ארכיון יומי: 14 באוקטובר 2016


נדב שרגאי עלילת 'אל-אקצא בסכנה' דיוקנו של שקר – 2012

אסלאם-ירושלים

גם 'ציטטות' אחרות שהביא המופתי, אותן ייחס לבן גוריון – עוותו על ידו. בן גוריון כתב כי "אמנם היהודים האדוקים מאמינים… שבית המקדש ייבנה שוב, אבל הדבר הזה ייעשה רק לאחר שיבוא משיח. זוהי אמונה דתית, והמאמינים בטוחים שדבר זה יקום בדרך נס על ידי שמים, שלא כדרך הטבע… ושום יהודי אינו מעלה על דעתו לנגוע בקודשי עמים אחרים." אל-חוסייני ידע היטב ששאיפת היהודים מוגבלת למימוש זכותם להתפלל ליד הכותל המערבי, אך הקפיד להעניק לשאיפה זאת פירוש מרחיב ומטעה, שלפיו פני היהודים להשתלטות על רחבת המסגדים ופגיעה בהם.

אל פלג שתרגם וביאר את מאמרי המופתי מצא כי נושא זה "המשיך לשמש את מכונת התעמולה של המופתי גם בתקופות מאוחרות יותר ובעצם עד סוף ימיו." למרות זאת, אם בשנות ה 20- עמדו המסגדים המקודשים לאסלאם בירושלים והכותל במוקד הסכסוך היהודי-ערבי, הרי שבשנות ה 30- וה 40- , כשגבר המאבק על עתידה המדיני של הארץ, שוב לא עמדו המקומות הקדושים במרכזו של הסכסוך. אל פלג מציין שעד 1967 הנושא כמעט ונעלם מהטיעונים הפלסטיניים.

המסכה הוסרה מעל פניו של המופתי, כשמעמדו החל דועך. בריחתו מהארץ ושיתוף הפעולה שלו עם הנאצים מעידים יותר מאלף עדים על מגמתו ודרכו, שעלילת 'אל אקצא בסכנה' השתלבה בהם בקונגרס המוסלמי שהתקיים ב 1931- עדיין היה מעמדו של חאג' אמין איתן, ולמרות היריבויות הרבות בתוך המחנה הפלסטיני איש לא ערער על עליונותו. חמש שנים הצליח אל-חוסייני לשחק 'משחק כפול' – מצד אחד כבן שיח מתון לכאורה של שלטונות המנדט, ומצד שני, פנימה אל קהלו שלו, כלאומן ומתסיס, אלא שאז גילו הבריטים שחאג' אמין מקבל עזרה כספית – נשק והדרכה לצורך ניהול המרד שבו פתח ב 1936- – מאיטליה של מוסוליני ומגרמניה של היטלר. סבלנות הבריטים פקעה, ושוטרים נשלחו לאוסרו. הוא הצליח להימלט בלבוש אישה ליפו ומשם הגיע בסירה ללבנון, שבה נעצר על ידי אנשי משמר החופים הצרפתי. אל-חוסייני קיבל שם מקלט אך הוגבל בתנועותיו.

עתה, לא היה צריך להסתיר עוד את דרכו. הוא פעל נגד צרפת בסוריה ונגד הבריטים בעיראק, ובשנות מלחמת העולם השנייה מצא מקלט בגרמניה, תוך שהוא משמש יועץ למפעילי מדיניות ההשמדה של יהודי אירופה. ביוגוסלוויה הקים אל-חוסייני דיוויזיה מוסלמית בשירות הס.ס.  מסמכים שנחשפו עם השנים שפכו אור חדש על עומק איבתו ליהודים. את אדולף אייכמן כינה "הטוב בידידי הערבים." ב 28- בנובמבר 1941 נפגש עם הצורר הנאצי אדולף היטלר, ושמע ממנו כי "החליט למצוא פתרון לבעיה היהודית, בשלבים, צעד אחר צעד, ללא הפסקה." 28 בהזדמנות אחרת בירר אפשרות להפציץ את תל אביב, 29 וב 1942- חתם על מכתב עם רשיד עלי אל-כילאני, ראש ממשלת עיראק, המביע תמיכה בגרמניה ושאיפה לחסל את הבית היהודי בפלסטין. במהלך שהותו בגרמניה נשא דברים ברדיו ברלין ואמר: "הרגו את היהודים בכל מקום שתמצאום. הדבר נושא חן בעיני האלוהים, ההיסטוריה והדת."

ב 1970- פרסם העיתונאי חביב כנען כי המופתי תכנן להקים משרפות ליהודים בעמק דותן. כנען ביסס את דבריו על עדותו של פאיז ביי אדריסי, בכיר הקצינים הערבים במשטרת המנדט ומפקד נפת הכפרים במחוז ירושלים, שסיפר לו כי "חאג' אמין עמד להיכנס לירושלים בראש עוזריו, חיילי הלגיון הערבי שאורגן במסגרת הצבא הגרמני. תכניתו הגדולה היתה להקים בעמק דותן, בקרבת שכם, משרפות ענקיות, דוגמת אושוויץ, שאליהן עמדו להיות מובאים יהודי ארץ ישראל וכן יהודי עיראק, מצרים, תימן, סוריה, הלבנון ואפילו מצפון אפריקה, כדי להשמידם בשיטות הס.ס. שהופעלו במחנות ההשמדה באירופה." בימיה האחרונים של המלחמה נתפס אל-חוסייני בידי כוחות צרפתיים על אדמת גרמניה ונכלא בכלא פונטנבלו ליד פריז. הוא הוכרז כפושע מלחמה. ארצות ערב שדרשו

לשחררו, ראו בו גיבור לאומי. לאחר שבועות אחדים של מעצר נחטף אל- חוסייני מהכלא, ולאחר המלחמה התגלה בשווייץ ועבר להתגורר במצרים.

בשנת 1954 שב לרגע המופתי חאג' אמין אל טענת 'אל-אקצא בסכנה', כנראה על רקע מגעים שהתנהלו באותה עת ליישובם מחדש של פליטים פלסטינים בארצות ערב וגישושים להסדרי קבע בין מדינות ערביות לבין מדינת ישראל. זו, מכל מקום, היתה 'שירת הברבור' שלו בעניין זה. ב 1966- , שנה לפני שמדינת ישראל איחדה את שני חלקי ירושלים, הספיק אל-חוסייני לבקר בממלכת ירדן. הקמת אש"ף קירבה אותו אל יריביו ההיסטוריים בבית המלוכה ההאשמי. על פי אחת ההערכות קיווה אל-חוסייני לעמוד בראש האוטונומיה שחוסיין מלך ירדן הועיד לגדה המערבית, אבל ב 1974- מת אל-חוסייני בביירות. בקשתו היתה להיקבר בירושלים, אולם מדינת ישראל סירבה לאשר זאת.

ג. ספרים שנדפסו מחוץ לגבולות פורטוגל – רחל איבנייס ספרבר

  • יוסף בן אברהם חיון.

ספר מלי דאבות… חברו… הה״ר יוסף חייון… קושדאנדינא [קושטא], חמ״ל, של״ט. נ ד׳. 22 ס״מ.

דפוס ראשון. עם חתימות בעלים קודמים בעמוד הראשון, המשוחזר חלקית. 2 עותקים נוספים, פגומים, באוסף מהלמן.

בבית הספרים גם 2 עותקים של מהדורת ונציה, דפוס d. Zanetti, שס״ה. R 8o 91A572

  • שלמה מולכו.

דרוש על דרך האמת… [מאת] שלמה מולכו. שאלוניקי, דפוס יוסף סיד אליה ריקו, טרף [=רפט]. לו די.

דפוס ראשון, נדפס עוד בחיי המחבר. המהדורות הבאות נקראו בשם ״ספר המפואר״.

חותמת ״גנזי יוסף בירושלים״ בעמוד הראשון.

המקובל שלמה מולכו(1532-1500), נולד בפורטוגל בשם Diogo Pires  למשפחה נוצרית חדשה מעורה בחיי פורטוגל. הוא עצמו הגיע לתפקיד רם בחצר המלך, אך חזר אל היהדות ומל את עצמו בהשפעת דוד הראובני. הועלה על המוקד במילנו על ידי האינקוויזיציה.

 [31] Leone Ebreo [Judah Abravanel].

Dialogi d'amore di maestro Leone medico hebreo. Corradini de Corradinis Camertis. Roma, Antonio Blado d'Assola, 1535. [4], 37, 75,154, [2] 1. "Congratia, et prohibitione del sommo Pontefice, de l' eccelso Senato di Venetia, de rillustrissimo Duca di Milano, de l'Illustrissimo Duca di Fiorenza,  & altri Principi d'Italia, che nissuno possi stampare detta opera sotto le pene che le lor priuilegy si contiene".

דפוס ראשון של החיבור הפילוסופי המפורסם של יהודה בן יצחק אברבנאל.

[1] בבית הספרים מצויות מהדורות שונות של חיבור זה. מן המאה הט״ז נזכיר מהדורה בתרגום קסטליאני שראתה אור בוונציה 1568, ואחרת בסרגוסה 1584 ; בתרגום צרפתי: ליון 1595¡ בלטינית: באזל 1587 ! ומהדורות נוספות באיטלקית: וינגיה (ונציה) 1549, 1558, ונציה 1586.

.M. A. Principis Burghesii בעמוד האחרון דגל המדפיס. בספר אקס־ליבריס ובו בכריכה הפנימית הודבקו קטעי ידיעות על יהודה אברבנאל.

 [32] Biblia. Ferrara. 1553.

Biblia en lengua Española traduzida palabra por palabra déla verdad Hebrayica por muy excelentes letrados vista y examinada por el officio de la Inquisición              priuillegio del yllustrissimo Sefior Duque de Ferrara. Ferrara, (Abraa Vsque).

 

 a la muy magnnifica Señora Doña Gracia Naci מעבר לשער

A la gloria y loor de nuestro Señor se acabo la presente Biblia en עם קולופון

 lengua Española traduzyda déla verdadera origen Hebrayca por muy excelentes letrados: con yndustria y deligencia de Abraa Usque Portugués: estampada

en Ferrara a costa y despesa de Yom Tob Atias hijo de Leui Atias Español: en 14 De Adar de 5313

חותמת אוסף שוקן בשני צדי הדף האחרון.

הספר נדפס בשתי גרסאות מקבילות: האחת הוקדשה לדונה גרציה נשיא ונועדה לציבור היהודי; השנייה הוקדשה לדוכס הרקולה דסטה ונועדה לציבור הנוצרי..'

בבית הספרים עותקים אחדים ;

מדפיס, אברהם אושקה, או דוארטה פינל בשמו הפורטוגלי, נאלץ לעזוב את פורטוגל מפחד האינקוויזיציה ועבר להתגורר בפרארה שבאיטליה בשנת 1543. התני׳ך, הידוע בשם ״תנ״ך פרארה״, היה הספר הראשון שהוציא אושקה לאור, יחד עם שותפו יום־טוב אטיאס (גרונימו דה ורגם), מאנוסי ספרד.

  • יעקב בן יואב אליה מפאנו. 

שלטי הגבורים. חברו הגאון כמ״ר יעקב… בכמהה״ר יואב אליה מפאנו ז״ל. פרארה, בית אברהם ן׳ אושקי, שי״ו. [16] ד׳.

עם קולופון: תם ונשלם שבח לבורא עולם פה פיראראו בחדש אלול שנת שי״ו לפ״ק בבית כמ׳יר אברהם ן׳ אושקי י״צ. ספר נדיר ביותר. חותמת המדפיס בעמוד הראשון.

עם רשימות בכתב יד בתוך הספר. בדפי הספר האחרונים מחיקות של מילים ואף שורות, אולי מידי הצנזורה.

מרבית הספר הוא סטירה נגד הנשים. בחלקו האחרון קינה על האנוסים שמתו על קידוש השם באנקונה 1555. האלגיה עוררה את חמת הכנסייה, שציוותה על דוכס פרארה לשרוף את הספר ולהעניש את מחברו. ספר זה הביא כפי הנראה לסגירת בית הדפוס של אברהם אושקי בפרארה.

  • יוסף בן שם טוב [ויזיניו]

     

שארית יוסף… שאלוניקי, נדפס … בבית… יוסף בן… יצחק בן… יוסף יעבץ, שבט משנת שכ״ח. [94] ד׳. 9x14 ס״מ.

פרוש על האלמנך של זכות, מידי מתרגמו ללטינית (לעיל [16]). כולל שיר מאת שמואל הרופא על פרשיות השבוע.

R Fr. 946

[35] Samuel Usque.

Consolaçam as tribulaçôens de Ysrael. Composto por Samuel Vsque. Ferrare <sic>, [Amsterdam], Abraham aben Vsque, [1599]. [1], 270, [2] 1.

חתימת מ׳ גסטר.

המהדורה הראשונה של חיבור זה יצאה בפרארה 1553, ובשער המהדורה שלפנינו מופיעים המקום והמדפים של מהדורה זו. מהדורת 1553 הושמדה רובה ככולה על ידי הכנסייה. המהדורה שלפנינו יצאה באמסטרדם בשנת 1559, ומציינת את ראשית הדפסת הספרות הספרדית בהולנד. גם מהדורה זו נדירה ביותר. עותק פגום במקצת, עבר טיפול לשימור.

על המחבר, שמואל אושקי, ידועים לנו פרטים מועטים בלבד: היה מצאצאי משפחה ספרדית שעברה להתגורר בפורטוגל בשנת 1492, ובעל השכלה תרבותית רחבה, יהודית וכללית. החיבור בא לנחם את עם ישראל ולבשר לו את דבר ישועתו הקרובה, והוא כתוב בסגנון רנסנסי מובהק.

 [36] גדליה בן דוד אבן יחיא. שבע עינים. [קושטא או ויניציה, ש– ?].[27 ד׳]. 8°. נדפס בלי שער.

פותח בהקדמת מה״ר יוסף אבן יחיא: ״כי שבע חכמות מסודרות בתוכו במאזנ׳י מליצותיו גשם שותף״.

המחבר, רופא ופילוסוף, נולד בליסבון ב־1436 ומת ב־1487 בדרכו לארץ ישראל, שם נקבר בצפת. זוהי אחת משתי המהדורות של ספרו היחיד. כותרתו, המבוססת על זכריה ג, ט, רומזת על תוכנו, הדן בשבעת עיקרי היהדות, על פי המחבר.

ד. האינקוויזיציה

המבחר המוצג מתמקד בפעילות האינקוויזיציה על אדמת פורטוגל, ואינו משקף את מצבם של כלל אנוסי פורטוגל, שעל אודותם מצוי מידע רב בתיקי האינקוויזיציה הספרדית, ובעיקר מן התקופה שבה פורטוגל וספרד היו מאוחדות תחת כתר אחד.

אין במאמר התייחסות לפעילות האינקוויזיטורית שהתרחשה במושבות פורטוגל, כגון ברזיל או גואה שבהודו.

על הקמתה של האינקוויזיציה בפורטוגל נקבע בבולה של האפיפיור  בשנת 1536, והיא פעלה עד 1821

Cum ad nihil magis

בס"ד מוסר בלערבי פרשת האזינו בערבית יהודית תוניסאית

בס"ד      מוסר בלערבי פרשת האזינו

רבני תוניסיה

רבני תוניסיה

פלפרשה מתאע הזמעה האדי פרשת האזינו. משה רבינו יקוללנה כלאם מתאע מוסר. באש ואחד יוולי כאיף רבבי. משה רבינו ישאהד עלינו הסמה ולארץ'. ויקוללהום תצנטו ואסמעו אלי אנה קאעד אנבי עליהום. באש מה נקולושי מה נערפושי. ומשה מה קאללנאשי. אלי וקתלי מה נסמעושי כלאם רבבי חנתעאקבו. אלי אלגויים חיתחכמו פינה וחימשיו מעאנה בדואנה כבירה. ואידה כאן נסמעו כלאם רבבי. יזיו לעדים האדון ויעטיוונה כראנה. אלי הסמה תהבט למטר ונדווה. ולארץ' תעטיה קוותהה ללגלה ונעמה. ובאעד מה יכמל השירה מתאע אלמוסר. קאללנה כלאם אלי יצברנה שוייה. אלי פלאכר רבבי חיחן וירחם עלינה. וחיסתנקם מן כל אלי משא מעאנה בדואנה וחיעאקבהום. וקאלו לחז"ל אלי וקת למשיח. רבבי חיזיב זמיע אלי עמל מעאנה הדוני ומאת. כיף נבכדנצאר וטיטוס וחיעאקבהם. והאדה כולו עלא כאטר ואלו אלי תעדבנה. מה סלמנאשי פתורה ואלמצות. ויזי אלוקת אלי יקולו מאחלאהום הנאס האדון אלי קעדו מלצקין פי רבבי. כיף מה קאעדין נשופו אלי ברשה פאלאספה ועולאמה קאלו. אלי אלחאזה אלואחידה אלי כלאת אליהוד מאזאלו חתה לתווה ומה דכלושי פי אומות אוכרין. הייא התורה ואלמצוות. והאדה בצ'בץ' אלי קאללנה משה רבינו פי אכר אלפרשה. כי לא דבר ריק הוא וכו'. מענאהה אלי התורה ואלמצוות מוש חאזה פארגה ויזי נהאר ונסלמו פיהה ונדכלו מעה אומות העולם לוכרין. כיף מה דכלו ברשה אומות כיף מואב ועמון וגירהם. כי היא חייכם ובדבר הזה תאריכו ימים וכו'. מענאהה אלי התורה הייא חיאתנה אלי תכלינה דימה חיין ומוזודין ויטואלו הייאמנה ומה נתכלטושי מעה בקיית לגויים. ומן באעד רבבי קאל למשה רבינו. באש יטלע להר העברים וישוף מן גאדי ארץ ישראל. עלא כאטר חינפטר כיף אהרן. ומלאך המות מה ינזמנשי יתחכם פי אהרן ומשה. ומה נפטרו כאן בנשיקה. מענאהה הנשמה מתאעהום תלצקת פשכינה. מן גיר מה ינזם ימשהום מלאך המות.

פי אוול לפרשה מתאע הזמעה האדי תממה נשדה מערופה. אלי לפסוק קאל האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי. עלאש פשמים כתב האזינו ואדברה. ופלארץ כתב תשמע ואמרי.

מעם לועז כתב טעם עלא האזינו ואדברה. אלי משה רבינו וקתלי חיינפטר. זאהו מלאך המות. קאלו כיפאש האנה ננפטר. קאלו עלאש השנווה אלי מבדל אנתין עלא בקיית לעבאד. זבדלו אדם הראשון ולאבות וזאוובו עליהם. פלאכר קאלו עלאש מה תחבשי תנפטר. קאלו עלא כאטר חנקול שירה לרבבי. קאלו חתתה השמים וארץ יקולו שירה לרבבי. קאלו האוו תווה נווקפהם. ובהאדה קאלום האזינו וכו'. סכתו ותצנטווני. ומן סירת אלי משה רבינו כאן רוחני יאסר ושוואייע אקבל מה ינפטר. כאן קריב לסמה. וכלמת האזינו תתוקאל עלא ואחד קריב עליה. ולארץ כאנת בעידה. ובהאדה קאל לשמים האזינו ולארץ תשמע. אלי כאנת תסתממה בעידה עליה.

הוני תזאוובת הנשדה עלא האזינו ותשמע. מאזאלת הנשדה עלא ואדברה ואמרי פי. אלי כלמת דבור מאענאהה בלקויי. כיף מה פסרו לחז"ל עלא ירמיה אלי קאל לרבי אלי הווא נער ולא יכולתי דבר. האוודאך קאעד ידווי. וזאוובו אלי דבור בלקווה ולאמירה הייא רכה. והאדאך אלי קאל ירמיה מה נזמשי נדוי בלקווה. ובהאדה תרכב הוני ואדברה לשמים ואמרי פי לארץ. כיף מה כתבנה אלי משה רבינו וקתהה יסתממה קריב לסמה ובעיד עלא לארץ. וקתלי קאעד ידוי מעאהום באש יסמעו הזוז ילזמו ידווי בלקויי. ולא לשמים תסמע ואדברה בלקויי. ולארץ לבעידה תשמע אמרי אלי הווא בשוייה. ילזמו ידוי בלקויי באש יסמע לבעיד. לקריב יסמע בלקויי ולבעיד יסמע בשוייה.

הוני מאזאלת נשדה. עלאש הרש"י ז"ל מה זאבלנאשי התפסיר האדה אלי יזאווב הנשדאת האדון. כתבלנה התפסיר אלי משה רבינו שאהד עליהם השמים וארץ אלי הומאן יקעדו דימה. וזאדה באש יעטיוום לכיר וקתלי יסמעו כלאם רבבי ויעאקבוהם אידה כאן מה יסמעושי כלאם רבבי .

לאכן הרש"י ז"ל חב יזיבלנה חאזה אלי נתעלמו מנהה אחנאן. אידה כאן חייכתבלנה אלי משה רבינו גלב מלאך המות חאזה מה חנתעלמו מנהה שיי. אלי משה רבינו מערוף אלי הווא אקווה מן למלאכים. וכיף מה קאלו לחז"ל. אלי וקתלי שד צחיח מלאך המות. כרזלו משה רבינו בלעצה מתאעהו. הרב לרבבי וקאלו ולד עמרם מה גדיתושי. ובהאדה כתבלנה חאזה אלי נתעלמו מנהה אחנאן. אלי משה רבינו ראש המנהיגים מתאע ישראל. וקתלי חיינפטר כמם עלא בני ישראל ושאהד עליהם השמים ולארץ באש יעטיווהם כירהום באש ינזמו יעמלו הרצון מתאע רבבי. וחאזה אוכרה באש יקוללנה אלי אחנאן מן וקת משה רבינו מעלקין פי תתבית מצוות התורה. אלי האדה האש שרט עלינה משה רבינו אקבל מה ינפטר. ואידה כאן נלקאוו אלי ענדנה מאשאכל. ילזמנה נערפו מן גיר מה נכממו יאסר אלי עמלנה עבירות. ואלי משה רבינו מה כממשי עלינה כאנשי פרוחניות. כאנשי חתתה פלגשמיות. אלי ווקתהה קריב חיינפטר והווא בעיד כל לבעד עלא לגשמיות. תי הווא וקתלי כאן עאייש בעד עלא לגשמיות. וכליך ווקתלי חיינפטר. האדה אלי חב יקולולנה הרש"י ז"ל. עם ישראל וקתלי ינזח. האדאך רבבי קאעד ירמזלנה אלי וצל לווקת באש נרזעו בתשובה ובאש יעטינה כירו.

אכוואני לעזאז. פי כפור שפנה וקאעדין נשופו כל עאם אלי הנאס תשרי מצוות בברשה פלוס באש תעמל מצוה. והאדי חאזה באהייה יאסר. אלי הצדקה מערופה אלי תמנע יאסר. ולכרה מתאעהה קויי יאסר. לאכן ילזמנה נערפו אלי מוש האדה אלי יווצלנה ללעולם הבא. אלי הצדקה אלי נעמלוהה נהאר כפור ובקיית לעאם ואחדה מן למצוות אלי ווצאנה רבבי. ואלי מה תמאשי האשכון מה גלטשי פלעאם אלי תעדדא. והתשובה הייא הטריקה לואחידה אלי תבאעדנה מן לעקובאת. צחיח אלי הצדקה תמנע יאסר גזרות. לאכן הצדקה מן גיר תשובה תווקף לגזרות. לאכן מה תנחיהומשי זמלה. ובהאדה לחז"ל קאלולנה אלי לפאיידה פתשובה. הייא אלי תנזם תנחחי לגזרות זמלה. ובלאכץ תשובה מתאע רבים. אלי פי כל ווקת תנחחי לגזרות. צחיח תווה אחנאן כמלנה כפור. ולאכן מאזאל ענדנה פרצה אוכרה חתתה להושענה רבה. אידה כאן עמלנה באעץ' לעבירות ומאזלנה נתפכרוהם נעמלו עליהם תשובה ונטלבו מן רבבי באש יסאמחנה עליהם ומה עאדשי נעאוודו נעמלוהם. וילזמנה נקולו לחאזה האדי בקלב כאמל מוש נקולו בפמנה ואחנאן קאעדין נכממו אלי חנעאוודו. והאדי נציחה לאלי יחב לעאם הזאיי יתעדאלו עאם כיר והנה. יעמל תשובה פלהייאמאת האדון אקבל מה יתעטטה לחכם ללתנפיד פי הושענה רבה. ונזיבו הוני מעשה אלי ואחד כאן ענדו מודיר פשאריכה מתאעהו קדאש מן עאם. באעד וקת זא יתבת פלחשבאת מתאעהו לקא אלי למודיר האדה שרקלו יאסר פלוס. נאדאהו ווראלו לחשאבאת ואלי תממה יאסר פלוס נאקצין. למודיר מה לקאשי כיפאש ינכר קאלו צחיח אלי הווא שרק לפלוס האדון. ולאכן מן סירת אלי בנתו מריצ'ה וילזמהה יאסר פלוס באש ידאוויהה. הוני מול השאריכה קאלו האנה מה חנשכישי ביך אלי שרקת. אלי נערף מה ענדך מנין תרזעלי. לאכן תווה תקדם אסתיקאלתך ובארה שוף כדמה אוכרה. למודיר קאלו מה טרדנישי ראוו מה ענדישי פלוס באש נצרף עלא לפאמילייה מתאעי. מול השאריכה מה חבשי יפהם. קאלו חאזתין תחב תקדם אסתיקאלתך האו נקדם לחשאבאת ללחאכם ותצפילך

 פלחבס. קאלו רבבי וקתלי לעבד ירזע בתשובה ויסתערף בלגלאט מתאעו יסאמחו. קאלו רבבי יערף אלי פלקלוב והאנה מה נערפשי. מה לקא חתתה חל קדם אסתיקאלתו. וזאד תבת ונשד מול השאריכה ולקא אלי מה ענדושי בנתו מריצ'ה. משה מרתאח לבאל. קאל כיפאש נחט שארק יכדם מעאייה. לאכן באעד מדדה זגירה השרטה בעתתלו אלי ולדו שרק ותשד. זא יזרי לשרטה לקא אלי תשד בלכמשה. חב יקאבל וולדו מה חבשי יקאבלו. תחכם עלא ולדו שת שהור חבס. וקד מה עמל באש יקאבלו ולדו מה חבשי. מה פהמשי עלאש. סתננה חתתה כמל לחבס מתאעהו משאלו קדאם לחבס מה חבשי יקאבלו והרב מנו. דאר עליה חדה צחאבו מה לקאהושי. פלאכר כרה בוליס ידורלו עליה. באעד שאהרין קאלו אלי ולדו מדמן מוכדראת ועאייש תאעב יאסר אלי מה ענדושי פלוס באש ישרי וכל מררה ישרק האוו יחווץ. ואידה כאן מה חייזרישי עליה ראו חתצפילו יסתגללו זמאעת למוכדראת ותצפילו יביע. ואידה כאן תשד והווא יביע האש יכרזו מן לחבס. קאלו כיפאש נעמלו.קאלו נכטפו ונזיבולך. והוני וופרלו למוכדראת מתאעהו. האדה בידאיית לחל בין מה נשופו חל כיפאש ינחחי למוכדראת האדון. עמלו איכאך. נהאר באעד מה שרב ושאייך ונעס. שדו לבוליס האדה ורפעו לדאר בו. וקתלי פאק חב יהרב. לאכן לקא עססה. וקאלולו אלי תחב יוצלך הוני. ובו מה סכתשי. כלם אחסן פרופסוראת באש ידאויוו. פעלן עדאוו מעאהם עאם חתתה אלי וופאתלו למחנה ושייבו ימשי וין מה יחב. פלאוול מוראקב ומן באעד נחאלו הראקאבה. נהאר כלאלו זוואב ומשה. חל הזוואב קאלו פיה מה עאדשי נחב נעיש מעאך כטאני. בעת בוליס אוכר ידור עליה. זאהו קאלו צחיח בטל למוכדראת וקאעד יכדם פי מעמל. חב יערף עלאש הרב מן חדאהו. לבוליס קאלו כלילי וקת ונבחת ונקולך. באעד שת שהור קאלו מגשש עליך אלי טרד למודיר אלי כאן ענדך. קאל ילזמני נמשילו נפהם השנווה לחכאייה האדי. משאלו קאלו ערפת אלי אנתין מתגשש עלייה עלא כאטר למודיר אלי טרדתו. לאכן האש דכל ועלאש מסתכאייד יאסר עלא למודיר. קאלו אסמע. למודיר האדה פאק בייה אקבל מנך. ובאש מה נוצלשי לשרקה ונתמרמד כאן יזיבלי לפלוס. ומן באעד בדה ידאווי פייה. ותערף אלי באש ואחד ידאווה מן למרץ' האדה מוש שאהל ומוש רכיס. ובלאכץ וקתלי תחב מה יערפושי ביך לעבאד. אלי ילזמך פרופסור כאץ ומוש רכיס. והשהרייה מתאעו מה תעמל שיי. ובהאדה כאן יאכד פלוס מן השאריכה מן גיר מה יקולך. וקתלי טרדו מה לקאשי מנין יזיבלי לפלוס. ומה חבשי יקולך פלאוול באש מה תסתכאדשי. ובאעד מה טרדו מה חבשי יקולך עלא כאטר יערף אלי מה תאמנושי וחתתה תאמנו חתכמם אלי כאן יאכד ליה ולייה. והאנה נערף אלי מה עקב חתתה שיי פי זרתי. ווקתלי טרדו ספר ומה נערפושי וין קאעד. ותחבני נרזע נעיש מעאך וכל מררה אלי נשופך צ'מירי יקלקני אלי כנת סבב פי תטריד ותעדיב הראזל אלי עמל מעאייה לכיר האדה לכל. קאלו איזה מעאייה נדורו עליה. אלי האנה מנין חנערף לחכאייה האדי. קאלו עלא כאטר אנתין מה כנתשי תבע פייה זמלה. ןכאן תבעתני כנת תפיק בייה. קאלו פי האדי ענדך לחק. בעת בוליס ידורלו עליה. באעד שהר זאהו וקאלו אלי הווא סאכן פי דאר זגירה פי בלאצה מתאע נאס זוואוולה ועלא קדו ויכדם בנהאר. פי ווקתהה משאלו וטלב מנו ירזע מעאהו. קאלו מה נזמשי. קאלו עלאש. קאלו תממה ואחד זאוואלי יהודי הוני ענדו עאיילה כבירה וילזמני נעאוונו. קאלו ואחד כיפך אנתין כיפאש רבבי מה יעטיכשי לכיר. קאלו השנווה תחב נאכל חק למצוות הוני. מה יסעדנישי. קאלו ארזע מעאייה ולעני האדה תווה נעמלולו שהרייה באהייה מן השאריכה. יהי רצון. אלי רבבי יעטינה לכיר ולהנה וצחה. ויבעתלנה משיח צדקינו. במהרה בימינו. אמן סלה. 

רבי ישראל בעל־שם־טוב -אור הגנוז – מרטין בובר

%d7%90%d7%95%d7%a8-%d7%94%d7%92%d7%a0%d7%95%d7%96-%d7%9e%d7%a8%d7%98%d7%99%d7%9f-%d7%91%d7%95%d7%91%d7%a8

ליד עץ הדעת

אומרים כי בזמן שכל הנשמות היו מכונסות בנשמתו של אדם הראשון כשעמד ליד עץ הדעת, ברחה נשמתו של הבעל־שם־טוב ולא אכלה מפרי העץ.

שישים  הגיבורים

אומרים שנשמתו של רבי ישראל בן אליעזר לא רצתה לירד לזה העולם השפל, כי יראה מפני הנחשים־השרפים שיש בכל דור, שמא יחלישו את עוזה עד שתתבטל. מיד ניתנו לה למשמר בדרכה שישים גיבורים, כשישים הגיבורים שעמדו מסביב למיטתו של שלמה המלך מפחד בלילות, שישים נשמות של צדיקים. והם תלמידי הבעל־שמ־טוב.

הניסיון

מספרים :

רבי אליעזר, אביו של הבעל־שם־טוב, דר בכפר. הוא היה מכניס אורחים בעין יפה כל־כך, עד שהעמיד שומרים בקצה הכפר והטיל עליהם להביא אליו כל עוברי־אורח עניים, והוא היה מאכסנם בביתו ומאכילם ודואג לכל מחסורם. בשמים שמחו על מעשהו, ופעם אחת נסכימו לנסותו. אמר השטן כי הוא יעשה את מעשה הניסיון, אבל אליהו הנביא ביקש שימלאו את ידיו לכך. התלבש בדמות עובר־אורח, תרמיל על כתפו ומטה בידו, ובא בשבת אחר־הצהריים אל ביתו של רבי אליעזר ובירך אותו לשלום. רבי אליעזר לא רצה לבייש את האיש, ולא שם לבו לחילול השבת, אלא הזמינו מיד לסעודה והחזיקו בביתו. גם למחר בבוקר, כשנפרד האורח ממנו, לא אמר לו רבי אליעזר שום דברי תוכחה. מיד גילה לו הנביא מי הוא והבטיח לו כי יוליד בן שיאיר עיני ישראל.

דברי האב

ישראל נולד להוריו בזקנותם, ואביו מת בעודנו ילד.

כשחש אביו שמיתתו קרובה נטל אותו על זרועו ואמר אליו: ״רואה אני, שאתה תאיר נרי, ולא זכיתי לגדל אותך. אבל, בני אהובי, זכור כל ימיך כי השם עמך ואין לך להתיירא משום דבר בעולם״.

נשאר המאמר חרות על לוח לבו של ישראל.

מיכאל אביטבול – אליטה כלכלית יהודית במרוקו הפרה־קולוניאלית: תג׳אר אל שולטאן

מיכאל אביטבול%d7%99%d7%94%d7%93%d7%95%d7%aa-%d7%a6%d7%a4%d7%95%d7%9f-%d7%90%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%a7%d7%94-%d7%91%d7%9e%d7%90%d7%95%d7%aa-%d7%99%d7%98-%d7%9b

אליטה כלכלית יהודית במרוקו הפרה־קולוניאלית: תג׳אר אל שולטאן

התג׳אר אל־שולטאן משמשים כנציגים המכובדים ביותר ובעלי ההשפעה הגדולה ביותר מבין אנשי הבורגנות היהודית החדשה של המאה התשע־עשרה. אם כי צמיחתם היתה קשורה במישרין בחדירה האירופית, הרי למוסד עצמו של ׳סוחרי המלך יש למעשה שורשים עמוקים בהיסטוריה של מרוקו. ראשיתו כראשית השושלות השריפיות, וכבר במאה השש־עשרה נהגו המלכים הסעדיים להטיל על סוחרים אמידים מבני המקום משימות מסחריות מעבר לים. בדרך זו ומשום שרוב הסוחרים האלה היו יהודים, הם הצליחו לקיים עסקאות כלכליות עם העולם הנוצרי, בלי שיצטרכו לוותר לשם כך על הבדידות התקיפה של ארצם.

ואכן, ההיסטוריה של יהדות מרוקו אינה חסרה אישים מפורסמים, אשר במרוצת השנים רשמו את שמותיהם בדפי ההיסטוריה הכלכלית והדיפלומאטית של ארץ מולדתם: החל בוקסה או רקסה תחת המרמים (המאה הי׳׳ג), רוזאליס ורותי תחת הוטאציים (המאות הי״ד-ט״ו), פלאצ׳י תחת הסעדיים (המאה הט״ז), וכלה במימוראן וסומבל תחת העלווים הראשונים (המאות הי׳׳ז-י״ח).2 אולם בניגוד לאישים אלו, אשר ירידתם לא היתה פחות מהירה מעלייתם המסחררת, הצטיינו התג׳אר של המאה התשע־עשרה, בהשפעתם הממושכת והיציבה במשך דורות אחדים.

בלי שנתעלם מאופיה המיוחד של כל תקופה ותקופה ומאופיו של כל איש ואיש, תמורה זו קשורה היתה בהתפתחות שחלה בקרב החברה המרוקאית בכלל, ובשוליה הבורגניים בפרט, שאליהם השתייכו מבחינה אורגאנית ומקצועית כאחת כמה ׳משפחות יהודיות גדולות׳.

על אף שבמרוקו התפתחו כבר בתקופה מוקדמת — חיים עירוניים דינאמיים ביותר, החברה ביסודה נשארה חברה שבטית. ברברים או ערבים, נומאדים או חקלאיים — השבטים הגדולים, אם הם עצמם לא הקימו את השושלת הרי שהיו במאבק מתמיד עם המח׳זן. בעקיבות ובקביעות הם רופפו את כוחו של השלטון המרכזי והצרו את צעדיו בתחומי הכלכלה והמדינה. מצב זה, שבו מרבית המשאבים מרוכזים בידי השבטים והמח׳זן, לא איפשר חופש־פעולה גדול לאוכלוסיה העירונית, שנשארה תלויה בחסדי המלכים ובמצבי־רוחם ונתונה לתנודות הכלכליות, הפוליטיות והאקולוגיות כאחד. בורגנות זו לא הצטיינה לא ביציבותה ולא בהמשכיותה: ההון שצברה ירד לטמיון כחלוף התנאים הרגעיים שהביאו לרכישתו. וכאשר הון זה היה בידי יהודים, הוא הפך בכל עת למלכודת למחזיקיו, או ללולאה שאותה יכלו השליטים להדק סביב צוואריהם עד לחנק. אלא שדמות זו של הבורגנות המרוקאית השתנתה בעקבות חידוש המגע עם העולם המערבי. כיוון שהיתה הנהנית העיקרית מן המצב החדש, השכילה להגדיל את השפעתה ולגוון את משאביה. היא הצליחה להשקיעם בארצות חוץ או להמירם באמצעי ייצור ובנכסי דלא־ניידי, ובמקרה הצורך ידעה להבטיחם גם בפני חמדנות השלטון, תוך ניצול החסות הקונסולארית וקשריה הבין־לאומיים. משפחות קורקוס, אפריאט, קוריאט, לסרי, בן שמול ועוד משפחות יהודיות אחרות השתייכו למעמד חדש זה. תולדותיהן הן איפוא חלק מן ההיסטוריה הכלכלית והחברתית של מרוקו במאה התשע־עשרה.

התג׳אר אל־שולטאן שימשו כסוחרים עצמאיים וכסוכנים מסחריים של המח׳זן, שאת כספו הם ניהלו והפריחו בעסקיהם עם העולם הנוצרי, אם כבעלי מונופולין על ענפי יצוא ויבוא שונים ואם כשותפים של בני המלוכה ונציגי השלטון. האינטרסים שלהם תאמו את אלה של האליטה השלטת במדינה — את אלה של השולטאן בעיקר, אשר בנוסף לתפקידיו הפוליטיים־צבאיים והדתיים, נעשה מאז סוף המאה השמונה־עשרה לסוחר הגדול ביותר של המדינה.

עד לתקופה זו המיסוי החקלאי היה המקור העיקרי להכנסות המח׳זן, דבר שחייב את המלכים העלוויים לקיים כוח צבאי חזק, אשר באמצעותו קיוו להגדיל את היקף הגבייה. אך מאז מותו של המלך אסמאעיל (1727), נעשה הצבא עד־מהרה גורם קובע בחיי הממלכה, גורם המכתיר מלכים ומפיל מלכים. עטור ניסיון קודמיו הגיע השולטאן מוחמד השלישי (1790-1757) למסקנה, שכדי להרחיק מעליו את איום הצבא, יצטרך לצמצם את שורותיו ובמקביל גם לוותר על חלק ממשאבי המיסים המסורתיים. לכן השליך יהבו על פיתוח הסחר, כלומר סחרו שלו, ובתוך כך עודד את חיזוקה של הבורגנות המקומית, ההופכת בהדרגה למשענת העיקרית של השלטון.

לתכלית זו הוא בנה את נמל מוגאדור, בעזרתם של ארכיטקטים ומהנדסים צרפתים (1764). כשעבודות הבנייה היו עדיין בעיצומן, ציווה על הנציגים והסוחרים הזרים להעתיק לשם את פעילותם. הוא מבקש גם מכמה משפחות של מכובדים יהודיים מרוב חלקי הארץ לבוא ולהשתקע בעיר החדשה כ׳סוחרי המלך. מוגאדור הנמצאת כמאתיים קילומטר מערבית ממראכש שימשה נמל לכל מוצרי חבל הסוס וכן לסחורות שהובאו מסודאן המערבית על ידי השיירות הטראן סהאריות.

אבן ח'לדון ומשנתו – אקדמות למדע ההיסט.-א.ח'לדון

%d7%90%d7%9c%d7%9e%d7%95%d7%a7%d7%93%d7%99%d7%9e%d7%94

חשוב יותר ומעניין יותר הוא אותו חלק של ה " אקדמות " שבו מפתח אבן ח'לדון את השקפותיו המקוריות על המסיבות המשתנות ועל חוקיהן, כלומר את תורתו הסוציולוגית. תורתו זו מושתתת על שלושה מושגי יסוד : חלוקת המין האנושי בין בדווים לתושבי קבע : המחזוריות בעלייתן וירידתן של הממלכות : והתודעה הקיבוצית.

החברה האירופית, המערבית, מתחלקת בין בני הכפר ובין בני העיר, שכולם יושבים במקומותיהם ישיבת קבע. לא כן החברה בארצות המזרח, באסיה, בעולם האסלאם. כאן החלוקה העיקרית היא בין נוודים ובין תושבי קבע. הניתוח הסוציולוגי בזמן החדש, המכיר את הכפר ואת העוסקים בחקלאות  כסוג בפני עצמו, מגיע לחלוקה משולשת : נוודים, חקלאים ועירוניים.

ואכן, זה המצב במזרח החדש של ימינו. אך אבן ח'לדון הכיר רק בשני יסודות : נוודים ויושבי קבע. חקלאים היו מצויים גם בקרב אלה וגם בקרב אלה. כתוצאה מן התנאים ההיסטוריים ששׂררו בימיו, הייתה צפון אפריקה, ובייחוד חלקו המזרחי של המגרב, מורכבת בעיקר מערים מבודדות פחות או יותר, שבסביבתן הקרובה היה יישוב חקלאי דליל – במידה שזרוען הנטויה של השושלות המולכות בערים הייתה מגעת להגן על יישוב חקלאי זה.

ולא רק מסביב לערים, כי אם גם בתוך חומות הערים עצמן, היו גנים נרחבים ושטחים מעובדים, שכונות חקלאיות למחצה עם לולים ורפתות. מצד אחד, הגיעו גם שבטי הבדווים הערביים במידה רבה לכלל התיישבות ותעסוקות בחקלאות, בעיקר בגידול בהמות. על כן מבחין אבן ח'לדון בין " בדווים מגדלי גמלים " ובין " בדווים מגדלי צאן ".ההבחנה בין נוודים ותושבי קבע נקבעת אפוא לא לפי העיסוקים ומקורות הפרנסה, אלא לפי אורח החיים והמבנה החברתי : משטר שבטי, סגנון חיים של מותרות ושפע, ורוח כניעה לשליט, הכולל תשלום מסים, מצד שני.

אך בעוד חלוקה זו של בני המין האנושי קבועה היא ונצחית, הרי השתייכותו של כל קיבוץ בני אדם לאחד משני הסוגים עלולה להשתנות. אבן ח'לדון ידע מהסתכלותו כי הנוודים בני המדבר נהפכים בהדרגה לישובי קבע, עד שלבסוף הם נעשים עירוניים לגמרי. העתוּדה של עממים נוודים העולים מן המדבר אל היישוב היא בלתי מוגבלת, ומתוכה שואב היישוב העירוני את היסודות המחדשים אותו במחזוריות קבועה. וכך אומר אבן ח'לדון : אחרי הכחדת השושלת שהקימה העיר יכולה העיר להתקיים לאורך ימים רק אם בסביבותיה, בהרים ובשפלות הקרובים לה, יש אוכלוסייה בדווית והמספקת לעיר בתדירות אוכלוסים חדשים. כי כאשר מגיעים בני השבטים הנוודים לשיא התפתחותם, לנוחות ולפרנסה טובה, הם שואפים לפי טבע האופי האנושי לרווחה ולמנוחה, ואז הם מתיישבים בערים ובכרכים ונהפכים שם לאוכלוסייה עירונית.

אורח החיים הבדווי קודם לדעת אבן ח'לדון לאורח החיים העירוני, והוא מפתח בקרב הבדווים תכונות מסוימות החסרות בבני הערים. אמנם במקומות אחדים בספרו משבח אבן ח'לדון את אורח החיים הבדווי ואת תכונות הבדווים ומגנה את התרבות העירוניות שהיא מקור של שחיתות, " שיא הרוע והתרחקות מן הטוב ". אבל אין זה אלא צד אחד של המטבע : אבן ח'לדון ראה גם את חסרונותיו של אורח חיים הקמאי ואת מעלותיה של התרבות החומרית הגבוהה, והוא חוזר ומדגיש כי חיי הנוודות וחיי העיר הם משטרי חיים טבעיים במידה שווה, וכי יישוב קבע הוא נקודת הסיום של התפתחות חיי הנוודות.

מתוך הסתכלותו בקורות השושלות בעולם האסלאם, ובייחוד בצפון אפריקה של ימיו, הגיע אבן ח'לדון לידי מסקנה, שעלייתן ושקיעתן של השושלות ושל הממלכות מתנהלת על פי חוק קבוע, הוא " חוק ארבעת הדורות " : שבט, עם, שושלת, כי יגיע לשלטון – הדור הראשון מבסס את שלטונו החדש ומבצרו, הדור השני מקיים את השלטון בידיו בכוח תנופת הכיבוש והעזוז של אבותיו. הדור השלישי שוב אינו מכיר את קשיי הכיבוש וההתבצרות, והוא אף חסר את התנופה הדרושה לקיום השלטון, כיוון שכבר התרגל לנועם המותרות המביא לידי התרופפות וחולשה. בדור הרביעי מגיעות תכונות שליליות אלה לדרגה כזאת, ששוב אין השושלת יכולה לעמוד בפני הסתערותם של כוחות חדשים. אלה עולים וכובשים את הממלכה ומבצרים את שלטונם – אף גם בהם חלה אותה השתלשלות מחזורית, וחוזר חלילה.

כוחם של שבטים ועמים לעלות ולכבוש נובע בראש וראשונה מתודעתם הקיבוצית. זהו מושג מקורי של אבן ח'לדון, אחד מעמודי התווך של תורתו הסוציולוגית היסטורית. המונח הערבי " עַצַבִּיָה " גזור מן השורש עצב, המסמן ליכוד, קישור. אבן ח'לדון פיתח מושג זה מתוך המסורת השבטית הערבית, אשר בה " עצבאת " הם קרובי משפחה היוצאים יחד לקרב והשותפים לנקמת דם.

העצביה, אצל אבן ח'לדון, היא ההרגשה המוּדעת המאחדת והמלכדת קיבוץ אנושי ונוטעת בלב כל אחד מבניו תחושת אחריות הדדית ומסירות נפש לאחיו ולכל הקיבוץ. קיבוץ כזה הוא בדרך כלל קיבוץ אתני : קשר דם הוא המונח ביסוד התודעה הקיבוצית. אך קשר הדם איננו תנאי הכרחי, והעצביה מתחזקת ומתקיימת על ידי שותפות בצרכים ובחוויות. הקיבוץ יכול לכלול גם חברים שאינם קרובים בדם, ושנהפכו לבני ברית בכוח אותה תודעה קיבוצית : ולעתים אף ממציאים הללו בשלב מאוחר קירבת דם בדויה כדי להצדיק ולהגביר את התודעה הקיבוצית.

התודעה הקיבוצית חזקה ביותר – לפי השקפת אבן ח'לדון – בקרב הבדווים : אך במידה פחותה מזו היא מצויה גם בקרב יושב הקבע. אבל ככל שתושבי הקבע מתרגלים יותר לחיי העיר, על התרבות החומרי ומותרותיה, כן נחלשת תודעתם הקיבוצית וחדלה בהדרגה לשמש גורם של כוח וליכוד. בכך נעוץ אחד הגורמים העיקריים לאותה מחזוריות שתוארה לעיל.

תורת המחזוריות של אבן ח'לדון אינה הראשונה בתולדות ההיסטוגראפיה, כבר אצל הירוֹדוֹטוס מצוי הרעיון, שכל ממלכה עולה ומתעצמת עד לנקודת שיא, ואחר כך היא יורדת ושוקעת, עד שממלכה אחרת עולה במקומה. אבל לא זו בלבד שאבן ח'לדון לא קרא את כתבי הירודוטוס, ותורת המחזוריות שלו היא אפוא מקורית מבחינה זו, אלא אף יש בין שתי התורות האלה הבדל מהותי.

הירודוטוס מספר את תולדות הממלכה הפרסית, כדי להראות את הגלגל החוזר שבכל יצירות אנוש, אחרי העלייה לשלטון ולעוצמה בא בדרך הטבע יצר נפרז להרחבת השלטון ( היבּריס ), המאבד כל חוש של מידה והמביא בסופו של דבר לידי שקיעת הממלכה, ובה בא לידי גילוי העונש האלוהי ( תיטיס ), ואילו אצל אבן ח'לדון אין זכר לרעיון של שחצנות השליט ושל עונש אלוהי עליה, אלא ניתוח סוציולוגי בלבד של מהלך סיבתי בלתי נמנע. התבצרות בשלטון – התהווה מנהגי חיים עירוניים ומותרות – החלשת תנופת הכיבוש וכושר המלחמה, כניעה בפני כוחות רעננים העולים מן החוץ.

אבן ח׳לדון דוחה את תורת המחזוריות שעליה ביססו המיסטיקאים של האיסלאם, הצופיים, את ציפייתם לבוא המשיח. לפי תורתם, כפי שהוא מסכם אותה, באה הנבואה, המביאה את בני האדם לידי הכרת האמת והליכה בדרך־הישר, אחרי תקופת עיוורון ותעייה; אחרי הנבואה באה תקופת החליפות, כלומר השלטון ברוח ההלכה! ואחרי החליפות – השלטון החילוני (מוּלכּ׳); שלטון זה נהפך לעריצות, ׳ומאחר שהמקובל הוא לפי מסורת העניינים שקבע האלוהים, שכל הדברים חוזרים לקדמותם – מוכרחה שוב לבוא הנבואה, ואחריה החליפות, והשלטון החילוני, ושלטון השטן, והכפירה, וחוזר חלילה. אלה הם שלושת השלבים׳, העתידים, לפי תורה זו, להביא לידי בואו של המשיח.

אבךח׳לדון, כאמור, איננו מקבל תורה זו, והוא מסיים את הרצאתו עליה במלים אלה: ׳והאמת שהקורא צריך להבינה באופן ברור היא, שאי־אפשר לה לשום תעמולה דתית או חילונית להצליח אלא אם כן קיימת בצדה עוצמה ותודעה קיבוצית, שתנחיל ניצחון לאותה דת או לאותה תנועה ותגן עליה מפני המתנגדים לה, עד אשר יתגשם רצונו של האלוהים בנוגע לה׳. לשון אחר: אין מחזוריות אבטומאטית, אלא גורמים וכוחות חברתיים הם המתנים את ההתפתחות ההיסטורית. הרעיון של קץ העולם, של ימות המשיח, שנודעת לו חשיבות מרובה בתיאולוגיה האיסלאמית – אין לו מקום כלל בתורת ההיסטוריה של אבן־ח׳לדון, החסרה כל יסוד טֶלֶאולוגי ואינה כרוכה באמונה או בתקווה דתית. אבן ח׳לדון אינו גורס גם את האמונה היוונית, שהעולם היה פעם טוב יותר – ב׳עידן הזהב׳ שלו – והוא משתבש והולך, ועומד עתה ב׳עידן הברזל׳. בין שאמונה זו היתה ידועה לאבן־ח׳לדון ובין שהוא לא הכירה – מכל־מקום אין הוא קובע שעידן פלוני טוב יותר או רע יותר מעידן אחר. ההיס­טוריה אינה התקדמות בכיוון אחד, אלא גלגל חוזר, ואין אבן ח׳לדון חורץ משפטי־ הערכה.

בניגוד להשקפה המקובלת באיסלאם אין אבךח׳לדון גורס את הנס כגורם היסטורי מצוי; לפי מהותה של תורתו ההיסטורית, אין בה מקום להתערבות האלוהים במהלך ההיסטוריה, שכן מהלך זה נקבע על־ידי חוקים טבעיים וחברתיים. אמנם אבן ח׳לדון אינו שולל את האפשרות של התרחשות נסים, אך הוא רואה בהם מאורעות נדירים עד כדי כך שאפשר להתעלם מהם בהסברת מהלך ההיסטוריה. ואשר לאותו מקום שבו מדבר אבן־ח׳לדון על האלוהים כגורם משפיע על מהלך ההיסטוריה, הרי ברור מתוך ההקשר שהוא אינו רואה בו גורם העומד מחוצה לה ומעליה, אלא מזהה את ׳האלוהים׳ עם החוקיות ההיסטורית. בדרך זו מצליח אבן ח׳לדון להלביש את תורת ההיסטוריה שלו, הבלתי־דתית והבלתי־איסלאמית, איצטלה של קונפורמיות, שחסכה לו את הצורך לעמוד בוויכוח דתי עם בני דורו? עוד אחזור לעניין זה להלן.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 130 מנויים נוספים

אוקטובר 2016
א ב ג ד ה ו ש
« ספט   נוב »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר