ארכיון יומי: 24 באוקטובר 2016


הווי ומסורת מחזור החיים-רפאל בן שמחון

196 – לתורה ואל מצותה – צח%d7%94%d7%95%d7%95%d7%99-%d7%95%d7%9e%d7%a1%d7%95%d7%a8%d7%aa

פיוט למילה. סימן לדויד אמיץ

 

לתורה ואל מצותה / אלהים חי ארוממך

קדוש אתה / כי הגדלת / על כל שמך אמרתך

 

דעי לך עדה כלולה

נקראת חבל ונחלה

סדם מילה / את מעלה

מכל גוי מכל ממלכה

 

ואמר לך בדמיך

לא יצלח יוצר עליך

מעניך / ומשנאיך

יבושו מגערתך

 

ידראל בה הם נודעים

ומבדלים מם התועים

ונושעים / בה רשעים

עובדי בעמק הבכא

 

דגולה היא מפארה

שקולה ככל התורה

וגם יצרה / דעברה

מינה גמר מיכה מיכה

 

אשמח בה וגם אתהלל

מוצאי שפתי לא יחלל

וכאיש שולל / מצא שלל

שש אנכי על אמרתך

 

מי יעלה לנו הש-

מימה גאלה יחישה

לך אדרש / רם ונשא

זכר אל תפר בריתך

 

יום הקרבתי פרי בטני

לפניך צור גאוני

יה חנני / אמלל אני

אל תוכיחני באפך

 

צור ישראל, חוס ורחם

על עם עמוסים מרחם

מהר קחם / והנחם

על הרעה לעמך

 

 

210 – מצוה רבה יקרה

 פיוט למילה. סימן אני דוד חזק

 

מצוה רבה יקרה

ברית קדש טהורה

 

אשר העם שככה לו

ה' הוא מנת חבלו

והבדילו והנחילו

נר מצוה ואור תורה

 

נטע אל שחק וקנאה

יסד ארץ ומלואה

לא תהו בראה

לשבת יצרה

 

יחיד לכל נוצר קדם

ביום שששי ברא אדם

ובעת שכב וירדם

ממנו בנה עזרה

 

דרך כוכב וזרח

הוא אברהם נקרא אזרח

צץ ופרח וגם ברח

מעובדי עבודה זרה

 

וצוהו צור אין בלתו

למול בשר ערלתו

קרום דק יפריד אותו

לגלות כל העטרה

 

דם הברית יחשב

לפני אל כרובים יושב

כמו קרבן שור וכשב

על מזבח כפרה

 

חלק שבעת ימי נדה

וימי טהר טמאת לדה

בית ישראל ויהודה

תשמרו כדת, כשורה

 

זכות זה יוצר מאורים

יפקדכם בבנים זכרים

ולמולם תהיו זהירים

לשמונת ימים לספירה

 

קונה ארץ ושמים

יחינו מיומים

 אז נשיר במלצתים

בשפה ברורה

 

 

236 – שיר חדש אפצחה – 

פיוט למילה. סימן אני דוד חזק

 

שיר חדש אפצחה / לעלת כל עלה

נגילה ונשמחה / על מצות המילה

 

על מצות המילה

אפאר אל נורא

ואגדלנו תוך עדה טהורה

שבחה אזכרה / לשם ולתהלה

 

על מצות המילה

נהלל יוצרנו

כי אות ברית קדש חתם בבשרנו

בה הבדיל אותנו / מכל בני עולה

 

על מצות המילה

יצאו ביד רמה

כל צבאות ה' מארץ מצרימה

מיד בן האמה / איש אשר לו ערלה

 

על מצות המילה

דוד דגול מרבבה

י"ג בריתות כרת עליה בחבה

כי היא מצוה טובה / רבת המעלה

 

על מצות המילה

ופריעה שתיהן

שמים וארץ עומדים על תליהן

גם כל צבאיהן / ויומם ולילה

 

על מצות המילה

דיצו וגם גילו

עם בני ישראל ובה תתהללו

בזכותה תנחלו / הארץ נחלה

 

על מצות המילה

חלקנו צורנו

צוה נא להציל קהל עדתנו

בני בריתנו / מרדת שאולה

 

על מצות המילה

זמירות תערכו

בשכר זאת על במות אויביכם תדרכו

חיים תאריכו / והייתם סגלה

 

על מצות המילה

קומה יה ופדנו

מארבע הפאות קבץ נפוצותנו

תתגדל מלכנו / ותתקדש סלה

היולדת היא כמו חולה שיש בה סכנה – הקלות-הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה

היולדת היא כמו חולה שיש בה סכנה – הקלות%d7%94%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%95%d7%99%d7%9c%d7%93%d7%99%d7%9d-%d7%90%d7%9c%d7%99%d7%a2%d7%96%d7%a8-%d7%91%d7%a9%d7%9f

האשה מוגדרת בהלכה כחולה ״ומחללין עליה השבת״(שו׳׳ע או״ח, סי׳ של, ס״ק א).

הקלות לגבי תעניות. היולדת נקראת במקורותינו גם ״חיה״. מונח זה נזכר בהקשר לדינים והקלות מהן נהנית היולדת כמו האשה בהריון והחולה (פתחיה בירדוגו, ׳נופת צופים/ סי׳ קמג).לפי הדין בשו״ע או״ח, סי׳ תקנד, ס״ק ו: ״חיה כל ל׳ יום וכן חולה שהוא צריך לאכול, אין צריך אומד אלא מאכילין אותו מיד דבמקום חולי לא גזרו רבנן״.

אם היולדת רוצה להתענות בט׳ באב והתינוק יסתכן, יש לשאול שלוש נשים או מיילדות במקום רופא, האם תתענה. כך נהוג בג׳רבה (׳שואל ונשאל׳, ח״ז, או״ח, סי׳ לח. באשר לדין, החכם ציטט את שו״ע הנ״ל). וכך פסקו גם חכמי מרוקו. ביניהם ר׳ מרדכי קורקוס: ״יולדת תוך ג׳ ימים לא תתענה כלל״ (׳גדולת מרדכי׳, דף קג).

ר׳ כלפון משה הכהן נשאל האם יולדת שילדה בד׳ באב, מתענה בט׳ באב. החכם ציטט את הדין הנ״ל בשו״ע, והוסיף: ״וכן מותר לרחוץ ידיה ורגליה ולהחליף בגדיה ובגדי התינוק…״ (׳שואל ונשאל׳, ח״ח, או״ח, בי׳ ע). (פרטים נוספים בנושא זה הובאו בפרק הקודם, על האשה בהריון).

 החכם הנ״ל נשאל על יולדת ביום ראשון של השבוע בשבעה לחודש ־תשרי בחצות היום, ויום כיפור חל ביום רביעי, האם היא מתענה או לא. תשובתו מתבססת על השו״ע או״ח, סי׳ תריז, ס״ק ד: ״יולדת תוך ג׳ ימים לא תתענה כלל, מג׳ עד ז׳ אם אמרה צריכה אני – מאכילין אותה״, לפי הכלל ״ספק נפשות להקל״, ואינה צריכה להתענות (׳שואל ונשאל׳, ח״ח, ל־־ו, סי׳ פז).

המיילדת מוסמכת במקום הרופא. החכם מג׳רבה נשאל האם צריכים לשאול רופא אם מותר לאשה להתענות בט׳ באב כאשר יש חשש שכתוצאה מזה יסתכן התינוק. תשובתו שלילית ״כי פה אי ג׳רבה אין רגילים בזה וגם יש הרבה הוצאות״. הוא ציטט חכם הכותב כי ״הנשים פה הם במקום רופא״, ולדבריו, ומכל מקום צריכים להביא ג׳ נשים או מילדות שיש להם מדע ועסק בזה (שם, ח״ז, או״ח, סי׳ לח).

בתשובות החכם נזכרת אשה שהתקשתה בלידתה, עברה ניתוח ואחר כך לקחה תרופות (שם, ח״ג, יור״ד, סי׳ שמג).

בטריפולי, לפי דבריו של ר׳ מרדכי הכהן, היו המיילדות עובדות ללא תעודה כלשהי, והן רכשו את המקצוע ממיילדות ותיקות. לא היה רגיל שרופא נוכח בעת הלידה, או מטפל ביולדת.

באלג׳יריה נהוג כשנולד בן ראשון, אבי היולדת נותן לבתו בגדים לתינוק ומעות, או רק מעות במקום הבגדים (שלמה זוראפה, ׳שער שלמה; סי׳ קטז).

בתוניס נהגו לקראת הלידה לכבד את אבי התינוק ב״פתיחה״ של ארון הקודש והוצאת ספר התורה. הוא היה קורא בספר יונה (ש. מייזליש, תשמ'ח, עמי 108

במקור חיצוני. אנגלי שביקר במרוקו בסוף המאה ה־19 כותב כי הופתע מחוסר הדאגה לנשים יולדות בין אם הן ספרדיות, יהודיות או אירופיות. הדבר התבטא במחסור באחיות וברופאים. לילידים שיטות משלהם שהן כה ברבריות עד כי פלא איך האם והתינוק שורדים (148 .Macnab, 1902,

אצל היהודיות החיות בין הברברים, היולדת עומדת או יושבת על הרצפה בעזרת שתי נשים, ומחזיקה חבל היורד מהתקרה של הבית לפי ממצאים משנות ה־60 של המאה ה־20 על הנשים היהודיות שחיו בסהרה, רוב הנשים יולדות בביתן בעזרת מיילדת  .Briggs,

שמירת היולדת והתינוק

יולדת זקוקה לשמירה שבעה ימים. ר׳ כלפון משה הכהן נשאל בשנת תרפ״ח (1928) ״עד כמה נקראת חיה [יולדת] לענין השימור״. החכם פתח בדברי רב יהודה בברכות דף נד ע״ב: ״אמר רב יהודה שלשה צריכין שימור ואלו הן חולה חתן וכלה במתניתא תנא חולה, חיה, חתן וכלה״. התשובה היא כי כמו חתן וכלה שבעה ימים כך גם יולדת. וראייה משו״ע או״ח סי׳ תריח, שהיולדת עד שבעה ימים לאחר הלידה, אם אמרה צריכה אני – מאכילין אותה, מכאן ואילך הרי היא כשאר אדם. אמנם לגבי ט׳ באב כתב השו״ע בסי׳ תקנ״ד, ס״ק ו: ״חיה כל שלושים יום וכן חולה שהוא צריך לאכול״.

החכם משווה את היולדת לחולה. הטעם לשמירת החולה והיולדת ״כי החולה דעתו קצרה עליו לרוב מחלתו וגם כן פן יטעה ויאכל וישתה מה שאינו ראוי לו לבריאותו״.

שמירה מפני מזיקים. החכם גם התייחס לצד המיסטי. לדעתו עיקר השמירה צריכה להיות מפני המזיקין(׳שואל ונשאל׳, ח״ז, או״ח, סי׳ מו). נהוג שבחדרה של היולדת תולים צעיפים בצבעים שונים, שמטרתם לגרש את השדים (שושן הכהן, ׳פרח שושן׳, עמי שסח).

דאגה חומרית ליולדות. דומה שאמצעי השמירה המיסטיים תפשו מקום חשוב יותר מהדאגה החומרית ליולדת. ואולי על רקע זה כתב ר׳ כלפון משה הכהן על החשיבות בדאגה מעשית ליולדות העניות, אם כי ציין שיש חברות הדואגות ליולדות:

וראוי גם כן בקהלות הקדש להשגיח על היולדות ולהעמיד אנשים של צורה העומדים על הפקודים להיות משגיחים בצרכי היולדות שאם הם עניים ימציאו להם די צרכם ואם הם צריכים לרופא ימציאו להם רופא. וכן על זה הדרך ובזה יש הצלת ב׳ נפשות מישראל, היולדת והולד. וכבר בכמה מקומות יש חברות מיוחדים למטרה זו ואשריהם״. וכן ישגיחו על זה לשאול לקרובים וכיוצא אם צריכה היא לכסות ומלבוש, כי היולדת צריכה לחום יותר משאר נשים.

בהמשך הוא מותח ביקורת על אלה החושבים כי היולדת אינה צריכה כרים וכסתות בעת הלידה ואחריה, ואינם נותנים לה אותם, כי חושבים שהיולדת מטמאה אותם. לדעתו ״הוא שטות כי אין לנו טומאת מגע כזה בזמן הזה״ (׳דרכי משהי, פרשת תזריע, דף לא).

החשישים.כת קיצונית באסלאם-ברנרד לואיס – האיסמאעילים

נקודת מפנה שנייה הייתה בסוף המאה השביעית ותחילת המאה השמינית. בשנת 685 עמד אלמֻחְ׳תַאר, ערבי בן העיר כּוּפַה, בראש מרד רשם בן אחר של עלי, הידוע החשישיםבכינויו מוחמד בן אַלְחַנַפיָּה, אשר היה לדבריו האמאם, ראש המוסלמים האמתי והחוקי. אלמח׳תאר הובס ונהרג בשנת 687 אך תנועתו המשיכה להתקיים אחריו. כאשר מת אבן אלחנפיה עצמו, בשנת 700 בערך, היו מי שאמרו כי משרת האמאם עברה בירושה לבנו. אחרים טענו שלמעשה לא מת אלא הלך להסתתר בהרי רַצְ׳וֶא שבקרבת מכה, ומשם, בעת שירצה האל, ישוב וינצח את אויביו. אמאם משיחי כזה נקרא מהדי, כלומר: המונהג בדרך הנכונה.

אירועים אלה שימשו דגם לשלשלת ארוכה של תנועות דתיות מהפכניות. בתנועות אלה יש שתי דמויות מרכזיות: האמאם, שהוא לפעמים גם המהדי, המנהיג החוקי, הבא לעקור את העריצות ולהביא צדק, והדַאעי(המטיף) למסר – שלעתים קרובות, הוא גם יוצרו; והוא המגייס את חסידיו ובסופו של דבר, אם ניתן הדבר, הוא גם זה המובילם לניצחון או למות קדושים. באמצע המאה השמינית אף נחלה אחת מתנועות אלה הצלחה זמנית, כשעלה בידיה להפיל את האומיים ולהציב במקומם את העבאסים, ענף אחר של משפחת האשם שעליה התייחסו גם הנביא וגם עלי. אולם לאחר ניצחונם התכחשו הח׳ליפים העבאסים לכת ולמטיפים שהעלו אותם לשלטון, והעדיפו יציבות ורציפות בדת ובמדיניות. התסכול שנבע מהתקוות המהפכניות שנכזבו עורר מחדש מורת רוח חריפה וגל חדש של תנועות קיצוניות ומשיחיות.

בראשיתן היו הן הדוקטרינות השיעיות והן הארגונים השיעיים נתונים לשינויים תכופים. מתחזים רבים הופיעו מפעם לפעם וטענו במידה כזו או אחרת של סבירות שהם מבית הנביא או שליחים מטעמו, ולאחר שהעשירו את התיאורים האגדיים על אודות הגואל הצפוי בפרטים חדשים, נעלמו מן העין. השקפותיהם נעו בין התנגדות מתונה לשושלת השליטה עד להתנגדות שיש בה מן הכפירה הדתית הקיצונית, החורגת באורח ניכר מן ההשקפות המקובלות של  האסלאם. אחד המאפיינים החוזרים ונשנים הוא פולחן הקדושים – האמאמים והמטיפים – אשר המוני המאמינים האמינו בכוחם לחולל נסים. כמה מדוקטרינות אלה משקפות אמונות שמקורן בגנוסים, בדת המניכאית, בתורות איראניות שונות וכן בכפירות יהודיות־נוצריות. בין האמונות המיוחסות להם ניתן לציין את האמונה בגלגול נשמות, האלהת האמאמים – ופעמים אף האלהת המטיפים – פריצות ופריקת כל עול של חוק ומוסר. בכמה אזורים – כגון בקרב איכרים ונוודים בפרס ובסוריה – הופיעו דתות מקומיות מיוחדות, שיסודן במזיגה בין דוקטרינות שיעיות לפולחנים ואמונות מקומיות קודמות.

מצען הפוליטי של כתות אלה היה פשוט: להפיל את המשטר הקיים ולהעמיד במקומו את האמאם שנבחר על ידן. קשה יותר להתחקות אחר מצען החברתי והכלכלי, אף כי ברור לחלוטין שפעילותן הייתה קשורה בחוסר שביעות רצון כלכלית וחברתית ובשאיפות בשטח זה. על כמה משאיפות אלה אפשר לעמוד מתוך המסורות המשיחיות ששררו באותה עת, המצביעות על מכלול הצרכים אשר ציפו כי יבואו על סיפוקם עם בוא המהדי. חלק מתפקידו של המהדי היה – אם לנקוט לשון הכללה – מוסלמי, כלומר: לשחזר את האסלאם האמתי ולהפיץ את האמונה בו בכל קצווי הארץ, ובאופן מדויק יותר ׳למלא את הארץ צדק ושוויון כשם שהיא מלאה עתה עריצות ודיכוי׳, להשריש שוויון בין חלש לחזק ולהביא שלום ורווחה.

בתחילה השתיתו מנהיגים אשר זכו לאמונם של השיעים את תביעותיהם על ייחוסם למשפחת הנביא ולא על טענה למוצא ישיר ממנו באמצעות בתו פאטמה. כמה מהם, לרבות אחדים מהפעילים ביותר, לא היו צאצאי פאטמה; אחדים מהם לא היו אף מצאצאי עלי אלא מענפים אחרים בשבטו של הנביא. אולם לאחר ניצחון העבאסים ובגידתם מיקדו השיעים את תקוותם בצאצאי עלי. במיוחד באלה שנולדו לו מנישואיו לבתו של הנביא. יותר ויותר הדגישו את חשיבות המוצא הישיר מהנביא, והתחזקה התפיסה כי מאז מותו יש שושלת יחידה של אמאמים חוקיים, שהם, ורק הם, המנהיגים החוקיים של הקהילה המוסלמית, הלוא הם: עַלי, חַסַן וחוסין בניו, וצאצאי חוסין מבנו עלי זין אלעֻאבִּדִין, השריד היחיד מן הטרגדיה בכַּרְבַּלא. האמאמים, למעט חוסין, נמנעו, בדרך כלל, מפעילות פוליטית. בעוד הטוענים האחרים למנהיגות שיקעו את כל אונם בניסיונות שווא להפיל את מוסד החיליפות בכוח הזרוע, העדיפו האמאמים החוקיים לפעול כמעין אופוזיציה חוקית לח׳ליף שבשלטון. הם ישבו במכה או במדינה, הרחק מהמרכזים הפוליטיים, לא ויתרו על תביעותיהם, אך עשו מעט מאוד למימושן. להפך: לעתים אף הכירו בבית אומיה, כמו גם בשליטי בית עבאס אחריהם, ואפילו סייעו להם בעצה. במסורת הדתית של השיעה אף ניתן ליחס זה של האמאמים החוקיים כלפי אויביהם גוון דתי: סבילותם הייתה ביטוי לאדיקותם ולעיסוקם בענייני העולם הבא. בהסכמתם שבשתיקה היה יישום של עקרון התַקִיָּה.

המונח תקיה, שפירושו זהירות, אמצעי זהירות, מציין באסלאם דוקטרינה המורה על השתחררות מחובה. הוא מביע את הרעיון כי בעת שהמאמין מצוי במצב של אונס או איום, פטור הוא מקיום מצוות מסוימות. עיקרון זה מוגדר ומפורש בדרכים שונות ואין הוא מיוחד לשיעה לבדה כלל ועיקר. אולם מאחר שהיו אלה השיעים אשר נחשפו לעתים תכופות יותר לסכנת רדיפות ודיכוי, הם הרבו לעשות שימוש בעיקרון זה לעתים תכופות יותר. כך הצדיקו הסתרת אותן אמונות שהיו עלולות לעורר נגדם את עוינותן של הרשויות או ההמון. עקרון התקיה הועלה כתשובה למיליטנטיות האלימה, שפגעה באלה שנקטו אותה בעצמם וגרמה למותם של רבים מהם במרידות חסרות סיכוי.

תחנה רביעית: הובלת הכלה ליד החתן – יוסף שטרית

תחנה רביעית: הובלת הכלה ליד החתן

טקס החינה

טקס החינה

הכלה ישבה בתוך העגלה המיוחדת. הורי הכלה, בני משפחתה והמממנים התבקשו ללוות את הכלה עם נרות דלוקים בידיהם עד למקום ישיבתה בפינה המיוחדת ליד החתן. פייטני הלהקה ליוו את התהלוכה בשירה. לפני תחילת התהלוכה קראתי את הסטרופה הרביעית של השיר:

מי שלא ראה צער הפרדה של אם מבתה המתכוננת לסור לבעלה

לא ראה שימחה וצער דרים בכפיפה, תפלה בגיל ורעדה מהולה.

מי שלא חש בחרדתה של העלמה העומדת לותר על רֹב חֹם וצלה

לא חש מימיו כעס והשלמה שמזוגה בהם תקוה והבנה.

בדרכה אל בית חתנה כבשה הכלה את עיניה עד לתחנה.

[1]          ראו את השיר במאמר על שירי חתוגה עבריים וערביים־יהודיים, סעיף 2.2.2.

 

[1]          להלן שלוש מחרוזות מתוך השיר לאחר הפזמון:

 

יא בנת בלאדי, סלבוני עיניך.(2) / עלא זין אלי פיך, קלבי בא יבגיך.(2)

 [־־בת עירי, עינייך הרהיבוני. בגלל יופייך לבי חושק בך.]

 

סגירא ומזיאנא, קאריא ופנאנא,(2) / האבדאך חבת אנא.

[־צעירה ויפה, מלומדת וחובבת אמנות, כך רתיתי אותה.]

 

שערהא מטלוק, וטוויל ומגלוק;(2) / עליהא קלבי מחרוק.

 [=שערה פרוש, ארוך וכהה: לבי שרוף עליה.]

 

קולו לבאבאהא, בגאתו ובגאהא.(2) / א סיאדי, ראה דאהא.

 [־־הגידו לאביה, היא רוצה בו והוא רוצה בה. רבותיי, הוא לקח אותה.]

 

בזמן התהלוכה ולאחריה ביצעה הלהקה את השירים האלה:

א.         מחרוזות מן הפיוט ״יפת עינים ובבות״ לר׳ ישראל נג׳ארה.

ב.         מחרוזות מן הפיוט ״עת דודים כלה, בואי לגני״ לר׳ חיים הכהן.

 

  תחנה חמישית: שירי שבח לחתן ולכלה

הכלה והחתן בליווי קרוביהם שהו לשעה קלה בפינת הישיבה. באותה שעה ביצעה הלהקה שירי שבח לכבוד הכלה והחתן:

סדרה משולבת הכוללת מחרוזות מן הפיוט ״יעלה יעלה, בואי לגני״ לר' ישראל נגיארה" ומחרוזות מן השיר הערבי־היהודי ״סאלוני עלאס, יא ולד למרצא, תגני ותרקס פי האד לערסא״ [=שאלו אותי, מדוע, אתה בן הנמל שר ורוקד בחתונה זו] לר׳ דוד בוזגלו לשבח הכלה והחתן."

קטעים מן השיר ״מאזאל מא נסית לגלסא די פאס״ [־־עדיין לא שכחתי את המסיבות של פאם] ללילי לעבאסי על יופיין של בנות פאס.

 

            להלן שלוש מחרוזות מתוך השיר לאחר הפזמון:

 

מאזאל מא נסית לגלסא די פאס, / לבלאעא יתג׳ריע לבאס; / [ולעין לכחלא, יא נאס, בא יזרחו לכבידא. כּולשי בלקאעידא.

 [-עדיין לא שכחתי את המסיבות של פאס, את הבילויים ושקשוק הכוסות, ואת העיניים השחורות, הו ידידיי. בגללן לבי שבור. הבול כתקנו.]

 

תכיירת פלבנאת נמלאת שאמא, / לאבסא לכסת לעזאמא; /

[קדדזא בטול ולקאמא; סאגהא טי תזרידא. כּולשי בלקאעידא.

[־בחרתי מבין הבחורות את בעלת הסימן על הפגים, לבושה בלבוש אירופי; גבוהת הקומה; שוקיה דקות. הכול כתקנו.]

 

  • אזי תסופהום פי ואד אזיתון; / עדאד בלעסק מגבון, /

[לעקל יטיחלו פדהון. פי קלבו תנבידא.         כּולשי בלקאעידא.

[״בוא לראותם בעמק הזיתים(שבפאס);

כל אחד בדיכאון מאהבה; שכלו מבולבל., לבו עצוב. הכול כתקנו.]

 

  • מן סאב זינהום יעאנד לקמר; / עיונהום בשוטאן נאר /

[לפראקדזום ואללאה מא נסבר. פראקהום בתנכידא. כּולשי בלקאעידא.

 [-דע לך, יופיין מתחרה ביפי הירח; אש יוצאת מעיניהן.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 124 מנויים נוספים

אוקטובר 2016
א ב ג ד ה ו ש
« ספט   נוב »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר