת על קבצן עלוב ומזוהם זה, מי הם שיתנגדו לכך. לבסוף החלו לברך את שעבאן לשלום בעוברם על פניו.

יום אחד לא התאפקה עוד מאמא קותא ושאלה את שעבאן למה נודף ממנו ריח רע.

שעבאן הפליג בסיפורו באוזני היהודיה הרחמניה, ובין השאר סיפר כי היה אדם מכובד, שוטר בכיר עם סוס ומדים ירוקים, רובה וחגורת לוחם במתניו. וכי ביום בו איבד את אהובתו ביקש את נפשו למות, וכיוון שאללה לא רצה לקחת ממנו את נשמתו, החליט לענות עצמו בבטלה, בזוהמה ובקבצנות עד יום מותו.

מאמא קותא הוסיפה להקשות על שעבאן בשאלותיה, לפי שהוא צעיר וגם יפה ולמה לו הלכלוך הזה. והוא הבטיח לה, שלהבא ישתדל להסיר מעליו את זוהמתו בטרם יבוא לקבל מידיה אוכל.

הבטיח — וקיים. למחרת הפתיע את היהודיה בניקיון פניו, שנחשפו על יופיים, ובלבושו הבהיר והנקי שהתנוסס על גופו התמיר פתאום.

מאז החלו השניים משוחחים ביניהם בזמן הארוחות, ולעיתים אף נשמעו ציחקוקיה מבדיחותיו. יהודים תושבי הרחוב ראו, שמעו ושתקו, אך גם התלחשו ביניהם ותמהו לאן יובילו יחסי שעבאן המזוהם עם אשת הרב שלהם. וכאשר נשאל אחד השכנים, יעקב, מה דעתו בענין זה, שם ידו על פיו, לפי שביקש לשים מחסום ללשונו, פן תבטא, חלילה, דברי הבל, שאין זה מן הראוי לאומרם על אשת הרב.

המבוכה בקרב דיירי השכונה הלכה וגברה. שעבאן המזוהם נראה נקי מבעבר והפך לאורח קבוע ורצוי אצל מאמא קותא, אשת הרב. היא אגב, החלה להיראות מטופחת ולבושה בהידור, ברחוב ובבית כאחד, וממילא גם בזמן שהגישה מאכליה למי שהגישה.

שעבאן היה הולך לו לחורבתו אחר כל ארוחה שקיבל מידי מאמא קותא, אך פניה הנאים היו מלווים אותו בדרכו וגם בשיבתו לבדו בחורבתו. דבר זה נודע מפי נערים, שהיו משחקים בסביבת חורבתו של שעבאן בזמנם הפנוי, ושבים בספרם כי המזוהם אינו מפסיק לשיר על אשת הרב. הילדים סיפרו להוריהם ואלה גערו בהם להשתיקם. אלא שהילדים לא פסקו מסיפוריהם ואף ביקוריהם ליד חורבתו של שעבאן המזוהם הפכו לתכופים מיום ליום. יום אחד אף נאלץ שעבאן לרדוף אחריהם ולהניסם באבנים. אולם, גם ידוי אבנים לא ירתיע ילדים, וגם ילדים אלה המשיכו לבוא בשקט ולהטות אוזן לשירי המזוהם על אשת הרב, שמילותיהם היו, בקירוב: ״מאמא קותא היפה, השקיני מכדך, חבקיני בזרועך, זכיני בחסדייך!״.

וזאת ידוע, לפי שהילדים הסקרנים היו שבים לבתיהם ומזמרים כל שיר חדש שלמדו מפי שעבאן המזוהם. מזמרים, מזמזמים, מדקלמים ושרים, לתדהמת הוריהם הנזעמים.

וכל השומע נדהם וכל הנדהם שם מחסום לפיו. ובינתיים פסק להסתובב ברחובות ולא נראה עוד אוסף פגרים. עד שדיירי השכונות הרחוקות התעניינו לדעת האם הוא חי או מת. ודיירי שכונת הרב שאלו את שעבאן, למה לא יילך לטייל גם בשכונות אחרות, כפי שהיה עושה בעבר.

שעבאן שמע כל זאת, ענה בתימהון ובצחוק רם ושאל למה רוצים להעלים ממנו את מאמא קותא ולמנוע ממנו את חסדיה.

כך אישר, למעשה, במו־פיו, את דיווחי הילדים, והיהודים הנדהמים התאמצו להחריש עוד יותר מקודם, מפאת כבוד הרב. אלה שתקו, ושתיקם עודדה את שעבאן להגביר ביקוריו בשכונה ולשהות זמן רב יותר בפתח הבית. לפיכך היה מגיע הרבה לפני הארוחה, משתהה אחריה ומדי פעם אף קורא למאמא קותא, שהיתה יוצאת ומחייכת אליו. יום אחד בא שעבאן לשכונה מוקדם עם בוקר, התיישב כהרגלו ליד בית הרב ונראה רציני וסגור בתוכו. יהודים שחלפו על פניו שאלו אותו למה הוא משכים קום, שהלא אין לו מה לעשות, והוא לא ענה לאיש ורק הביט בשואלים בעיניו השחורות והגדולות.

מאמא קותא יצאה מביתה כהרגלה עם סל בידה ועשתה דרכה לעבר השוק. שעבאן קם והחל ללכת אחריה. היא החלה לערוך קניות אצל בעלי הדוכנים, המקדימים, בדרך כלל לסדר מרכולתם. והוא — אחריה. לפתע ראתה אותו עומד לידה. בירכה אותו לשלום בחיוך רחב ועברה לסוחרים אחרים. המשיך לעקוב אחריה מדוכן לדוכן. הביטה לעברו בדאגה. הוא נראה רציני ומכונס בעצמו, ועם זאת ניכר היה כי הוא מצמצם את המרחק הקטן שבינו לבינה. כשסבבה לאחור כדי להמשיך בדרכה נתקלה לפתע בגופו המתחכך בגופה. היא מיהרה לכיוון אחר. הביטה לאחור והבחינה שהוא מזדרז אחריה.

שניהם זריזים היו בבוקר זה. היא בניסיונה לחמוק ממנו, והוא בניסיון להתקרב אליה. כמו משחק היה ביניהם, ואיש מבאי השוק ההומה לא הבחין במתרחש.

כאשר הבינה מאמא קותא כי רציניות הן כוונותיו של שעבאן מיהרה להיכנס לחנות הקרובה ביותר. מצאה עצמה בתוך חנותו של שמעון בן־חמו החייט. בטרם הספיקה לפצות פיה השיג אותה שעבאן ונצמד אל חזה בכל גופו. צעקה לעזרת שמעון החייט, וצעקותיה נתערבבו בגעיותיו של שעבאן, שדעתו נתערפלה עליו ולפיכך הפשיל בזריזות את מכנסיו, הרים את שמלתה והחל להיאבק ברגליה.

בעולם אחר היה נתון ולא חש כיצד נתמלאה החנות בבני־אדם, אלא כאשר ניתקו נוטר שנזדמן למקום מעם אשת הרב. לבסוף קיבל חבטות הגונות בראשו והושלך לכלא.

במשך כל תקופת שלטון העותומנים בארץ־ישראל ישבו יהודי צפון־אפריקה בעיקר מיהודי מרוקו ב״ארבע ארצות״: ירושלים, צפת, .חברון .וטבריה וגם בחיפה ויפו. מהם התיישבו בערי השדה — בחברון, בשפרעם, בצור ובצידון. בשנת הת״ק עלה לארץ־ישראל מפאס הרב ר׳ יהודה זרחיה אזולאי, שממנו מסתעפת משפחת רבנים גאונים, שהמפורסם שבהם הוא ר׳ חיים יוסף דוד אזולאי המכונה חיד״א. בשנת תקס״ב עלה לירושלים הגאון המפורסם הרבי חיים בן עטר מחבר הפירוש על התורה ״אור־החיים״.

במשך כל התקופה העותומנית לא נתקה יהדות צפון-אפריקה מיהדות ארץ־ישראל אלא להפך, וזאת בשל שליחי ארץ־ישראל, שהטיפו לעליה ובשל הרוח הדתית לאומית שהפיחו רבני צפון אפריקה, משורריה ופייטניה בקרב צאן מרעיתם. בין השדר״ים השליחים יש להזכיר את ר׳ אליהו גלמידי, שנהרג באחד הכפרים בתוניס ור׳ עמרם בן דיוואן מחברון, שנפטר בוואזן, שבמרוקו ושקברו הפך לקבר קדוש, שהעלית לרגל אליו הייתה, מצווה שאין כמוה. הפיטנים והמשוררים של יהודי צפון-אפריקה יעוררו את החיבה והגעגועים לציון והניעו ׳רבים לבוא לארץ ישראל ולחונן עפרה. בין המפורסמים היו ר׳ דוד חסין, ר׳ יעקב אבן־צור.

כשם שתושבי ירושלים הראשונים, היו יהודי צפון אפריקה, כן גם הקהילות בטבריה, צפת, חיפה, יפו וחברון נוסדו על ידי יהודים אלה. ראשוני גואלי אדמות ״אמלבס״, עיון קרא ״ודוראן״, שעליהן נוסדו המושבות פתח־תקוה, ראשון לציון ורחובות היו יהודי צפון אפרקה. משפחת עבו בצפת גאלה את אדמת ראש־פנה, בני משפחת שלוש ביפו היו מבין ראשוני המייסדים את שכונת נוה־שלום ונווה צדק בשטח יפו ואת השכונה ״אחוזת־ בית״ על גבול יפו — השכונה, שהתרחבה והפכה לתל־אביב.

מבין העולים מצפון אפריקה שהתיישבו ביפו ידועות המשפחות המפורסמות מויאל ושלוש, משפחת שלוש, שאחד מבניה, אהרן שלוש פעל רבות להרחבת הישוב היהודי ביפו וביוזמתו נבנתה השכונה הנקראת. על שמו ״שכונת אהרן״ שבגבול ״נוה שלום״ שבונה אחרת, שהוקמה על־ידי עולי מרוקו היא ״אהל משה״ ע״ש משה אסולין.

בין חלוצי הישוב העברי ראוי לציין במיוחד מר, חיי בן-יוסף אמזאלג בן למשפחה מרוקאית, שהתיישבה בירושלים עוד במאה ה־18 חיים אמזאלג היה סוחר עתיר נכסים, שעסק ביבוא וייצוא, אך המייחד אותו בין היהודים האמידים, שישבו אז בארץ, היא מסירותו בגוף ובנפש לרעיון גאולת הארץ וישובה…בהיותו נתין בריטי ובעל השכלה רחבה ובקי בהליכות עולם, נתמנה לסגן קונסול בריטי ביפו. עמדתו ניצלה, על־ידו כלי לעזרה לישוב העברי, שהיה בראשית בנינו ונתון למגבלות , ולנגישות של השלטון התורכי.

חלוצי ״יסוד המעלה״ בחרו בו לנשיא כבוד של אגודתם. אדמת ״ראשון לציון״ נרכשה על־ידו ובהשתדלותו והוא אשר נתן למתיישבים העברים הוראה לבנות בתים על שמו ועל אחריותו האישית ובניגוד לאיסור המפורש של הממשלה. צאצאי המשפחה. הענפה עמדו בראש הקהילה הספרדית בירושלים. בזמן האחרון,מר ג׳מס אמזלאג תרם כסף לבנין בית־ספר מפואר עם פנימית בבני ברק בשם ״אור־חיים״.

חלוציות זו של יהודי צפון אפריקה בישוב ארץ־ישראל לא פסקה . במשך הדורות, אלא להיפך, עם קום המדינה נהרו אליה שלש מאות אלפי יהודים ונאחזו בצפרניהם בכל חלקי הארץ.

בימי מלחמת העצמאות פונו מעיר העתיקה יהודי צפון-אפריקה וסודרו בשכונות אחרות של העיר. חלק גדול של הנוער עבר למקצועות: פקידות, מלאכה, מסחר, ה׳וראה, ספרות ומקצועות חפשיים. הם התאקלמו .חיש מהר בחברה הישראלית והיו בין הקולטים את אחיהם, שעלו אחרי קום המדינה.

ב. שערי זמרה

מקים מעפר דלים

חריזה: אאאא בבאא גגאא.

משקל: ארבע עשרה הברות בטור.

כתובת: לפסח לנועם מוציא אסירים, ס׳ משה בן צור.

מקים מֵעָפָר דַּלִּים וֵּמֵאַשְׁפוֹת יָרִים

גוי מקרב גוי הוציא למלוך מבית אסורים

בְּכֹח גדול וביד חזקה אל יוצר הרים

על כן בָּאוּרִים אֲכַבֵּד לו וְּבשִׁיר הַשִׁירִים                בְּכֹחַ גָּדוֹל…

 5 שִׂגֵּב מעוני אביון וקיים הבטחתו

אשר הבטיח לאברהם באהבתו

נתן חן העם בהוד נועם בעין הַמִצְרִים

וַיִּתְנַצְּלוּ עֶדְיָם זקנים עם נערים                          נתן חן ..

האל דעות גדול תבונה רב ההשכל

10 השיב חכמים לאחור ודעתם הוא שִׂכֵּל

התחכמו לנו הִרְווּנּו הִשְׁקוּנוּ מַיִם הַמָּרִים

וגם כִּתְּרוּנוּ כַּאֲשֶׁר תַּעֲשֶׂנָה הַדְּבוֹרִים              התחכמו לנו…

1 – מקים … דל: הפייטן פונה לה׳ בבקשה שירים את ישראל, שהם דלים ודך, והלשון על פי שמ״א ב, ח. ומאשפות… ירים: ע״ד הפסוק בשמ״א׳ ב, ח: ׳מאשפות ירים אביון׳

2 –  גוי… גוי: הלשון על פי דב׳ ד, לז, וראה ילק״ש ואתחנן רמז תתכח, ודרשוהו שלא היו ישראל ראויים לצאת ממצרים ולכן נקראו גוי,

מלך… אסורים: ר״ל הקב״ה שהוא מלך, הוציא את ישראל מבית האסורים כדי למלוך עליהם.

בכח… חזקה: על פי שמי לב, יא.

 אל… הרים: על פי עמוס ד, יג.

על… השירים: אורים כמו מאורות ׳ר׳ אבהו אומר כשני המאורות, הא כיצד חמה זורחת מברכין עליה, לבנה זורחת מברכיו עליה׳, וראה ילק״ש יש׳ רמז תכה,  ר״ל שיש לשבח לקב״ה ביום ובלילה על שגאלנו ממצרים.

שיר השירים: על פי שה״ש א, א.

שגב אביון: ע״ד הפסוק בתה׳ קז, מא: ׳וישגב אביון מעוני׳.  וקיים באהבתו: כנאמר ׳ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. וראה בר׳ סו, יד. 7. נתן… העם: על פי שמי יב, לו.

בעין… מצרים: על דרך הפסוק בשמי יא, ג..

״ויתנצלו עדיים: רומז לנטילת תכשיטי המצרים על ידי בני ישראל, והלשון על פי שמי לג, ה.

השיב… -לאחור: ע״ד הפסוק ביש׳ מד׳ כה: ׳משיב חכמים אחור ודעתם ישכל׳.

התחכמו… הדבורים: בטורים אלה מתאר הפייטן את מחשבתו של פרעה ׳הבה נתחכמה לו׳ על פי שמי א, י, ומדמה את מעשיו ׳כאשר תעשינה הדבורים׳, והלשון על פי דב׳ א, מד.

          בדבר אשר זדו עלינו הֶעֱנִישָׁם

נפלו בשוחה כרו ושב עמל על ראשם

15 – ירדו במצולות כמו אבן לקצבי הרים

וכעופרת צללו במים אדירים

                                                                                 ירדו במצולות…

צוה ויעמוד רמז לְשַׂר הים ודחפם

ובשׂכר זאת אויבי נחל קישון גְּרָפָם

 שִלֵּם שכר טוב מגיד מישרים

                 יתגדל שמו לעדי עד ולדֹורי דורים

שלם שכר

נפלו... כרו: ע״ד הפסוק בתה׳ נז, ז: ׳כרו לפני שיחה׳

ושב… ראשם: ע״ד הפסוק בתה׳ ז, יז: ׳ישוב עמלו בראשו׳. ושינה מלשון יחיד שבפסוקים ללשון רבים כיוון שהוא מדבר על כל המצרים. 15.

 ירדו… אכן: על פי שמי טו, ה. לקצבי הרים ל פירש רד״ק: ׳לסוף הרים אשר בים, כלומר לעיקריהם שהוא קרקע הים׳, לומר שהמצרים צללו לקרקעית הים, והלשון על פי יונה ב, ז. 16.

ובעופרת… אדירים: ע״ד הפסוק בשמי טו׳, י. 17.

 צוה ויעמוד: על פי תה׳ לג, ט.

 רמז… ודחפם: מכוון לנאמר במדרש: ׳היו ישראל שבאותו הדור מקטני אמונה, אמרו כשם שאנו עולים מצד זה כך מצרים עולים מצד אחר, אמר לו הקב״ה לשר של ים פלוט אותם ליבשה׳, וראה פסחים קיח, ע״ב.

 18 ובשכר… גרפם: בשכר זה שהים פלט את המצרים, הבטיח לו הקב״ה שכר על כך במלחמת סיסרא, כנאמר ׳אמר (הים) לפניו כלום יש עבד שרבו נותן לו מתנה, וחוזר ונוטלה הימנו, אמר לו אני נותן לך אחד ומחצה שבהם, דאילו בפרעה כתיב שש מאות רכב בחור, ואילו בסיסרא כתיב תשע מאות רכב ברזל׳. ראה פסחים קיח, ע״ב, והלשון על פי שופי ה, כא.

19. שלם… טוב: הקב״ה שילם לים את שכרו והלשון על פי קה׳ ד, ט.

 מגיד מישרים: על פי יש׳ מה, יט.

20. יתגדל שמו: ראה דב״ר פר׳ ז ד״ה ויפתח ה׳.

עדי עד: על פי יש׳ כו, ד.

ולדרי דורים: כמו לדור דורים, על פי יש׳ נא, ח.

מקדם ומים כרך ו

אנסה עתה להבהיר, ממה מורבב אותו ייחוד תרבותי שניסו לשמר התיטואנים ומידתם, אותה ״רוח של תיטואן״ מיתית, אשר אליה התגעגעו ואשר עליה גאוותם אז והיום.

בתחום ההברה המרכיב החשוב הוא בלא ספק גאוותם של התיטואנים על מוצאם הספרדי. הם היו ערים לכך ששימרו מרכיבים של המורשת התרבותית הספרדית יותר משאר קהילות מרוקו; הלא הסתערבו עם הזמן והפנימו השפעות ״תושביות״, גם לאחר שכפו על רוב הקהילות הגדולות את ״תקנות קשטיליה״. אותה הרגשת ייחוס שאתה יצאו המגורשים מספרד נשמרה היטב בתיטואן והועברה לפזורה התיטואנית למקומותיה, שהיא למעשה פזורת־משנה ספרדית. חזקה מאוד הייתה הרגשה זו, והיא שודרה בעצמה כזו שגם זרים קלטו אותה. וכך כתב חיים זאב הירשברג:

אני בבית אחת המשפחות הס״טים באחת מערי החוף שבצפון מארוקו. לא חשוב אם זו קאזא, סאלי, טנג׳ר או תיטואן. בסופו של דבר יתברר לאחר חקירה ודרישה לאור שלשלת היוחסין שחוזרים עליה בכתובה, כי מקור מחצבתם של כולם בתיטואן.

בבל זמן ובכל אתר היו התיטואנים משוכנעים שהמורשת הספרדית היא ערובה לסדרי קהילה מתוקנים יותר, לחיים יהודיים מלאים ויפים יותר. וגם על כך העיד הירשברג:

לאחר ששמעתי מפיהם של כל יוצאי תיטואן — והנם רבים, ומכל הס״טים הטהורים בכל מקום שפגשתים בארץ, את שבחו של מלאה זה, נקיונו, תפארת בתי־הבנסת שלו, נימוסיהם של תושביו, סדרי הקהילה המתוקנים, באמת קשה היה להפתיעני. ומשהגעתי לתיטואן נוכחתי לדעת שבאמת לא הגזימו בדבריהם."

באוסף של משה שאול בקול ישראל מצויות עדויות המעבירות מסר זה בצורה עממית, ולאו דווקא מפיהם של בני תיטואן: Todo lo bueno venia de Tetuan (בל דבר טוב היה בא מתיטואן);En Tetuan hacían todo con mas finura (בתיטואן עשו בל דבר ביתר חן, ביתר טעם, ביתר נימוס)."

למסר הברתי זה קשורה ההערצה לדייני תיטואן מדורות עברו, הכמעט־מיתיזציה של גדולת ישיבותיה וחכמיה, הקיימת גם ביום בשדרות רחבות של הקהילות היורשות. על הערצה זו העיד מ״ר גאון בכתבו על ר׳ יצחק ן׳ ואליד:

יהודי מרוקו באשר הם נוהגים לערוך תפילות ביום פטירתו, וישירו פיוטים מיוחדים לזכרו. בטכס הילולא אחד שנערך בביה״כ לעדת יהודי מרוקו בבואינוס אייריס. בשנת תרפ״ט, נוכחתי גם אני הכותב, והפליאתני ביותר לראות מה רבה הערצתם של בני המון העם לרבם זה.

מעבר להכרה ולמודעות העצמית הזו אין בי ספק, שהתיטואנים ירשו מאבותיהם הספרדים והורישו לקהילות פזורתם דבר שנשתמר גם הודות לישיבתם בעיר נמל שהייתה ימים רבים מקום משכנם של הדיפלומטים והסוחרים הזרים במרוקו: אותה תערובת של שמרנות ופתיחות לרוחות חדשות שאפשרה את ייסוד בית הספר הראשון של חברת "כל ישראל חברים״, את המעבר(מראשית המאה העשרים) גם של דיינים ללבוש מודרני ואת ההגירה הנרחבת.

הערת המחבר : נדמה שהראשון שבהם הוא ר׳ יהודה לאון כלפון, המופיע בצילומים משנות העשרה והעשרים של המאה הזאת בלבוש אירופי, כשלצדו חכמים אחרים הלבושים כפתאן שחור ארוך.

הירושה הספרדית התבטאה כמובן גם בשפה, החכיתיה, שייחדה אותם במרוקו ושהועברה גם לקהילות היורשות המרוחקות. יוסף שיטרית הראה, שיהודי צפון מרוקו היו לפנים דו־לשוניים, ודיברו גם עגה ערבית יהודית בעלת אופי מיוחד. אין זה משנה את העובדה, שהחכיתיה ייחדה אותם בקרב קהילות מרוקו דוברות הערבית היהודית או הברברית היהודית. למרות המטען הערבי והעברי שהיא נושאת בחובה זוהי שפד היספנית, וכך גם הרגישו דובריה; עבורם היא הייתה שפתם הספרדית. הרֶה־היספניזציה של השפה, שחלה במאה ה־19, רק חיזקה הרגשה זו.

גם התרבות המועברת על ידי השפה היא למעשה היספנית, ובעליה אכן ראו בה מורשת ספרדית ייחודית: הפתגמים המיוחדים;ה- Consejase,שהם סיפורים עם מוסר השכל; השירים והרומנסות;ה־Coplas, שהם שירים בנושאים יהודיים המיועדים לחגים ולמועדים וכן למועדי מחזור החיים היהודי: מילה, בר מצווה, חתונה וכו׳.

הגיית העברית של התיטואנים גם היא מסורת הנחשבת בעיניהם למסורת הספרדית הזכה ביותר. עליה הם שמרו מכל משמר, והיא נשמרת עד היום בפזורתם.

בתחום הדתי־הפולחני מצויות מסורות רבות שהועברו לפזורה: המנהג שלא להתעטף בטלית בתפילות השבת בבית הכנסת (מסורות שבעל־פה מסבירות זאת בפתיהותה של קהילת תיטואן, מאות בשנים, לטפטוף סדיר של יהודימ־בסתר מחצי־האי האיברי, שהגיעו אליה כדי לחזור ליהדות, וצריך היה להימנע מסימן חיצוני שיבדילם מחברי הקהילה הוותיקים); תוספות מיוחדות לתפילות: מזמורים ופיוטים מיוחדים, מהם דו־לשוניים, כמו הפיוט המפורסם לחג השבועות ״היא תורה לנו ניתנה״; לחנים מיוחדים, רבים מהם לקוחים מהרומנסות, ואפילו משירים ספרדיים־נוצריים שהיו פופולריים במאה ה־19.

 בתחום המנהגים בולטים אלה השייכים לימי שמחה: אם ניקח כדוגמה את מנהגי החתונה, נוכל לציין את האולאלי, אותו מנהג של חלוקת נרות לילדים באחד מערבי שבוע החופה, כדי שילכו אחרי הכלה העוברת ברחובות ומזמינה את מכריה לחופתה, יאירו עליה בנרותיהם ויצעקו כל העת מלוא גרונם ulale-  ulaleלהזהיר את החתן שיבדוק היטב שזו אכן כלתו.^, (אולאלי — שיבוש של היא לאה [ראה בראשית כט, כה], ששיבשו כנראה הילדים במרוצת הדורות.) אפשר לציין גם את השימוש ב־ TALAMONמעל ראשי הנישאים כבחופה, את השירים המיוחדים לכלה, הן בעברית(״שוכנת בשדה״, ״יעלת חן " והן בחכיתיה.

כן בולטים המנהגים הקולינריים המיוחדים: הקוסקוס המתוק בשקדים וצימוקים: ה – LETUARIOSפרות וירקות ממותקים, שהמפורסם ביניהם היה זה העשוי מחצילים קטנטנים שלמים: עוגיות ה- PALEVEבפסח, עוגיות רכות דבוקות לנייר שהיו מגלגלים לגלילים עבים(מצאתי אותן גם באזורים הדרומיים של ספרד דווקא בתקופת הפסחא, מה שמצביע אולי על כך שזהו מאכל שהמגורשים הביאו אתם): ועוד.

 כל אלה מהווים גוף של מנהגים — רבים מהם מיוחסים למסורת ספרדית — שנשמרו בתיטואן, בבנותיה וביורשותיה. גוף מנהגים זה, ועמו השפה והתרבות המיוחדות המסורות והרגשת הייחוס, מצטרפים להכרה בייחוד — היא היא שקראתיה כאן ״הרוח של תיטואן ", רוח ששרתה ועדיין שורה בפזורת־המשנה של קהילת זו ובנותיה.

אני משוכנע, שתודעת ייחוד זו כבר הייתה קיימת בתיטואן לאורך הדורות. שם היא ביטאה את התנשאותם של צאצאי מגורשי ספרד על פני היהודים ״התושבים״. התנשאות זו הייתה בעבר הרחוק גם בתוך קהילות מעורבות, כמו פאס. ייחודה של תיטואן הוא בכך שלא הייתה קהילה מעורבת, או שלפחות הצליחה להטמיע לשונית ותרבותית את ה״תושבים״ שהגיעו אליה, וזאת בניגוד לקהילות המרכז והדרום. ואין לחשוב שההתנשאות כלפי ה׳׳תושבים״ הובילה להתנשאות כלפי שאר קהילות מרוקו או להיבדלות מהן. לתיטואן היו קשרים הדוקים עם הקהילות האחרות, וראינו לעיל שפאס אף סיפקה לה כמה מגדולי דייניה (גם הם, כמובן, מצאצאי המגורשים). במושבות התיטואנים שמחוץ למרוקו היה לתודעת הייחוד תפקיד אחר. הגם שבמקומות אחדים, כמו אוראן, היא דחפה להיבדלות מאוכלוסייה יהודית אחרת, לרוב היא שימשה לליכוד ולשימור הוויי וערכים יהודיים. ״הרוח של תיטואן שימשה מגן פסיכולוגי מול מציאות חדשה וסביבה חדשה(אולי אין זה מקרי, שכתב־העת של היהודים הספרדים יוצאי מרוקו בקרקס נקרא מגן). היא הייתה הערובה הטובה ביותר להמשך יהדותם של המהגרים. לכן ניסו לשמור על קשר חי עם קהילות מקורם, ולכן חזרו רבים לחפש בהן כלה, ורבים אחרים חזרו אליהן אחר שצברו הון קטן. בזיכרונם שם היה הוויי החיים היהודיים המתוקן ביותר.

סוף המאמר

חון על יונה

שיר לכבוד ארבע ערי-הקודש . נכתב לבקשת השליח ר' חיים אשכנזי , על-פי מנגינה תורכית.

כתובת השיר : 'לנועם תורקי' 'מן עלמינא אלאה ינצור אפנדינא' . בית א לשון נופל על

לשון . אייתי בידיה החכם שד" ר כמה"ר הרב חיים אשכנזי נר" ו ושאל ממני לחבר שיר

על ניגונו ועשיתי רצונו ושמתי סימני כשמו חיים נר" ו . נכללו בו ד' ארצות הארץ

הקודש ירושלים, צפת חברון טבריה אלהים יכוננה עד עולם סלה .

חריזה : א .א / ב .ב .ב .א / ג . ג .ג .א .

משקל : 8 הברות בטור.

חון על יונה, חון על יונה

אל נא ינצור ויפדה נא

–

רושלים עיר קדש

ימיה כקדם חדש

ואויביה הדק הדש / תשכון עליהם עננה

יתברך אל חי שוכן עד

בוחר בציון לב תסעד

צפת, אמת תכון לעד / הר המור גבעת לבונה.

משיח יַצְמִיַח יַבַּע

ישועה על ראשו כובע

בחברון קרית הארבע / השדה אברהם קנה

נרו יאיר שבעתים

יזהיר בארצות החיים

עיר טבריה מקור סיים / שם נשמחה ורננה

ביאורים ומקורות :

יונה – כינוי לכנסת-ישראל .

ימיה כקדם חדש – על-פי איכה ה : כא.

תשכון עליהם עננה – על-פי איוב גזה.

צפת. . . לעד – מישחק לשון נפלא, על-פי משלי יב : יט 'שפת אמת תכון לעד' .

הר המור גבעת לבונה – על- פי שה "ש דיו : כינוי לצפת השוכנת בהר.

יצמיח – האל יצמיח את המשיח, על-דרך זכי גיח

יבע ישועה – מן המשיח תצא הגאולה.

ישועה. . . כובע – על-פי יש' נט : יז .

קרית הארבע – על-פי בר' לה : כז

השדה אברהם קנה – על-פי בר' כהיי.

נרו – של משיח , שנזכר במחרוזת הקודמת : על-דרך יש' ס :כו.

בארצות החיים – על-פי תה קטז, ט

טבריה מקור חיים – על-פי בבלי מגילה ו ע. א. שיושבת בטבורה של ארין ישראל, ומלת 'חיים '

רומזת אל רבי חיים אבולעפיה מחדש היישוב העברי בטבריה.

העשרים וששה

שנת חמשת אלפים וק"ס ליצירה היתה מגפה חזקה ועצומה בכל גלילות אשכנז וגלילות אלימנייא ופרובינצא ובכל גלילות קאטאלוניא. ובכל ספרי דברי הימים לא ספרו כמותה ולא נשמעה, לבד מגפת רומי וגלילותיה, אשר כמעט חשבו שיכלו כלם, ובענין הכללות לא נשמעה כמוה. וקמו קצת מגויי הארצות ואמרו, שהיהודים היו משליכין סמי מות בנהרות, ושמשם  נמשכה המגפה. אז נקבצו כלם והלכו וצעקו לפני המלך וספרו לו כל המאורע.

שאל המלך: ומהיהודים יש מתים במגפה? השיבו העם: מהם לא מת אחד! אמר המלך: ואם יטילו סם בנהרות — הם מה ישתו? אמרו למלך: שותים מי בורות. אמר המלך: ושאר ארצות שאין להם מי בורות מה ישתו? וזה אני משיב לפי דבריכם, כי לפי האמת הוא נמנע שמזה נמשכה המגפה, כי כמה סם יטילו בנהר אחד שלא יתבטל ברוב מימיו, ועוד, שאותם מים מי נהרות רצות ובאות אחרות במקומם והבאות אין בהם סם, ועוד, המת מסם המות אינו מוציא מורסא, ועוד, לכו עתה אתם ושתו מי בורות ותראו אם נצלתם  מן המגפה או לא?

וכי ראו העמים רצון המלך יצאו משם, אבל כי ראו איש יהודי לועג עליהם לאמר: מה הועילו עלילותם? התאמצו שנית ובקשו עדים כרצונם, ובאו והעידו איך ראו יהודים הולכים בחצי הלילה ומטילין דבר בנהרות, ולא ידעו מה, והיו לוחשין לחישות על הנהרות ולא הבינו. וכל כך באו עדים והעידו, וכל כך באו מספרים רעות על היהודים, עד שהמלך אמר: לא יהא אלא ספק — ראוי לגרש אותם! קמו העם ואמרו: אחר שהמיתו ממנו עם רב — איך ילכו בלי עונש? והם עשירים מלאים מיגיענו ומן הרבית שאכלו ממנו, אלא יצוה המלך שימירו דת, ואם לאו — שיהרגום! והשרים עזרו בזה לאמר שי­מירו דת.         

ואז היו גזירות כוללות בכל ארצות אשכנז וארצות פרובינצא וצרה וצוקה אשר לא נחיתה כמוה, ומכל מקום האשכנזים עמדו על קדושת האל הגדול ועל תורתו ולא המירו כבודם.

העשרים ושבעה

שנת חמשת אלפים מאה וחמשים – 1390 – לפרט היו גזירות כוללות ברוב ספרד, וביותר גדולות בחכמה ובמנין, כי קמו גויי הארצות פתאום עליהם להרוג ולשלול שלל ולבוז בז אם לא יצאו מכלל הדת. ורבים מהשרידים עמדו על נפשם ודתם, וקבלו עליהם לעמוד על כל מה שיגזרו עליהם, ותורת אמת במקומה והדרה. ונהרגו רבים על קדושת השם. וכן היה במלכות ארגון, ולינסיא, מאיורקא, ברצלונא, לירידה. ומאותם מקומות מקצת מהם יצאו מכלל הדת מרוב המצוקות והאימות כי נלאו מאד, ועם כל זה נצח ישראל לא ישקר ולא יכזב. וכל אותם האנוסים שמו פניהם לבקש דרך להציל את נפשם, וגזרו עליהם גלות ללכת מגוי אל גוי בארצות אויביהם, עד ימצאו מקום בטוח לש­מור תורתם, וה׳ עזרם. אבל אותם שהלכו לארצות הערב עברו בדרכים דבר לא יכילנו ספר, כמו שכתבו הם לקרוביהם הנשארים בארצם, ובפרט כי אנשי הכפרים היו קמים עליהם, באמור שהם הולכים לשמור את דתם, והיו אוסרים אותם בשלשלאות, עד יודע הדבר למלך. ומקצתם היו נצולים בתת יגיעם וממונם לרודפים אותם, ומקצתם מתוקף הצרות היו אומרים: נתנה ראש ונשובה, כי כבד יעדנו אל אמת: ״ואבדתם בגוים ואכלה אתכם ארץ אויביכם״.

ר׳ יוסף בן נאיים, שכאב את ההזנחה והזלזול האלה, תיאר את המצב בהקדמה לספרו ׳מלכי רבנן׳, ותחת הכותרת ׳קול קורא׳ כתב כדברים האלה:

והביטו וראו בספרי כתב יד הראשונים חמדות גנוזות מימי קדם, אוצרות החמדה, והמה ספוני טמוני חול עפרות, וכלואים וגנוזים, ושטף הזמן גרפו, והעש האכזר והרקבון חגרו שארית כחם לבלות מחמדי עין, היו לאין, ואין חזונם נפרץ, והדרת שיבה חופפת עליהם, וחשך משחור תארם, ונעלטו באדרת האופל, וחכמתם נשארה צפונה בחוביהם, ומכוסה בערפל עבה ומסגרת סביב, וילדי חכמתם בסתר אהלם, ולא נראית החוצה, וכמעט נשכח ואבד זכרם מעל פני הארץ, ברוב ימי התחבאם בין הכלים, ונדעך אור חכמתם ונחבא ברגבי עפר בין קנה וביצה, ועלימו אבד כלח בערימות הנשיה, ובבתי כלאים אסורים, ולהאיר לעמם היו נעצרים, יופים חדל וערכם הוא דל, חשך סתרם וערפל חתולתם, ואין מאור ושמש להאיר את הלילה ולהראות אור בהיר הוא בשחקים תחת שמי ה׳, וחן ערכם סף בשוכנם תחת רקובים, מאור העולם הם נרדפים, רגע רגע אכל עש מכל מעדני מחשבותם, וממגד תנובתם, ויהיו כמסוס נוסס במקום תחנותם, ותחד כבודם יקד כיקוד אש, ותורתם מונחת בקרן זוית, ולא מצאה מי שירצה ויטול, ועליהם עין רואי לא זרחה, ולא בחנום עפעפים, ומחכים תמיד לתחיה ואינמו, ויחפרוהו ממטמונים, ולא נמצא מי שיחיה אותם, ומה יועיל יקרת שמי אפרסמון, גנוז בגנזי המטמון, אם אין ריחו נודף לבעלי ההמון, ומה יועילו אבנים יקרות אם קרנם התעולל בעפר בארץ תלאובות ארץ ציה ושממה אין עובר למצוא אותם.

בהמשך הדברים מזמין ר׳ יוסף את הקוראים לחפש אחר כתבי־יד אבודים,לשמרם ואף להעלותם על מכבש הדפוס.

לכן אחי וריעי התעוררו התעוררו העטו על הנשכחים חנינה ומהם אל תכלאו רחמיכם, ואמרו לשוכני אופל צאו מתוך החשיכה, ואשר בחושך הגלו, ואשר בבתי כלאים התירו מאסרם והוציאו אותם לחירות ולרוחה, וממצולות הנשיה דלו ספרים, והבקיעו קרני אור המפיקים נוגה על דרכי חכמות שונות, והסירו המסכה הנסוכה על פני דרכיהם הנשגבים, וקבצו הנדודים והשיבום בתנובות כפים אל נוה הקדש, ותחת הנעצוץ העלו ברוש, ותחת הסרפד העלו הדס, והושיטו ידיכם והוציאו מכסת כסף מכיסכם למאור נוגה אור תורה. ועל זה אמר החכם מאד תגעל נפשי לכל אנשי מעל במכרם נפשם על צרורות כספיהם. וירבו קניינים ונטעי נעמנים, ויבנו בנינים בארץ לא להם, וישמחו יום מותם בניהם ובנותם, ולבדוק אוצרותם, מריקים שקיהם, וכל מיני מעגל יהיה מות מגל, וישתו גל צרורות כספיהם. לכן אחי נא אנכי מבקש חפשו בחורין ובסדקין אחר ספרי כתבי יד, ואספו אותם מכל זוית ופנה מאוצרות הספרים ומבעלי בתים לראות בזריחת שמש ולהעלותם על מכבש הדפוס, ותועלת רב יצמח מזה לכל דורש ומבקש את דבר ה', שקדו בחפץ ועוז להמפעל היקר והנכבד הזה, ואל תמנעו הטוב כי יש יכולת בידכם לעשות, והשתדלו עד שידכם מגעת, להרים ולהצמיח קרן התורה והחכמה, ועשו חסד עם המתים המחברים להוציא עמל רוחם לאור העולם ולא יכוסה שמם בחשך, ומזה תגדל תועלת שיהנו רבים מזיו חכמתם, וירוו צמאון נפש השוקקה לשתות מבאר חפרוה שרים ולהפיץ תורתם בשער בת רבים. ואחרי בלותם תהיה להם עדנה, כי אז העטלפים אשר לא יכלו הבט באור המאיר לא יתפארו, כי המה בחשך הנם מהלכם, ומקום החכמה מצאו במששם אחריה כעורים באפילה, כי עתה בושת ילבשו בראותם מה ידעו המה ולא ידעו חכמי המערב נ״ן. ואחת שאלתי מאת ה׳ אותה אבקש שדברי אלי ימצאו להם אזנים קשובות בכל עברים, וזכות המחברים תגן בעדכם אלף המגן, ובשכר זאת אלהינו מרחם לקבץ נפוצות מארבע כנפות הארץ ובא לציון גואל אכי״ר.

גורם אחר שהביא להידרדרותם ואובדנם של כתבי־היד היה התנאים הפיסיים הקשים והצפיפות ששררו בבתי היהודים. בגלל חוסר במקום היו הספרים נערמים זה על־גבי זה בלי סדר, וכך היו חשופים לפגעי מזג האוויר ושימשו טרף קל לעכברים, עש ושאר מזיקים. בהקדמה לספר ׳נשמת חיים׳ לר׳

חיים משאש, מתאר ר׳ יוסף משאש ממכנאס, במליצה, בחריזה ובחוש הומור מיוחד, את ה׳פרעות׳ שנעשו בספרים:

…על זה אמר אחד לחברים, כי העכברים אשר בביתו דרים, יודעים כל ״הארבעה טורים״, כי אכלו לו כל דפיהם גם לוחותיהם, ותורתם בתוך מעיהם, ועוד מחריב אחד גדול בהם באכותו, וקטן מאד בכמותו. הולך על גחוניו. עשה שמות בעולם בשניו. כמו כילפות וכשיל. הוא ע״ש כסי״ל. אשר אלפי ספרים וחפצים הדק. לאבק דק, ועוד באותו הצור היתה מכה מצויה. דלף טורת בהבית והעליה. כי כל התקרות. היו עשויות מקורות. זו מזו רחוקות. ועליהם לוחות דקות. ויש חלף הלוחות קנים מניחות. ועליהם מעזיבות עבות. מטפר וצרורות מעורבות. ועליהם דבוקה. מסיד וחול וקליפה דקה. ועת יורד הגשם בתגבורת הקליפה נשברת. והמים חולפים. והבתים דולפים. ולפי שהיו להם הספרים והבריכות. על לוחות ערוכות. נעוצות בכותלים. לכן הגשמים היו עליהם נופלים ולהציל כבודם מדלף, לבל יהיה עליהם זולף ולמרתף היו אותם מורידים. וגם היו נאבדים. מקור המרתף ולחותו, מי יעמוד לפני קרתו.

ובהסכמתו לספר ׳מנחת העומר׳ לר׳ עמור אביטבול, מתאר ר׳ שאול אבן דנאן את הגורל המר שהיה מנת חלקם של כתבי־יד רבים:

רבים מהם [מכתבי חכמי מרוקו] יצא אור תורתם בדרך נס ויאיר בכל העולם היהודי כולו, ורבים מהם ספרי קודשם וכתביהם שפוני טמוני חול לעפרות נשיה היה גורלם, יש עדן וחלפו וכמעט נשכח כל זכר למו. ויש אשר באורח פלא נצולו מכליין חרוץ. אך לא זכו לעלות על מכבש הדפוס מאפס כח כסף למוצא. ויש אשר למרבית השתדלותם התדירית בתורה שבכתב ידיהם גליוני ספריהם אשר היו לומדים בם נמצאו עליהם חידושי תורתם, וישארו אלה העוללות ויהיו לפלטה…

כיבוש ספרד

יורדי ים החותרים מערבה אל אותו מיצר, שבו נושקות יבשות אירופה ואפריקה זו לזו וסוגרות כמעט את המעבר אל האוקיאנוס, מבחינים מרחוק בצוק־ענק בדומה לפסל של אריה הרובץ על האדמה כשראשו פונה לצפון. לצד מזרח הרי זו חומת סלעים העולה מתוך הים, גבוהה ותלולה, אך מצד מערב המורד משופע ויש בשיפוליו רצועת־חוף ששם יושבת היום העיר גיבראלטאר השוקקת חיים. כעת זהו נמל רב התנועה, מלא אניות הבאות והולכות וסירות האצות ושטות. אולם לפני מאות שנים, טרם יקנו להם הערביים שם שביתה, היה זה מקום שומם, בלתי מיושב. לא עגנו שם אניות ולא נשמעה בו ההמולה של טעינה ופריקה. מי שהסתכל בו מתוך אנייה שעברה במיצר לא ראה אלא סלעים קרחים ורק פה ושם בנקיקים גדלו אי אלה אורנים ועצי זיתים. בלילות נשמעה לעתים יללת התגים והרעש החד־גוני של גלי הים הלך וגבר עם הגאות שלאחר חצות. גלים עצומים באו ונשברו על הסלעים בקול חזק שהדהד בדומיה שמסביב. משך זמן מה היו בני אדם סבורים שזהו קצה העולם ועל כן הקימו על פסגת הצוק ועל הפסגה שמעבר למיצר שני עמודים גבוהים, עמודי הרקולס, לבשר ליורדי הים: עד הלום, ותו לא. עברו זמנים ארוכים והפיניקים, אותם המלחים הנועזים, עברו את המיצר לסחור במוצרי החצי האי האיברי. כאן נסעו אניות תרשיש הגדולות שהביאו מחבל ארץ זה כסף ובדיל אל ארצות המזרח. נוסדה העיר קאדס ומעבר למפרץ אשר ממערב לצוק ומצפונו קמו גם כן ערים פיניקיות. לאחר שירדה קרנם של הפיניקים ושל יורשיהם אנשי קרת החדשה, נהיו ערים אלה ערים רומיות והעיר שמעבר למפרץ נקראה בפיהם יוליה טרנסדוקטה. הרומאים יסדו להם גם במורד של הר גיבראלטאר עצמו נקודת ישוב שנקראה יוליה קלפֵה. ושוב עברו זמנים ארוכים, מלכות רומי התפוררה ועריה ומושבותיה נתאלמנו מתושב. בשנת 681 לסה״נ הופיעו הערביים מעבר למיצר, פלשו למרוקו וכל הארץ נפלה לידיהם. כך הגיעה מלכות ישמעאל עד האוקיאנוס. אולם הם לא המשיכו במסעם ומצד הצפון של המיצר לא נשתנה דבר. הצוק עמד בשוממותו זמנים ועידנים.

אך ברבות הימים נהיתה פינה שוממה זו של ספרד זירה של מאורע אשר זכרו לא ימוש מספרי ההיסטוריה.

 היה זה ערב חם ונעים, בימי האביב, שלושים שנה לאחר שהיבשה ממול נכבשה לפני הערביים. הירח עמד בתחילתו והלילה היה חשוך מאד. האור החיור של הכוכבים כמעט שלא הבקיע את הערפלים שאצו במהרה ברקיע. במורד הצוק לא נשמע שום קול׳ שום רחש וגלי הים באו ונשברו כמימים ימימה עד שהים נתכסה קצף לבן. כשלמה העוטה היקום אפף החושך את המיצר׳ אך עין חדה יכלה להבחין בשני גושים אפלים שנעו במהירות לעבר הצוק וכעבור שעה קלה ניתן להכיר שאלה היו אניות משוטים. משקרבו אליו האיטו את הילוכן מחמת שיני הסלעים המרובות הבולטות מתוך הים. בגלל החושך אין לדעת מי הם היושבים צפופים בספינות הרעועות, החותרות אל החוף המערבי של הצוק. הם שותקים כלם ואף ״ השיטים מסתפקים בתנועות מעטות ומהוקצעות. עוד תנועת משוט חזקה המקרבת את האנייה הראשונה לאחד המפרצים הקטנים והרי הנוסעים יוצאים ממנה ועולים בחפזון על החוף. הם מעלים אתם פרדים אחדים ומיכלי מים גדולים המלאים מי שתייה. האנייה השנייה קרבה וגם נוסעיה עולים לחוף. כלם עולים על הפרדים, יושבים על אוכפי המשא שלהם, שלושה וארבעה על פרד אחד עד שהם תלויים עליהם כאשכולות. הם מאיצים בפרדים לטפס על המורד ולהעפיל עד למרום הפסגה ששם מראים להם מורי דרך שהגיעו אתם מערה גדולה׳ מקום נוח להסתתר בו משך היום. הדרך קשה ומלאה חתחתים והפרדים כמעט שכורעים תחתם. לבסוף מגיע הטור אל המקום המיועד, האנשים פורקים את המשאות, מכניסים אותם לתוך המערה ומתחילים לגדוע ענפי עצים על־מנת לבצר איך שהוא את פיה, לכל צרה שלא תבוא. בעוד שאלה עסוקים בכך כבר הגיעו שלוש אניות אחרות לחוף ונוסעיהן עלו עליו בזריזות והעפילו למערה קרובה והחלו אף הם בביצורה. משעלה השחר נכנסו שתי הקבוצות לתוך המערות כדי להסתתר בהן משך היום. בינתיים הפליגו האניות וחזרו לצד הדרומי של המיצר אשר משם באו. בלילה שלאחריו נשנה המחזה, מבלי שתושבי העיר שמעבר למפרץ שמו לב. בפעם זו באו אניות אחדות בצותא ולאחר שנוסעיהן עלו במהירות רבה לחוף חזרו מיד להביא עוד באותו לילה נוסעים־פולשים חדשים. שוב טיפסו האנשים על מורד ההר ומצאו להם מחבואים בנקיקי הסלעים, במקומות נסתרים מן העין׳ והסתתרו בהם כל היום. לא יצאו ארבעה ימים והתאסף על הצוק מחנה שלם. מאחת האניות שהביאו את אחרוני הפולשים יצא בן אדם אשר חיצוניותו והתנהגותו העידו שהוא מנהיג החבורה. הוא היה בעל גולגולת גדולה, שחור שער ושחום פנים, וארשת פניו הביעה מרץ ורצון חזק. הוא היה לבוש מעיל הדוק לגופו ומכופתר מצד פנים. פמליה גדולה הקיפה אותו ושמרה את מוצא פיו. משהגיע אל מרומי ההר עבר רחש בכל המחנה. אך הוא הביט בעין בוחנת לכל עבר, פקד על הקבוצות השונות לחזור למקומותיהן והתכנס עם ראשי גדוד אחדים אל אחת הפינות לטכס עצה.

האיש בעל הגולגולת הגדולה היה טארק בן זיאד, קצין גבוה בצבא הערבי. הוא היה עבד משוחרר של מוסא בן נֻצַרִי המצביא הערבי שהצליח להכניע סופית את ארץ המערב עד לגדות האוקיאנוס. טארק שפקד על חיל החלוץ של מוסא נתמנה למושל העיר טנג׳ה והמחוז שלה, אך הוא היה בעל יזמה ושאיפות ולא אמר די. קצין זה נשא את לבו למסעות מלחמה שיקנו לו שם ומלכות, הוא חלם על כיבושי ארצות. והגה בהשקיפו מעל המיצר צפונה ראה יום יום מדינה רחבת ידים ועשירה שגרתה את יצריו. לעולם ישחק המזל לאמיץ הלב ויארע אותו מאורע שהוא כאילו מקרה הפותח לפניו את הדרך למטרתו. בחבל ארץ שבקצה המערבי של צפון אפריקה נשאר בימים ההם עוד שריד ממלכות ביזנטיון, העיר סֶבְטַה טרם נכבשה בידי הערביים. בשנת 708 שמו מצור עליה, החריבו את סביבתה׳ אך העיר הבצורה החזיקה מעמד. מושל העיר ששמו היה יוליאן היה קצין ביזנטי, הרפתקן מטבעו וחסר מצפון, אך זריז ורב המצאות. כאשר נוכח לדעת שלא תהיה לו תשועה מביזנטיון הרחוקה בא בקשרים עם הויזיגוטים שמלכו בספרד ונהיה בן חסותם. משראה שקרן ישמעאל עלתה וכל ארצות אפריקה הצפונית באו תחת שלטונו, פנה עורף אף לויזיגוטים ובשנת 709 כרת שלום עם הערביים. יתר על כן, הוא המריץ אותם לנסות את מזלם בכיבוש ספרד והבטיח להם עזרתו. לרשותו היו מספר אניות־סוחר וגם בני אדם שהכירו יפה את ספרד הדרומית, עריה וגלילותיה. הערביים היססו להסתכן בהרפתקה נועזה מדי, אולם יוליאן שידל אותם לעשות נסיון לפחות ולראות איך יפל דבר. כך נערכה בשנת 710 פלישה לנסיון שלא היתה אלא מסע שוד. ארבע מאות איש, כולם ברברים משבט הגומארה, בפיקוד קצין מבני עמם ששמו היה טריף, עלו על אי שעל יד החוף בקרבת העיר הקרויה מאז על שם הקצין ההוא (טריפה) ופתחו משם במסעי שוד באותו איזור וחזרו עמוסי שלל אל החוף שמעבר למיצר. מובן שההצלחה הזאת חיזקה את טענות יוליאן שלא הרפה מלספר לערביים מה קל הוא כיבוש ספרד ומה גדול העושר הצפוי לכובשים. כך החלו הערביים להכין פלישה ממש ורבים מבין הברברים ששמעו על מסע טריף נלוו ברצון אל גדודי טארק, שנועד להיות מפקד הפעולה. יוליאן העמיד לרשותם אניות ומורי דרך ובסוף אפריל 711 עברו את המיצר וטארק בראשם.

טארִק בִן זיאד (בערבית: طارق بن زياد) אשר נודע בהיסטוריה של ספרד כטאריק אל טוארטו (טארק בעל העין האחת), היה מוסלמי ברברי ומנהיג צבאי מבית אומיה, אשר הוביל את כיבושה של היספניה הויזיגותית בשנת 711 לספירה, תחת הוראתו של הח'ליף, וליד הראשון, מבית אומיה. לפי ההיסטוריון אבן ח'לדון, טאריק היה משבט ברברי שעד ימינו קיים על גדות נהר באלג'יריה.

טאריק איבן זיאד נמנה עם החשובים שבמפקדי הצבא בהיסטוריה של חצי האי האיברי. בתחילה שימש כסגנו של מוסא בן נוסאיר בצפון אפריקה ונשלח על-ידו ככוח החלוץ בכיבוש חצי האי האיברי (המקביל לספרד ופורטוגל של היום). יש הטוענים כי הוא הוזמן על ידי ויטיזה, יורש העצר הויזיגותי, כדי שיתערב במלחמת האזרחים הוויזיגותית.

ב-29 באפריל 711, נחת צבאו של טאריק בגיברלטר (השם גיברלטר מגיע מהשם הערבי ג'בל טאריק, אשר פירושו: ההר של טאריק, או בנוסף, גיבר טאריק, אשר פירושו: סלע טאריק).

היסטוריונים מערביים טוענים שטאריק הורה לחייליו לשרוף את ספינותיהם מיד כאשר הם מגיעים לאיבריה. בעת הגעתו לגיברלטר, היו לטאריק 12,000 חיילים בעוד שלאויביו היו 100,000.

לפי ההיסטוריון המוסלמי בן המאה ה-17, אל מכארי, נשא טאריק עם נחיתתו בגיברלטר נאום זה – הידוע מאוד בעולם המוסלמי – בפני חייליו:

הצבאות המוּרים, תחת טאריק מפקדם, שטפו את היספניה ובקיץ של שנת 711, נחלו ניצחון מכריע, כאשר המלך הוויזיגותי, רודריק, הובס ומת ב-19 ביולי, בקרב גואדאלטה.

לאחר מכן, טאריק נעשה למושל היספניה, אך לבסוף נקרא לשוב לדמשק, על ידי הח'ליף וליד הראשון.

طارق بن زياد قائد عسكري مسلم، قاد الفتح الإسلامي لشبة الجزيرة الأيبيرية خلال الفترة الممتدة بين عاميّ 711 و718م بأمر من موسى بن نصير والي أفريقية في عهد الخليفة الأموي الوليد بن عبد الملك. يُنسب إلى طارق بن زياد إنهاء حكم القوط الغربيين لهسبانيا. وإليه أيضًا يُنسب "جبل طارق" وهو الموضع الذي وطأه جيشه في بداية فتحة للأندلس. يُعتبرُ طارق بن زياد أحد أشهر القادة العسكريين في التاريخين الأيبيري والإسلامي على حدٍ سواء، وتُعدّ سيرته العسكريَّة من أنجح السير التاريخيَّة.

اختلف المؤرخون حول أصول طارق بن زياد، فمنهم من قال أنَّهعربي كابن خلكان، ومنهم من قال أنَّه أفريقي بربري كابن عذاري، وآخرون قالوا أنَّه فارسي، بينما ترجح موسوعة كامبريدج الإسلاميَّةأصوله العربية.^[5]

كذلك اختلف المؤرخون حول نهاية هذا الرجل وكيف كانت، ومن المعروف أنَّه عاد إلى دمشق بصحبة موسى بن نصير بعد أن استدعاهما الخليفة الوليد بن عبد الملك، وقيل أنَّ سبب ذلك هو خلافٌ وقع بينهما واحتدّ، وفي جميع الأحوال فقد عُزل كلٌ منهما عن منصبه، وأمضى طارق بن زياد أواخر أيَّامه في دمشق إلى أن وافته المنيَّة سنة720م.

ترك طارق بن زياد إرثًا كبيرًا بعد وفاته تمثَّل ببقاء شبه الجزيرة الأيبيريَّة تحت حكم المسلمين زهاء 8 قرون، وفي وقتٍ لاحق خلالالقرن العشرين أُطلق اسمه على عدد من المواقع في البلدان الإسلاميَّة وبالأخص في المغرب العربي.

ברור לנו, כפי שגם מויאל מציין, שיש להבדיל בין העדר תגובה מצד אותם רבנים שחיו בעיצומם של המאורעות, כאשר התנועה פעלה במלוא עוזה, והיו עדי־ראיה למתרחש, לבין שתיקתם של הרבנים שחיו ופעלו אחרי ההמרה. הראשונים צפו במתרחש מן הצד, כנראה מחוסר העזה לצאת נגד הזרם, וזאת על אף מעמדם הסמכותי בקרב הקהילה, או שבסתר לבם נתפתו להאמין שהישועה, אכן, קרובה להיגלות, וכל גילויי ההתפרקות של התנועה נראים להם כחבלי משיח. וכזו אכן היתה גם עמדתם של רבנים אחדים באירופה ובמזרח. והעובדה שששפורטם לא ביקש תמיכת הרבנים האלה במלחמתו נגד התנועה השבתאית, עובדה שמויאל עצמו מודע לה, עשויה לאשר את כל אחד מן ההסברים שצויינו כאן. ואם ישאל השואל: מדוע, אם כן, הוסיפו הרבנים האלה לשתוק גם אחרי ההמרה? הרי אז כל מוראו של הזרם הגועש פג. ואם קיננה בלבם אמונה נסתרת כלשהיא במשיחיותו של שבתי צבי, הרי התאסלמותו די היה בה כדי לערער כליל את האמונה. אם כן, מדוע לא הגיבו? התשובה לכך היא כנראה, כי האכזבה היתה כה עמוקה, וההלם היה כה פיתאומי שהם שיתקו כל יכולת וכל רצון להגיב.

כנגד זה, שתיקתם של המחברים המאוחרים אינה טעונה הסבר כל עיקר. אלא יש לראות בה עדות לשקיעתה הפתאומית והמוחלטת של השבתאות מבלי שהותירה שום רישומים העלולים לעורר תגובה. במילים אחרות: במציאות שבה חיו ופעלו מחברים אלה, השבתאות היתה כבר מעבר לאופק. ולפיכך לא היה עוד על מה להגיב. שקיעה פתאומית כזו, תוך דעיכה מהירה, יכולה היתה להתרחש רק במקום שבו התנועה לא הצליחה להכות שורשים, ולא מצאה קרקע פורייה, שעליה תצמח ספרות תיאולוגית. מבחינה זו, העדר רישומים שתבאיים בכתבים שבהם אגו דנים כאן משקף בעצם את המציאות של התקופה.

יסודות היסטוריים – עיון ופרשנות

חרף הצהרתנו לעיל, שאין אנו אמורים לדון בעובדות היסטוריות אין אנו מנועים כליל מבדיקת מאמרים אחדים, שבהם גלומים רמזים למאורעות הזמן. אך יש להבהיר מיד שהדיון ההיסטורי כאן מושתת ביסודו על השקפת עולמם הדתית וההיסטוריוסופיה של המחברים. וממילא אין הדברים אמורים בתיאור מאורעות ידועים תוך ציון תאריכים כנהוג בכרוניקות, אלא בעיקר בקטעי פרשנות, שאחד הסימנים המאפיינים אותם הוא המגמה למצוא אסמכתא במקורות הקדומים למצוקת הגלות בהווה. מגמה זו מקהה לעתים את העוקץ של מצוקת הזמן בפסחה על ההווה ובהישירה מבט כלפי העבר, שממנו שואב העם את כוחותיו הנפשיים. פירושים מסוג זה הם על פי רוב בעלי אופי אנכרוניסטי, כפי שיובהר בהמשך.

על הכתוב בתה׳ מ״ד י״א, מוסיף ר׳ וידאל צרפתי פירוש משלו, שבו בולט היסוד האנכרוניסטי: ״ומשנאנו שסו למו(שם) עושים עצמם מריבים זה עם זה ודוחפים זה את זה ומפילים עצמם על הישראלי כדי להרע לו״. אמנם המזמור כולו ספוג נימה של טרוניה על התנכלות האוייבים. ואף על פי כן אין צורך בעיון מדוקדק על מנת לגלות כאן סימניה של תופעה היסטורית בת זמנו של המחבר. המדובר הוא בהתכתשויות תכופות בין שבטים ונסיכויות, שבמהלכן סבלו היהודים ממעשי שוד וביזה, ובסופן הוטלו עליהם קנסות ומסים כבדים לשם מילוי תאוות הבצע של השליטים המקומיים. המחבר שם את תרעומתו על תופעה זו בפיו של המשורר המקראי, לא רק כדי לטשטש את עקבות הזמן אולי מתוך פחד שהדברים יובאו לידיעת השלטונות – אלא בעיקר כדי להורות, שמצוקת ישראל בהווה יש לה שורשים בעבר, בהתאם לעיקרון של ״מעשה אבות סימן לבנים״. ״כי דוד סימן לישראל וכל מה שאירע לו סימן לישראל״. על־ידי יצירת זיקה בין גורלו של העם לגורל אבותיו בעבר מסתמנת לעיתים תודעה בדבר תכליתה של הגלות. אלא שמאחרי גישה היסטוריוסופית זו מסתתרת גם עמדה ביקורתית של המחבר, שלפיה כל המלחמות הבין שבטיות הללו אינן תוצאה של גורמים אובייקטיביים הפועלים על־פי חוקי ההיסטוריה, אלא יש כאן מזימה של השליטים להתאנות ליהודים על מנת לבוז את רכושם. וזוהי בלי ספק הערכה סובייקטיבית של המחבר.

אם השערתנו זו נכונה, יקל עלינו להבין את העובדה שלפעמים נדמה שהמחבר נתלה בהוכחותיו בראיות קלושות או בגירסה משובשת. לדוגמה: בפרק ג, הוא מוכיח מהרמב״ם, שצוטט בטור, שהוא אוסר בספק דרוסה ואין מועילה בדיקה, ומתיר בספק נקובה בבדיקה; ואילו רש״י סובר להיפך, מתיר בספק דרוסה בבדיקה ואוסר בספק נקובה ואין מועילה בדיקה ״. ברם, הרמב״ם סובר שאין הבדל בין ספק דרוסה לספק נקובה, ושניהם מותרים בבדיקה; והגירסה הנכונה בטור כמו שהיא לפנינו היא ריב״ם ולא רמב׳ים  . ועוד מנסה ר׳ חיים להוכיח י  שלא טוב עושים שבדבר אחד פוסקים כמו רבנו תם ובדבר אחר פוסקים שלא כמותו: בריאה שנסרכה לשאר האיברים מתירים בבדיקה, כדעת רבנו תם, ואילו באונה שנסרכה לאונה שאצלה, אנו מחשיבין אותה לכסדרן כפי דעת רש״י ומתירין אותה, בניגוד לדעת ר״ת; והרי הנוהג מקוליה דמר ומקוליה דמר נקרא רשע. והרי הגמרא מעמידה עיקרון זה דווקא היכא דסתרי אהדדי  ! במקום אחר  מוכיח המחבר מרש״י בעניין שאין בית־דין יכול לבטל דברי בית־דין חבירו, ופירש רש״י שגזר על הדבר המותר, אלא־אמ־כן גדול ממנו בחכמה ובמניין  . ר׳ חיים טוען שגם אם נניח שהנפיחה מותרת מן הדין, הרי יש לאסור אותה מכוח המנהג שהתפשט בכל ישראל מקדמת דנא, ואין בית־דין יכול לבטל דברי בית־דין חברו אלא־אם־כן גדול ממנו בחכמה ובמניין. ברם, הוכחה זו אינה מכרעת, כי שם מדובר בתקנה שתיקנו חכמים, ולא במנהג שהתפשט ממילא. וגדולה מזו כתב הרמב״ם: ״בית דין גדול שדרשו באחת מן המדות כפי מה שנראה בעיניהם שהדין כך ודנו את הדין, ועמד אחריהם בית דין אחר ונראה לו טעם אחר לסתור, הרי זה מותר״,

דומה כי גם בתגובתו לפסק חכמי הגירוש ניתן למצוא תופעה זו, אם כי בצורה מועטה יותר. בפרק י  מוכיח ר׳ חיים מתשובת הרשב״א , שהוא אוסר סירכה לשאר האיברים, ״והנה הוא ראש המחמירים והמוציא דבה שהוא מיקל הישרה יעקל וראוי ליסקל…״. למעשה אין מכאן שום הוכחה, כי הרשב״א מדבר לפי המנהג ולא מצד הדין. גם חכמי הגירוש התייחסו לתשובה זו בפרק ז  . שם  מביא ר׳ חיים הוכחה שהר״ן נמנה עם האוסרים—על־פי גירסה לא־נכונה: ״ומה שכתבו על הר״ן ואמרו שסבר… שיטת המתירין וכוי לזה אני אומר רח״ל מהאי סברא… אבל  מדברי הרי״ף נראה וכר עד ומאריה דתלמודא הוא ואני אומר דכוותיה נקטינן לחומרא, הילכך כי ליכא מכה בדופן וכר, הם דברי הר״ן״. לפנינו בהרי׳ן אין ״ואני אומר״, וכן בהר״ן המצוטט בתשובת חכמי הגירוש. ולפי זה אין שום הוכחה, כי הר״ן מפרש שם דעת הרי״ף.

נראה כי גם תגובת ר׳ חיים על פסק חכמי הגירוש נועדה לעשות נפשות לשיטתו בקרב הציבור הרחב, ולא נשלחה לכותבי הפסק, כי אין שום רמז בדבריו שאכן נשלחה אליהם. כעין ראיה הם הביטויים החריפים שבהם הוא משתמש בה כלפיהם; סביר להניח כי לו נשלחה אליהם, לא היה משתמש בביטויים כאלה. ועוד הוכחה, בעובדה שלא נודע לנו על תגובתם להערותיו; לו היתה, היה ר׳ חיים משמרה בחיבורו, כדרכו, ומגיב עליה.

החיבור ״עץ חיים״ כתוב בלשון בהירה וצחה, וניכרות בו סגולותיהם הלשוניות והפיוטיות של ר׳ חיים ושל חכמי הגירוש. את פסק דינם פתחו חכמי הגירוש במליצה ארוכה השזורה פסוקים, מאמרי חז״ל וביטויים מספרות ההגות של חכמי ספרד בימי הביניים. הפתיחה מתארת את חשיבות פעילותם של חכמי ישראל בכל הדורות כולל דור חכמי הגירוש, ואת ההנהגות הטובות שהנהיגו בקהילותיהם, המיוסדות על מקורות התלמוד וההלכה, ובתוך אלה גם היתר הנפיחה שהנהיגו בספרד. כובד משקלם של הסמכויות הללו, מכתיבים על פי תפישתם ציות מוחלט לפסיקה ההיא, והעולה מדבריהם הוא שאל לאיש להעז להרהר ולערער על היתר הנפיחה שהנהיגו. גם בתוך הפסק, השתמשו במשפטים חרוזים, בהם עיטרו את החכמים המתירים. גם ר׳ חיים בדבריו הירבה להשתמש בלשון בוטה במשפטים מליציים וחרוזים, להכות בהם את יריביו, חלקם הזכרנום לעיל.

סכום

ביקורים בהילולות שונות הנערכות כאן אצל יוצאי מרוקו וכן מקומות קדושה הצומחים בקרב קהלה זו, מראים כמה הקשר הזה בין האדם לצדיק חזק מאוד. אנו עומדים כאן בפני עצמה באמונה בצדיק שקשה לשערה. אספנו סיפורים רבים מאוד המבטאים אמונה זו. בחור אחד שנא­מר לו על ידי רב הנחשב לקדוש שזיווגו הוא אצל משפחה פלונית בעיר פלונית נסע לאותה משפחה והודיע להם על כך, וכן מסר להם על חלום שחלם עם קדוש הקשור אליהם ומיד נתנה לו הבחורה לאשה.

"Chaque famille a son rabbin protecteur dont le nom est inscrit sur le mur intérieur du logis et à qui est dédiée la lampe qui brûle dans tout interieur Israélite",

 נהג שנסע במכוניתו והדרדר לתהום, ברגע שהוא צעק את השם של הקדוש, המכונית נעמדה ולא קרה לו מאומה. חייל שנתקע בדרך מאוחר בלילה, קרא בשם הקדוש ואז הופיעה מכונית עם נהג שלקח אותו הביתה. ברגע שירד ורצה להודות, המכונית נעל־ מה כאילו לא היתה. אביו הסביר לו שהצדיק שלח לו את המכונית.

כל אדם קשור בדרך כלל לקדוש מסויים שאותו הוא מבקר באופן קבוע. המוסלמים ב־ מרוקו נוהגים לבטא את זד, כך בפתגם: ״לי מא ענדו שיך, שיטאן שיחיו״. דהיינו: ״מי שאין לו קדוש, השטן קדושו״  אם כי דבר זה אינו מונע ממנו לבקר אצל צדיקים אחרים.

כדאי לציין שההילולא נערכת כמובן בייום פטירת הצדיק אבל אם חל איזה שבוש אפשר לערוך אותה בתאריך אחר וכן אפשר לערוך אותה מחדש בזמנים סמוכים, או אפילו בפעם הראשונה שלא בזמן הנקבע. ההילולא על שם ר׳ דוד ומשה נערכה בראש חודש חשון תשל״ד בבית הכנסת באשקלון. בגלל המלחמה באו מספר אנשים ונשחטו רק מעט בהמות (שני כבשים ומספד עופות). הטקס הגדול של שחיטת הפר הנערך בתוך בית הכנסת נדחה. היו לחצים לש­מור את הפר לשנה הבאה בעיקר בגלל נסיבות כלכליות אבל בעל בית הכנסת, שהצדיק הופיע אצלו בחלום, החליט לערוך את ההילולא מחדש ולכן במוצאי שבת א׳ בכסלו נערך בנוכחות כמה מאות אנשים טקס שחיטת הפר בתוך בית הכנסת. הילולות על שם הצדיק ר׳ דוד ומשה נערכו במקומות רבים אחרים (צפת, ירושלים, ק׳ גת ועוד) בתאריך הקבוע. ביום רביעי, ג׳ בכסלו נערכה הילולא על שם אותו צדיק במושב זנוח.

תופעה דומה היתה ביחס ל״קדוש ספר טיסלית״ כפי שהוא נקרא על ידי בעליו. ערכו הילולא קטנה בראש חודש חשון והילולא גדולה בראש חודש כסלו.

אין ספק שבעיתות מסויימות, כגון בימי מל­חמה, מתח וחרדה במישור הכללי, וכן כשיש בעיות אישיות, התלות בקדוש גוברת ומזכירים אותו לעיתים תכופות יותר. אספקט חשוב כאן הוא התפילה האישית שעושים במקום שמדליקים נר לקדוש או בכל מקום אחר, תפילה הנאמרת לרוב בדיאלקטים היהודים השונים. פניה זו באה לשם מילוי בקשה ספציפית. מחקר אינטנסיבי שנעשה בימי מלחמת יום הכיפורים גילה לי שאצל הנשים, ולרוב זקנות, התפילה האישית היתה מיועדת בראש ובראשונה לשלום החיילים, כלל החיילים. בבית הכנסת, בכל הזדמנות, הגברים מבקשים משליח הציבור ״מי שברך׳ עבור החיילים וחוזרים על הברכה עוד ועוד.

הערות המחבר :

לפי מסורת אחרת ששמעתי מפי מר ע. ע. יליד דמנאט, המדובר במוסלמי ולא בגוי.

הניסים שקרו עקב לקיחת אבנים מסביבת הקדוש או בנין הנהרס מפני שהוקם על מקום קבורתו של הקדוש, הם רבים מאוד. נסיונות אלו נעשו הן על ידי בודדים והן על ידי יוזמה ממשלתית.

רשימת הניסים שחוללו צדיקים שונים גדולה. עשרות דוגמאות אפשר למצוא בספרו של בן נאים (וכן בספרים אחרים), ר׳ מלכי רבנן עם׳ מז, נד, נח, ם, סב, סו, ע, עא.

ד׳ דוד הלוי: צדיק מאוד ידוע הנקרא בפי העם ״מול אדרע״, והזוכה להערצה גדולה ולביקורים המוניים.

ההפנייה של ד׳ דוד הלוי לקדוש אחד, לדוב שכן, מאוד מקובלת והיא לא רק נעשית כמו במקרה כאן, מפני אי יכולתו של הפרט לבקר אצל הקדוש אלא בהרבה מקרים פונה אדם לצדיק ואז הוא בא אליו בחלום ואומר לו: תרופתך תמצא אצל הקדוש פלוני.

תופעה דומה קיימת גם בין הקדושים המוסלמים,

בביקורי השונים בקבר רשבי׳י, שמעתי ממבקרים הגרים באזור, שהן במלחמת ששת הימים והן במל­חמת יום הכיפורים, הרשב״י החזיר את כל הפגזים שהומטרו על המקום, מעבר לגבול. בביקורי ביום 4.11.73 במערת חוגי המעגל, ספר לי אחד מתושבי העיירה חצור, שהצדיק דאג לכך שהפגזים שנפלו בסביבה לא יפגעו בשום מבנה.

בערב האחרון של מלחמת ששת הימים, למרות האפלה, הואר מספר פעמים בית הכנסת על שם הצדיק ר׳ דוד ומשה שבאשקלון. לפי עדותו של בעל המקום בקרו אנשי משטרה וראו אוד חזק יוצא מן ההיכל, ומאיר כל בית הכנסת. אנשים ראו את האור והבינו שההצלה קרובה. ואכן למחרת נסתיימה המלחמה. ביום כיבוש עזה ישבו תושבי שכונה ג׳ שבאשקלון, במקלט ואז ראו שספר טיסלית, הנחשב לקדוש, יוצא מן המקלט ועף לכיוון עזה. מיד נכבשה עזה. הופעת אור באורח פלאי מצביעה על נם ועל גילוי הצדיק.

אגדות רבות מספרות על חכמים המקיימים לימוד עם קדושים, נביאים או רבנים מפורסמים. דמותו של אליהו הנביא בולטת בענין זה. והנה תמ­צית סיפור שהובא ביהודית־מרוקנית, בספר ״שבח חיים״ של מזל מכלוף תרים: בימי ר׳ חיים פינטו, נהג ר׳ הרון אבן חיים להגיש לו כוס קפה. פעם שאלו ר׳ פינטו: למה הגשת לי אתמול שתי כוסות קפה ולא אחת ור׳ הרון השיב לו שהוא שמע שני קולות ור׳ פינטו אמר לו: אשריך שזכית לשמוע את אליהו הנביא.

ענין המזון המתרבה באופן מגי ידוע ומפורסם בספרות העממית(.1652.1 .Thompson D) ראה: אסתר ויינשטיין, סבתא אסתר מספרת, סיפור מס׳ 8 והערות שם עמי 76. (הוצאת המוסיאון לאתנולוגיה ולפולקלור, חיפה, 1964. תודתי לבני בן ה־11 גד, קורא נלהב של ספרות עממית שמסר לי את המובאה). סיפורים רבים כאלה רווחים בין יהודי מרוקו. מר שמעון ועקנין שהיה אצל הצדיק ר׳ דוד ומשה ספר לי שפעם נשאר רק עם לחם אחד והיו צריכים לבוא אורחים רבים. הוא שם את הלחם על המצבה וכסה אותו בבד וכל מי שבא נתן לו מהלחם וזה לא נגמר. פעם אחרת היה לו בקבוק של מאחייא (משקה חריף) והוא שם תחת בית השחי, כל מי שבא הוא כבד בשתיה ולבסוף הבקבוק היה מלא כמקודם.

רוב המצבות וכן הסביבה הקרובה של הקדו­שים היו במצב מוזנח והעדויות על כך רבות. משנות ה־40 עם שיפור מצבם של יהודי מרוקו, ואולי גם בגלל מוראות מלחמת העולם השניה, החלו מספר אנשים, לפי מניעים שונים, לטפח את הקדוש. הוקמו מצבות חדשות, נבנו חדרים שארחו את המבקרים וכן שרותים שונים שהקלו על המבקרים, ודבר שנעשה גם כתוצאה מריפוי ניסי או אחרי שהצדיק הופיע בחלום. אחד האנשים שתרח הכי הרבה בענין זה הוא ללא ספק מר יצהק אלמליח שעלה זה עתה לארץ.

ענין המים תופס מקום מרכזי בפולחן הצדיקים והוא מתגלה בשני אופנים. אופן אחד, המצוי ביותר הוא להעמיד בקבוק מים ליד מצבת הקדוש ללילה אחד או לכמה לילות. מים אלה נהפכים למי רפואה הן ע״י שתייה והן ע״י מריחת האבר הנגוע. תופעה זו ראינו גם במערת אליהו הנביא, בקבר רשב״י ובמקומות אחרים. וראה: תיק קדושים מסי 15 שבמרכז לחקר הפולקלור וכן ווסטרמרק, עמי 201. אופן שני, הקורא לעתים נדירות, הוא התפרצות מים, לפעמים לשניות מועטות, מקבר הצדיק או מהסביבה הקרובה לו. אוספים אז מיד את המים הנחשבים לבעלי סגולה מיוחדת.

באמצעות החלום (אישי או על ידי אחר) מודיע הצדיק לחולם שהוא קבור במקום פלוני ומאז מקום זה נהפך למקום קדוש. ראה על כך סיפור מצויין שמדגים תופעה זו שהובא על ידי ד׳ נוי, שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי מרוקו, ירושלים, תשכ״ז, מס׳ 6 (״כיצד נתגלה קבר יהודי קדוש״ במקרה זה הגילוי באמצעות החלום אינו כולל אפילו את שם הקדוש),

כך כנראה נהפכו לא מעט מקומות למוקדי עליה. אפשר בהחלט להניח שבכמה מקומות אין אף אחד קבור. כך גם אפשר להבין שאותו צדיק קבור בכמה מקומות. לפעמים האנשים בעצמם מכירים שאין הצדיק קבור במקום אלא עבר שם.

הדלקת נרות אצל הצדיק, ראה דוד סלימאן ששון, מסע בבל, ירושלים תשט״ו (מהדורת בניהו), עמי קיב, מהווה חלק חשוב בריטואל של הביקור אצל הקדוש. במקום בוערים אלפי נרות. במקומות הקדושה המוקמים בארץ (בית כנסת ר׳ דוד ומשה באשקלון, הצדיק ד׳ מכלוף בן יוסף בקי גת, בית בשנון ג׳ באשקלון בו שוכן ספר טיסלית וכו') יש מקום מיוחד להדלקת נדות. מבקרים זורמים לשם כל השנה והם מדליקים נרות ותורמים לקופת הצדיק. ביום ההילולא נערכת מכירת נרות של הצדיק (נר א, נר ב, וכוי) בהילולא של ספר טיסלית שנערכה באשקלון ביום ב׳ 26.11.73 נמכר נר א׳ בסכום של 5,200 ל״י! נר ב׳ ב־1,000 ל״י נר ג׳ 550 ל״י, נר ד׳ 800 ל״י וכוי.

סוקולוב, כאדם מציאותי, טען שהוא מבין את הצורך להתחשב בנסיבות המקומיות, והציע פשרה, שעל פיה יעניקו לקבוצות היהודיות הרשאה להתאסף ו״להפוך לסניפים של הפדרציה הציונית הצרפתית״. פריס, אשר אך זה הכירה ב״הצהרת באלפור״ ולא רצתה להותיר את המונופול של תמיכה בציונות בידי בריטניה הגדולה, טיפחה קשרים טובים מאוד עם נחום סוקולוב, אוהד צרפת והצרפתים, ושאפה לגמישות גדולה יותר מצד ליוטיי. משרד החוץ ניסה, לכן, למזער את הסכנות הטמונות בהכרה בפעילויות הציוניות במרוקו, בעיני ליוטיי:

"יהדות מרוקו אינה יודעת כלום או כמעט כלום לגבי התנועה הציונית, העונה בייחוד לשאיפותיהם של היהודים הרוסים והפולנים. עקב כך, ייתכן שלא תהיה מניעה מצדך להרשות לציונים הבודדים של מרוקו, להצטרף כחברים בפדרציה הציונית הצרפתית, בתנאי שבמרוקו עצמה לא יהיה לכך ביטוי כלפי חוץ, ויסתפקו במשלוח ברכות ותרומות."

הבעיה היחידה הייתה, שהציונים המרוקנים לא קיימו את ההנחיה הקוראת לזהירות. בתחילת 1919 היו עדים לגל מסיבי יחסית של יציאות לפלסטינה, בייחוד ממרקש ומקזבלאנקה: לא פחות מ-442 יציאות, מתוכן 224 מקזבלאנקה.

יחיא זאגורי, שניסה בכל כוחו למזער את חשיבות התופעה ולהדגיש את אופיה המיסטי במהותו, לא שלל, במכתב שנכתב ב-6 בספטמבר 1919, המיועד ל״רזידאן ז'נראל״ [הנציג הכללי], את השפעתה של התעמולה הציונית:

״בקרב המהגרים לא נמצאים אנשים בעלי השכלה מודרנית. הארגון הציוני אינו זר לחלוטין לתנועה הזאת. אם אינו מהווה אחת מהסיבות המכריעות, הרי שהפעיל, לדעתי, השפעה מסוימת, והביא מהססים אחדים לכלל החלטה, להיות הראשונים להפיק תועלת מן המדינה היהודית החדשה. תנועה זו התעוררה הודות לתעמולה ציונית, אשר מביאה אותם לחשוב שעם הגעתם לפלסטינה יוכלו לסמוך על הצדקה הציבורית, ועל המשאבים האינסופיים של הארץ. הציונות שבה אני רואה סכנה גדולה עבור היהודים המרוקנים – ובכך אני שותף לדעתם של כי״ח ושל יהודים נכבדים אחרים מצרפת, ניסתה להפעיל את כוחה על נפשות מסוימות. בקזבלאנקה, לא התקשיתי לשרש בחשאי, בזמן, כל פעילות ציונית, מלבד כמה תומכים חסרי ערך משמעותי שניסו לשוב ולהתאסף, כדי להפיץ תעמולה מסויימת. אם הנציגות הכללית רואה את פני הדברים כמוני, רצוי מאוד להשגיח, ולמנוע ללא פומביות יתרה, כל תעמולה ציונית במרוקו."

הבעיה הועלתה במושגים של מדיניות כלפי הילידים, תחום שבו ליוטיי לא היה מוכן בשום אופן להיתפש כחלש, והוא שב והזהיר את משרד החוץ:

״מנקודת ראות כללית יותר, אם מתייצבים לנוכח הבעיה שנוצרה עקב נפילת הקיסרות הטורקית כולה, יש להביא בחשבון שהאיסלם מעוגן במכה, והיהדות – בירושלים. אם לא ניזהר, התוצאות מכך עלולות להיות שתיווצר משיכה למזרח, אשר תפגע באינטרסים האפריקניים שלנו. לכן נראה לי שנבחרה העת הבלתי-מתאימה ביותר, לחדש ולחזק את הקשרים הרוחניים המחברים בין מרוקו לבין המזרח, דבר העלול להביא לאולטראמונטיזם מוסלמי או יהודי.״ Ultramontisme – הכפפה של הרשויות האזרחיות לאלו הדתיות. אסכולה שעמדה הניגוד לליברליזם

עמדתו של ליוטיי, קתולי נלהב, לא הייתה שונה ביותר מן האופן שבו ראה את היחסים בין הכנסייה הצרפתית לבין צרפת והוואתיקן. הוא היה ״גאליקאני״, כלומר התנגד לתלות של הקתוליות הצרפתית ברומא [כלומר, סמכות האפיפיור עולה על סמכות המדינה הצרפתית], עמדה שאותה יישם ללא כל דעה קדומה גזענית, גם על הדתות שעמן נפגש במרוקו.

בעיניו, הדבר החשוב ביותר היה, שהקמתן של אגודות ציוניות העלולות להצטרף כסניפים – בנימוק של אינטרסים דתיים משותפים ־ לגופים הציוניים הקיימים במדינות אחרות, עלולה ליצור תקדים שהמוסלמים יוכלו להשתמש בו:

"הסיבה לאיסור ההתאגדות איננה, ואני עומד על כך – עצם האופי הציוני של האגודות הללו, אולם לא ייתכן להתעלם מן ההשלכות לכך, ולטמון את הראש בחול בפני הצרות שהדבר מאיים להמיט על מרוקו מבחוץ. יש לציין שהסולטן, המאחזן וכל המעמד הגבוה של האוכלוסייה המוסלמית, אשר כל המדיניות שלנו נשענת על המסירות והנאמנות שלהם, ואשר שיתוף הפעולה ללא-סייג מצדם נחוץ כדי לכונן באופן גמור ויציב את הפרוטקטוראט שלנו, רואים בעין עוינת למדי את הפעילות הציונית ויידעו אותי על כך. יש כאן היבט פוליטי שיש להתחשב בו במידה רבה."

אולם ליוטיי בכל זאת גילה פשרנות: ״אין לי מניעה שהם יצטרפו לפדרציה הציונית הצרפתית, ובתנאי שהדבר יהיה באופן ישיר ופרטני, ולא באמצעות ייסוד קבוצות, אשר פעילותן במרוקו תביא לשינוי, דווקא במצב שברצוננו לשמר."

ליוטיי לא גילה התנגדות לחידוש ביקוריהם של השליחים מארץ הקודש, ובתנאי שפעילותם תעמוד תחת השגחה כדי להגן על הקהילות המרוקניות מפני נדיבותן היתרה בכל האמור לגבי ארץ הקודש.

עד לסוף תפקידו במרוקו, שמר ליוטיי על עוינות עקרונית כלפי פיתוח פעילויות ציוניות. ב-2 בינואר, 1920, המזכיר הכללי של הנציגות, אורבן בלאנק (Urbain Blanc), הגיב פעם נוספת בסירוב לבקשה להקמת אגודה ציונית בקזבלאנקה מתוך הערכת המצב הבאה:

״המצב הפוליטי המיוחד במינו של מרוקו אינו מאפשר להקים אגודה פוליטית, אשר עצם קיומה מכוון לשאיפות הלאומיות של חבריה. לדעתי, אין טעם להקים במרכזים המרוקניים השונים ארגונים המקבילים לקהילות היהודיות הקיימות, שאינם נוגעים לכלל האוכלוסייה היהודית של מרוקו."