שורשים במערב: פולחן הקדושים במרוקו – יורם בילו

שורשים במערב: פולחן הקדושים במרוקו%d7%a9%d7%95%d7%a9%d7%91%d7%99%d7%a0%d7%99-%d7%94%d7%a7%d7%93%d7%95%d7%a9%d7%99%d7%9d

יהודים היו חלק מן הנוף המקומי של המגרב מאות שנים לפני הפלישה הערבית שהשליטה את האסלאם על צפון אפריקה במחצית השנייה של המאה השביעית לספירה. מסורת נפוצה טוענת כי מייסדי היישוב היהודי באזור זה היו פליטים יהודים שנמלטו מיהודה אחרי חורבן בית המקדש הראשון במאה השישית לפני הספירה. מסורות אחרות מעלות את זכרם של שבטים ברברים מגדרים שנלחמו בפולשים המוסלמים, ושל ממלכות יהודיות אוטונומיות שהתקיימו בעמק הדרעה מדרום לאנטי־אטלס עד המאה האחת־עשרה. גם אם שורשי המסורות האלה הם מיתולוגיים יותר מאשר היסטוריים, ניתן לראות בהן ביטוי לקדמות היישוב היהודי במגרב (הירשברג תשב״ה: שוראקי תשל״ה: 2000 Goldberg 1983; Schroeter).

למיעוט היהודי היה מעמד משפטי מוגדר בחוק המוסלמי. כד׳ימי, בני חסות, הובטחו ליהודים חופש דת והגנה מרדיפות, אולם בה בעת הם היו כפופים לצורות ממוסדות של אפליה והשפלה. תנאי הקיום שלהם במרוקו לא היו פשוטים בשל שתי עובדות יסוד היסטוריות. ראשית, הרדיפות הקשות של שושלת אלמווחידון הקנאית (1269-1147) מחקו לחלוטין את הנוכחות הנוצרית במרוקו, והותירו את הקהילה היהודית הפגועה והמדולדלת כמיעוט הדתי היחיד בחברה כלל־מוסלמית. בניגוד למרקם העשיר של קהילות דתיות באימפריה העות׳מאנית, שעודד אקלים של סובלנות יחסית, היה במונופול המוסלמי־סוני במרוקו פוטנציאל לאי־סובלנות כלפי הקבוצה החריגה. שנית, התקופות הארוכות של אי־יציבות פוליטית שאפיינו את המגרב עד המאה העשרים, הפכו את המיעוט היהודי חסר הכוח לפגיע במיוחד (לואיס 1996).

מרוקו מתגאה ביותר מאלף שנים רצופות של עצמאות פוליטית, תופעה יוצאת דופן בין ארצות העולם השלישי (שנקטעו רק על ידי הפרוטקטורט, השלטון הקולוניאלי הצרפתי, בשנים 1956-1912). אולם פני הארץ המבותרים, היריבויות השבטיות, השסעים האזוריים וצמיחתם התדירה של כוחות דתיים ופוליטיים חתרניים בשולי השלטון המרכזי, הולידו מציאות שבה אזורים נרחבים נותרו תקופה ארוכה מחוץ לתחום שליטתו המעשית של הסולטן. תנאי החיים של היהודים שחיו בגבולות ההשפעה של השלטון המרכזי — ׳ארץ האוצר׳ (בלד למכ׳זן) — היו שונים מאלה של אחיהם שחיו מחוץ להם, ב׳ארץ המחלוקת׳(בלד א־סיבה). הראשונים שכנו בעיקר בערים, והיו סוחרים, רוכלים ובעלי מלאכה, שחיו בדרך כלל ברובע היהודי, מלאח, שליד הארמון המלכותי. קרבה זו הקנתה להם את הגנת השלטון, אך גם עשתה אותם פגיעים לעריצותו ולשרירות לבו (שהתבטאו, פעמים רבות, במיסוי כבד). היישובים העירוניים היו גם מרכזי הלמדנות והסמכות של חכמי הדת המוסלמים, שמהם יצאו הדרישות לאכוף ביתר שאת את תקנות הד׳ימי(דשן תשמ״ג; הרשברג תשכ״ה; לואיס 1996).)

        יש הטוענים כי ההפרדה החדה בין ערבים לברברים וכן בין ארץ האוצר לארץ המחלוקת מקורה בהיסטוריוגרפיה הצרפתית, שנועדה להצדיק את השלטון הקולוניאלי(Rabinow 1975)

היהודים ב'ארץ המחלוקת׳ חיו בעיקר בעיירות וביישובים כפריים בהרי האטלס ובעמקי הנהרות שבדרום מרוקו, שתושביהם היו בדרך כלל ברברים, ולא ערבים. הם סבלו פחות מאחיהם בבלד לנ7כ׳ןן מהגבלות דתיות, אך כמיעוט משולל כוח פוליטי בסביבה עתירת מאבקים בין־שבטיים אלימים, הם היו נתונים לחסדיהם של תקיפים מקומיים. רבים מהם היו רוכלים ובעלי מלאכה נודדים, שנאלצו למצוא את מחייתם הרחק מביתם, חשופים לסכנות בדרכים (שוקד ודשן תשנ״ט! Fiammand 1971 1959; Goldberg 1983,2000; Shokeid). היהודים התמודדו עם תנאי חיים אלה של חוסר ביטחון אישי באמצעות רשת סבוכה של קשרים אישיים, שטוו במשך הדורות עם בעלי ברית מקומיים מקרב הערבים והברברים (Rosen 1972; Shokeid 1980). קשרי פטרון-לקוח אלה שיקפו מציאות רבת שנים, שבה חיו היהודים בקרב המוסלמים המקומיים וסיפקו להם שירותים חיוניים Deshen) & Zenner 1982). היחסים בין היהודים למוסלמים היו מורכבים ורבי פנים. הקרבה הפיזית, תלות הגומלין הכלכלית, והקשרים האינטימיים בין הקבוצות חיזקו את ההרמוניה ביניהן, אך לא יכלו למנוע לחלוטין מתיחויות וקונפליקטים עקב ההבדלים הדתיים והאתניים וחוסר השוויון הפוליטי.

המחלוקת בין החוקרים בשאלת האפיון המדויק של היחסים בין היהודים למוסלמים במרוקו מתחלפת בהסכמה כי שתי הקהילות חלקו אמונות ומנהגים תרבותיים רבים, למרות הנבדלות הדתית. ניתן להכליל ולומר כי בכל המרחב המוסלמי היה המרחק התרבותי בין יהודים לבין לא־יהודים קטן יותר מאשר בעולם הנוצרי (1982 ,1976 Sharot) מבלי להיכנס לסיבות שיצרו פער זה, דומה שבמרוקו, שבה היו היהודים חלק מהנוף המקומי במשך מאות רבות של שנים, הקרבה התרבותית בין הקהילות הייתה גדולה במיוחד. פולחן הקדושים, העומד בראש מעיינינו בספר זה, הוא דוגמה מובהקת לקרבה זו.

הערצת צדיקים וקדושים הייתה מרכיב חשוב בחייהם ובזהותם של רבים מיהודי מרוקו. בהיקפה ובסגנונה נשאה תופעה תרבותית זו את חותמו של פולחן הקדושים המוסלמי המקומי, אחד מסימני ההיכר המובהקים של האסלאם המגרבי (;1968 Crapanzano 1973; Dermenghem 1954; Eickelman 1976; Geertz 1926 Geiiner 1969; Westermarck). אולם בה בעת היא גם עוצבה על ידי תפיסת הצדיק במקורות היהודיים הקלסיים, ובייחוד בפיתוחיה המיסטיים בספרות הקבלה (1982 Goldberg 1983, 2000; Idel 2000; Stillman). התלכדותן של שתי מסורות אלה יצרה מערכת דתית מרשימה בחיוניותה. הנסיבות ההיסטוריות שהפכו את הקדושים למוקדי סמכות דתית וכוח פוליטי באסלאם המגרבי דווקא, הן מחוץ לתחום דיוננו. אציין רק כי התפקיד המיוחס לקדושים בדתות המונותיאיסטיות, כמתווכים ומגשרים בין המאמינים בשר ודם לבין האל המופשט והמרוחק, קיבל משנה תוקף במציאות החברתית ההיררכית של מרוקו, שבה מתווכים היו מרכיב חיוני בכל פעולת גומלין חשובה. תלותם הרבה של היהודים בפטרונים מקומיים לצורכי פרנסה והגנה בחיי היום יום חיזקה בקרבם את התפיסה הדתית של ישועה מכוחם של צדיקים־פטרונים. לכן אין זה מפתיע כי המשימה החיונית ביותר שהם ייעדו לקדושיהם הייתה להצילם משרירות לבם של מתנכלים מוסלמים (בן־עמי תשמ״ד: 2000 Goldberg).

הצדיקים היהודים תוארו במרבית המקרים כרבנים כריזמטיים, המשלבים מידות טרומיות, חיי מופת ובקיאות בתורת הנסתר. שילוב זה הקנה להם כוח רוחני מיוחד, שבדומה לבאראכה המוסלמית (;17-30 ,1975 Crapanzano 1973; Rabinow 1926,1,35-261 Westermarck), לא התפוגג לאחר מותו של הצדיק והיה יכול להיות מנוצל לרווחתם של הנוהים אחריו. אכן, רבים מהצדיקים זכו למעמדם הנעלה רק לאחר מותם, ומעשי הנסים שחוללו היו קשורים בדרך כלל לקבריהם, המצויים בכל רחבי מרוקו, אך בעיקר בדרום המדינה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
אוקטובר 2016
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  
רשימת הנושאים באתר