ארכיון יומי: 18 באוקטובר 2016


רבי יוסף כנפו

רבי יוסף כנפוAsilah

רבי יוסף כנפו (1901-1826) מקובל ומגדולי רבני מוגאדר שבמרוקו. כבר בגיל שלוש־עשרה נכנס לחדרי הקבלה. בצעירותו נסע למראכש ולמד אצל ר׳ אברהם קוריאט (בעל ה״ברית אבות״). ר' יוסף כנפו הקדיש את חייו ללימוד תורה והוראה ולכתיבת ספרי הלכה, הדרכה ומוסר, שחלקם פורסמו על ידי הרב בן אמוזג שאף כתב להם הקדמות. מחמת ענוותנותו סירב לקבל עליו משרת רבנות, והתפרנס מספריו בדוחק רב.

מצווה בטעות

בשנת 1864 ביקר השר משה מונטיפיורי במרוקו ונפגש גם עם ר׳ יוסף כנפו. הרב העניק למונטיפיורי את אחד מספריו במתנה, ובשובו לאנגליה שלח לו השר מונטיפיורי מכתב תודה וצירף לו שני מטבעות זהב – סכום כסף רב מאוד באותם הימים. הרב כנפו צעד לביתו שמח וטוב לב על מנת לספר לאשתו על הבשורה המשמחת ופגש בדרך ביהודי שביקש ממנו תרומה להכנסת בתו לחופה. הרב כנפו הכניס ידו לכיסו במטרה לתת לו מטבעות נחושת ומבלי משים נתן לו את מטבעות הזהב. כשנכנס לביתו סיפר בהתרגשות לאשתו על המתנה והוציא את המטבעות להראות לה, ולהפתעתו גילה שרק מטבעות של נחושת נותרו בידיו. הרב כנפו הבין שנתן בטעות את מטבעות הזהב לאותו האיש, ומיד בירך אותו, ״גם ברוך יהיה״. הרבנית המאוכזבת, לעומת זאת, טענה שהיה כאן מקח טעות ויש לתבוע את המטבעות מאותו האיש. לאחר דין ודברים הסכים הרב והם צעדו לביתו. כשהגיעו שמעו קול זמרה וצהלת חתונה: בתו של העני התחתנה באותו הערב. אז אמר הרב כנפו לאשתו, ״ראי באיזו מצווה זיכה אותנו ה׳,״ והם חזרו לביתם שמחים וטובי לב.

הסתלקותו

בעת פטירתו התקבצו סביבו משפחתו ותלמידיו. לפתע התרומם הרב כנפו והתיישב על המיטה, פניו האדימו, הוא הרכין ראשו ואמר שלוש פעמים, ״ברוך הבא בשכינת עוזו״, והחזיר נשמתו לבורא.

מתוך חוכמה מקדם – חזי כהן

La Politique des Autorités Marocaines envers les Juifs après l'Indépendance (1956-1962) Dr. Pinhas Katsir

le-mossad

Une analyse lucide de ces incidences devait être faite par l'écrivain juif marocain, Carlos de Nesri, dans un article publie dans L'Information Juive d'Alger en Février 1961. Au moment de l'indépendance, il avait appelé ses coreligionnaires de faire le pari du Maroc. L'article faisait suite aux incidents antisémites qui avaient accompagné la visite de Nasser a Casablanca en Janvier 1961. Les exactions policières et le naufrage du Pisces avec ses 44 passagers clandestins nous amenait à nous poser de nouveau la question: partir ou rester? Le destin des juifs dépend des hasards de la politique marocaine. Dans toute déclaration de politique étrangère, il est possible de sentir les retombées sur les relations entre les autorités et les juifs du pays. L'indépendance avait été une période d'euphorie encourageant les idées d'intégration, l’empire chérifien apparaissait comme un modèle de symbiose judéo-musulmane. La fin de cette période de confiance devait marquer la fin des illusions. La collaboration de la diplomatie chérifienne avec le monde arabe, l'affaiblissement du caractère occidental du pays en faveur de l'orient; l'adhésion a l'activisme révolutionnaire en politique étrangère ne pouvaient passer sans laisser d’empreintes sur notre situation. L'adoption des thèses arabes anti-israéliennes a entraîné des attitudes plus ou moins anti-juive.

De Nesry ajoutait que le changement avait été graduel, incluant la rupture des relations postales, la renonciation au ministre juif, le renvoi de hauts fonctionnaires juifs, mais que "le but de notre combat est resté le même: l'égalité en des jours où la contradiction entre la politique proclamée et son application est devenu un fait irréfutable". Le changement progressif continue avec la réunion de la Ligue Arabe au Maroc en 1959, une réunion accompagnée d'une campagne de presse, confondant juifs et sionistes – contrairement au passé ou l'on faisait une nette distinction.

De Nesry poursuit en parlant des exactions commises au nom de l'anti-sionisme: arrestation d'un juif de Meknès trouvé en possession d'une publication du Keren Kayémet qui ne devait être innocenté en fin de compte qu'après maintes, pressions. L'expulsion du directeur de l'ORT, Mr. Pollak sans aucun motif. Les articles de la presse en arabe parlant de "l'hydre sioniste". La campagne anti-juive a coïncidé avec l'arrivée de Nasser et suivi le naufrage du Pisces, l'Exodus marocain. Il terminait son article en écrivant qu'il fallait "non s'indigner mais comprendre" et il se demandait prophétiquement "sommes-nous la dernière génération des juifs au Maroc? car nous ne voulons pas transmettre à nos descendants ces mêmes incertitudes et ce même perpétuel qui-vive".

רבני הדור הראשון אחרי בוא המגורשים

%d7%a0%d7%a8-%d7%94%d7%9e%d7%a2%d7%a8%d7%91

רבי שמואל בן רבי מימון אבן דנאן, הרב הזה בא גם הוא בעת הגירוש מספרד לפאס, אכן בכל זאת נתלוה אל התושבים ויחזיק בכל עוז נגד המגורשים במחלוקת הנפיחה, ובכל הענייני הקהלה נחשב הוא לאחד מראשי התושבים בתקנה של שנת ש"ה שבספר התקנות כתוב כי היא נמסרה לידי רב שמואל אבן דנאן זה להקריאה לפני התושבים.

כן גם בתקנה שאחריה שנתקנה בשנת ש"י חתום רבי שמואל אבן דנאן בראש חכמי התושבים, ועל פי זה יכולנו לשער כי בני משפחת אבן דנאן חיו בפאס זמן מה לפני גירוש ספרד, ומפני איזה מקרה – אולי מפני המאורע של שנת קצ"ח או רכ"ה בפאס – יצאו לספרד.

ובעת הגירוש חזרו לפאס וכאשר קרה כזאת גם לרבי חיים גאגין הרב הראשי של התושבים, להשערה זו יש עוד סמוכים כי רבי סעדיה אבן דנאן שחי בגראנטה עוד בדור שלפני זה, וששמו נודע כבר בספרות ישראל, ניכר הדבר לפי הוכחות נאמנות כי היה גם כן מוצאו מפאס.

ונכד רבי סעדיה אבן דנאן ההוא רבי שמואל בן דנאן זה, כי אביו של רבי שמואל רבי מימון, הוא בנו של רבי סעדיה, הור רבי מימון נהרג על קידוש השם, אכן לא נודע אם בספרד לאמר בעת הגירוש הומת או אחרי כן, אולי בא יחד עם בנו רבי שמואל לפאס, ושם נהרג, ובכל אופן אם גם נאמר שמת בפאס, ברור הדבר שמת לפני שנת רפ"ו.

בנו רבי שמואל הוא היה הראשון מבין התושבים שהשפעתו גדלה גם בקרב המגורשים בשנת ש"ה – אחרי שהתושבים והמגורשים השלימו ביניהם ויד המגורשים הייתה על העליונה – נמנה רבי שמואל אז עם רבני המגורשים ביסוד תקנותיהם, הוא מת בין שנות שי"א – שכ"ו זקן ושבע ימים, אך לא נודע אם השאיר אחריו איזה חיבורים.

אמנם כן, הרבנים שזכרנו עד כה מבני הדור הזה, המה היו גדולי וראשי הקהלות של המגורשים והתושבים בפאס, ואמנם זולת אלה חיו אז עוד רבנים וחכמי לב בפאס ובערי המדינה, מהם מהמגורשים ומהם מהתושבים אשר אף כי לא נמנו בין ראשי הקהלות היו בכל זאת גדולי תורה וידועי שם, ואלה שמותם :

רבי חיים בן רבי משה בן שם טוב בן חביב.

רבי וידאל הצרפתי בן רבי יצחק הצרפתי.

רבי אברהם אזולאי.

רבי משה בן צור הנקרא אברהם העברי.

רבי דניאל בן רבי יוסף טולידאנו ראש חכמי קאשטילייא

רבי יוסף הכהן.

רבי שלמה בן מלך.

רבי שמעון בן לביא.

כלם ישבו בפאס.

רבי אברהם בן זמרא בעיר אספי.

רבי יוסף בן רבי אברהם גיקטיליא.

ורבי חיים ביבאס.

קורות היהודים באפריקה הצפונית – אנדרי שוראקי – חיי החברה

החברה.%d7%a7%d7%95%d7%a8%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%99%d7%94%d7%95%d7%93%d7%99%d7%9d-%d7%90%d7%a0%d7%93%d7%a8%d7%99-%d7%a9%d7%95%d7%a8%d7%90%d7%a7%d7%99

אכן, פיזורן הגדול של הקהילות ברחבי הארץ חיזק את ליכודן הפנימי. על מנת להחזיק מעמד צריכים היהודים להתקבץ יחד ; זה היה החוק הראשון שעיצב את התפתחותם בתוך הסביבה שסבחה אותם בלי לשאת להם פנים לטובה. ליכודה של הקבוצה היה נחוץ הן לביטחונה הן למילוי צרכיהם של חייה הדתיים, חיי התפילה, הרוחניים והתרבותיים.כך קמו קהילות שמספר אנשיהם מספיק היה למלא את הצורך הכפול של חיי דת וביטחון פיסי.

בהעדר כל מסמך סטטיסטי, מובן שנבצר מאתנו לעמוד על משקלם היחסי של ידיעותינו לא ייתכן גם לעמוד על הדפוסים הפנימיים של חיי הקהילות היהודיות במרוצת הדורות. התמונה משתנה תכלית שינוי מתקופה לתקופה וממשקיף למשקיף. קרוב לוודאי שהאמת נמצאת בדיוק באמצע בין הניגודים החריפים שאנו נתקלים בהם. על כל פנים, בתמונה הכללית שמגלות התעודות מעידה על האחדות הרוחנית העמוקה של היישוב היהודי.

לפי תמונה שהייתה מקובלת במאה התשע עשרה היו היהודים המוגרבים מסוגרים במללאח. מחקרים שנערכו מאז, בפרט על ידי דוד קורקוס בנוגע למרוקו, מעלים לפנינו אמת מגוונת יותר. התופעה של כליאת היהודים על פי צו ברבעים מסוגרים ולפעמים מוקפים חומה בצורה נגזרה על אירופה לאחר ועידת לאטראן השלישית בשנת 1179. נטיה זו להפרדה לא הייתה טיפוסית לאסלאם המנצח, שמעוניין היה להראות ליהודים את תפארתו ולשתפם בה, מתוך תקווה שלא פחתה מעולם להעבירם על דתם. גם הדמיון בין שתי הדתות, היהודית והמוסלמית, הדמיון במנהגי המילה, בדיני מאכלות, איסור הצלמים, המקור השמי המשותף, קווי הדמיון בין שני העמים הנראים לעין בלשונם, במלבושם, במנהגיהם, אף הם מקילים היו על שכנותם שמעולם לא דחו אותה היהודים מרצונם הם. פירוש הדבר שהתקבצות היהודים בשכונות מיוחדות בערים ובכפרים מוסלמיים הייתה פועל יוצא ממגמה חופשית וכללית של אנשים המשתייכים לאותו קיבוץ חברתי, לאותו מקצוע, לשבת באותו " דַרְבּ ".דבר זה לא הוציא מכלל אפשרות מגורים מעורבים : מוסלמים עשויים היו לגור ברובע היהודי, וכן להיפך. ימים רבים היה זה מצב שכיח בכל רחבי המגרב. ראוי רק להוסיף כאן שהיו, במיוחד בדרומה של מרוקו, כפרים יהודיים, שפרנסתם מעבודת האדמה, בלי ספק שרידים מתקופה עתיקה מאוד שכבר עמדנו על קורותיה.

המלה " מללאח " מופיעה בספרות במכתב כתוב יהודית ערבית משנת 1541. שם זה, שתחילה ציין מקום מוגדר, מאז המאה השש עשרה הפך להיות שם נרדף ל- juderia   הספרדית, ל- juifverie הצרפתית : מקום שבו היהודים גרים. עוד בשנת 1541 אנו מוצאים עדות ספרותית שלפיה המלה מללאח מציינת את כל הגטאות שבעולם. לאמיתו של דבר נוסד המללאח הראשון בפאס בשנת 1438, מאות שנים אחדות אחרי יסודה של העיר " כאשר הקימו השלטונות שת המללאח הראשון הזה הייתה מטרתם לתת ליהודים שלהם מחסה מהתפרצויות אלימות אפשריות מצד האספסוף.

בשנת 1557 הלכה מראכש בדרכי פאס והקצתה ליהודים רובע, בו התקבצו כולם ובו נפרדו מעל המוסלמים. גם כאן היה המללאח מוקף חומה בצורה, אשר בה שני שערים, האחד נפתח אל בית הקברות והאחר אל העיר.

היה זה רובע רחב ידיים אשר בו בתים נאים וגני נוי. רב היה המרחק מן התוכן שלבשה המלה מללאח בסופו של דבר. בשנת 1682 נוסד מללאח שלישי במכנאס; לפי המתואר " נתן ליהודים נוחיות יותר ממה שזכו לו המאורים עצמם. במאה התשע עשרה הוקמו עוד ארבעה מללאחים אחרים : בסאלי, רבאט, תיטואן ומוגדור. במרוצת המאה התשע עשרה הופיע מללאח חדש ממזרח למראכש, בדמנאת, על פי החלטת מולאי חסן, שהיה חרד לביטחון.  בצפון מזרחה של הארץ, אצל בני עיט אִיזדֶג, לחוף אוּאָד עותאת, בנו להם היהודים, אף כאן מתוך חרדה לביטחון, מללאח משלהם מרצונם החופשי.

אותה התפתחות נתגלתה באלג'יריה ובתוניסיה. רק בשעות של משבר באה מדיניות ההפרדה על מנת לערוב לקיומו ולהגנתו של המיעוט הנתון בסכנה. הנה כך קובעים את יִסוּד החארה של תוניס, לסידי מחרז, בימי שושלת של בני זירי, בסוף המאה העשירית. עם זאת דומה שקיום המללאח או החארה לא יצר הפרדה עובדתית, בעיקרו של דבר מתוך בחירה, במיוחד בשעות של שגשוג. השתרשותם של היהודים בחיי הכלכלה של הארץ מוכיחה עד היכן העמיקה השתלבותם בחיי הארץ.

סוף הפרק השישי – חיי החברה.

הקבלה במרוקו-היכל הקודש לרבי משה בר מימון אלבאז זצוק"ל

%d7%94%d7%99%d7%9b%d7%9c-%d7%94%d7%a7%d7%95%d7%93%d7%a9

הכת השלישית היא של מקובלים צדיקים המדקדקים, בעלי זהירות לפעמים מופרזת: דאגתם היא לא להביא לזלזול במטמון שבידם הדורש שמירה מעולה מכל נגיעה אישית, כך שאפילו ההבנה הפשוטה מהווה לדעתם פגיעה במושגים הקדושים של הקבלה. השאלה הנשאלת היא: איך אפשר ללמוד בספרי קבלה בלי לערב את האני, האישיות הפרטית, המיוחדות של הלומד באותם מושגים. ספרי קבלה מלאים במושגים מופשטים או בציורים המעוררים סקרנות אצל הלומד, כי אין הקבלה יומה למדע מופשט כמו המתמטיקה שאיננה קשורה במושגים מוחשיים יבודאי לא באדם עצמו. האמת היא שמדרגת האדם תלויה באפשרותו לא להיגרר לתוך הנושאים שהוא לומד ולא להישאר מחוצה להם, כדי לא לפרש הכל בצורה גורפת לכאן או לכאן. מה הגבול של עמידה זו? מצד אחד נראה שהעומדים בפיתוי הזה של מושגים מוחשיים הם אנשי מעלה, המגיעים אפילו להתנזרות מהמילים האלה עצמן. עבורם הספירות הן .צמים שאינם תלויים בידיעת האדם או בהרגשתו. אי-תלות זו שהגיעה אלינו מלמעלה מעניקה להם תואר לסגולה, כלומר מציאות למעלה מכל שכל, שנקראת ״מקיפין״ בלשון המקובלים. לעומת ברירת העמדה הזאת, ידרמ״ק מחשיב את הספירות לעצמים וגם לכלים (״פרדס רימונים״).

הכת הרביעית מאוד קרובה לשלישית. אלה הם המקובלים הצנועים שאינם מקבלים את הגישה שהזכרנו שאי אפשר להבין את הנושאים ־מובאים בספרי קבלה וע״כ אסור לחקור אותם עד תומם. הניגוד בין שתי גישות אלו גורם לפעמים לחיכוכים קלים לא-נעימים בין שתי -קבוצות, שהן למעשה קרובות זו לזו בדעותיהן. אכן מגלים לפעמים רמזים מאלו לאלו על גישה מפוקפקת. אבל עולם הקבלה אינו סובל מחלוקות רציניות וע״כ די לחכימא ברמיזא. גם בין גדולי הקבלה כמו הרמ״ק והארי ז״ל היו גישות שונות וכן מאוחר יותר לגאון מווילנא ז״ל הייתה גישה משלו. כל ראשי המקובלים אמצו אותם יסודות וחידושם במורה הזאת היה מאוד מוגדר ומוגבל וקשור בעיקר למבט היחיד של כל אחד מהם. הם מרגישים חובה לחדש מהלכים, כפי שקיבלה נשמתם בהר סיני. אבל גם זה מתוך כבוד והערכה לכל המקובל מדור דור. ואולם ־למרות החידושים שלהם, הם נשארו ללא ספק חלק מחברת המקובלים.

מעניין לציין שבמשך שנים רבות, בצפון אפריקה, לימוד הזוהר היה בידי ״חברת רבי שמעון בר יוחאי״ שהיתה ג״כ החברה קדישא המופקדת על טהרת וקבורת המתים וחבריה אלה הם שרואים כל יום שהמציאות האמיתית איננה העולם החולף הזה. עבורם התפרקות הקיים היא דבר יום יומי וע״כ משיכתם לזוהר הייתה טבעית. לחברה זו, בדרך כלל, הצטרפו אנשים פשוטים שנמשכו למנגינת הזוהר, אע״פ שלא הבינו כלום בחיבור זה. ואכן ״חברת רבי שמעון בר יוחאי״ הייתה פתוחה לכולם.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 121 מנויים נוספים

אוקטובר 2016
א ב ג ד ה ו ש
« ספט   נוב »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר