ארכיון יומי: 7 באוקטובר 2016


הספרייה הפרטית של אלי פילו – חזי כהן. חוכמה מקדם….

חזי כהן.%d7%97%d7%95%d7%9b%d7%9e%d7%94-%d7%9e%d7%a7%d7%93%d7%9d

חוכמה מקדם….

סיפורי חכמים מקהילות הספרדים ועדות המזרח

חוכמה היהודית התאפיינה מאז ומעולם בלימוד המביא לידי מעשה. היא איננה מופשטת אלא נטועה בחיי המעשה, וזו הסיבה שדווקא סיפורי המעשיות משקפים את החוכמה היהודית באופן המדויק ביותר.

מפעלי איסוף שונים התמקדו במאות האחרונות בסיפורים החסידיים והגיעה העת לחלץ את המיטב מתרבות המזרח ומקהילות הספרדים.

חוכמה מקדם הוא אוסף ייחודי וחלוצי מסיפוריהם של כשבעים חכמים מכל רחבי ארצות המזרח בעת החדשה, ממרוקו שבמערב ועד לעיראק שבמזרח, ומגיאורגיה שבצפון ועד לתימן שבדרום. כל חכם ותורתו, כל מקובל וסודו וכל פוסק והוראתו. מקום מיוחד שמור בספר זה לנשים מופלאות, גדולות בתורה ובחסד.

חוכמה מקדם הוא ספר שתחילתו במסע אישי והמשכו באסופה זו שבאה לעורר את הלבבות ללימוד מתורתם העמוקה והרחבה של חכמי המזרח, הראויים להיכנס אל מרכזו של ארון הספרים היהודי.

ד"ר חזי כהן, איש תנ״ך, מלמד בישיבת מעלה גלבוע ובמדרשת עין הנצי״ב. עוסק בתורתם של חכמי המזרח ובהגותו של ה״בן איש חי״.

ראשית דבר

בידוע שתורתם של חכמים פרושה בספריהם, בבחינת תורה שבכתב; אולם אין היא מוגבלת לעולם של מילים, אלא מתבטאת גם במעשיהם ובפועלם, בבחינת תורה שבמעשה. מעשיהם של חכמים הם הזדמנות נפלאה לפגוש את הרגע שבו דרך כוכבו של רעיון, רגע שיש בכוחו להפוך למורה דרך משמעותי עבורנו.

אבי, אבו יהודה, איש סיפור היה. על לשונו היו שגורות מעשיות רבות, וכדרכם של חכמים ספרדים, ידע לשזור אותן בדבר הלכה ובלימוד מוסר. אבי היה מספר סיפורים בחסד, ובשיעוריו היינו יוצאים למסע ברחבי תבל, מפליגים אל מחוזות העבר, ושבים אל ההווה עשירים בתוכנות חדשות. אבי לימדני את כוחו של סיפור. מעשיותיו היו כלי העבודה שלו ־ אחת עודדה בשעת משבר, אחרת שעשעה והפיגה מבוכה וצער. ברגעים של חסד ידע אבי לספר סיפור הפותח את הלב לתשובה, ופעמים רבות, הצליח בעזרת סיפוריו לפייס בין ניצים בבית הכנסת. בחירת הסיפורים חוכמה היא ואינה מלאכה. יש לדעת באיזה סיפור לבחור; סיפור שטמון בו המפתח ללבותיהם של השומעים בשעה הזו דווקא.

בעקבות מסעותיו של אבי, יצאתי למסע משל עצמי. מזה כחמש־עשרה שנה אני מלקט סיפורים על חכמי המזרח. בדרכי עיינתי בספרים רבים, בעלוני פרשת השבוע, ובאתרים רבים באינטרנט. לעתים קראתי ספרים שלמים כדי למצוא את הסיפור הבודד שהחיה את נפשי. גדול מכולם היה חלקם של אלו שסופרו בעל־פה, וכמוצא שלל רב חשתי כאשר פתח בן שיחי במילים ״שמע סיפור…״

בחיפושי התרחקתי מסיפורי נסים, המדגישים את הפער בינינו לבין יחידי הסגולה, מחוללי הנפלאות. התמקדתי רק בסיפורי לקח, המבטאים הדרכה רוחנית וחינוכית או משקפים את גישתו של החכם לשאלות החיים. בכך ביקשתי לקרב אותנו לאבותינו ולרבותינו, ולראות במעשיהם הנחיה לחיינו אנו. נדמה שעיון בסיפורי לקח יש בו להפיח רוח בחיינו, בבחינת ״ישמע חכם ויוסף לקח״(משלי א, ה).

פירותיו של המסע מוגשים בספר שלפניכם. תוכלו למצוא בו מסיפוריהם של כשבעים חכמים מכל רחבי ארצות המזרח בעת החדשה. חלקם מוכרים היטב, ואחרים שגורלם לא שפר ואף שהיו מן הגדולים בישראל, לא נודעו בשערים. בין הדמויות ישנן גם נשים מופלאות, גדולות בתורה ונשות חסד. על אף שמספרן מועט, סיפוריהן מלמדים על מפגש משמעותי של נשות ישראל עם תורתנו.

אני מזמין אתכם למסע בין אישים, ארצות ועולמות רוחניים מגוונים. ממרוקו שבמערב ועד לעיראק שבמזרח, ומגיאורגיה שבצפון ועד לתימן שבדרום. לכל אחד מחכמי המזרח תורה משלו, אות משלו בספר התורה: מקובלים ואנשי תורת הסוד לעומת חכמי תלמוד ופוסקים, אנשי ספר לעומת בעלי מופתים. עם זאת, ניתן למצוא קווים משותפים בין הסיפורים על חכמי המזרח, והדמיון שביניהם רב על השונה. מעט מן המאפיינים הייחודיים לסיפורים על חכמי המזרח (לעתים דרך ההנגדה לסיפור החסידי) תמצאו באחרית הדבר.

הספר פותח שערים אל ארצות המזרח. כל שער מוקדש לארץ אחרת, והוא כולל תיאור עולם התורה באותו המרחב התרבותי והדתי, על מאפייניו הייחודיים. כך יוכלו הקוראים להבין את ההקשר ההיסטורי והתרבותי בו פעלו חכמי המקום. הדמויות מוצגות על פי סדר כרונולוגי מן המוקדם אל המאוחר, ולכל אחת ואחת הוקדמה סקירה קצרה על תולדות חייה ופועלה, המוסיפה ממד נוסף לסיפורים שנקשרו בשמה.

ספר זה הוא בראש ובראשונה מסע אישי, וכוחי לא עמד לי להקיף את כל חכמי המזרח. לבי נוקפני על רבים וחשובים שלא נזכרו כאן, או שהבאתי רק מעט מזעיר ממה שסופר אודותיהם. אני תפילה שמפעל זה יתרום לשיח יהודי־ישראלי היונק גם מספרי חכמי המזרח ונותן להם מקום ראוי ומשמעותי, שכן תורתם תורת חיים היא ויש בה לשמש מענה לשאלות השעה והדור. מי ייתן וספרים נוספים מעין זה יבואו אלי כבוד אל ארון הספרים, וירחיבו את היריעה.

תעודות שעניינן יהודי הסהרה בקהילות גריס וקצר שוק – שלום בר-אשר

תעודה ט (כתב יד 1825.0106)%d7%9e%d7%97%d7%a7%d7%a8%d7%99%d7%9d

בתעודה זו מכתב קצר מיחייא ילוז אל הרב אביכזר שיידע אותו בעניין הסמיכה [של כלי קודש פלוני?].

אהובי חמודי אור עיני, הלא הוא הח[כם] הש[לם] הדו״מ [־־הדיין ומצוין],

כמוה״ר משה בן יוסף – מע״א נ=מן ענדי אנא = ממני אני] ח״מ [=חתום מטה] וס״ע ולדו [ – וסלאם עלא = ושלום על בנו].

דיק לכתיבא די קתבת לדוד וצחק [ ] וציפדתוהא למערב, עלא מסבת סמיכות – אידא זאק לוזאב ציפדולי ואידא מא ציפדתהא שי – עלמוני וש״ר [=אותה כתיבה שכתבת לדויד בן יצחק ( ), שלחתם אותה למערב על סיבת הסמיכה, אם בא לך המענה שלח לי אותו, ואם לא שלחת אותו הודיעוני. ושלום רב]. ע׳׳ה [=עבד השם] יחייא ילה.

[הכתובת:] ליד הח׳ הש׳ הר׳ משה בן יוסף נר״ו. וש״ר [=ושלום רב] ופ[ ].

תעודה י(כתב יד 1825.0130)

זה הוא מכתב נוסף מיחייא ילוז לרב אביכזר, ובו מבקש ממנו ילוז שישלח לו בהקדם את הספר ״מקדש מלך׳׳.

[הכתובת:] תגיע ותתחזה / להח׳ [=להחכם] עדיפ מנביא וחוזה, הח׳ הש׳ הדו״מ [=הדיין ומצוין] כהר״מ ע״ה אשו״ש ואלו״ש [=אתה שלום וביתך שלום וכל אשר לך ולביתך שלום]

 בהו״ו

אחדש״ו [=אחרי דרישת שלומו וטובתו] סבת שורותים אלו תא נחב מן [=אני מבקש מן] שי״ת ומנך [=השם יתברך וממך] תציפדולי לחלקים די ״מקדש מלך״ [=שתשלח לי את החלקים של (הספר) ״מקדש מלך״] בלעזם [=בנמרצות]; תא נקראו [פיה] [=אנחנו קוראים בו] פבה״ך [=פבית הכנסת = בבית הכנסת], פחאל מא תערפ [=כמו שאתה יודע]. ואל[בוד], ותחרוס בזרבא [=ובוודאי, ותשתדל במהירות]. וש״ר [=ושלום רב]. יחייא ילוז.

הערת המחבר –  הימצאותו של הספר ״מקדש מלך״ לרבי שלום בוזגלו באזור מוזכרת גם בספרו של רבי יהודה אלעסרי !ראה מה שכותב מ׳ בר־אשר במאמרו בקובץ זה.

דברי סיכום ראשונים

התעודות

את החשובות מבין התעודות הצגתי לעיל והשתדלתי לתרגם כמעט את כל הדורש תרגום. גם הוספתי ביאורים בסמוך לכל תעודה ובהערות השוליים. כמות ראשי התיבות בשטרות היא רבה עד מאוד. יש בהם שני סוגים: האחד הוא ראשי תיבות נוסחתיים ומוכרים; הסוג השני בנוי כצירוף של מונחים משפטיים, הוא מצוי בייחוד בתעודות בעלות האופי המשפטי (כגון השטר בתעודה ג); ריבוי ראשי התיבות בתעודות במגרב הוא מן המפורסמות, והוא רווח בתעודות בתי הדין היהודיים בכל אתר ואתר בתפוצה היהודית.

התעודה המעניינת ביותר היא השטר המובא בתעודה ג, המדבר בעסקה שנרקמה עם הגביר מסעוד בן דוד אלישע, תושב גריס, לבין שניים מתושבי קהילת קצר אשוק, משה בן סלימאן יתאח ויצחק בן יעקב חמו. שניהם מקבלים מאלישע אשראי לקניית זיתים ״לעשות מהם שמן כתית״,ואת פדיון הכסף מן התוצר הסופי עתידים הם לחלק ביניהם שווה בשווה. לשטר יש תוקף משפטי מלא, וחתום עליו מכלוף בן מסעוד בן חמו בגריס: תוארו של זה אינו נקוב, אך נראה שהוא סופר בית הדין. אם השערה זו נכונה הרי שליד הרב משה אביכזר היה עוד בעל תפקיד רבני בעיר הזאת.

הערת המחבר : ברוב התעודות היא כתובה קצר אשוק, ויש כותבים קסר אסוק. בקהילה זו ישבו יהודים ברציפות לפחות מן המאה השבע־עשרה. במצבה בבית העלמין הישן של הכפר נמצאה כתובת פטירה משנת תט״ל, כלומר משנת 1679 (ראה מאמרו של מ׳ בר־אשר בקובץ זה ב־§1).

שטר נוסף בעל עניין רב הוא המכתב לרב אביכזר מיעקב בן יוסף (תעודה א), שבו מבקר יעקב את הרב אביכזר בצורה קשה ובוטה. יעקב נוזף ברב על שלא קיים את הבטחתו להעמיד גורם שלישי שיעשה משפט צדק בינו ובין יהודי ששמו לא התפרש.

לסיכום, כל אחת מהתעודות עוסקת בתחום אחר בחיי הפרט, ורק מעט שבמעט קשור לחיי ההנהגה היהודית: הרבה מהתעודות הן מחיי יום־יום של יהודים, כגון תעודה ח, המעידה על הקדשת ספר תורה בידי עישא הלוי. היא הקדישה אותו ״הקדש גמור כהלכתו, על מנת אם [=בתנאי ש]לא יהפך לי הזמן״, היא לא תחזור מן המעשה הנאצל. לצורך זה היא הפקידה את רב העיר, הרב משה אביכזר, ש״יהיה מתבונן ומסתכל בכל ענייני הספר במלבושיו ושמן למאור לו״, וכן שאיש לא ישלח את ידו בו. לימים הצטרפה אחייניתה של זו והפקידה ספר תורה נוסף, אמנם ״הישן הידוע לאבותיהם הנקרא ׳ספר איית לאווי "  גם היא הפקידה את הספר בידי החכם הנזכר ובאותם התנאים. עישא וזוהרא לבית הלוי הקנו לרב אביכזר את שני הספרים, והם הקדש גמור – ״ולא ימכרו לעולם״.

הקדשת ספר תורה הייתה גם ביטוי נעלה לאהבת התורה וגם מעשה הנצחת זכרו של אדם לדורות. לפעמים הונצח בתרומת ספר התורה אדם מת, ולפעמים הנציח את עצמו אדם חי. כך נהגו זוגות שלא הביאו לעולם זרע של קיימא, וראו בתרומת ספר תורה מעין תחליף לפרי בטן.

שתי תעודות אחרות עוסקות באחד המנהגים הידועים במרוקו: החובה לאדם – ובפרט זקנים וזקנות החשים את יומם האחרון המתקרב ובא – להכין תכריכים שבהם ייקברו קבורת עולמים, ואגב זה נזכרה האמונה בתחיית המתים. בתעודה ה המובאת לעיל חתם על השטר יהודי בשם ישועה (שם נפוץ במחוזות הללו) וראה לכתוב: ״ומי הוא היהודי שיאמר שלא יעשה תכריכי קבורה לאשתו, כי הזהירו חז״ל על התכריכין, שכל מי שעושה תכריכין למת – מודה בתחיית המתים: לא כמו סברת הטועים שאומרים שהתכריכין הולכים לאיבוד. שהרי א[מרו] חז״ל יבמה שהמת נקבר הוא עומד בתח״ה [=בתחית המתים]״׳.

תפוח ההריון – יששכר בן עמי – בן העשיר ובת המלך

בן העשיר ובת המלך%d7%aa%d7%a4%d7%95%d7%97-%d7%94%d7%94%d7%a8%d7%99%d7%95%d7%9f-%d7%a2%d7%95%d7%aa%d7%a7

היה האל בכל מקום וצד, כי אין מקום ממנו הוא נפקד, עד שהיה עשיר מופלג אחד ולעשיר היה בן אהוב מכל. היה העשיר זקן בשנים והרגיש כי קרבה שעתו להאסף אל אבותיו. הוא קרא לבנו ואמר לו: ״בני יחידי, זקן אני וסופי קרב, זה הזמן שתלמד את מקצועי, כדי שתוכל להמשיך בדרכי". עבד הבן במרץ רב עם אביו ולמד את מקצוע המסחר. בבוא היום, הלך העשיר לעולמו ובנו המשיך בדרך אביו. יום אחד, בא אדם זר לעיר וחיפש שותף. הוא חיפש וחיפש עד שהגיע לבן העשיר ואמר לו: "זה חודשים, אני מחפש שותף רציני לעסקי זהב, האם תהיה מוכן להיות שותפי ולבוא עימי"? ביקש בן־העשיר הסבר על העיסקה והזר ענה לו: "הרחק מכאן, יש הר ובהר זהב, שאיש אינו יודע על קיומו״.

ביקש בן־העשיר להתייעץ עם אימו וזו הזהירה אותו מהעיסקה: ״לעולם אל תאמין לזרים״, אמרה.

בשעות הערב, הגיע הזר לבית בן־העשיר. לאחר שקיבל את תשובתו השלילית של בן־העשיר, הוזמן הזר לבוא לבית ולשתות כוס תה. כשהתה היה מוכן ומונח על השולחן, הצליח הזר לשים בכוסות התה של בן־העשיר ואימו סם מרדים. כששתו, נרדמו השניים מיד. הזר לקח את בן העשיר, העביר אותו לסירה והפליג עימו לכיוון הר הזהב. לאחר זמן התעורר בן־העשיר: ״מה מעשיי כאן״? שאל את הזר. הזר הסביר לו כי שותפים הם. אימו הסכימה לשותפות והם עושים עתה דרכם להר הזהב. הם הגיעו לחוף, ירדו מן הסירה, והלכו כברת דרך עד שהגיעו אל ההר.

פנה הזר לבן־העשיר ואמר: "הנה ההר לפנינו. אני אגיד כמה לחשים ואתה תעלה אל ראש ההר בעזרתם. זכור, אל תסתכל לשום מקום אחר פרט לאדמת ההר שלפניך. קטוף את כל העשב הנמצא בהר והשליכו אליי".

שאל בן־העשיר על הזהב והזר הסביר לו, כי מהעשב המיוחד הוא יעשה אבקת זהב.

בן העשיר אכן הועלה בעזרת הלחשים לראש ההר. הוא נכנס דרך שער שהיה במעלה ההר ועשה כמצווה. הוא קטף במשך שעות רבות את העשב וזרקו למטה לשותפו. לאחר שגמר את המלאכה, הוא ביקש מהזר שיורידו למטה כמובטח. אך הזר לא היה אלא נוכל, שמידי שנה מצא לו שותף,, שקטף עבורו את העשב ואחר כך הוא נהג להשאירו על ההר.

כך היה גם עם בן העשיר. הוא הסתובב והסתובב, וראה שכל ההר מלא עצמות אדם, של אנשים שהועלו על ידי הנוכל והושארו שם, בצידו השני של ההר. הוא חשב וחשב ולבסוף, הוא קשר את כל העצמות ביחד, שילשלם מההר וירד בעזרתם ישר אל הים. בים הגועש נזרק בין הגלים עד שהגיע לחוף.

בקרבת מקום, הוא ראה בית מפואר. הוא זחל בכוחותיו האחרונים עד לפתח הבית, שם עמדה נערה. הנערה הכניסה את בן העשיר לביתה וטיפלה בו כיאות.

לאחר שכוחותיו חזרו אליו, הוא סיפר לה את סיפורו מתחילתו ועד הגיעו אליה. הנערה אמרה לו: ״הנוכל נוהג איפוא לקחת שותף ולהשאירו על ההר מידי שנה. אתה היחידי מבין כל 'שותפיו שנותר בחיים״. סיפרה לו הנערה כי היא בת מלך, ומידי שנה הולכת היא לבקר את אביה בארמון. הנערה הציעה לו שיהיה לה לאח כי היא בודדה. בן העשיר חי במחיצת בת המלך שלוש שנים. הם היו מאושרים ושרדו ביניהם יחסי אהבה של אח ואחות. יום אחד, פנתה בת המלך לבן העשיר ואמרה: "זה שלוש שנים, שלא ביקרתי את אבי המלך וברצוני לבקרו עתה. הנה אני משאירה לך את הבית וכל־טוב, אך בקשה אחת לי אליך. לעולם אל תיכנס לחדר הנעול שבקצה הבית״.

הבטיח בן העשיר למלא את מבוקשה. הוא ליווה את בת המלך עד ליציאה מן הכפר וחזר אל הבית.

במשך מספר ימים, הסתובב בן העשיר וחשב בלבו, מה יכול להיות בחדר עד כי אסור לפותחו?

הוא לא עמד בהבטחתו כי גברה עליו סקרנותו. הוא פתח את החדר וראה חלון עגול. מרוב סקרנות, הוא נכנס דרך החלון והנה לפניו עולם אחר, מקום מרהיב ביופיו, הן בגניו והן במפלי המים הרבים. הוא ראה שם שבע יפהפיות לבושות בהדר. בהגיען למפל, הן התפשטו ונכנסו להתרחץ.

כך היה מידי יום ביומו. בן העשיר היה בא לאותו מקום ומסתכל ביופין, עד שהתאהב בבת הצעירה מכולן. מרוב שחשקה בה נפשו, לא בא אוכל אל פיו במשך ימים רבים. בן העשיר רזה מאוד ומראהו היה נורא. לאחר מספר שבועות, שבה בת המלך מביקורה אצל הוריה, והנה בן העשיר לפניה, פניו קודרות ומראהו כשלד. היא פנתה אליו ואמרה: ״אחי אחי, השארתי אותך עלם יפה תואר ובחוזרי אני מוצאת שלד״. סיפר לה בן העשיר מה שקרה לו ואמר: ״אם לא תביאי לי את הבת הצעירה, אעדיף למות מאשר לחיות״. בת המלך הסבירה לו, כי שבע היפהפיות הן בנותיו של המלך הגדול, השולט על מדינות רבות וגם על מדינת אביה. היא עצמה גרה הרחק מהמדינה בה מולך אביה, כי עליה לשמור על הבנות.

בת המלך ראתה מה רב צערו של העלם הצעיר ואמרה: "למרות העונש הצפוי לי, אעזור לך אחי. מחר תיכנס דרך החלון ותיגש אל המקום בו פושטות הנערות את שימלותיהן. ברגע שהן תתפשטנה, קח את שימלתה של הבת הצעירה, הסתתר והמתן, עד שאחיותיה תסתלקנה והיא תישאר לבד. רק אז תצא מהמחבוא. כשהבת הצעירה תראה את שימלתה, היא בוודאי תבוא אליך. התרחק ממנה אט אט עד שתגיע לחלוץ העגול ואז אחטוף אותה". בן העשיר הבטיח לעשות כדבריה. למחרת, הוא המתין עד שששת אחיותיה התייאשו מחיפוש אחר השימלה והסתלקו. הוא הצליח להביא את הנערה כשהיא ערומה כביום היוולדה, עד לחלון ושם היא נחטפה על ידי בת המלך. זו כלאה אותה מיד בחדר חשוך. לאחר כמה דקות, פנתה הנערה הצעירה לבת המלך השומרת עליה ואמרה: ״יודעת את מה צפוי לך כשיוודע הדבר לאבי״. בת המלך ידעה את חומרת המעשה אך ריחמה על בן העשיר. כך הוחזקה הנערה במשך ימים רבים. בן העשיר השתוקק מאוד לראותה אך היא סירבה לראות איש.

יום אחד, התיישב בן העשיר ליד הדלת הנעולה של חדר אהובתו, והחל לנגן בכלי נגינה שבנה בכוחות עצמו. הצלילים נגעו ללבה של הצעירה והיפה, עד שביקשה ממנו שייכנס אליה לחדר וינגן לפניה. החל מאותו יום התאהבה בו, ולאחר זמן מה נישאו השניים. כעבור שנים אחדות, נולדו להם שלושה ילדים.

בן העשיר, ששנים רבות לא ראה את אימו, התגעגע אליה וביקש מאשתו רשות לנסוע לבקרה. בן העשיר ביקש גם מבת המלך, שהייתה לו כאחות, שתשגיח בשבע עיניים על אשתו ועל שלושת ילדיהם. בן העשיר נפרד מהם ויצא לדרכו. הגיע לעירו ומצא את אימו לובשת שחורים ומקוננת. הוא פנה אליה ואמר: ״אמא! אני בנך ועכשיו חזרתי אליך". סירבה האם להאמין ואמרה: "בני מת לפני שנים רבות, לך תהתל במישהו אחר״. התעקש הבן ואמר: ״האם היה לבנך סימן זהוי כלשהו״? ענתה האם ואמרה, כי לבנה הייתה שערה על זרועו. הפשיל בן העשיר את שרוולו. משראתה האם את הסימן על זרועו של בנה, היא חיבקה אותו ובכתה מרוב אושר.

בנה סיפר לה את קורותיו ואמר כי הוא ייסע בקרוב להביא את אשתו וילדיו. אחרי זמן מה, הוא נפרד מאימו והבטיח לה לשוב במהרה. הוא חזר לאשתו ואחרי כמה ימים, נפרד מחברתו הטובה והנאמנה והבטיח לבוא לבקרה אחת לשנה. בן העשיר הביא את אשתו וילדיו לבית אימו ושם היו למשפחה אחת, אך תמיד שמר על אשתו מכל משמר שמא תברח.

לאחר שנה, החליט בן העשיר לקיים את הבטחתו ולבקר את בת־ המלך, ידידתו הטובה. הוא הודיע לאשתו וילדיו על נסיעתו ואת אימו הזהיר לאמור: ״בארון שלי יש שימלה מיוחדת של אשתי. דאגי שהארון יהיה נעול בשבעה מנעולים. ברגע בו תגיע שימלה זו לידי אשתי, היא תיעלם והילדים עימה".

הוא סיים את דבריו ויצא לדרכו. אשת בן העשיר החלה לרקום מזימות אודות השימלה. מה עשתה? היא לקחה את שלושת ילדיה והלכה לטבול במקווה. הילד הקטן החל לבכות ואימו שרה לו שיר ערש. קולה של האשה החל להדהד בכל פינות המקווה, עד אשר הגיע לאוזנה של מלכת אותה מדינה, אשר טבלה במקווה באותה שעה. לפתע הפסיקה האם הצעירה לשיר. ניגשה אליה המלכה שהתלהבה מקולה וביקשה ממנה שתמשיך לשיר. אשת בן העשיר הסכימה להמשיך לשיר, אך ורק אם יביאו לה את שימלתה המיוחדת מדירתה. המלכה נתנה הוראה לחיילים שהיו בחוץ, להביא את השימלה מהארון בעל שבעת המנעולים שבבית בן העשיר. ואכן כך היה. החיילים פרצו לבית, פרצו את המנעולים של הארון ולקחו את השימלה המיוחדת. אשת בן העשיר לבשה את שימלתה בעלת תכונות הפלא, לקחה את ילדיה ולעיני כל הסובבים והמלכה, נעלמה כרוח רפאים. לאחר ימים מספר, חזר בן העשיר לביתו והנה אימו לבושה שחורים. הוא שאל אותה לפשר הדבר וזו סיפרה לו את דבר המעשה. לאחר ששמע את סיפורה, הוא נפרד מאימו בנשיקות וחזר לבת המלך ידידתו, כדי להודיע לה על מה שקרה. מסרה לו בת המלך ידידתו את שם המקום בו יוכל למצוא את אשתו, אך הזהירה אותו, כי זקוק הוא לשנים כדי להגיע לאותו מקום. הוא נפרד ממנה ויצא לדרכו הארוכה. כך הסתובב מעיר לעיר וממדינה למדינה, עד שהגיע לעיר גדולה. הוא שוטט בעיר ובהגיעו לאחד הרחובות, הוא ראה שלושה אחים הרבים ביניהם וצועקים זה על זה. הוא שאל אותם לפשר הדבר ואלה ענו לו, שאביהם המת הוריש להם שלושה פריטים וכל אחד מהם רוצה לקבל את הטוב ביותר. הפריט הראשון היה כובע, הפריט השני נעליים והפריט השלישי מקל הליכה. המשיכו האחים והסבירו, כי לשלושת הפריטים תכונות פלאיות.

פתח ואמר האח הראשון: ״מי שיחבוש את הכובע, יראה את כל הסובבים אותו, אך איש לא יבחין בו״. המשיך האח השני: "כל מי שינעל את הנעליים, יוכל להגיע לכל מקום בו יחפוץ״. סיים האח השלישי: ״המקל יכול לפתוח כל דלת ברזל, יהיה חוזקה אשר יהיה״. לאחר ששמע דברים אלה, אמר בן העשיר לשלושת האחים: ״הביאו לי את הפריטים. אני אעשה הגרלה ואחלק ביניכם את שלושת הפריטים לפי הגורל". הסכימו שלושת האחים, הלכו לביתם והביאו לו את הפריטים. ברגע שקיבל בן העשיר את הפריטים, הוא חבש את הכובע ונעלם מעיני האחים. אחר־כך הוא נעל את הנעליים וביקש להיות במקום בו נמצאת אשתו. תוך דקות ספורות, הוא מצא עצמו בפתח בית, שדלתו עשויה מברזל והיא נעולה בשבעה מנעולים. הוא שאל את העוברים ושבים ואלה סיפרו לו, שהמלך הגדול אסר את בתו ושלושת ילדיה, מפני שהיא ברחה מאחיותיה וילדה ילדים ללא נישואין. הבין בן העשיר מה עליו לעשות. הוא הניח את מקלו ודלת הברזל נפתחה. הוא חבש את הכובע, כך שמשמרות המלך לא ראו אותו. הוא עבר מפתח לפתח עד אשר הגיע למקום מאסרה של אשתו. היא הייתה כבולה באזיקים יחד עם שלושת הילדים. מסביבה היו נחשים ועקרבים השומרים לבל יקרב איש, בנוסף על השומרים הרבים ששמרו עליה.

מיד הוא התגלה בפני אשתו וילדיו אשר שמחו על בואו, בעשותו את הבלתי יאומן. פתח בן העשיר את האזיקים בעזרת המקל, ובעזרת הנעליים הם הגיעו עד לארמון המלך, אבי אשתו. שם הסביר בן העשיר את השתלשלות המאורעות, ובו במקום ניתנה הוראה לפתוח בהכנות לחתונה מפוארת. למחרת, ערך המלך משתה חתונה שלא היה כמוהו, ובן העשיר ובת המלך היו שמחים ומאושרים כל ימי חייהם.

 כאן זרם סיפורנו בנהרות אדירים ואנו נותרנו בין אצילים.

הרקת הקופות – קנסות לטובת ארץ ישראל – שלוחי ארץ-ישראל. אברהם יערי

הרקת הקופות%d7%a9%d7%9c%d7%95%d7%97%d7%99-%d7%90%d7%a8%d7%a5-%d7%99%d7%a9%d7%a8%d7%90%d7%9c-%d7%9b%d7%a8%d7%9a-1

בכל קהילה יהודית חשובה היתה קבועה קופה או קופות מיוחדות לשם נדבות א״י, ובקהילות רבות היו קופות מיוחדות לשם אחת מערי הקודש (ועל כך ידובר בפרוטרוט באחד הפרקים הבאים). השליח בבואו לקהילה מריק את כספי הקופות המיוחדות לעיר השולחת אותו, ומקבל מהקופות המוקדשות לשם א״י סתם את החלק המגיע לעירו לפי מפתח מוסכם בין ערי הקודש בא״י, כמבואר לעיל. בעיר שאין בה קופות קובע השליח קופות כאלה.

בקהילות רבות נהוג לגבות בימים מסוימים בשנה או בהזדמנויות חגיגיות מיוחדות תרומות לטובת א׳׳י׳ או לנדב לשם א״י בשעת העליה לתורה. הכספים הללו מרוכזים בידי גזבר, הנקרא ״גבאי ארץ ישראל״ או ״פקיד ארץ ישראל׳, והוא מתמנה ע״י הקהילה, ובקהילות המזרח ע״י שלוחי א״י. מידי גבאי זה מקבל השליח את כספי הנדרים והנדבות. כמעט בכל קהילה חשובה היה איזה הקדש לשם א״י או לשם אחת מערי הקודש מכספי עזבון שהוריש נדיב מבני הקהילה. שליח א״י שבא לעיר מתעניין בהקדשות כאלה ומשתדל לקבל את פירות ההקדש, ואם הקרן מוקדשת לא״י סתם, הוא משתדל לקבל את הלק עירו, כפי המפתח המקובל. במקומות רבים מוצא השליח נטיה מצד היורשים או מנהיגי הקהילה להשתמש בכספי ההקדשות לצרכי הקהילה או לטובת קרובים עניים של המוריש. השליח נלחם במגמות כאלה, ואם יש צורך בכך הוא תובע בפני בית־דין את זכותה של א״י.

קנסות לטובת ארץ ישראל

בקהילות שונות נהוג היה להטיל קנסות על עבריינים לטובת א״י. כך, למשל, התקין ר׳ שמואל ב״ר אלישע משער אריה באמצע המאה השבע־עשרה בעיר סאן־מארטינו בסביבת רג׳יו תקנות נגד משחקים בקוביא ובהן הוטל קנם על המשחקים וחלק מן הקנס הוקדש לטובת א״י. בעיר קאסטוריה הטילו ראשי הקהילה בסוף המאה השבע־עשרה קנס לטובת א״י על אחד מבני הקהילה שכתב אגרת־שטנה על מעריכי המם בקהילה.

הערת המחבר : ראובן שנקבצו עליו מקצת יחידי סגולה ק״ק קאסטורייאה יע״א ביום השבת על ענין כתב אחד שכתבו וחתמו מעט מזער אנשים מעניי העיר הנז׳ לזכותו על ענין המס. קמו יחידי סגולה ואמרו לו: תן לנו הכתב ונראה מה שכתוב בה, ולפי ששמענו מאחורי הפרגוד שכתבו עלינו שטנה לאמר שאנו עושים שלא כדת והלכה. והשיב להם ראובן: הכתב שלחתיה במקום רחוק ולא היה בידי וכששמעו הדברים האלה, הביאו לראובן במצור ובמצוק, שהיו אומרים להוליכו בעש״ג [בערכאות של גויים] עד שנתחייב ראובן בשבועה לתת קנס מאתים גסים לא״י אם לא יביא הכתב לידם עד שני חדשים״. (כרם שלמה, שו״ת, לר׳שלמה אמארילייו, שאלוניקי תע״ט, חו״מ, סימן נייד ! תשובות ר׳ יהודה שמואל פרימו שנדפסו בס׳ ״כהונת עולם״ לר׳ משה הכהן, קושטאנדינא ת״ק, סימן י״ו).

כל מיני קנסות כאלו משתדל השליח לגבות, אם מידי הנקנס ואם מידי גבאי א״י שכבר גבה את סכום הקנס. וכן אנו מוצאים שליח א״י המשתדל לגבות קנס שהטיל על עצמו איש אחד בשבועה. כך היה מעשה בבצרה, באמצע המאה השמונה־עשרה, באיש שנשבע בשעת כעסו שלא יכנס לבית חמיו ואם יכנס יתן אלף אריות (גרוש) לטובת חברון, לימים נכנם לשם בשעת משתה, מתוך תקוה שיעלה בידו להתפשר עם כוללות חברון בסכום מועט. אז נזדמן לבצרה ר׳ מרדכי דובייו שליח חברון, ו״ביום שהיה השליח מוכן לצאת מן העיר שמע את הדברים ומעשה שהיה ושלח לקרא להר׳ אברהם הנודר ובא אליו…ואמר השליח…אתה חייב לפרוע לכוללות עה״ק היא חברון האלף אריות שנדרת״. ״

משסיים השליח לגבות את הכספים לכל סוגיהם, רשם ראש הקהילה או סופר הקהילה בפנקס־השליח את הסכומים שקיבץ השליח בקהילה, לעדות בפני שולחיו ולהמלצה בפני שאר הקהילות שהוא עתיד לילך אליהן, כמבואר לעיל.

והשליח מצדו מאשר בפנקס הקהילה שקיבל סך כך וכך, לעדות בידי מנהיגי הקהילה בפני בני קהילתם וגם בפני שלוחי א״י העתידים. לבוא אליהם בשנים הבאות. בסוף האישור מוסיף השליח ברכה למנדבים ותפלה לשלומם. בקצת קהילות רושם סופר הקהילה עצמו לזכרון, שבא שליח פלוני ביום פלוני, הציע את בקשתו והקהילה נענתה לו ותרמה השליח סך כך וכך. ידיעות כאלו על שלוחי א״י נשתמרו בפנקסי קהילות ואיגודי־קהילות אלה !

אייזנשטאט, אמשטרדם, אנקונה, ביאליסטוק, ברלין, דובנא, האצפעלד, המבורג, ויתנה,  וירמייזא, טיקטין, טריפולי(צפון אפריקה), לונדון(ק״ק הספרדים שער השמים), מגנישיאה, ניו־יורק (ק״ק הספרדים שארית ישראל), קרעמזיר, תוניס, תירייה! ועד ארבע ארצות, ועד מדינת ליטא, ועד גליל מונפיראטו, ובודאי בפנקסים רבים אחרים שעוד לא נתפרסמו בדפוס, או שאבדו בצוק העתים.

עתים נמסרים הכספים לידי השליח, והוא לוקחם אתו או מעבירם כרצונו לא״י, ועתים נשלחים הכספים לידי מרכזי כספי א״י — קושטא, ויניציאה, ליוורנו, אמשטרדם, פרנקפורט, לבוב — ונזקפים שם לזכות השליחות, והשליח מקבל אישור על כך. בראשית המאה התשע־עשרה היו שלוחי החסידים במזרח־אירופה מוליכים בעצמם לאי׳י את כל הכספים שקיבצו הם וגם כל כספי תרומות א״י שנמצאו במרכזים — וילנא, ורשה — והולכת כספי א״י מרוסיה ומפולין לא״י היתה אחד מתפקידי השליח. עתים השקיעו השלוחים את הכספים בסחורה ושלחו את הסחורה לא״י, מטעמי ריוח או מטעמי בטחון בדרכים, ועתים התנו השולחים עם השליח בפירוש שלא יעשה כך אלא יעביר מעות מזומנים בעין או בהמחאה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
אוקטובר 2016
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר