ארכיון יומי: 8 באוקטובר 2016


תולדות היהודים באפרויקה הצפונית – חיים זאב הירשברג

%d7%aa%d7%95%d7%9c%d7%93%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%99%d7%a8%d7%a9%d7%91%d7%a8%d7%92-%d7%9b%d7%a8%d7%9a-1

בכתובות שבחלק המרכזי של אזורנו השמות הם רומיים כגון: אמפליאטוס, ארניסוס, אסטיריוס, אסטיר, ויקטורינוס, טאטיה, יוליאנה, ליציניה, לוקוס, לוציו־ סה, מארקום אוויליוס יאנואריוס, פומפיאנה, רוסטיקוס, סאבירה. השווה גם אירעה* (1091 CIL).

על־פי־רוב לא ביקשו מציבי הכתובות להסתיר את זהותם הדתית והלאומית של הקבורים. במקרים רבים בערך מוצאים אנו את הכינוי האתני יהודי או יהו­דיה, כפי שראינו אותו כבר אצל מארקוס אברליוס פתולומיאוס היהודי. והנה לקט שמות בתוספת הכינוי מאזורנו: אוויליה אסטיר יודיאה יוליה ויקטוריה יודיאה, יוליום אניאנוס יודיאום סאטיה רופיה יודיאה, פומפיוס ריסטוטום יודיאוס פרופאניוס הונוראטוס יודיאוס, ציליה תאלאסה יודיאה. בכתובות תוכרה מצאנו פעמיים את השם יודאים, יודה.

על מצבות־הקבורה בקמרת מצויה המלה ׳שלום׳ באות עברית או לאטינית, המעידה גם היא על דתם של הקבורים. שכיחה ביותר היא צורת המנורה בעלת שבעת הקנים, הסמל היהודי של אותה תקופה, המצוי לרוב בבתי־הקברות שבארץ־ישראל ואיטליה! היא מתנוססת בכניסה למערות־קבורה וליד הכתובות, ולעומתן נמצא בקמרת נר נוצרי עם דמות ישו והצלב, ומנורה הפוכה, סמל היה­דות שנוצחה.

סמל המנורה נתגלה בקירינאיקה פעמיים במקומות בולטים, שלא בקשר עם קברים. אפלבאום רוצה לראות בזה מעין נס פוליטי של התמרדות. מצאנו גם את המנורה חרותה על עמוד, שעליו הכתובת! Deus Abraham Deus isac], בהנשיר פוארה (SuPP1.16701) בגבול בין תוניסיה לאלג׳יריה, כלומר רחוק מאוד מקירינאיקה .

בכתובות נתקלים אנו לפעמים בשם שמים בצורות שונות! אולם אין דבר זה מוכיח עדיין על יהדותם של הנזכרים בכתובות, כפי שניווכח להלן.

חיי הדת

הכרנו למעלה את בית־הכנסת של נארו׳ ואת הנדבנים שתרמו את הפסיפסים לקישוט הבית. בין אלה נמצאה גם הנערה יוליה. מכאן שגם הבנות נתחנכו לדת יהודית ובוודאי גם לחכמה יוונית. דווקא באפריקה נפוץ היה חינוך הבנות. בכתובות הפסיפס של בית־כנסת זה מדובר על ה־׳instrumenta׳, כלומר ספרי־ התורה, וייתכן גם כתבי־קודש אחרים, שהיו במקום. באפריקה מצויות היו גם ספריות חילוניות, אמנם לא כל־כך גדולות כמו באזורים אחרים של האימפריה.

ידוע לנו, כי בסיטיפיס היה בית־כנסת (מם׳ 8499). מהסיפורים על קדושות נוצריות, מארקיאנה וסאלסה, נודע לנו דרך אגב גם על קיום בתי־כנסת בקיסריה ובטיפאסה. בודאריוס  המסית את ההמון נגד מארקיאנה הוא הארכיסינאגוגוס, ואם יש ראש בית־כנסת או אב בית־כנסת בוודאי שיש גם בית־כנסת. במעשה סאלמה הקדושה נאמר, שבית־הכנסת בטיפאסה הוקם במקום מקדש אלילי! לאחר זמן הפכו הנוצרים את בית־הכנסת לכנסיה, על אף התנגדותם העזה של היהודים. יש ללמוד מכאן׳ כי בית־הכנסת בטיפאסה עמד במקום מכובד והיה בניין שכדאי היה להילחם עליו. טרטוליאן מתאונן, כי בתי־הכנסת היהודיים הם מקור הרדיפות של הנוצרים. הוא התכוון ללא ספק לתעמולה האנטי־נוצרית המתנהלת בהם, אבל גם להדרכה ולהוראה, שהיו מקבלים היהודים, כדי שידעו מה להשיב. אבל על טיבה של הוראה זו ועל צורותיה לא נודע לנו ממקורות יהודיים מקומיים ולא כלום .

מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה הוא שחיי הדת של הפזורה קשורים היו בארץ־ישראל ובבית־המקדש בזמן שהיה קיים. ואמנם, הקשרים בין קיריני, קרתיגני ואפריקה כולה ובין ארץ־ישראל חזקים היו למדי. יאסון איש קיריני עלה לארץ־ישראל בימי התקוממות החשמונאים וחיבר ספר  עליה בחמישה כרכים. כבר קראנו, כי אנשי קיריני התלוננו לפני הקיסר אבגוסטוס על שצורריהם ביקשו לעכב את משלוח מחצית השקל לבית־המקדש, והם זכו בדינם והוצאה פקודה המבטלת את הגזירה.

בוודאי מקרה הוא, כי רק במעשי השליחים (ב, ז) נשמד זכרם של יהודים מחבל לוב, שעלו לרגל לבית־המקדש. היה להם גם בית־כנסת על שמם בירושלים (שם ו, ט). בין העולים לרגל היו כאלה שהשתקעו בירושלים, כאותו שמעון הקיריני, שעליו מסופר באוונגליון, כי בא לתומו מהשדה ואילצוהו להשתתף במעשה הצ­ליבה. לא נתפלא שנתגלתה בארץ־ישראל מצבת־קבורה (ביוונית) של ׳ראובן בן יעקב׳ מאנשי הפנטאפוליס. וכבר שמענו על ההשערה, כי ייתכן שבין המתיישבים בקיריני היו גם אגשים מארץ־ישראל. ייתכן שדווקא בשל קשריהם של אנשי קירינאיקה עם ארץ־ישראל מצאה שם התעמולה הנוצרית קרקע נוחה — אולי במיוחד בין המתייהדים.

Le château de Cambous

Le Chateau de CambousC’est ainsi que les représentants de la S.C.I. des Rhuets, Mme Denise Klotz, épouse de Simon Lévitte (que nous avons déjà vu intervenir pour Julhans et Cambous), domiciliés 76 rue de Bonaparte à Paris (6e)

, et M. Maurice Allouche, publiciste, domicilié 164 rue Legendre à Paris (17e), font vente le 19 mars 1959 du château et du domaine des Rhuets à une fédération de prisonniers de guerre et ancient combattants (F.N.C.P.G. – CA.T.M.) .

Cette vente de 1959 portait sur un peu plus de 53 ha de terres, incluant le château, les communs, la ferme des Blanchins, prairies, friches, bois et étant, le tout pour 5 millions de francs.

En 1962, ce château devenait un Centre de pré-orientation et de rééducation professionnelle qui dispose aujourd’hui d’un site Internet où l’Aliyah des jeunes n’est évoquée qu’en quelques lignes.

Les mémoires de Denise Gamzon (1909-2002), née Lévy (alias Pivert  dans la résistance),épouse en 1930 de Robert Gamzon (alias Castor ), disponibles sur Internet , y font référence en quelques lignes, évoquant en 1949 le grand jardin maraîcher et les champsdes Rhuets qui étaient alors le prélude aux travaux agricoles qui attendaient les migrants pour Israël, dans le cadre de leur hakhchara

 (préparation) préalable en France.Quelques anciens viennent aujourd’hui, de temps à autre, visiter les lieux.

Un ancien de l’Aliyah des jeunes, M. Emmanuel Bibas, revient en 2010 à Cambous (Coll.auteur)A droite, le jeune Emmanuel Bibas, en mai 1956 à Haïfa, peu après son passage àCambous (Coll. Bibas)

Cambous : un « vrai desert », une –  pension de vieux

Des graffitis et dessins en tous genres décorent encore de nos jours les murs des bâtiments subsistants, pour certains ruinés, pour d’autres en bon état et même habités, de ce qui fut jadis le camp militaire (1942-1950) puis le camp juif (1950-1957) de Cambous.Ceux de Julhans ont par contre disparu, comme nous le précisaient fin 2009 les occupants des lieux lors de notre rapide passage sur le site.

On y trouvera ainsi à Cambous, au-dessus d’une fenêtre, une ancienne devise militaire : Union, Force, Courage, comme un texte, assez peu lisible, du 28 mai 1957, d’un certain Beniamin Madayner, des étoiles de David, des drapeaux israéliens, des portraits de jeunesfemmes, etc., parfois très estompés et délavés, ou bien encore parfaitement lisibles et révélant de temps à autre une adresse graphique remarquable.

Pour certains, comme nous l’avons vu plus haut pour des écrits obscènes, on manie aussiles textes à double sens…Par ailleurs, on retrouvera aujourd’hui sur le réseau Internet (forums dafina.net ou terredisrael.com

. les témoignages de quelques anciens pensionnaires de ce Centre juif de Cambous.

Leur mémoire d’aujourd’hui est cependant parfois défaillante et très approximative.Ainsi, l’un des participants à cette vieille épopée des années 1950-1957, qui séjourna àCambous, « très exactement de janvier à juin 1956 pour immigrer en Israël », gagnantalors «

 Atlit, à environ 25 km de Haïfa », écrit en août 2006, sous le pseudonyme

Sion, en parlant du château :

 je crois qu’il appartenait à la maréchale De Lattre de Tassigny

On sait qu’il n’en était rien, pas plus que ce château ne fut jamais la propriété personnelle d’Eleanor Roosevelt comme d’aucuns ont pu l’écrire également.

הלאומנות הערבית ומעמד הד׳ימי – הד'ימים – בני חסות – בת – יאור

הלאומנות הערבית ומעמד הד׳ימי%d7%94%d7%93%d7%99%d7%9e%d7%99%d7%9d-0001

למרות מניעיה השונים והמרובים ומקורותיה המגוונים, ואפילו הקוסמופוליטיים, הלאומנות הערבית כיום היא תנועה מדינית החותרת לחדש את ההגמוניה הערבית על-פי דוגמת הממלכה הערבית-המוסלמית של הח׳ליפים — ממלכה שקמה מכוח סיערוב של אדמות הד׳ימים ושיעבודם של העמים הילידים. מבחינה רעיונית והיסטורית קשורה אפוא הלאומנות הערבית במושגי הג׳האד והד׳ימה. ולפי שהערבאות משמשת כלי לערכי האסלאם, אין מקום לתמוה על כך שהלאומנות הערבית ופן-אסלאם חופפים הם ופעמים מתנגשים, בגלל השוני ברכיביהם. בספטמבר 1968, בוועידה הרביעית של האקדמיה לחקר האסלאם, שנערכה באוניברסיטת אל־אזהר שבקאהיר, חזרו והכירו במעמדו הקיים־ועומד של הד׳ימי.

וכך אמר שם חכם־דת אחד דגול:

אפשר לומר שהם נתינים שאינם מוסלמים, ולפיכך עלינו לדאוג להם. בקבוצה זו מונים את היהודים, הדרים בכמה מדינות מוסלמיות שראשיהן, יחד עם בעלי־שררה שבהן, מזכים אותם בידידותם ומגוננים עליהם מפני המוני המוסלמים. אך למגיניהם של היהודים אנו אומרים כי הללו בהכרח הם ד׳ימים, שמעלו באמנה שעל־פיה ניתנה להם חסות… האנשים האלה הפרו את בריתם והפרו את התחייבויותיהם. בתנאים אלה איך נוכל לקיים את חובתנו ולהגן עליהם?

הנה, אם על־פי השריעה עדיין נחשב היהודי בחזקת ד׳ימי בחברה הערבית של זמננו, הרי בהכרח אותה הלכה עצמה מחייבת שגם הנוצרי הוא ד׳ימי: ואם כך הוא, הרי אי־אפשר שיהיו שווים בזכויותיהם למוסלמים.

תהליך האוסמוזיס בין הערבאות לאסלאם, שעליו מדבר אחמד בן בלה, אינו מבשר דווקה עתיד של חירות וזכויות שוות לנוצרים ה״ערבים״. הם קיוו בזמנו לגלות צורה של טמיעה שטחית בדמוקרטיה ערבית חילונית, שעדיין לא באה לעולם, אך במדינה מוסלמית אף לא ייחשבו ערבים, שהרי מאז־ומתמיד אין ערבי יכול להיות אלא מוסלמי (ראה תעודה 3).

נשיא לוב, הקולונל קדאפי, הכריז ב־1980, בתשובה על שאלה בדבר גורלם של עשרת מיליוני הנוצרים היושבים בארצות ערביות:

  1. הנוצרים הלכו בדרך־לא־דרך וחובה עליהם לשנות את ארחותיהם, במידה שבאמת־ובתמים הם ערבים.
  2. אבל אין ספק ביחס לזהותם הערבית. —אם כך, הם חייבים להתאסלם.

אולם, אם לא יאבו להמיר את דתם, הרי ההיסטוריה הערבית־המוסלמית כבר פתרה את הבעיה הזאת: היא תמציא להם את המעמד המסורתי, הבדוק־והמנוסה, של ד׳ימים.

הערכים המסורתיים של ה״אומה״, החוזרים ומונחלים במסגרת הלאומנות הערבית, מנציחים אפוא בעת החדשה את הסתירה בין השאיפות התרבותיות והלשוניות של העמים הטרום־ערביים לבין הפן־אסלאם. המאבק נטוש על צדדים שונים של חיי־הדת כגון חופש הפולחן, מעמדם של בניינים דתיים, עריכת תהלוכות, שימושם של פעמוני כנסיה, עשיית־נפשות, המרות־דת, כפירה־בעיקר, נישואי־תערובת וזכויות־ירושה, וכן על שאלות של שוויון בפני החוק ואפשרויות תעסוקה.

לא כאן המקום לעמוד בפירוט על נחשול האלימות ששטף את כל המזרח הקרוב והתיכון ואת המגרב לאחר מלחמת־העולם השניה. שנאת־הזרים, שבאה לאחר הדה־קולוניזאציה, הפיחה חיים חדשים במסורות הישנות של הד׳ימה, שבאו על ביטוין בלשון הלאומנות הערבית החדשה, שלגביה התבטאה מחיקת התוצאות המשפילות של הקולוניאליזם האירופי בעיקר בביטול החירויות והזכויות שהשיגו קיבוצי הד׳ימיס בעבר, בתחומי הדת והתרבות, הודות להתערבותה של אירופה. הד׳ימה המוסלמית התחלפה עתה בד׳ימה הערבית.

האומה המוסלמית נעשתה אומה ערבית, ואילו הקיבוצים הלאומיים המזרחיים הטרום־ערביים שבו־הופיעו בקיבוצים לאומיים של ד׳ימים. הסיכסוך הישראלי־הערבי נתן פורקן לשנאה הכבושה, שקודם־לכן נבלמה משך זמן קצר בלבד על־ידי הקולוניאליזם האירופי. אם תחילה היתה מתפרצת לפרקים כמין קדחת חוזרת, הנה בשלהי שנות ה־30 הגיעה לשיא והעירה בהמונים מחדש תוקפנות עתיקת־ימים נגד הד׳ימים. בגלל שרשים אלה בפסיכולוגיה של המוני־העם, היה גילוי זה מדכדך כל־כך בתפוצתו הנרחבת בעולם הערבי כולו. היו ממשלות — במארוקו, בתוניסיה — שניסו לשים סכר לנחשול הקנאות העממית, אולם בלוב, מצרים, סוריה ועיראק הסיתו השלטונות עצמם את האספסוף, שדמאגוגים כבר שילהבו אותו ממילא.הלאומנים הערבים, שהתירו את רצועת הרגשות הקיבוציים האלה, דיברו בלשון                     השנאה והבוז של דורות־עברו, אך הואיל והרדיפות האלו הבאישו את ריח ארצותיהם                                                                           

ברחבי תבל, חזרו אחרי־כן וביקשו להגשים את העקרונות של מָווארדִי (ראה תעודה                         

5). רוב היהודים, שכל רכושם נלקח מהם, אולצו, באמצעי־כפייה בלתי־רשמיים בעיקרם, לצאת את הארצות הערביות. מאוכלוסיה של קרוב למיליון נותרו כיום   20,000 בלבד — מהם כ־5,000 בסוריה, שבה עודם מוחזקים כבני־ערובה. כך נעלמו כמעט לגמרי מן המזרח התיכון ואפריקה הצפונית הקהילות היהודיות הטרום־מוסלמיות, שהואשמו בהתמרדות נגד הד׳ימה הערבית.

הבדלים ניכרים יש כיום במצב המיעוטים הדתיים במדינות המוסלמיות. בטחונם וחירויותיהם מתחזקים ככל שנחלשת שליטת הדת או הלאומנות הערבית על הפוליטיקה. כך אירע במיוחד בתורכיה שלאחר מוצטפא כמאל אתאתורך (1923 והלאה). באיראן בימי השאה ריזה פהלוי ובנו מוחמד ריזה(1978-1925), ובאחרונה, סמוך לסוף תקופתו של סאדאת, ככל שניתקה מצרים מן המעגל הערבי ונקטה קו ריפורמיסטי שהלם יותר את תולדותיה, את האינטרסים שלה ואת התפיסות המודרניות של קיום־צוות בשלום בין לאומים. אי־היציבות המאיימת במחצית השניה של המאה ה־20 על ארצות אלו יש בה כדי להזכיר אותן תקופות של מאבק, במיוחד במאה הי״ט, שבהן נפתלו כוחות התמורה והקידמה המוסלמיים עם המגמות המסורתיות, העוינות כל חידוש. כבעבר כך גם בעתיד יהיו גורל העדות הלא־מוסלמיות ומידת התוקפנות של מניעי הג׳האד תלויים בשאלה איזה משני הצדדים האלה יכריע את הכף.

במצב הנוכחי כל הנסיונות לחילון הלאומנות הערבית, שנעשו על־ידי הנוצרים שבדאר אל־אסלאם — אלה הנתונים בסכנה בלתי־אמצעית, אלה הצפויים עוד יותר מישראל לירידה למעמד של ״ד׳ימיות״ — נראים אוטופיים. דבר זה ברור היה בתכלית למן ראשיתו של הסיכסוך הלבנוני הממושך, שבו התקיף אש״ף — כחוד־החנית של הלאומנות הערבאית — את המארונים בשם הערבאות. אש״ף, הרואה עצמו חלוץ הערבאות, מציב לעצמו כשליחות את המאבק נגד כל תנועת־שיחרור לא־ערבית במזרח הקרוב. כך נמצא, מצד שני, שהנוצרים־הלבנונים והישראלים נמשכו זה אל זה בכוחם של קשרים עתיקי־ימים, שנותקו רק מחמת חולשתם של שני הקיבוצים האתניים האלה והסתגלותם למצבים שאיימו עליהם בכליה.

אבו־יוסף (נפי 798), כתאב אל־ח׳ראג׳ -דיני מלחמה לפי חוקי האסלאם – בת יאור

סדרי קרבבת יאור

נראה הדבר כי הרעיון המניח ביותר את הדעת ששמענו בקשר לזה הוא שאין כל מניעה לשימושו של נשק כלשהו כנגד עובדי־עבודה־זרה, לחניקתם ולשריפת בתיהם באש, לגדיעת עציהם ומטעי תמריהם ולהרעשתם כבליסטראות, אולם בלי לתקוף במזיד נשים, טף או זקנים באים־בימים! שעם זאת יוכל אדם לרדוף אחר הנמלטים, לעשות כלה בפצועים, להרוג שבויים שאולי יהיו מסוכנים למוסלמים, אך כל זה חל רק על מי שעלה תער על סנטרם, כי האחרים ילדים הם שאין להרגם. אשר לשבויים המובאים לפני האמאם, יבחר הלז להוציאם להורג או לחייבם בתשלום כופר, כטוב בעיניו, ובלבד שתהיה בחירתו הכדאית ביותר למוסלמים והנבונה ביותר לאסלאם. הכופר אשר יושת עליהם לא זהב יהיה ולא כסף ולא סחורה אלא רק תמורתם של שבויים מוסלמים.

עובדי־עבודה־זרה בערבית אַהֵל אל־שִרךּ – أهل الشرك – , הפוליתאיסטים, ״המשתפים״, העובדים לאלים רבים.

כל אשר יביאו המנצחים למחנה, וכל נכסי קרבנותיהם ורכושם, יהיה פיא, אשר יחולק לחמישה חלקים. מנה אחת תותן למנויים בספר הקדוש ושאר ארבע המנות תחולקנה בין החיילים אשר לקחו את השלל בשיעור שתי מנות לכל פרש ומנה אחת לכל רגלי. אם ייכבש איזה שטח, יהיה ביד האמאם להחליט מה הדרך הטובה ביותר שיבוֹר לו לטובת המוסלמים: אם יחליט להניחו, כמעשה עומר אבן אל־ח׳טאב, שהניח את הסַואד [עיראק] לילידי־הארץ — תושבי המקום — חֵלף הח׳דאג' רשאי הוא לעשות כן: ואם יחשוב כי יש להניחו למנצחים, וחילק את האדמה ביניהם אחרי נכותו חמישית אחת. נוטה אני לחשוב שאם בדרך הזאת ינהג, לאחר שינקוט את אמצעי־הזהירות הנחוצים למען טובת המוסלמים, הרי המעשה כשר. (עמי 302-301)

אשר לי, הנה אני אומר כי בידי האמאם להחליט באשר לשבויים: אם יראה כי עדיף הדבר לאסלאם ולמוסלמים, רשאי הוא להוציאם להורג או להחליפם בשבויים מוסלמים. (עמי 303-302)

כי יצורו המוסלמים על מעוז אויב,*** והנצורים ייכלאו בקבלם עליהם מראש את החלטתו של בורר אשר נקבו בשמו, והיה אם יחליט האיש הזה כי לוחמיהם יומתו ונשיהם וטפם יילקחו בשבי, והיתה ההחלטה הזאת כשרה. כך החליט סעד בן מועאד׳ באשר לבני־קוריט׳ה [שבט יהודי בערב].**** (עמי 310)

*** מי שנמנה עם ״אַהֵל אַל־חַרַבּ״, לא־מוסלמים שהמוסלמים חייבים להילחם בהם ולצרף את ארצם לארץ האסלאם.

**** השבט היהודי האחרון שנותר במדינה לאחר הגליית שני השבטים האחרים. מוחמד לחם בשבט זה ולאחר כניעתו הוציא להורג את כל לוחמיו, כ־900 במספר, ומכר את הנשים והילדים לעבדים (שנת 626). את גזר־דינו של השבט הפקיד בזי סעד בן מועאד׳, שעמד למות מפצע־קרב. סעד בן מועאד׳ היה לשעבר בעל־בריתם של בני קוּרַיְטָ׳ה.

 

החלטת הפוסק הנבחר, אם אינה מדברת במפורש על הריגת לוחמי האויב ושיעבוד נשיהם וטפם אלא היא קובעת מס־גולגולת, כשרה תהיה גם היא; אם יותנה בה כי ייקראו המנוצחים להתאסלם, אף אמנם יקבלו עליהם את האסלאם, גם אז תהיה בת־תוקף, ועל כן יהיו הם מוסלמים ובני־חורין. (עמי 311)

[…] לאמאם הוא להחליט איך ינהג בהם והוא יבחר את הטוב לדת ולאסלאם: אם לפי דעתו הריגת הלוחמים ושיעבוד נשיהם וטפם טובים יותר לאסלאם ולחסידיו, כך ינהג, ועשה כדוגמת סעד בךמועאד׳; לעומת זה, אם ידמה בנפשו שכדאי יהיה יותר לכפות עליהם ח׳ראג׳ וכי כך עדיף למען הגדיל את הפיא, המחזק את כוחם של המוסלמים כנגדם וכנגד שאר עובדי־עבודה־זרה, ונקט את הצעד הזה כלפיהם. הלא אמר אללה בספרו: ״[הילחמו באלה…] עד שייכנעו וישלמו לכם ג׳זיה לפי יכולתם כשהם מושפלים״(קוראן ט, 29), והלא קרא הנביא לעובדי־עבודה־זרה להתאסלם או לשלם את מס־הגולגולת, אם ימאנו, ועומר אבן אל־ח׳טאב, אחרי הכניעו את יושבי הסואַד, לא שפך את דמיהם אלא עשאָם מס־עובד? (עמי 312).

אם נכונים יהיו להיכנע ולקבל מראש את החלטתו של מוסלמי שיבחרו הם יחד עם אחד מתוכם, יש להשיב את פניהם, שהרי לא יעלה על הדעת שיפעל מאמין בעצה אחת עם כופר על מנת להחליט דבר בענייני־דת. אם בשגגה ייאות בא־כוחו של המפקד ושני האנשים יציעו גזר־דין, לא יתן האמאם תוקף לגזר, אלא אם יקבע כי יהיו האויבים למס־עובד או יתאסלמו. והיה אם יקבלו את האסלאם הריהם בני־חורין, ואם יקבלו עליהם מעמד של ד׳ימים הרי כך יתקבלו, ולא יהיה צורך בהחלטה מיוחדת [של הח׳ליף]. (עמי 315-314)

אבו־יוסף (נפי 798), כתאב אל־ח׳ראג׳

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 122 מנויים נוספים

אוקטובר 2016
א ב ג ד ה ו ש
« ספט   נוב »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר