הגדת אגדיר – העיר ושברה – אורנה בזיז

מלך מרוקו, מוחמד החמישי, האהוב על בני עמו, בירך על ההתפתחות המהירה של עיר הפרובינציה, וב־1959 החליט לבקר בה. יהיה זה בעבור תושביה שבוע ברוך חגיגות ומרגש לאור הקישוטים הצבעוניים ולצלילי התזמורות ורעש פרסות הסוסים של "המשמר השחור" המלכותי.

כאן עוד זיכרון חי ופועם מתגנב לכתיבת^,. השדרה המבריקה נפרסת לנגד עינ״. זו השדרה היורדת לים, עטורת מימוזה ופורחת תמיד. על במת המכובדים אני, ילדה קטנה כבת עשר לבושה בשמלה בוהקת בלובנה וקשר ״פרפר״ ענקי מאחור, עומדת לצד אבי, אחד הנציגים של הקהילה היהודית, מחזיקה חזק בידו המהימנה. עליי לברך את המלך ולהגיש לו זר פרחים. רעש והמולת חג סביב. פני האנשים מסביב קורנות משמחה ומגאווה. ההתרגשות מרקיעה לשחקים בהתקרב המלך ופמלייתו. לבי פועם בחזקה, חזק יותר מנקישות פרסות הסוסים המתקרבים ועוצרים מטרים ספורים מן הבמה. המלך מתקרב. אני מזדקפת מלוא קומתי. לאט ובבטחה אני משמיעה את ברכתי הנלהבת בשם הקהילה היהודית ומגישה למלך זר פרחים כבד. בפנים מחייכות הוא מתכופף אליי, מניף אותי ומדביק נשיקה על לחיי, שמח ושבע רצון מקבלת הפנים החמה. בעקבות הכנס הבין-לאומי לתיירות ומסע הפרסום הענקי, אשר החל בחודש אוקטובר ונמשך עד חודש מרם, נחתו בעיר מאות מטוסים והביאו אלפי תיירים גרמניים, בריטיים וצפון-אירופ״ם. אניות מפוארות, כגון ״ארקדיה״ הבריטית, ״ויטוריה״ האיטלקית, "אגממנון״ הידועה בזכות ״הפלגת המלכים״ שלה, מגיעות תדיר לחופי אגדיר. האנייה ״קריסטינה״ המפוארת שבבעלות סוחר הנשק היווני אונסים עוגנת בבוקרו של יום ב־1959. וו׳נסטון צ׳רציל ורעייתו בין הנוסעים.

אגדיר – העיר החיה

במפת העיר של שנות החמישים סומנו המקומות המרכזיים (החץ הצפוני מכוון למפרץ ריר): חוף הים הרחב והנקי, שהחול בו זהוב ודק; השדרה הגדולה, "שדרת הרפובליקה״ (Boulevard de la République), שאליה פונות השדרות האחרות המפרידות בין השכונות׳, הרחובות ששמותיהם לרוב צרפתיים; הקסבה, ולרגליה אזור הפונטי והנמל; השכונות טלבורז׳ ופלטו אדמיניסטרטיף (Plateau administratif), שהיו השכונות הראשונות שהוקמו, יחד עם הכפר ישש, אשר בו שוכנים בתי העלמין; אזור ויל נובל היוקרתי, הנמצא בין שני הנחלים, אואד טילדי ואואד סוס (Oued Tildi et Oued Souss); דרומית לאזור התעשייה שכן בסיס חיל האוויר והים. הנה:

עוד סומן במפות של אז מלון "סרמינוס" (Terminus) מעל התחנה המרכזית של אגדיר, כלומר מעל "סאטס"

 Satas=Société anonyme des transports  automobiles du Souss

בכל מרוקו וגם באגדיר פעלה חברת הסעות בשם C.T.M ., כלומר Compagnie de Transport Marocain

מעין ״אגד״ שלנו.

היו גם חברות הסעות פרטיות בעלות יהודית, כמו Compagnie Sebbag וכן Compagnie Abisror

אגדיר והגדירים

הגדירים- אנשי אגדיר – אוהבים את עירם. משהו בה קושר אותם אליה. אולי זו חוויית ראשוניות, יצירתיות ברוכה, פתיחות ליזמות, רוח צעירה ואווירה טובה. הכול מאיר פנים, ולמרות העמל הקשה והרב, ההצלחה בפתח. האקלים הנאה, נועם החיים, הרגשת חופש עד, האווירה הנינוחה והכבוד ההדדי שבין שכבות האוכלוסייה, הסיפוק וההצלחה, השלווה והרוגע – כל אלה הם אולי הסיבות לקשר רגשי זה של בני העיר לעירם.

ז׳ורז׳ט קורקום, אשת דוד קורקוס, מעידה על המקום ״המקסים עלי אדמות":

היה יפה, יפה, יפה מאוד. הים וחוף הים. מצד אחד הים, האוקיינוס נפרס לעינינו, במיוחד בשעת בין הערביים, ומצד שני ההרים ששינו את צבעם, הפכו לסגלגלים, לוורודים, לאדמדמים, יותר חזק, ושוב סגול, יותר חזק, עד לשקיעתם המוחלטת. הו, זה היה מקסים, אגדיר! שעות הייתי מביטה בנוף הפראי משהו ויחד עם זאת ידידותי כל כן. במיוחד המפרץ המזמין לתצפית. הים היה נפלא, נקי וטהור. אהבתי כל רגע שחייתי באגדיר. מזג האוויר היה נפלא. שחינו כל יום, במשך כל השנה. לעתים רחוקות ירד גשם. האווירה הייתה נעימה ותרבותית וחברית כל כך. מעולם לא השתעממנו באגדיר. היו הרפתקנים, והיו אנשים מוזרים, כאלה שלא הלכו בתלם, פשוט אנשים יוצאים מן הכלל במובן הטוב של המילה. האנשים לא היו סנובים. במוצאי שבתות, רקדנו, השתוללנו. היו נהגי משאיות ואנשים מיוחסים מאוד שרקדו יחד, ששמחו יחד מן היום־יום. היה מעניין. על חוף הים כולם נפגשו, דיברו. נקשרו חברויות מופלאות. מועדון הטניס, משחקי הברידג', שיחות על כל נושא מעניין, על ספרות, על אקטואליה. ההרגשה הייתה שאנו בחופשה תמיד, על אף שהאנשים עבדו קשה מאוד. בכל זאת הם חייכו לחיים, והחיים חייכו להם. המפגש עם אנשים מכל מקום: הפורטוגזים, הספרדים ובמיוחד הצרפתים; אלה שהגיעו ישירות מצרפת, באו לחיות וליהנות במרוקו. לא דמו להם הצרפתים שפגשתי מאוחר יותר בקזבלנקה למשל. אלה היו תככנים, מסריחים, הבדילו בין אנשים; הגיעו למרוקו במסגרת איזה חוזה עבודה. היו משת״פים עם משטר וישי במלחמה. אנשים בלתי נסבלים שהתייחסו למקומיים כעולם שלישי. באגדיר נקשרו חברויות בלתי נשכחות. השופט הצרפתי פולי נשאר אתנו בקשר עד היום, והוא בן 99. ועוד אחרים שדואגים כאשר הם שומעים על מאורעות דרמטיים בארץ. אגדיר נחקקה בלבי כפיסת ארץ ברוכה.

ועוד עדות חיה מחנניה אלזימי:

אני זוכר את העיר אגדיר שבה חיינו, כל היהודים, כמשפחה אחת. גדלנו בכבוד, בחיבה אחד לשני, על ברכי המסורת היהודית. כל הילדים למדו ב״אליאנס״ והלכו לצופים. החיים חייכו לנו. מחנות הקיץ סיפקו לנו חוויות נהדרות. לא ידענו אז את ההבדל בין עשיר לעני. שיחקנו יחד. בילינו יחד. ביקרנו זה את זה. כולם התפרנסו בכבוד. לעשירים היו מפעלים, והם דאגו לספק פרנסה למעוטי יכולת. אני זוכר את דודי, בעל עסק לחלקי חילוף ואביזרי רכב, שהיה שולח אותנו עד להרי האטלס להביא עובדים יהודיים שנזקקו לפרנסה. עוד אני זוכר כמה כיבדנו את הזקנים. "והדרת פני זקן״. כל אימת שפגשנו איש מבוגר, נישקנו את ידו לאות כבוד, דרשנו בשלומו ובינינו אותו ״רבי״. לא שכחנו מעולם את זהותנו היהודית, ובצד הדאגה לפרנסה מילאנו את חובותינו כיהודים. בכלל, היותנו אזרחי מרוקו לא התנגש כלל ביהדותנו.

בעולם התחילו לדבר על אודות אגדיר, והאנשים החיים בעיר רצו שבכל מקום ידברו עוד ועוד על עירם. הם רצו שהשם "אגדיר״ יעלה וירוץ על כל דלתות השפתיים. שיירגעו, זה עוד יקרה!