ארכיון יומי: 13 באוקטובר 2016


טללי אורות בתורת רבנן ״אור החיים״ הק׳ – חג הסוכות.מאת: הרב משה א. שמיר.

טללי אורות בתורת רבנן ״אור החיים״ הק׳ – חג הסוכות.Asilah

מאת: הרב משה א. שמיר.

״חג הסוכות תעשה לך…

ושמחת בחגך והיית אך שמח״ (דברים ט״ז, יג-טו). 1ולקחתם לכם ביום הראשון… ושמחתם לפני ה׳ אלוקיכם ♦♦♦ (ויקרא כ״ג מ).

מהות השמחה בחג הסוכות. ״אור זרוע לצדיק – ולישרי לב שמחה״ (תהלים צז יא).

האור המסמל את הצדיק, והשמחה המסמלת את ה-ישרי לב, מסמלים את חגי תשרי: בעקבות אור התשובה אותו זרענו בראש השנה וכיפור, {לכך, הפס׳ הנ״ל פותח את תפילת כיפור}. זוכים אנו לשמחה בחג הסוכות – בבחינת "והיית אך שמח".

הקשר הפנימי ביך חגי תשרי: "תקעו בחודש שופר בכסה {ר״ה וכיפור} – ליום חגינו" {סוכות ושמחת תורה} (תהלים פ״א ל). בראש השנה: אנחנו ממליכים עלינו את הקב'יה ע"י מלכויות, זיכרונות ושופרות.

ביום כיפורים: הנשמה מתפרצת להידבק בקב'יה. חג הסוכות: ביטוי לאמונה בקב"ה ע"י שמחה, בבחינת "צילא דמהמנותא" (הזוהר הק׳). שמחת תורה: הקשר העמוק שלנו לתורה – ע"י שמחה וריקודים בספרי תורה".

א. שילוב הוי-ה ואדנות במצות סוכה.

ס-וכ-ה = סה = אדנ-י {65} + וכ = הוי-ה {26} = 91. [דרשות רבנו אוה"ח הק' שקובצו בספר "מאור החיים", מאת רבי משה פרנקו, תלמידו].

רבנו "אור החיים" הק' אומר על חשיבות מצות הסוכה:

"וסוד הסוכה והחג הם פלאי פלאים, אבל אומר לכם מעט כדי שתדעו שהסוכה אינה מה שאתה רואה בעיניך שהם

קנים והדס, אלא תיבת "ס-וכ-ה" היא ממש שם הוי-ה ואדנות". היא רומזת לשילוב בין הוי-ה {26} לאדנות {65}.

באמצע המלה סוכה, מופיעות האותיות כ"ו {26}. בראש המילה ובסופה – ס"ה {65}, דבר הרומז לשילוב הוי-ה ואדנות".

את השילוב הזה אנו מכוונים בברכות, בבחינת הכתוב: "ה' בהיכל קדשו…" (חבקוק ב, כ. תהלים י"א, ד): "ה' = {הוי-ה = 26} 1 ב-היכל = {סה = 65} קדשו…". כלומר, הסוכה מבטאת את שמו של הקב"ה ישתבח ויתעלה.

השימוש בדימוי "היכל" ע"י דוד המלך והנביא חבקוק, לא מקרית. כמו שספר תורה נשמר בתוך ההיכל מפאת קדושתו,

כך שם ה', נהגה בשינוי ע"י אדנות, מפאת קדושתו.

סבא דמשפטים הרה"ג והמשורר רבי משה אדהאן ע"ה, ששימש כאב בית הדין במכנס, וחי בתקופה בה שימש רבנו

אוה"ח הק' כראש ישיבה בעיר השכנה פאס, התייחס גם הוא למשמעות הקבלית של ארבעת המינים, ושל הסוכה, וכך 1 הוא כתב בשירו המפורסם לחג הסוכות: "סוכה ולולב לעם סגולה – יחד ירונו ישאו תהילה":

"ישמח ישראל בצל סוכתו / יסתופף יחסה תחת אברתו /
השם ככתבו וכקריאתו / כמספר ס ו כ ה, מספרו עלה" – – –
כלומר, המלה ס ו כ ה [בגימטריה], שווה – – – 91 כשילוב הוי ה + אדנות. –
בשיר, הוא מדמה את ג' בדי ההדס לשלושת האבות [חסד, גבורה ותפארת]. את ב' בדי הערבה למשה ואהרן [נצח והוד].
את האתרוג לדוד המלך [מלכות]. את הלולב [יסוד] ליוסף שזקף קומתו נגד עשיו. כלומר, הם מסמלים את שבע הספירות.

רבנו אוה"ח הק' ממשיך ואומר ששבעת ימי חג הסוכות הם, כנגד שבעת החגים: פסח, שבועות, סוכות, יום טוב, שמיני
עצרת, ראש השנה וכיפור, וכנגד שבעת האושפיזין של חג הסוכות ("מאור החיים" לרבי משה פרנקו, תלמיד רבנו אוה"ח הק').
רבנו "אור החיים" הק' מצא סימוכין לאושפיזין עילאין ע"פ הפסוק: "בסוכות תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל –
ישבו בסוכות"(ויקרא כ"ג מב). רבנו שואל מדוע בתחילת הפסוק נאמר "תשבו" בלשון נוכח, ואילו בהמשך נאמר "ישבו"
בלשון נסתר. תשובתו ע"פ (הזוהר ח"ג קג): הקב"ה שולח תחילה את שבעת הצדיקים היושבים לצדו לסוכות בני
ישראל, ולכן נאמר "תשבו", ורק אח"כ נאמר "ישבו" לגבי בני ישראל הנכנסים לסוכה(רבנו אוה"ח הק' ויקרא כד, ב).

בעצם, מצוות סוכה דומה למצות ארץ ישראל, שגם בה אנו יושבים, הולכים, ישנים, אוכלים ושותים. כמו כן, קיום מצוות
סוכה בשלמות, נעשה בעיקר בארץ ישראל בבחינת הכתוב: "ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון" (תהלים ע"ו ג). –
את מצות סוכה ניתן לקיים בשלמות בבחינת "בשלם סוכו" בעיקר, כאשר גרים בא"י "ומעונתו בציון". – –
ברובד עומק פשט הפסוק, דוד המלך אומר שבירושלים ["בשלם"], שוכן בית המקדש הדומה לסוכה ["סוכו"], ואילו בית
המקדש המכונה "מעון", שוכן בציון "ומעונתו בציון". ["מעון" = הרקיע השלישי מלמעלה למטה שבשבעת הרקיעים] (חגיגה יב).
גם התרגום מתרגם כך: "והווה בירושלם בית מקדשיה, ומדור בית שכינתיה קודשיה בציון". )"מכתם לדוד" על ספר תהלים
לרה"ג דוד שלוש ע"ה הרב הראשי לנתניה, אצלו שימשתי בראשית דרכי כראש הלשכה(. –
בחו"ל כמו באירופה, רוסיה וכו', יורדים גשמים בתקופה הזו, וקשה לקיים את מצות ישיבה בסוכה.
גם הטהרה במקוה נכנסת לאותה קבוצה, כאשר מי המקוה מכסים את כל הגוף כדברי רבי עקיבא:
"אָמַר רַבִּי עֲקִּיבָא, אַשְׁרֵיכֶם יִּשְׁרָאֵל, לִּפְׁנֵי מִּי אַתֶם מִּטַהֲרִּין, וּמִּי מְׁטַהֵר אֶתְׁכֶם, אֲבִּיכֶ ם שֶבַשָמַיִּם, שֶנֶאֱמַר: "וְׁזָרַקְׁתִּי
עֲלֵיכֶם מַיִּם טְׁהוֹרִּים וּטְׁהַרְׁתֶם" (יחזקאל לו כה). וְׁאוֹמֵר: "מִּקְׁוֵה יִּשְׁרָאֵל יְׁ י" (ירמיה יז יג). מַה מִּקְׁוֶה מְׁטַהֵר אֶת הַטְׁמֵאִּים,
אַף הַקָדוֹש בָרוּךְ הוּא מְׁטַהֵר אֶת יִּשְׁרָאֵל (יומא פרק ח ט).

האושפיזין עילאין קדישין של רב המנונא סבא.
מבצע האושפיזין העכשווי "סוכה על הדרך". –
הזוהר הק' מספר על רב המנונא סבא שנהג להזמין אורחים עניים לסוכתו. בכניסתו לסוכה, היה מכריז ואומר: "עולו
אושפיזין עילאין, עולו אושפיזין עילאין מן העולם הבא". אחד מאורחיו העניים שאל אותו: "רבי, אנשים פשוטים ועניים
אנחנו, ומקומנו בעולם הזה, אל מי אתה מתכוון כאשר אתה אומר "אורחים מן העולם הבא"? השיב לו רב המנונא: אלו
שבעת האושפיזין שיורדים אלינו מן השמים: אברהם, יצחק, יעקב, יוסף, משה, אהרן ודוד המלך. התפלא האורח: אם יש
לך אורחים יקרים מהעולמות העליונים, מה אתה צריך אותנו? ועוד, אתה מאכיל אותנו ומספר לנו דברי תורה, איך תוכל
להתפנות גם לאורחים העליונים? רב המנונא השיב לו: רק בזכותכם הם מגיעים לסוכתי. אם הם לא רואים אורחים
עניים בסוכה, הם קמים ויוצאים, ואוי לו לאדם שהאושפיזין עוזבים את סוכתו (זוהר פרשת אמור).
מסר חשוב: בבואנו לסוכה המסמלת את הקב"ה, ובה מסובים האושפיזין קדישין, עלינו לנהוג ביראת כבוד ורוממות א ל, –
ולהזמין אורחים ועניים לסוכה.
כיום מתקיים מבצע "סוכה על הדרך" בו נרשמים בעלי סוכות המוכנים שהסוכה שלהם תשמש אורחים מטיילים
החפצים לאכול בסוכה. הפרסום נעשה באתר תחת השם "סוכה על הדרך", עם כתובות בעלי הסוכות.

  • מצות השמחה בחג הסוכות.

"השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת הא-ל שציווה בהן –

                       עבודה גדולה היא" (הרמב"ם בהלכות סוכה ח ט"ו).

    "רק לשמוח יש, רק לשמוח יש" – (רבי נחמן מברסלב שיום ההילולה שלו בסוכות).

 

רבנו הרמב"ם מדגיש בהלכות סוכה (ח ט"ו): "השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת הא-ל שציווה בהן – עבודה גדולה היא". יש צורך לעמול בעבודת ה', כדי לזכות בשמחה אמתית בקיום מצוות חג הסוכות.

חג הסוכות המכונה גם חג האסיף, מאסף לתוכו את שני מחזורי המועדים: הן את מחזור הרגלים – חג הפסח וחג השבועות [חסד], והן את מחזור הימים הנוראים – ראש השנה ויום הכיפורים [גבורה, דין], ויוצר בניהם הרמוניה, דוגמת יעקב אבינו עמוד התפארת המאזן בין אברהם אבינו עמוד החסד [רחמים], ליצחק אבינו עמוד הגבורה {הדין}, ויוצר מעין מנורה בת חמשה קנים ובסיס. מצד ימין, ניצבים פסח ושבועות, מצד שמאל, מזדקפים להם ראש השנה ויום הכיפורים. בקנה האמצעי עומד חג הסוכות, ואילו בבסיס המנורה, יושב לו איתן "שמחת תורה" המחזיק, מחזק וחותם  את שאר החגים. בחג הסוכות ובשמחת תורה, מצטלבים ראש השנה ויום הכיפורים שהם בבחינת דין, והמועדים: פסח ושבועות שהם בבחינת חסד על פי תורת רבנו האר"י הק'. המקור לכך הוא בכתוב: "תקעו בחודש שופר בכסה – ליום חגינו" (תהלים פ"א ד). האורות הנעלים והמכוסים "בכסה" שהם ראש השנה ויום הכיפורים, מתגלים בחג הסוכות – בבחינת "ליום חגינו", המאיר כמו אור יום = "ליום חגינו".

חג הסוכות משופע בשמחה, ועל כך יעידו שלושת הפסוקים הקשורים לסוכות:

 הראשון: "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר, כפת תמרים, וענף עץ עבת וערבי נחל –  ושמחתם לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים" (ויקרא כג, מ).

 השני: "חג הסכות תעשה לך שבעת ימים… ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך" (דברים טז יד).

השלישי: "שבעת ימים תחג לה' אלוקיך… – והיית אך שמח" (דברים טז, טו).

ה"בן איש חי" לומד מכך שיש לקיים כל מצוה בשמחה. אחרת, זה פוגם בשלמות המצווה. מי ייתן ונזכה לשמוח כדברי שירו של רבי נחמן מברסלב: "אסור להתייאש, לא להתייאש. אם הגיע זמן קשה – רק לשמוח יש, רק לשמוח יש".

ב. הקשר בין השופר בר"ה – לסכך הסוכה"

והקשר בין "ענני הקטורת" בכיפור – ל"ענני כבוד" בסוכות.

 

 בראש השנה תקענו 100 קולות בשופר. מתוכם 60 תקיעות, 20 שברים, 20 תרועה, דבר הרמוז במלה "סכך":  ס = 60 . כ = 20.  ך = 20. = 100. דבר המשקף את הקשר בין ראש השנה לחג הסוכות הבעל"ט.

בנוסף לקשר המספרי, ניתן לומר שכמו שהסכך ממוקם למעלה, ודרכו ניתן לראות את גדולת ה' בבחינת הכתוב "השמים מספרים כבוד א-ל, ומעשה ידי מגיד הרקיע" (תהלים י"ט ב), כך גם דרך קולות השופר העולים למעלה, אנחנו מתעוררים לתשובה בבחינת "אם יתקע שופר בעיר – ועם לא יחרדו" (עמוס ג, ו).

גם בין כיפור לסוכות, ניתן לראות את הקשר הרעיוני בכך שבזכות "ענני הקטורת" אותם הקטיר אהרון הכהן ביום הכיפורים בקודש הקודשים, זכו בני ישראל לקבל שבעת "ענני כבוד" שליוו אותם במדבר, והפכו אותו עבורם לספינה ממוזגת ללא חשש מפגעי המדבר, החל מהשמש הלוהטת, וכלה בחיות רעות על ארבע ועל שתיים.

גם אנחנו זכינו בחג הסוכות לזכר אותם ענני כבוד, כדברי רבי אליעזר בן הורקנוס לכתוב "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל… אני ה' אלוקיכם", אלו ענני כבוד (סוכה יא ע"ב). רבי עקיבא אומר: סוכות ממש. הטור (או"ח תרכ"ה) הביא את הטעמים הנ"ל, והשו"ע {שם} הכריע כטעם של "ענני כבוד", כדי שנוכל לקיים את המצוה בשלמות בכך שנכוון לטעם המצוה בבואנו לקיים את מצות סוכה.

האדמו"ר מצאנז הרב יהודה יקותיאל הלברשטם זצ"ל מסביר שמטרת ענני כבוד הייתה "מתוך תקוה שדבר זה יעורר אותם להכיר בה' בבחינת – אני ה' אלוקיכם".

אי לכך גם אנחנו, לאחר שביום הכיפורים התפשטנו מעולם החומר ודבקנו בעולם הרוח, אומר לנו הקב"ה: "צא מדירת קבע, ועבור לדירת עראי". כלומר, שנתחיל להפנים שהעולם הזה הוא עראי, ונחשוב על דירת קבע בעולם הבא. הדרך להגיע לכך היא על ידי שמחה בעבודת ה'. זאת אומרת, קיום מצוות מתוך התלהבות בבחינת "עבדו את ה' בשמחה", שמחה של מצוה, ולא שמחה של הוללות. כמו כן, הסתפקות במועט בבחינת סוכה השווה לכל נפש שאינה מבדילה בין עני לעשיר. ידועים דברי חז"ל, שלקדושת הסוכה, יש כוח לטהר את האדם שלא יודח מתחת כנפי השכינה.

 

בחג הפסח, לא מוזכרת בכלל המלה שמחה. בחג השבועות נזכרה השמחה פעם אחת: "ועשית חג שבועות לה'… ושמחת לפני ה' אלוקיך וכו'" (דברים טז י-יא). בסוכות נזכרה שלש פעמים מצות שמחה כפי שהוזכר לעיל.

ההסבר לכך הוא: בפסח עדיין לא נלקטה התבואה. בשבועות התבואה נקצרה, אבל עדיין לא הוכנסה הביתה. בחג הסוכות התבואה הוכנסה הביתה ככתוב: "חג הסוכות תעשה לך… בכל תבואתך ובכל מעשה ידיך" (דברים טז, יג-טו). הסבר נוסף: בפסח הקב"ה הוציא אותנו ממצרים, אבל עדיין לא קבלנו את התורה. בחג השבועות אמנם קבלנו את התורה, אבל עדיין לא קיימנו אותה. מחג השבועות ועד סוכות חלפו להם מעל לארבעה חודשים בהם זכינו לקיים את התורה, לכן מצוה לשמוח. לאחר שבעת "ימי המשתה" בחג הסוכות לקיום התורה, סוף סוף מגיעים ליום "שמיני עצרת", שכידוע הוא מעל הטבע, לכן ביום "שמחת תורה", אנחנו שמחים ורוקדים עם ספרי תורה בבתי כנסת וברחובה של עיר, וזו בעצם פסגת עבודת ה', בבחינת "עבדו את ה' בשמחה…".

 

הזוהר הק' בפרשת אמור מכנה את הסוכה "צילא דמהימנותא", היות והסוכה היא מבנה זמני ולא בטוח, ומעלינו רק סכך דבר המבטא אמונה ובטחון בקב"ה.

מחבר "הפלא יועץ" רבי אליעזר פאפו (אות ס' סוכה) אומר בשם האר"י הק' שאדם השמח שמחה אמתית בסוכות – תהיה לו שנת שמחה.

 

הגאון מוילנא אומר על הכתוב מתוך תפילת החגים: "אתה בחרתנו, אהבת אותנו, ורצית בנו"

"אתה בחרתנו" = בחג הפסח כאשר הוציאנו ממצרים

"אהבת אותנו" = בחג השבועות עם קבלת התורה.

"ורצית בנו" = בחג הסוכות כאשר פרש מעלינו ענני כבוד.

הקב"ה שבחר בנו והוציאנו ממצרים, היה מחויב לתת לנו במדבר את צורכי הקיום הבסיסיים: מן בזכות משה, ומים בזכות מרים. את ענני הכבוד שהם בזכות אהרן, זה בבחינת "מותרות".

"ורצית"מלשון ריצוי ופיוס, היות ואחרי חטא העגל נלקחו מעם ישראל ענני כבוד, והוחזרו להם רק ב-טו בתשרי לאחר הורדת הלוחות השניות ע"י משה רבנו ביום הכיפורים, וציווי בני ישראל לתרום מחצית השקל להקמת המשכן כמסופר בפרשת "כי תשא", ולאחר שאמר הקב"ה למשה: "סלחתי כדבריך". לכן, "ורצית בנו", מופיע אחרי "אהבת אותנו". ואין לך גדולה משמחת הריצוי הבאה אחרי התשובה.

 

רבנו "אור החיים" הק' כותב על כך: "ועל ידי מעשה העגל, שהוא כנגד כל התורה כולה, יסובבו הפרדת השכינה בשרשי בחינת כל נשמות ישראל, "ונרגן מפריד – אלוף" (משלי טז, כח) }. לזה ציווה ה' שיתנו מחצית השקל, שהוא סימן למה שהפרידו הם במעשיהם, לשוב לייחדם יחד. ואמר "זה יתנו": פירוש, יחזור לתת –  סוד מחצית השקל שהפריד. ולזה יכוון כל נותן, ורחמנא לבא בעי – לכוון אל המכוון, לייחד הנפרד והנחלק" כדברי קודשו (ש. כי תשא ל, יג). ולכן העשיר לא ירבה, והדל לא ימעיט, כדי שקיום המצווה תיעשה כרצון

ג. הנקודה הפנימית בחג הסוכות,

השמחה בעבודת ה'.

 

הנקודה הפנימית  המסתתרת מאחורי הפרגוד היא, שבראש השנה נכנסים לדין, וביום הכיפורים נחתמים כדברי רבי מאיר בגמרא, והנה כאשר בני ישראל יוצאים בחג הסוכות כשהם מנענעים ולולביהם בידיהם, ורוקדים מתוך שמחה, סימן שנמחלו עוונותיהם. ידועים דברי חז"ל בנידון: "מי שלא ראה  שמחת בית השואבה, לא ראה שמחה מימיו", כאשר טקס שאיבת המים לניסוך על גבי המזבח ממעיין השילוח, נעשה בתהלוכה חגיגית רבת משתתפים, וגדולי חכמים כמו רבן שמעון בן גמליאל שהיה נוטל שמונה אבוקות של אש ורוקד איתן, ואין אחת נוגעת בחברתה. ישנם עוד סיפורים על גדולי ישראל שפיזזו ורקדו דוגמת דוד המלך שרקד ופיזז בהתלהבות עצומה כאשר העלה את ארון הברית לירושלים. יונה הנביא שאב את נבואתו בשמחת בית השואבה בזכות שמחתו הרבה בשמחת בית השואבה בבית המקדש. הגמרא בסוכה  אומרת שמקורו של הביטוי "בית השואבה" – משם שאבו רוח הקודש, הלוואי עלינו.

גם בימינו, נוהגים בחצרות חסידים ואנשי מעשה לרקוד ולשמוח בליווי תזמורת מידי ערב בימי חול המועד. וזאת על פי "ציווי" מגבוה- ראה את שלושת הפסוקים בנושא מצות השמחה בחג הסוכות שהוזכרו לעיל. מכל האמור לעיל, ניתן להסיק שהקדוש ברוך הוא יתעלה שמו, רואה בנו בניו האהובים בבחינת "בנים אתם לה' אלוקיכם" כדעת רבי מאיר, ודן אותנו לחסד ורחמים לשנה טובה וברוכה ברוחניות ובגשמיות [גשם], ובפרט כאשר אנחנו יוצאים מדירת קבע לדירת עראי מתוך שמחה, ואומרים לו: ריבונו של עולם, קלטנו את המסר: חיינו בעולם הזה הם עראיים, ואילו עיקר השכר הוא בחיי הנצח, לכן נשתדל לעבוד אותך בשמחה, כדברי "בעל צרור המור" בנידון.

ד. "בנים אתם לה' אלוקיכם" (דברים י"ד א).

ארבעת המינים הם ארבעת הבנים המהווים את עם ישראל.

ידועים דברי  רבי מאיר בעל הנס שנקבעו להלכה על פי הרשב"א שלעולם אנחנו נקראים בנים גם כשאנחנו לא כל כך בסדר, בניגוד לדעת  רבי יהודה שחילק בין תקופת היותנו "בנים" כאשר עושים רצונו של מקום, לבין התקופה הנגדית בה אנחנו נקראים "עבדים" ככתוב "כי לי בני ישראל עבדים..". לדעת הגאון רבי יעקב שאלתיאל ניניו איש טבריה עירו של רבי מאיר בספרו "זרע מיעקב", רבי מאיר בעל הנס זכה לאהדה כזו גדולה ורבבות מבני ישראל פוקדים את ציונו הקדוש מידי יום ביומו, וישיבה גדולה בה זכיתי ללמד ולהרביץ תורה שוכנת כבוד לידו, בזכות הפרגון הרב וה"עין הטובה" כלפי עם ישראל בה הצטיין רבי מאיר, ומן הראוי שגם אנו נלך בדרכו ונראה בכל אחד מבני ישראל כבן או אח, וגם אם הוא קצת אובד.  אי לכך ציוו אותנו חכמים לאגוד את  ארבעת המינים ולהציבם מול הלב, ורק אז לנענעם אל מול ששת הרוחות, היות והם מסמלים את ארבע הקבוצות בעם ישראל [דוגמת ארבעה בנים שבהגדה]. לאתרוג, יש ריח וטעם והוא מסמל את איש התורה והמעשה. ללולב, יש טעם [בתמר], והוא מסמל את היהודי שיש בו "טעם התורה", אבל אין לו פנאי לעסוק במצוות. ההדס, מסמל את היהודי השומר תורה ומצוות, אבל אין לו פנאי לעסוק בתורה. הערבה, מסמלת את היהודי שנבצר ממנו ללמוד וגם לקיים מצוות. את כולם אוגדים ביחד ורק אז יהיה מותר לברך בשם ובמלכות.

כנ"ל מידי בוקר בתחילת התפילה, אנחנו אומרים: "והריני מקבל עלי מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך, והריני אוהב כל אחד מבני ישראל כנפשי". זה יכול להיות פקיד, שכן, רב, פועל, וכו'.

  • "שמאלו תחת לראשי – וימינו תחבקני" (שיר השירים).

הקב"ה מחבק אותנו בחג הסוכות. (רבנו אוה"ח הק').

את הפסוק הנ"ל משיר השירים, מבאר האדמו"ר הזקן רבי שניאור זלמן מליאדי בהקשר לימים הנוראים שהם בבחינת "שמאל", כלומר עבודת ה' מתוך יראה ופחד, ואילו חג הסוכות, בבחינת ימין, "וימינו תחבקני", המיוחד בחיבוק הוא שהמחבק לא מאפשר לאהובו לעזוב אותו. שנית, הוא אוהב גם את צדו "האחור" של  חברו. כך הקב"ה מחבק אותנו בחג הסוכות ומוכן למחול לנו בתנאי שנקבל על עצמנו לעובדו בשמחה.

"זמן שמחתנו" –

 "זמן" = זימון שמחה לכל השנה.

רבנו אברהם אבן עזרא כותב שכאשר שמחים בחג כמו בראש השנה כדברי עזרא ונחמיה לעם ישראל, זוכים לשמחה תמיד, וכדברי קודשו הרומזים גם לחג הסוכות: "ויאמר להם, לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים… ואל תעצבו, כי חדוות ה' היא מעוזכם – השמחה היא תעוז אתכם אם תקיימוה, כי כן כתוב "ושמחת בחגך". (נחמיה ח י).

"מצודת דוד" מוסיף: "שמחת יום טוב שהיא שמחה של מצוה – תיתן לכם עוז ותעצומות".

רבנו "אור החיים" הק' אומר: הקב"ה מחבק אותנו בחג הסוכות. הוא מסתמך על דברי הגמרא (סוכה ו ע"ב): לסוכה צריך להיות לפחות שתי דפנות וטפח אחד כמין האות ף הרומזת לחיבוק.

"אעשה נפלאות"

לרבה הראשי של מקנס שבמרוקו – הרה"ג רפאל ברוך טולידנו זיע"א,

ומידת העראיות בעולם שאפיינה אותו – בדומה למסר של מצוות סוכה.

מו"ר הרב ברוך רפאל טולידנו זיע"א, שימש בקודש כרבה של מקנס שבמרוקו מאז היותו בגיל 27, ועד לעלייתו ארצה בשנת תשכ"ג {1963}. במרוקו עוד זכיתי לשמוע מתורתו המאירה כאשר ביקר בישיבת "נווה – שלום" בה למדתי.

כאשר הגיע לארץ ישראל, הוא החליט להתיישב בעיר התורה בני ברק, בה קנה לעצמו דירה.

 בנו הרה"ג רבי יוסף סיפר, שמו"ר אביו ע"ה החליט להפתעת בני ביתו להשכיר את הדירה אותה קנה לאדם אחר, כאשר לעצמו הוא שכר דירה אחרת. הרב הסביר להם שהוא רוצה להרגיש את עראיות האדם בעולם הזה, רעיון אותו אנו לומדים מחג הסוכות, בה האדם יוצא מביתו מבצרו, ויוצא לסוכה בה אין הבדל בין עשיר לעני. 

האלשיך הק' אומר: יכולת האדם להשיג השגות רוחניות בעולם הזה, תושג רק לאחר הפנמת הרעיון שהוא אורח/גר בעולם הזה המהווה פרוזדור לעולם הבא, דוגמת אבותינו הקרושים ובראשם אברהם אבינו שאמר לבני חת: "גר ותושב אנכי עמכם" (בראשית כ"ג, ד).

פניו המאירות כמלאך ה' צבאות, עוררו את סקרנותו של הסטייפלר ששלח את בנו הגאון רבי חיים קנייבסקי בצעירותו, לחזות בפניו הקדושות כדי לזכות ביראת שמים. הבן אכן הגיע לביתו של הרב, ובמשך לא מעט זמן, ישב והסתכל ברב שהיה שקוע בתלמודו. כאשר שאלו אותו בני ביתו, במה יכולים לעזור לו, הוא ענה להם: "באתי לספוג יראת שמים מפניו הזוהרות והקדושות.

רבנו נולד בעיר מקנס שבמרוקו בשנת ה'תר"נ, לאביו ר' יעקב טולדנו שהיה נצר למשפחת רבנים מפוארת ששורשיה בעיר טולדו שבספרד. אבי המשפחה היה ע"פ המסורת יועץ בכיר של מלך ספרד, ובזמן גירוש ספרד ניסו לפתותו להמיר דתו ולזכות לכבוד מלכים, אבל סירב, דבר שאילץ אותו להצטרף לאחיו המגורשים.  את שם משפחתו הוא שינה לטולדנו, שמשמעותו: טולדו – לא.
רבנו ברוך היה תלמידו המובהק של הגאון ר' חיים ברדוגו, ובענייני מוסר ועבודת ה' היה לתלמידו של הגאון ר' חיים משאש. רבנו ברוך העמיק גם בלימוד חכמת הנסתר, והיה בקיא עצום בספר הזוהר ובכתבי האריז"ל, בהדרכת המקובל ר' יוסף אלקובי. הוא זכה לכבוד רב מצד השלטונות הצרפתיים, ומצד מלך מרוקו חסן השני, שהעניק לו עיטור כבוד מיוחד. בשנת ה'תר"צ חלה במחלה קשה, אז נוסף לו השם רפאל.
רבנו רפאל דאג בכל כוחו לרווחת העניים אנשי העיר מקנס. בין השאר, הקים את ארגון "ביקור חולים" שהגיש סיוע רפואי לעניים ללא תמורה, "מלביש ערומים" להספקת ביגוד לנזקקים, ו"מוהר הבתולות"- להכנסת כלה. עניים היו בקביעות מבאי ביתו, והוא נהג לפזר ממון רב למתן בסתר, ליתומים ואלמנות.

 הפייטן הנודע ג'ו עמאר ע"ה מספר, שכאשר הוא ואחיו למדו בישיבה בעיר מקנס, רבי ברוך החזיק אותם בביתו ודאג להם לכל מחסורם, היות וכידוע באותה תקופה לא הייתה פנימייה בישיבה, וכל משפחה החזיקה תלמיד. 
בשנת ה'תשכ"ג החליט ר' רפאל ברוך טולדנו להגשים את חלומו ולעלות לארץ ישראל. הוא התגורר בעיר בני ברק, והשתדל בכל כוחו לחזק את רוחם של העולים ממרוקו, ובמיוחד את בני הנוער. בכינוס אגדות ישראל ב'תשכ"ד, נשא דברים וזעק בבכי: "איך אעלה אל אבי והנער איננו איתי?" היות וילדים רבים מילדי העולים, לא פנו לישיבות.

עמל רב השקיע ר' רפאל ברוך בהוצאת "קיצור שולחן ערוך" על פי פסקי השו"ע ובעל "כף החיים", וכמסורת מנהגי צפון אפריקה. בהקדמתו לספר הוא כתב: "יתברך הבורא ויתעלה היוצר אשר ברחמיו וברוב חסדיו הנחני בדרך האמת. ועל הכל, אשר שם חלקי בתורתו הקדושה וגם זיכני לעלות לארצנו הקדושה, להסתופף בנחלת ה' ולבקר בהיכלו. ועוד, עזרני וזיכני לחבר ספר זה של "קיצור שולחן ערוך"… וראיתי שנחוץ לכל אדם לידע אותם, בין אשכנזים בין ספרדים, ולחזור עליהם יום יום עד שישארו בזיכרונו תמיד, לשמור ולקיים אותם בעזרת ה'".

רבנו גם זכה לצאצאים המשמשים בקודש כראשי ישיבות ורבני קהילות על שמו, כמו "אור ברוך", "מקור ברוך" וכו'.
ביום י"ח מרחשוון ה'תשל"א, נתבקש לבית דין של מעלה, והוא בן 81 שנים.

רבנו ברוך כתב שירים רבים, להלן שירו המפורסם "אשורר שירה לכבוד התורה" שזכה לפרסום רב.
אשורר שירה / ר' רפאל ברוך טולידנו

אֲשׁוֹרֵר שִׁירָה לִכְבוֹד הַתּוֹרָה
מִפָּז יְקָרָה זַכָּה וּבָרָה

נֶאֱמָן שְׁמוֹ בָּחַר בְּעַמּוֹ
לִהְיוֹת לוֹ לִשְׁמוֹ אֻמָּה נִבְחָרָה

נִגְלָה בִּכְבוֹדוֹ, עַל סִינַי הוֹדוֹ
קָרָא לְעַבְדוֹ, לְקַבֵּל תוֹרָה

נִתְּנָה לָנוּ עַל יַד רוֹעֵנוּ
מֹשֶׁה רַבֵּנוּ בְּחִיר הָאֻמָּה

נֶאֱמַן בֵּיתוֹ הִבִּיט בִּדְמוּתוֹ
גַּם נְבוּאָתוֹ מַרְאָה מְאִירָה

יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל בְּאַהֲבַת אֵל
כִּי הוּא מַנְחִיל אֶל לוֹמְדֵי תוֹרָה

אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר עַל יִצְרוֹ גּוֹבֵר
מֵישָׁרִים דּוֹבֵר בּוֹחֵר בַּתּוֹרָה

רַבָּה נְעִימָה תּוֹרָה תְּמִימָה
פֶּתִי מַחְכִּימָה עַיִן מְאִירָה

 

"אשורר שירה" – מדרש/שיר  
אֲשׁוֹרֵר שִׁירָה לִכְבוֹד הַתּוֹרָה שיר והלל לכבוד התורה.
מִפָּז יְקָרָה התורה יקרה אף מזהב, בבחינת הכתוב: "הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפָּז רָב, וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים" (תהלים יט, יא).
זַכָּה וּבָרָה התורה טהורה ומזהירה כשמש, כדברי המשורר בתהלים "מִצְוַת יְיָ בָּרָה מְאִירַת עֵינָיִם .(תהלים יט, ט(
נֶאֱמָן שְׁמוֹ הקב"ה הנאמן לעמו ושומר את בריתו אתם, ככתוב "וְיָדַעְתָּ כִּי יְיָ אֱלֹוקיךָ הוּא הָאֱלֹוקים הָאֵל הַנֶּאֱמָן שׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לְאֹהֲבָיו וּלְשׁמְרֵי מִצְוֹתָיו לְאֶלֶף דּוֹר. (דברים ז, ט).
בָּחַר בְּעַמּוֹ… אֻמָּה נִבְחָרָה הקב"ה בחר בעמו להיות לו לעם, ככתוב: "כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַייָ אֱלֹהֶיךָ בְּךָ בָּחַר יְיָ אֱלֹהֶיךָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה (דברים ז, ו).
נִגְלָה בִּכְבוֹדוֹ התגלות הא-ל מתוארת פעמים רבות ככבוד האלוקים המתגלה לעמו במתן תורה, ע"פ הכתוב (דברים ה, כא): "הֶרְאָנוּ יְיָ אֱלֹוקינוּ אֶת כְּבֹדוֹ וְאֶת גָּדְלוֹ וְאֶת קֹלוֹ שָׁמַעְנוּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הַיּוֹם הַזֶּה רָאִינוּ כִּי יְדַבֵּר אֱלֹוקים אֶת הָאָדָם וָחָי.
עַל סִינַי הוֹדוֹ הודו התגלה על הר סיני במתן תורה.
קָרָא לְעַבְדוֹ משה רבנו הקרוי עבד ה' – ככתוב: "וַיַּאֲמִינוּ בַּייָ וּבְמשֶׁה עַבְדּוֹ – נקרא ע"י האל לקבל את התורה.
נִתְּנָה לָנוּ עַל יַד רוֹעֵנוּ התורה ניתנה על ידי משה רבנו, שהיה הרועה והמנהיג של עם ישראל (שמות יד, לא). בזוהר מכונה משה רעיא מהימנא – רועה נאמן
בְּחִיר הָאֻמָּה משה הוא בחיר האומה, הוא שנבחר מכל ישראל להנהיג את העם.
נֶאֱמַן בֵּיתוֹ משה רבנו, אשר הא-ל קורא לו עבדי הנאמן: "לֹא כֵן עַבְדִּי משֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא" (במדבר יב, ז).
הִבִּיט בִּדְמוּתוֹ משה רבנו הוא הנביא שאליו נגלה הקב"ה באופן הישיר ביותר: "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ יְיָ פָּנִים אֶל פָּנִים".(דברים לד, י).
גַּם נְבוּאָתוֹ מַרְאָה מְאִירָה נבואת משה מיוחדת מנבואות שאר הנביאים; הוא מתנבא ב"אספקלריא מאירה": "לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא: פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת יְיָ יַבִּיט  (במדבר יב, ז-ח). כִּי הוּא מַנְחִיל אֶל לוֹמְדֵי תוֹרָה – דרך לימוד התורה, זוכה הלומד לחוות את הקרבה לאלוקות, ולזכות שהא-ל יהיה נחלתו, כפי שמובטח לשבט לוי: "ה' הוּא נַחֲלָתוֹ. (דברים י, ט).
אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר עַל יִצְרוֹ גּוֹבֵר  –כדברי בן זוֹמָא האוֹמֵר: "אֵיזֶהוּ גִבּוֹר, הַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ. "(אבות ד, משנה א).
מֵישָׁרִים דּוֹבֵר בּוֹחֵר בַּתּוֹרָה האיש הישר ההולך בדרך הישר, הוא הבוחר בתורה, על פי הנאמר על הקב"ה נותן התורה: "אֲנִי ה' דֹּבֵר צֶדֶק מַגִּיד מֵישָׁרִים"  (ישעיהו מה, יט).
תּוֹרָה תְּמִימָה פֶּתִי מַחְכִּימָה התורה שלמה, ומחכימה: "תּוֹרַת יְיָ תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ עֵדוּת יְיָ נֶאֱמָנָה מַחְכִּימַת פֶּתִי" (תהלים יט, ח).
עַיִן מְאִירָה התורה מאירת עיניים: "פִּקּוּדֵי יְיָ יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב, מִצְוַת יְיָ בָּרָה מְאִירַת עֵינָיִם". (תהלים יט, ט).

שושלת לבית פינטו-אהוד מיכלסון

שכר מצווה%d7%a9%d7%95%d7%a9%d7%9c%d7%aa-%d7%9c%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%a4%d7%99%d7%a0%d7%98%d7%95

בחודש אלול ה׳רד״ת (1844) נחרבה העיר מוגארור בעת המלחמה בין המרוקאים לצרפתים. אנשי העיר, בנעריהם ובזקניהם, נשיהם וטפם, נאלצו לברוח מהעיר עד יעבור זעם, כדי להינצל ממוות ומרעב.

ביו העוזבים היה גם הרב פינטו. חמורים ועגלות לא היו בנמצא, ומשום כך הוכרח הרב להימלט ברגליו, עם בני ביתו. והרב כבר היה בא בימים באותה שנה, בך 86 שנים. המשימה לא היתה קלה עבורו כלל וכלל, ולכן הרכיבו בנו, רבי הדאן, על כתפיו. כך הלך יום תמים, לא עיף ולא יגע, עד שהגיעו למקום מיבטחים-לאזגאר, לביתו של השר מחסידי אומות העולם, לחאז עבדאללה. שם החזיק השר את בני המשפחה, פירנסם וכילכלם בלחם ובמים, ושמר על נפשם מכל צרה פגע, מחרב ומרעב.

כאשר הסתיימה המלחמה והארץ שקטה, נפרדו בני המשפחה לשלום ממארחם, והודו לו על כל הטוב אשר גמל עימם. הרב פינטו בירך את השר, והוריש לו ברכה זאת לזרעו אחריו.

בסערה השמיימה

מנהג היה לו לרב פינטו, להתבודד בכל חודש אלול ולצום בו, כדי לצרף את נפשו ולהגיע מזוכך לימים הנוראים.

כך עשה גם בחודש אלול, שנת הר״ת. נפרד מתלמידיו, והכין את עצמו לקראת הימים הנוראים. והנה, עשרה ימים לפני ראש השנה, יצא הרב מבדידותו ושב אל תלמידיו. לפלא היה הדבר. מייד החל לעסוק בענייני דיומא, ודיבר איתם על מעלת התשובה ועל כך שיעשו תשובה שלמה לפני יום הדין ויום הכיפורים. משסיים לדבר בנושא החל לדבר ברמיזה על עצמו, כשהוא בוכה ועיניו זולגות דמעות. לא ידעו התלמידים את הסיבה, וחשבו שמא ההתרגשות וההתעלות לקראת הימים הנוראים גרמו לו־״ ח פינטו לפרוץ בבכי. אולם, איש מהם לא העז לשאול את הרב מה הסיבה לכך.

בנו, רבי יעקב, רמז להם כי ייצאו אחד אחד ובאין רואה מהחדר, וכך עשו עד שנשארו הוא ואביו בלבד. המשיך הר״ח לשוחח על הימים הנוראים המתקרבים, ואמר לרבי יעקב כי בכל שנה ושנה הוא מחכה בכליון עיניים לימים הללו, המשופעים במצוות. תקיעת שופר, צום יום הכיפורים, סוכה וארבעת המינים, וכך הלאה. ואז אמר לו הרב, כי ״כוח תפילתכם מעורר רעש גדול בשמיים, ודבר גדול הוא״. הבין רבי יעקב כי אביו הצדיק עומד למסור את נפשו הקדושה, יצא אל חבריו וסיפר להם על כך. התפשטה השמועה, וקול צעקה גדולה קם בעיר. התחילו הכל לאמר פרקי תהילים ולהתפלל על רבם, שמא ניתן להעביר את רוע הגזירה והר״ח ימשיך ויאריך ימים.

הרב עצמו שהה עם תלמידיו ברגעיו האחרונים. הוא ביקש מהם כי ימשיכו בדרך התורה והמצוות, כפי שראו אצלו, והבטיח להם נאמנה: ״אני אמשיך ואעמוד לפני הקב״ה בתפילה לאחר מותי, כפי שעשיתי גם בחיי. לא אעזוב אתכם במותי, כפי שלא עזבתי אתכם בחיי״. וכך דיבר איתם במשך חמישה ימים ולילות על עבודת ה׳ ויראתו, ובכי׳ו באלול יצאה נשמתו הקדושה ועלתה בסערה השמיימה.

קרויים חיים

משנתבקש הרב חיים פינטו זצ״ל לישיבה של מעלה, ישבו עליו בניו, כמקובל, את שבעת ימי האבלות. באחד מהימים הללו נתנה העייפות מחמת המבקרים הרבים את אותותיה בבניו של הנפטר, רבי יוסף ורבי יאשיה. רבי הדאן, שנשאר ער, הביט נכוחה, וחשב כי לפניו מחזה תעתועים. אביו המנוח, רבי חיים עליו השלום, ניצב מולו בחדר.

בהלה אחזה את רבי הדאן, והוא צעק צעקה גדולה. התעוררו אחיו בגלל צעקותיו, ואז סיפר להם רבי הדאן: ״הרגע ראיתי את אבא ז״ל מולי״.

בלילה הופיע הר״ ח זצ״ל בחלומו של רבי הדאן, ואמר לו. ״רציתי להופיע אצלך בהקיץ, אולם עתה, לאחר שגילית את הסוד – אבוא אליך רק בחלום״. צדיקים במיתתן קרויים חיים.

הציץ ונפגע

בלילה ההוא נדדה שנתו של יצחק וחנוך מאשדוד. היה זה בכי׳ו באלול, ליל ההילולה של הרב חיים פינטו זצ״ל. לאחר שהתהפך על יצועו וראה כי אינו יכול להירדם, קם בשעה ארבע לפנות בוקר. ביתו נמצא בסמוך לבית הכנסת ע״ש הר״ח פינטו זצוק״ל, הוא פסע לאיטו לעבר המקום. כשהתקרב לבניין שמע קולות קריאה ותפילה מבית הכנסת, שהיה מואר מכל עבריו.

״בארבע לפנות בוקר? מה מתרחש כאן?״ – תמה האיש, התקרב לבניין והציץ מבעד לחלון פנימה. הביט, ואכן ראה כי מקור שאון התפילה והקריאה הוא במתפללים רבים, שמילאו את בית הכנסת.

שוב השתומם האיש, שכן ידע ששום אירוע יזום לא צפוי להיערך בשעה מוקדמת זו, שבה אין יכולים להבחין בין תכלת ללבן.

ניסה איפוא יצחק וחנון להיכנס פנימה. הוא התקרב לדלת, ניסה לפתוח אותה – אך לשווא. הדלת היתה נעולה. בכיסו היו מצויים המפתחות, והוא פתח בעזרת המפתח המתאים את הדלת הנעולה. כשנכנס פנימה, לא ידע את נפשו מרוב חרדה ותדהמה: בית הכנסת היה חשוך, וריק מאדם. דממה שררה במקום. נפש חיה לא היתה שם מבלעדיו.

פחד ואימה נפלו עליו, והוא מיהר לשוב על עקבותיו ומיהר כל עוד רוחו בו לשוב לביתו. בני ביתו ראו כי הוא לא חש בטוב, והביאו אותו בדחיפות לבית החולים, שם הוא אושפז במחלקה לטיפול נמרץ, לטפל בזעזוע שנגרם לו ממחזה הפלאים בלילה.

שורשים במערב: פולחן הקדושים במרוקו – יורם בילו

שורשים במערב: פולחן הקדושים במרוקו%d7%a9%d7%95%d7%a9%d7%91%d7%99%d7%a0%d7%99-%d7%94%d7%a7%d7%93%d7%95%d7%a9%d7%99%d7%9d

יהודים היו חלק מן הנוף המקומי של המגרב מאות שנים לפני הפלישה הערבית שהשליטה את האסלאם על צפון אפריקה במחצית השנייה של המאה השביעית לספירה. מסורת נפוצה טוענת כי מייסדי היישוב היהודי באזור זה היו פליטים יהודים שנמלטו מיהודה אחרי חורבן בית המקדש הראשון במאה השישית לפני הספירה. מסורות אחרות מעלות את זכרם של שבטים ברברים מגדרים שנלחמו בפולשים המוסלמים, ושל ממלכות יהודיות אוטונומיות שהתקיימו בעמק הדרעה מדרום לאנטי־אטלס עד המאה האחת־עשרה. גם אם שורשי המסורות האלה הם מיתולוגיים יותר מאשר היסטוריים, ניתן לראות בהן ביטוי לקדמות היישוב היהודי במגרב (הירשברג תשב״ה: שוראקי תשל״ה: 2000 Goldberg 1983; Schroeter).

למיעוט היהודי היה מעמד משפטי מוגדר בחוק המוסלמי. כד׳ימי, בני חסות, הובטחו ליהודים חופש דת והגנה מרדיפות, אולם בה בעת הם היו כפופים לצורות ממוסדות של אפליה והשפלה. תנאי הקיום שלהם במרוקו לא היו פשוטים בשל שתי עובדות יסוד היסטוריות. ראשית, הרדיפות הקשות של שושלת אלמווחידון הקנאית (1269-1147) מחקו לחלוטין את הנוכחות הנוצרית במרוקו, והותירו את הקהילה היהודית הפגועה והמדולדלת כמיעוט הדתי היחיד בחברה כלל־מוסלמית. בניגוד למרקם העשיר של קהילות דתיות באימפריה העות׳מאנית, שעודד אקלים של סובלנות יחסית, היה במונופול המוסלמי־סוני במרוקו פוטנציאל לאי־סובלנות כלפי הקבוצה החריגה. שנית, התקופות הארוכות של אי־יציבות פוליטית שאפיינו את המגרב עד המאה העשרים, הפכו את המיעוט היהודי חסר הכוח לפגיע במיוחד (לואיס 1996).

מרוקו מתגאה ביותר מאלף שנים רצופות של עצמאות פוליטית, תופעה יוצאת דופן בין ארצות העולם השלישי (שנקטעו רק על ידי הפרוטקטורט, השלטון הקולוניאלי הצרפתי, בשנים 1956-1912). אולם פני הארץ המבותרים, היריבויות השבטיות, השסעים האזוריים וצמיחתם התדירה של כוחות דתיים ופוליטיים חתרניים בשולי השלטון המרכזי, הולידו מציאות שבה אזורים נרחבים נותרו תקופה ארוכה מחוץ לתחום שליטתו המעשית של הסולטן. תנאי החיים של היהודים שחיו בגבולות ההשפעה של השלטון המרכזי — ׳ארץ האוצר׳ (בלד למכ׳זן) — היו שונים מאלה של אחיהם שחיו מחוץ להם, ב׳ארץ המחלוקת׳(בלד א־סיבה). הראשונים שכנו בעיקר בערים, והיו סוחרים, רוכלים ובעלי מלאכה, שחיו בדרך כלל ברובע היהודי, מלאח, שליד הארמון המלכותי. קרבה זו הקנתה להם את הגנת השלטון, אך גם עשתה אותם פגיעים לעריצותו ולשרירות לבו (שהתבטאו, פעמים רבות, במיסוי כבד). היישובים העירוניים היו גם מרכזי הלמדנות והסמכות של חכמי הדת המוסלמים, שמהם יצאו הדרישות לאכוף ביתר שאת את תקנות הד׳ימי(דשן תשמ״ג; הרשברג תשכ״ה; לואיס 1996).)

        יש הטוענים כי ההפרדה החדה בין ערבים לברברים וכן בין ארץ האוצר לארץ המחלוקת מקורה בהיסטוריוגרפיה הצרפתית, שנועדה להצדיק את השלטון הקולוניאלי(Rabinow 1975)

היהודים ב'ארץ המחלוקת׳ חיו בעיקר בעיירות וביישובים כפריים בהרי האטלס ובעמקי הנהרות שבדרום מרוקו, שתושביהם היו בדרך כלל ברברים, ולא ערבים. הם סבלו פחות מאחיהם בבלד לנ7כ׳ןן מהגבלות דתיות, אך כמיעוט משולל כוח פוליטי בסביבה עתירת מאבקים בין־שבטיים אלימים, הם היו נתונים לחסדיהם של תקיפים מקומיים. רבים מהם היו רוכלים ובעלי מלאכה נודדים, שנאלצו למצוא את מחייתם הרחק מביתם, חשופים לסכנות בדרכים (שוקד ודשן תשנ״ט! Fiammand 1971 1959; Goldberg 1983,2000; Shokeid). היהודים התמודדו עם תנאי חיים אלה של חוסר ביטחון אישי באמצעות רשת סבוכה של קשרים אישיים, שטוו במשך הדורות עם בעלי ברית מקומיים מקרב הערבים והברברים (Rosen 1972; Shokeid 1980). קשרי פטרון-לקוח אלה שיקפו מציאות רבת שנים, שבה חיו היהודים בקרב המוסלמים המקומיים וסיפקו להם שירותים חיוניים Deshen) & Zenner 1982). היחסים בין היהודים למוסלמים היו מורכבים ורבי פנים. הקרבה הפיזית, תלות הגומלין הכלכלית, והקשרים האינטימיים בין הקבוצות חיזקו את ההרמוניה ביניהן, אך לא יכלו למנוע לחלוטין מתיחויות וקונפליקטים עקב ההבדלים הדתיים והאתניים וחוסר השוויון הפוליטי.

המחלוקת בין החוקרים בשאלת האפיון המדויק של היחסים בין היהודים למוסלמים במרוקו מתחלפת בהסכמה כי שתי הקהילות חלקו אמונות ומנהגים תרבותיים רבים, למרות הנבדלות הדתית. ניתן להכליל ולומר כי בכל המרחב המוסלמי היה המרחק התרבותי בין יהודים לבין לא־יהודים קטן יותר מאשר בעולם הנוצרי (1982 ,1976 Sharot) מבלי להיכנס לסיבות שיצרו פער זה, דומה שבמרוקו, שבה היו היהודים חלק מהנוף המקומי במשך מאות רבות של שנים, הקרבה התרבותית בין הקהילות הייתה גדולה במיוחד. פולחן הקדושים, העומד בראש מעיינינו בספר זה, הוא דוגמה מובהקת לקרבה זו.

הערצת צדיקים וקדושים הייתה מרכיב חשוב בחייהם ובזהותם של רבים מיהודי מרוקו. בהיקפה ובסגנונה נשאה תופעה תרבותית זו את חותמו של פולחן הקדושים המוסלמי המקומי, אחד מסימני ההיכר המובהקים של האסלאם המגרבי (;1968 Crapanzano 1973; Dermenghem 1954; Eickelman 1976; Geertz 1926 Geiiner 1969; Westermarck). אולם בה בעת היא גם עוצבה על ידי תפיסת הצדיק במקורות היהודיים הקלסיים, ובייחוד בפיתוחיה המיסטיים בספרות הקבלה (1982 Goldberg 1983, 2000; Idel 2000; Stillman). התלכדותן של שתי מסורות אלה יצרה מערכת דתית מרשימה בחיוניותה. הנסיבות ההיסטוריות שהפכו את הקדושים למוקדי סמכות דתית וכוח פוליטי באסלאם המגרבי דווקא, הן מחוץ לתחום דיוננו. אציין רק כי התפקיד המיוחס לקדושים בדתות המונותיאיסטיות, כמתווכים ומגשרים בין המאמינים בשר ודם לבין האל המופשט והמרוחק, קיבל משנה תוקף במציאות החברתית ההיררכית של מרוקו, שבה מתווכים היו מרכיב חיוני בכל פעולת גומלין חשובה. תלותם הרבה של היהודים בפטרונים מקומיים לצורכי פרנסה והגנה בחיי היום יום חיזקה בקרבם את התפיסה הדתית של ישועה מכוחם של צדיקים־פטרונים. לכן אין זה מפתיע כי המשימה החיונית ביותר שהם ייעדו לקדושיהם הייתה להצילם משרירות לבם של מתנכלים מוסלמים (בן־עמי תשמ״ד: 2000 Goldberg).

הצדיקים היהודים תוארו במרבית המקרים כרבנים כריזמטיים, המשלבים מידות טרומיות, חיי מופת ובקיאות בתורת הנסתר. שילוב זה הקנה להם כוח רוחני מיוחד, שבדומה לבאראכה המוסלמית (;17-30 ,1975 Crapanzano 1973; Rabinow 1926,1,35-261 Westermarck), לא התפוגג לאחר מותו של הצדיק והיה יכול להיות מנוצל לרווחתם של הנוהים אחריו. אכן, רבים מהצדיקים זכו למעמדם הנעלה רק לאחר מותם, ומעשי הנסים שחוללו היו קשורים בדרך כלל לקבריהם, המצויים בכל רחבי מרוקו, אך בעיקר בדרום המדינה.

משא בערב – שמואל רומאנילי

שער שביעישמואל רומאנלי 1

טרם אדבר על הדרושים אטיף מלה על בתי כנסיות אשר זכרתי, כי אף בזה חדשה תצמח. המעלה לקורא התורה הוא רק שֻלחן מֻצב ארצה אצל הפתח לראות אור, כי בתוך הבית כמעט ימששו חשך; ועל כן אם לא יעצרם הגשם או השלג, ישימו השלחן חוצה לעזרה, והעם מחציתם ביתה ומחציתם חוצה. העזרה היא החצר לבדה והיא הישיבה. כסאות סביב לה לכל יבא ללמוד, והחכמים יושבים על הארץ אצל פתח בית־הכנסת ולחוץ. וכי תשית לבך, אולי מקבילות דרכיהן לאשר נמצא כתוב בספר. הלא תראה הפסוק במלאכי ׳מי גם בכם ויסגור דלתים  ולא תאירו, ולא אמר ׳ויסגור דלתים ולא תבאו׳, או ׳ויסגור חלונות ולא תאירו׳. ואתה תחזה כי דוכנם הוא כתבנית המזבח הנקרא שלחן ביחזקאל, כמעט לכל מעשהו. ותשוב עוד תראה כי ישעיה: ׳בחצרות קדשי׳, זכריה: ׳תשמור את חצרי׳, נחמיה: ׳ובחצרות בית האלהים׳, ודוד: ׳כי טוב יום בחצריך  קראו בשמותיהם בית ה״. כמשפט הזקנים היושבים בשער, ושם כל העם נדון, ישפטו גם הם על סף פתח בית־הכנסת מקום למודם. ואולי אלה דברי דוד ׳בחרתי הסתופף (ר״ל לעמוד על סף) בית אלהי מדור (בחיק) אהלי רשעי. וכמתכנת לשון זאת תמצא בדברי חכמינו ׳תשבו׳ כעין ׳תדורו׳ ר״ל  דרך קבע. רק משפט שבתם הוא נגד הנמצא בתלמוד, כי התלמידים ישבו על הארץ והחכמים על הכרים-כי יבא אליהם דבר למשפט, על הרוב, מדינים תשבית השבועה ובין עצומים יפריד החרם. חרם! נשק ומגן האולת והשקר, סלון המכלה כרם ה׳ צבאות, ומוקש נסח מכל עדת לאמים  הרודפים עקבות השכל והאמת.

אבל אשר הרגיז בטני והמר רוחי הוא המשא הזה אשר חזיתי. ביום השבת והנה אורחת ערביאים שומרי המלך באה בבית־הכנסת כשפעת משחיתים, וישאו כל עושי מלאכה, כל נושא סבל ויבהילו להביאם לעמוד לשרת במלאכת המלך, איש איש על עבודתו ועל משאו, וכן כל הנשים המתפרות כסתות או עושות מספחות לעשות מלאכתן חנם. הנוגשים אצים במקל יד, באבן או באגרוף, יחזיקום בשפת בגדיהם על החזה ויסחבום באין חמלה, ואוי לבורח! חית מרעים האלה נקראת סוח״ארא (ר״ל אנשי השכירות). היהודים, ברכת התורה עודנה בפיהם או רגליהם רגל ישרה להתפלל, יעזבו התורה והמצוה, וככבש אלוף יובל לטבוח, יצאו לפעלם ולעבודתם אשר יעבדו בהם בפרך עדי ערב. הוי יוצאי מצרים! ההיתה כזאת בימיכם? העל אלה תתאפק ה׳ תחשה ותעננו; כדבר הזה יעשו בכל עיר ועיר ובכל מדינה ומדינה במלכות הרשעה ההיא. ואתה ענתותי! בא נא אל מלכינו ושרינו, כי מלכי חסד הם, וקרא: ׳דרשו את שלום העיר אשר הגליתי אתכם שמה, והתפללו בעדה אל ה״; אבל במערב קום קרא: יקומו, צאו מן המקום הזה!׳ לפני בוא יום השבת אשר אמרתי לדרוש הלכתי אצל הרב  ואומר לו: ׳שלמים וכן רבים אוהבי החדשות יתאוו תאוה לשמוע אותי לדרוש; לא ללמוד ממני, כי אהיה כמכניס תבן לעפרוים, רק לדון בדבר החדש. ועתה להפיק רצונם אני שואל את פיך; ואם ייטב בעיניך לתת את שאלתי ולעשות את בקשתי, תעשה עמי אות לטובה, פניך ילכו בקרב הבאים, יעבור מלכם לפניהם  ובראשם ויראו שונאי ויבשו, כי אתה עזרתני ונחמתני׳. ויען ויאמר: ׳החפץ נתון לך לעשות לעם כטוב בעיניך, ולמען יודע כי אנכי מגן לך, תבא אל בית כנסתי בראשונה, ופיך ישמע כל עמי וכמוני יראו, וכן יעשו בתי כנסיות אחרים׳. נשקתיו על מצחו ויצאתי.

מפטיר והפטרה פרשת האזינו בנוסח יהודי מרוקו

מפטיר והפטרה פרשת האזינו בנוסח יהודי מרוקו

OPERATION YAKHIN. DEPARTS DES JUIFS DU MAROC

OPERATION YAKHIN. DEPARTS DES JUIFS DU MAROC.

Publié le 12/10/2016 à 19:38 par rol-benzaken

A la mort de Mohamed V, les émissaires israéliens obtiennent du roi Hassan II un accord officieux qui permet le départ des Juifs en leur établissant des passeports collectifs.

Là encore, les partants seront rachetés au gouvernement marocain par Israel moyennant espèces sonnantes et trébuchantes.

Ce sera l’Opération Yakhin.

Quand ont commencé les départs des juifs du Maroc ?

Depuis toujours de petits groupes sont partis en Terre Sainte et aussi à l’époque du protectorat français, clandestinement, par Oujda et l’Algérie.

Certains partaient pour l’Espagne et la France, la majorité pour Israël. C’était difficile, car les Britanniques ne les laissaient pas toujours entrer, même pas les rescapés de la shoa. Beaucoup ont été refoulés au port de Haïfa et renvoyés à Chypre.

Comment se déroulait l’émigration clandestine ?

L’émigration des Juifs du Maroc se divise en trois phases : Qadima, Misgeret et Yakhin. Qadima porte le nom de l’Agence Juive qui s’occupait de faire partir les juifs jusqu’en 1957 et du camp de transit qui porte ce nom, et qui se trouve sur la route d’Eljadida (Mazagan), par où passaient les familles d’immigrés pour partir discrètement, malgré les interdictions de la Résidence française, vers l’Algérie et de là, vers Israël. La Misgeret, elle, vient du nom de la branche du Mossad qui s’occupait aussi bien de l’autodéfense juive que de l’émigration clandestine entre le début 1957 jusqu’en novembre 1961. Enfin, l’Opération Yakhin, qui se réfère au nom de l’une des deux colonnes à l’entrée du temple de Jérusalem, est le nom de code d’une véritable évacuation qui s’est déroulée du 28 novembre 1961 à fin 1966, avec l’accord tacite des autorités marocaines.

Quand cette rencontre a-t-elle eu lieu ?

C’est le 1er août 1960 que la rencontre entre Easterman et Moulay Hassan s ‘est effectuée à Rabat. Elle a lieu tard dans la nuit, chez un ami de Moulay Hassan. Le prince héritier avait posé comme condition préalable la discrétion absolue sur la rencontre. La conversation s’est déroulée de manière conviviale et a duré une heure environ, pendant laquelle le prince héritier a fait remarquer, entre autres, que « si ça ne tenait qu’à lui, Israël ferait son entrée dans la Ligue Arabe ». Easterman et le prince abordèrent trois sujets : les méfiances de Moulay Hassan envers certains dirigeants de la communauté juive en rapport avec l’opposition, car il n’acceptait pas que ces derniers entretiennent des liens avec le communisme et la gauche ; les problèmes économiques et politiques du Maroc, du conflit des pays arabes avec Israël et enfin le droit des Juifs à la libre circulation.

Quelles étaient les positions de Moulay Hassan par rapport à l’émigration ?

Le prince héritier confia à Easterman les craintes qu’il avait quant au départ des Juifs. Selon lui cette vague d’émigration risquait de se transformer en une « force grégaire » qui risquait d’entraîner toute la communauté. Par ailleurs, Moulay Hassan, déjà en 1960, affirmait qu’on ne pouvait se permettre de nier l’existence de l’Etat d’Israël mais aussi qu’il fallait ménager ses « frères arabes » en lutte contre l’état juif. Il se devait aussi de jouer apparemment la carte du panarabisme et ne pas permettre officiellement aux Juifs de quitter le Maroc. Fournir de la main d’œuvre à Israël alors que les Etats arabes étaient en conflit avec lui aurait fourni à son opposition et à la Ligue Arabe un excellent argument contre son pouvoir menacé conjointement par le nassérisme et par la gauche « progressiste » pressés de renverser les régimes monarchiques et féodaux. Il a même évoqué un argument surprenant et tout à fait inédit : « Soyons réalistes », a-t-il dit à Easterman, « l’expérience nous a appris que dans le processus de développement de pays venant d’accéder à leur indépendance, la classe défavorisée de la population, désenchantée par les difficultés engendrés par l’indépendance, s’attaque d’abord aux étrangers, ensuite elle s’en prend aux minorités religieuses ». Ainsi, Hassan II avoua pour la première fois qu’il ne croyait plus à la possibilité d’intégrer la communauté juive à la société marocaine nouvelle et ne pensait pas avoir la possibilité de la défendre en cas de problème. Cet aveu princier mettait en dérision tous les fervents militants juifs partisans d’une assimilation totale des Marocains juifs dans la nouvelle société délivrée du colonialisme français et qui rêvaient d’un état laïque et progressiste où la religion ne serait qu’un problème individuel et non une religion d’état imposée par une constitution.

Qu’avait à gagner le futur Hassan II en traitant ainsi avec Israël ?

Hassan II était très lucide et s’inquiétait beaucoup de l’image de marque de son pays dans l’opinion publique mondiale. Il voulait ainsi présenter l’image d’un Maroc évolué, moderne et ouvert au progrès. Il savait aussi que par le biais de la communauté juive, d’Israël et des organismes juifs mondiaux, c’était les investissements américains et européens qu’il courtisait. À cette époque, courait un mythe sur l’influence légendaire qu’avait Israël sur l’administration américaine et sur les bienfaits des investissements qui afflueraient au Maroc grâce à eux. Bien que ce mythe soit très exagéré, Israël n’a rien fait pour le nier, bien au contraire. C’est pourquoi le prince héritier pensait agir au mieux pour le développement économique du Maroc en collaborant avec Israël. À cette époque l’état hébreu représentait pour nombre de politiciens, de manière exagérée, un miracle social, culturel et militaire qu’il était de bon ton d’admirer, tout comme aujourd’hui il est politiquement correcte d’accabler de tous les crimes.

Un accord a-t-il été finalement trouvé ?

C’est un an après cette rencontre que ce que l’on appelle « l’accord de compromis » a été conclu. L’année 1961 est une année charnière dans l’histoire du Maroc et de sa communauté. En janvier, la conférence de Casablanca réunit les chefs d’Etats africains. C’est à cette occasion que Nasser visite le Maroc et que les rares exactions à l’encontre des Juifs sont commises. Il semble que les gardes du corps du raïs égyptien, indignés de voir une communauté juive aussi florissante aient incité les policiers marocains, à procéder à des arrestations aléatoires au cours desquelles des Juifs ont été malmenés à Casablanca.
Deux autres évènements bouleversèrent l’histoire de la communauté juive et déterminèrent son avenir dans ce pays. La nuit du 8 au 9 janvier, un vieux rafiot destiné à faire sortir des Juifs de la côte d’Alhucema, le Pisces (en hébreu baptisé Egoz), fit naufrage avec à son bord 44 immigrants, ce qui a remis en cause les opérations clandestines qui mettaient en danger des vies humaines. Un mois plus tard, pour commémorer l’événement, Alex Gatmon, le chef du Mossad au Maroc, fait distribuer des tracts qui entraînèrent une série d’arrestations à Fès et à Meknès. Les tracts accusaient les autorités marocaines, tout en disculpant le Palais, d’avoir causé, au moins indirectement, le naufrage d’émigrants juifs en route vers Israël. Gatmon voulait faire croire que ces tracts étaient une émanation spontanée de la communauté juive, indignée par les évènements. Après ces deux échecs de la part du Mossad, car c’était effectivement sa responsabilité qui était en cause, le réseau clandestin fut démantelé par la police marocaine en très peu de temps, les volontaires juifs locaux arrêtés et le reste du prendre la fuite précipitamment.

Comment s’est déroulée l’émigration après l’accord ?

Plusieurs conditions préalables ont été exigées par les Marocains : d’abord que les départs ne soient pas effectués par un organisme israélien ; c’est donc l’HIAS qui a été désignée. Ensuite que les départs soient discrets. Ils se sont donc effectués lorsque le Maroc dormait. La nuit, l’aéroport et le port de Casablanca étaient pratiquement sous contrôle israélien… De nombreux rapports du Mossad relatent des relations harmonieuses entre les fonctionnaires marocains et les Israéliens camouflés, relations d’amitié et de compréhension, devenues parfois très affectives. Autre condition : qu’il n’y ait pas de sélection parmi ceux qui voulaient partir. Il était hors de question que seuls les hommes en état de travailler partent avec leur famille, parce que telle était la politique d’Israël auparavant. Il faut se souvenir de ce qu’était la situation d’Israël à cette époque : la récession économique sévissait dans le pays, le taux de mortalité était très élevé dans les camps de transit, les maabarot, et la nourriture était rationnée. C’était la politique de la sélection souvent vécue de manière traumatisante. C’est pourquoi les Marocains ont insisté que des familles entières partent sans distinction, et ne pas laisser aux Maroc les cas sociaux qui ne pouvaient pas subvenir à leurs besoins.

OPERATION MURAL. DEPARTS DES JUIFS DU MAROC

OPERATION MURAL. DEPARTS DES JUIFS DU MAROC.

Publié le 12/10/2016 à 19:45 par rol-benzaken

LES DESSOUS DE L’OPÉRATION MURAL.

Comment le Mossad exfiltra des enfants juifs du Maroc en 1961.

aliyahdumaroc

Grâce à David Littman, on a pu regarder en primeur le DVD en français consacré à ses exploits au Maroc, durant l'Opération "Mural", 1961.

DavidLittmanC

Le documentaire est remarquable. Il montre combien le jeune Littman, alors tout juste marié à Gisèle (la future Bat Ye'or), s'est retrouvé au coeur d'une opération clandestine montée par le Mossad.

Jeune idéaliste, Littman, alors agé de 27 ans, fraîchement diplômé, était venu s'installer à Genève avec sa femme et sa fille qui venait de naître. Choqué par le livre de William Schirer "Le Troisième Reich", qui expliquait comment les pays neutres avaient fermé les yeux sur les massacres nazis, Littman  voulait absolument aider ses frères juifs.

OprationMuralCasablanca1961

Il tape aux portes des ONG à Genève et finit par être engagé par l'OSE (Oeuvre de secours pour enfant), qui l'envoie au Maroc pour y expatrier, clandestinement, des centaines d'enfants juifs.  L'histoire, désormais, nous la connaissons sur le blog drzz.

Le documentaire nous en apprend bien plus. Les risques, tout d'abord, d'une telle opération. Au Maroc, le Mossad avait recruté Alex Gamon, chef de la Mistegeret, l'armée secrète qui venait en aide aux Juifs au Maroc, pour l'épauler dans l'opération de sauvetage. Deux mois avant que Littman ne débarque à Casablanca, les services secrets marocains avaient démantelé une des filières du Mossad. Les sayanim  (agent auxiliaire) de l'organisation de Gamon avaient été jetés en prison et torturés pendant des semaines. Le jeune David Littman l'ignorait totalement lorsqu'il posa ses valises au Maroc. 

Il n'imaginait non plus combien l'opération était importante aux yeux des services secrets israéliens.  En effet, le responsable de "Mural", en Israël, se trouvait être Shmuel Toledano, numéro 2 du Mossad. Dans le documentaire, celui-ci  explique clairement combien cette missions était risquée : "David et sa famille n'auraient pas été tués s'ils avaient été découverts, mais ils auraient pu être torturés et pourrir dans une prison marocaine".

Enfin, "Georges", le contact de Littman à Casablanca, n'avait rien d'un agent de seconde zone. Nous voyons ce retraité s'exprimer pour le documentaire sans apprendre sa véritable importance au sein du Mossad. Comme Littman me l'a affirmé au téléphone, "Georges", homme d'affaire français habitant au Maroc était en réalité Gad Sahar, agent du Mossad gérant l'antenne de l'Institut à Casablanca depuis son retour d'Argentine, là où, quelques mois auparavant, il avait capturé un certain Adolf Eichmann…

Voir ce lien:

David Litman et l’Opération "Mural" (Maroc, 1961)

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 124 מנויים נוספים

אוקטובר 2016
א ב ג ד ה ו ש
« ספט   נוב »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר