ארכיון יומי: 25 באוקטובר 2016


חינוך נשים יהודיות והשכלתם בימי הביניים – יהודית ר' בסקין – פעמים 82 – חכמת נשים

ב. בארצות אשכנזנשים במרוקו

יהודים החלו להתיישב באשכנז כבר בתקופה הרומית, בראש ובראשונה כסוחרים. עם השלמת התנצרותה של אירופה מצאו היהודים את עצמם נתונים להגבלות משפטיות הולכות וגוברות, תהליך שהלך והתמשך לאורך כל ימי הביניים. מן המאה הי״א הלכה ונמנעה מן היהודים הגישה כמעט לכל מקור מחיה שהוא, לבד מהלוואה בריבית. לא אחת נאלצו היהודים ללבוש בגדים מיוחדים ולענוד טלאי מיוחד כדי להפריד בינם לבין האוכלוסייה הנוצרית: ולבסוף, לקראת סוף ימי הביניים, גורשו היהודים מאזורים שבהם הם חיו דורות על דורות. מספר היהודים באשכנז היה נמוך בהרבה מזה שבארצות האסלאם, והם חיו בקהילות קטנות, בערים קטנות בהרבה מאלה שבמזרח.

חרף ההגבלות שסבלו, וחוסר הביטחון באשר לשלומם ולרכושם, היו יהודים אלה אמידים למדי, ואף נהנו מרמת חיים דומה לזו של האצולה הנוצרית הנמוכה, ועם התפתחותם של המרכזים העירוניים – אף לזו של הבורגנות הגבוהה. אצל היהודים, וכן אצל הנוצרים בני מעמד כלכלי דומה, נחשבה ההשכלה לעניין שבשיגרה ולחיונית. בשתי הקהילות, לפחות עד הקמתן של האוניברסיטאות הנוצריות בראשית המאה הי״ג, הוגבלה הלמידה לשיכבת עילית מצומצמת של הנהגה דתית. אולם, צמיחת הערים במאות הי״ב-הי׳׳ג הגדילה מאוד את הצורך בידיעת קרוא וכתוב, משום שמסעות הסוחרים הלכו והתרבו והפקידות התרחבה. בערים ובכרכים צצו מוסדות חינוך יסודי, לרוב בחסות הכנסייה, כפטריות אחר הגשם.

בדומה לנשים הנוצריות, הורשו נשים יהודיות להופיע בפרהסיא יותר מאשר הורשו נשים בארצות האסלאם, ורבות מהן היו מעורבות בעסקים. על מעמדן הכלכלי המשופר של נשים באשכנז מלמדות במידת מה הנדוניות הגדולות שהביאו לנישואיהן, אשר הבטיחו לנשים מעמד נכבד בבית. עוד למדים אנו על המעמד הגבוה שנשים יהודיות זכו לו בחברה זו, וכן על סימנים להשפעת המנהגים השולטים בחברה הנוצרית, מחרם דרבינו גרשום (1028-960), שאסר את ריבוי הנשים, וכן מן התקנה, החשובה אף יותר, כי אין לגרש אשה בעל כורחה.

לנשים נוצריות מוכשרות ושאפתניות רבות סיפקו חיי הרווקות במנזרים סביבה שבה הן יכלו להתמסר ללימוד של ממש, אך לנשים יהודיות לא ניתנה אפשרות מעין זו. היעדר האלטרנטיבה, והנוהג להשיא את כל הבנות – לרוב בגיל צעיר – חברו יחד עם המנהג המושרש, כדי למנוע את רוב הנשים היהודיות מללמוד תורה. הבנים החלו את לימודיהם הפורמליים בערך בגיל חמש, החל בלימוד קרוא וכתוב בעברית, עבור דרך לימוד תורה וכלה בלימוד מסכתות אחדות בגמרא לקראת גיל שלוש־עשרה, כאשר המוכשרים ביותר המשיכו בלימוד הגמרא עד שהצטרפו לחברת המבוגרים.

מקורות מסוימים מאשכנז מעידים על רגישות לסכנות שבפיתוי המיני, ועל תחושת הצורך להגביל קשרים מיותרים בין גברים לנשים, במיוחד בתחומי הלימוד והתפילה. שלא כבארצות האסלאם, אין בחברה זו כל התייחסות למורות לנערים צעירים. ״ספר חוקי התורה״, מן המאה הי׳׳ב, קורא להפרדה קיצונית, נזירית כמעט, בין גברים ונשים בהקשר של חינוך, ומציע כי ראשי הישיבה יפרשו מבתיהם ומנשותיהם, לבד משבתות, כדי להימנע מהרהורי עבירה כאשר הם מרביצים את תורתם. בדומה, ״ספר חסידים״, מאותה תקופה, מציע ״שהרב יעשה בית המדרש מצד אחד, שלא יסתכלו הנכנסין והיוצאין באשתו או בבתו או בכלתו, הרי מצוות תורתו באה בעבירה״.

רוב הבנות היהודיות קיבלו את חינוכן בביתן. אמהות לימדו את בנותיהן לבשל, לתפור ולנהל משק בית; את הבנות היו מלמדים גם את ההלכות הנוגעות למשק הבית ולדיני אישות. ואלה נחשבו עיקרי דברים שעל האשה לדעתם: הלכות כשרות, שבת ומועדות, ושאר המצוות הנוגעות לחיי המשפחה והאישות שלה. בספר חסידים נקבע כי על האשה ללמוד מצוות מעשיות אלה, הגם שנוספה שם האזהרה לבל ילמד בחור את הבנות. ב׳׳ספר עמודי הגולה״(או ספר מצוות קטן, דהיינו סמ״ק), המושפע מחסידי אשכנז, עודד ר׳ יצחק בן יוסף מקורביל  (Corbeil) שבצרפת (נפטר בשנת 1280) את הנשים ללמוד את המצוות השייכות לאורח חייהן: ״וגם כתב עוד(לומר) לנשים המצוות הנוהגות להם, עשה ולאו, ותועיל להן הקריאה והדקדוק בהן כאשר יועיל עסק התלמוד לאנשים״.

  • הערת המחבר : סמ״ק, הקדמה. המשפט האחרון אומר דרשני, שכן משתמע ממנו יחס תועלתני ללימוד התלמוד, דוגמת גישתו של ר׳ יוסף ן׳ כספי בצוואתו (אברהמס, עמי 139-138), לעומת היחס העיוני כלפי לימוד התלמוד, כמקובל בקרב יהודי אירופה.

החינוך במלאכות הבית הביא לכן שנשים ממשפחות רבנים מכובדות נחשבו, לעתים, למקפידות ביותר בדיני כשרות, וכן בשאר מנהגים הקשורים למשק הבית. אך לא היה זה בשל למדנותן המיוחדת של הנשים עצמן, כי אם, כדברי הסמ״ק, – ספר מצוות קטן –  ״אם אינן נביאות, בנות נביאים הן וגדולי הדור, ויש לסמוך על מנהגן״. נשים אלה לא זכו להשכלה במובן הספרותי, אלא שהצטבר אצלן מידע מהימן על היבטים מסוימים של ההלכה, וזאת בשל ידיעותיהן בענייני משק הבית, שעליהן הסכימו גם אבותיהן ובעליהן.

ר׳ משה מקוצי(Coucy, מחצית המאה הי״ג) בחיבורו ״ספר מצוות גדול״(סמ״ג), דרך בעקבי הרמב״ם וקבע כי האשה לא תלמד תורה ולא תלמד את בנה. אך בעל הסמ״ג אימץ גם את הערת הרמב״ם כי דברי ר׳ אליעזר ״כל המלמד בתו תורה(כאילו) לומדה תפלות״ (סוטה כ ע״א), מתייחסים לתורה שבעל פה, ואילו המלמד את בתו תורה שבכתב אינו משול למי שמלמד אותה תיפלות. ר׳ משה מקוצי הוסיף והעיר כי אשה העוזרת לבנה ולבעלה בלימודיהם זוכה לשכר. הוא ביסס את דבריו על מקור תלמודי, ודעתו זו, בצירוף מקורו התלמודי, הובאו על ידי ר׳ משה איסרלש בהגהותיו לשלחן ערוך.

פריחא בת רבי אברהם – יוצרות ויוצרים בשירה העברית במרוקו- יוסף שטרית

פריחא המשוררת.אלישבע שטרית

הציור פרי מכחולה ובאדיבותה של ד"ר אלישבע שטרית

ר׳ אברהם בן אדיבה, בתו פריחא ובנו עזבו את מרוקו מחמת חוסר הביטחון והמהומות הממושכות שם בשנים 1757-1728, שהתחוללו לאחר מות המלך התקיף מולאי אסמאעיל, ועקב המלחמות שניהלו יורשיו הרבים על השלטון. ר׳ אברהם ובנו, שסבלו גם הם מפרעות האלג׳יראים, עזבו את תוניס וחזרו אליה לאחר זמן מה, אך איבדו כל קשר עם פריחא, שלא התלוותה אליהם במנוסתם. החיפושים אחריה לא נשאו פרי, ולא נודע מה אירע לה.

הערת המחבר : 9 במאמרי הראשון על פריחא (לעיל פרק ד, עמי 152-151) טענתי, שהיא חייתה במרוקו במאה ה־18. עתה אפשר לקבוע, שהיא נולדה כנראה בעשור השלישי של המאה, ומתה בפרעות 1756, בשנות העשרים (או השלושים) לחייה, על פי הסברה. פרט לעדותו של ביג׳אוי יש סימנים נוספים שהיא נולדה במרוקו: תפוצת הבקשה שלה ״פנה אלינו ברחמים״(שם, שם), תפוצת השירים הערביים־היהודיים שכתב אביה, ר׳ אברהם בן אדיבה, כפי שאני מראה להלן, והימצאותה הממושכת של משפחת בן אדיבה במרוקו מאז גירושי ספרד ופורטוגל (שם, הערה 11).

פריחא ידעה פרק בתורה וכתבה חיבורים ופיוטים עבריים. לזכרה הפך ר׳ אברהם את ביתו לאתר הנצחה, שכלל מקווה טהרה ובית כנסת. המקווה נחצב במקום שבו עמדה מיטתה, וארון הקודש הועמד במקום שבו נמצאה ספרייתה. נשות הקהילה פנו אל פריחא כאל קדושה, והזכירו את שמה בשעות מצוקתן. ביג׳אוי מכנה את פריחא ״רבנית״ ומציין את גדולתה בתורה ואת הספרים והשירים שחיברה, אך אין הוא מוסר פרטים מדויקים על כך. כדי להדגים את גדולתה בשירה העברית הוא מביא במאמרו פיוט הנושא את האקרוסטיכון פרחא, ומתרגמו לערבית יהודית. הפיוט (שיובא להלן) הוא שיר גאולה, הרומז כנראה למצוקות ולרדיפות שידעה משפחת המשוררת עוד במרוקו ושבעטיין היא יצאה מארץ זו. פריחא כתבה אותו כנראה בתוניס, ואילו את הבקשה ״פנה אלינו ברחמים״ היא חיברה במרוקו. איננו יודעים אם ביג׳אוי ידע על שירים נוספים מאת פריחא ורק מחוסר מקום לא הביאם במאמרו.

הערת המחבר : עד הריסתו נשא הרחוב שבו שכן בית הכנסת על שם פריחה את השם ״רחוב המקוה״ (בצרפתית Rue du Bain), כנראה על שם המקווה שנמצא בו ושחצב אותו ר׳ אברהם בן אדיבה לזכר בתו: ראה סבאג והטל, עמי 65. המחברים אינם מציינים את שמו הערבי של הרחוב, שהיה נהוג בפי תושבי הרובע.

שם המשוררת היה אפוא פריחא בת אברהם [בר אדיבה], ולא בת יוסף. מסתבר שבשירה הראשון, גם הוא שיר גאולה נרגש ביותר, הצירוף בת יוסף מורה על כנסת ישראל ועם ישראל, רמז לכינוי המקראי בית יוסף, המייחלים לבוא הגאולה, ולא לאדם כלשהו. לפיכך התיבה בת בלבד שייכת לסימן המחבר, הכולל שני חלקים: אקרוסטיכון חיצוני, פריחא, ואקרוסטיכון פנימי, אברהם בר יצחק בר אדיבה, וביניהם התיבה בת.

אשר לאביה, ר׳ אברהם בר אדיבה, באחרונה מצאתי שני שירים שלו בערבית יהודית, שהיו נפוצים ביותר בקרב יהודי מרוקו: שיר ארוך המבוסם על סיפורי איוב״ וקינה לאומית ארוכה לתשעה באב על עשרה הרוגי מלכות. ביג׳אוי מכנה אותו ״הרב הגדול״, אולם לבד משני שירים אלה, שהוא חיברם ודאי במרוקו, ואזכורו באקרוסטיכון הפנימי של שירה הראשון של פריחא ובמאמר של ביג׳אוי, לא מצאתי את שמו במסמך אחר. גם לא מצאתי באיזו קהילה במרוקו הוא חי.

שירי חתונה עבריים וערביים-יהודיים מקהילות שונות במרוקו יוסף שטרית

שירי חתונה עבריים וערביים-יהודיים מקהילות שונות במרוקו%d7%94%d7%97%d7%aa%d7%95%d7%a0%d7%94-%d7%94%d7%99%d7%94%d7%95%d7%93%d7%99%d7%aa-%d7%91%d7%9e%d7%a8%d7%95%d7%a7%d7%95

יוסף שטרית

1 מקומן של השירה והמוסיקה בטקסי החתונה היהודית במרוקו

אנו מביאים כאן מספר שירים עבריים, שירים ערביימ־יהודיים ושירים דו־לשוניים מסוגת המטרוז [=השיר הרקום] שהיו נהוגים בטקסי החתונה בקהילות שונות במרוקו או נכתבו במיוחד בידי משוררים עבריים לכבוד חתנים וכלות במרוקו. מנהג שִּׂמּוּחַ חתן וכלה דרך תינוי שבחיו של החתן ובמיוחד שבחיה של הכלה קדום ביותר במסורת היהודית, ומקורו עוד בתקופת המקרא. על פי הרמזים המפוזרים בשיר השירים [להלן שה״ש] יש אף לראות בפרקיה השונים של מגילה זו סדרה של שירי שבח לחתן ולכלה מן הקדומים ביותר בתרבות השמית. כך התבססה מצוות שימוח החתן והכלה, שמתקיימת עד היום בכל קהילות ישראל המסורתיות, ובמיוחד בקהילות החרדיות. נראה כי מאז ומתמיד לוו השבחים בשירה קולית ובנגינה ולא רק בטקסטים מילוליים עבריים ובטקסטים בלשונות היהודים שנהגו בקהילות השונות, ולרוב גם בריקודים; ואין להעלות על הדעת שמחה משפחתית או קבוצתית בלא יסודות משמחים אלה או בלא אחדים מהם לפחות, לעד יין ויי״עו.

ביהדות מרוקו לא ידועים לנו שירי שבח לחתן ולכלה או לאבי החתן ולאבי הכלה מימי הביניים, עבריים או ערביימ־יהודיים, אך חוסר ידיעה זה אינו מוכיח שלא נכתבו ולא בוצעו שירים כאלה בחתונות היהודיות בקהילות השונות. על פי כל השערה זהירה הרבו הקהילות להשתמש, בתקופה זו בשירי שבח שנכתבו בידי משוררי תור הזהב, שיצירתם הגיעה באופן סדיר לקהילות היהודיות בצפון אפריקה בכלל ובמרוקו בפרט

הערת המחבר : פיוט נפוץ ביותר בקהילות דרום מערב מרוקו והושר במיוחד בהולכת הכלה לבית החתן הוא הפיוט ״בימי הנעורים מי יתנני, / אקרא אל אלוה וייענני״(ראו השיר להלן). הפיוט בוצע בהתרגשות רבה מפי הפייטנים שעמדו בראש התהלוכה וליוו את הכלה עד לפתח בית החתן. על פי תפוצתו הרבה של הפיוט בכתבי היד מג׳רבה ומקהילות נוספות בדרום תוניסיה דומה שגם בקהילות אלה שימש פיוט זה שיר מרכזי בטקסי חתונה שונים. גם הפיוט ״שוכנת בשדה עם אהלי כושן לר׳ שלמה אבן גבירול שימש בטקסי החתונה בקהילות רבות במרוקו, כנראה עוד לפני בוא המגורשים למרוקו(ראו השיר להלן).

סוגה שירית זו התפתחה כמו כלל הכתיבה השירית בקהילות אלה לאחר התיישבות מגורשי ספרד בסוף המאה ה־15 בקהילות מרכזיות. כך נכתבו שירי שבח שונים לחתן ולכלה במאה ה־16, שמחבריהם נשארו עלומים או מזוהים על פי שמותיהם הפרטיים בלבד.

המשורר הידוע הראשון ששירי החתונה שלו שרדו באלג׳יריה ובמרוקו הוא ר׳ מנדיל אבי זמרה, שנולד בפאם ברבע השני של המאה ה־16 ונפטר בתחילת המאה ה־17, לאחר ששימש דיין בתלמסאן שבאלגייריה (סמוך לגבולה עם מרוקו) ובפאס. הוא השאיר לנו דיואן עברי נכבד ביותר, המפוזר בכתבי יד רבים. מבחינות רבות ר׳ מנדיל אבי זמרה הוא המייסד של אסכולת השירה העברית החדשה בצפון אפריקה לאחר הגירוש. המדובר במגוון הסוגות שהוא כתב בהן, החל בשירה האישית וכלה בשירת הקינות האישיות והלאומיות, דרך שירי חגים ומועדים ושירי גלות וגאולה אלגוריים. הוא תרם ליצירה זאת כמאה פיוטים וקינות; רובם אצורים עדיין בכתבי יד, אך אחדים משירי החתונה שלו זבו באחרונה לההדרה מסודרת.

תקציר על רבי מנדיל אבי זמרה של אפרים חזן מתוך אתר " פיוט "

על דמותו ושירתו של ר' מנדיל אבן זמרה, בן למגורשי ספרד, שחי ופעל במרוקו ובאלג'יר במחצית השניה של המאה ה-16.

ר' מנדיל אבן זמרה, בן למגורשי ספרד, חי ופעל במרוקו ובאלג'יר במחצית השניה של המאה ה-16. שירתו נושאת את חותמה של שירת ספרד ומשוררי צפון אפריקה הושפעו ממנו רבות. שירים רבים שלו כלולים בקבצי הפיוטים של צפון אפריקה ובעיקר של אלג'יר, רובם עדיין בכתבי יד. ב"שיר ידידות" מצויים חמשה פיוטים שלו.

מנדיל אבן זמרה ושירתו נזכרו לשבח במקורות שונים ובמחקרים שונים, חדשים גם ישנים, העוסקים בצמיחתה של השירה העברית לאחר גירוש ספרד העלו על נס את שירתו של מנדיל,  אך גם התייחסות זו היא פרי רושם כללי, ולא הביאה לההדרת שירתו של מנדיל ולהצגתה לפני החוקרים. צעד ראשון בכיוון פרסום שירת מנדיל עשינו עם פרסום מהדורה לשמונה פיוטי מוחרך מתוך כתב יד ששון 808, ומאוחר יותר הוספנו והצגנו שמונה פיוטי רשות. ומובן מאליו כי כללנו את משוררנו בילקוט "השירה העברית בצפון אפריקה.

הפתעה מיוחדת זימן לנו שיר בלתי נודע, מכתב יד אוקספורד מספר 1941 (דף 58ב) ברשימת נויבאור, שכתב המקובל הנודע רבי שמעון לביא לכבוד מנדיל, וזו לשון הכתובת המציגה את השיר: "פיוט נאה שחיבר החכם המקובל המלוב"ן [=המלומד בנסים] האלהי ר' שמעון לביא זצו"ל זלה"ה על החכם השלם המקובל מנדיל זצו"ל למה שנעמו לו שיריו ושבחיו". השיר כתוב בחרוז מבריח ובמשקל המתפשט, וכלולים בו דברי ידידות ושבח למנדיל ולשירתו.

ההערכה הרבה למשוררנו נשענת לא במעט על התקבלות שירתו ועל הערכתם של בני דורו והדורות הסמוכים לו. חלק מפיוטיו נקלטו בקבצים הצפון אפריקניים למרכזיהם, ורבים מהם נכללו בשפע בקובצי הפיוטים שבכתבי היד מאלג'יר. בהקדמה ל"עומר השכחה"אנו מוצאים הסכמה של מנדיל בצירוף שיר שבח לספר. בדברי ההקדמה לשיר הוא קורא להדפיס את הספר ומכאן אתה למד על סמכות שהייתה לו בקרב בני דורו. בספר עצמו מוצג מנדיל כמשורר הראוי לחיקוי. רבי מנחם לונזאנו מזכיר את שמו של מנדיל בין המשוררים ששירתם חביבה עליו, ומעמידו בשורה אחת עם גדולי המשוררים העברים. ואכן עיון במה שנתפרסם עד עתה משירת מנדיל ובשירים שעדיין טמונים בכתבי יד מלמד על ייחודה של שירתו, אשר בצד היותה המשך לשירת ספרד תוך זיקה מפורשת למשוררים מוגדרים ולשירתם, יודעת היא להתרענן ולהתחדש. עד כאן מאתר פיוט.

הפרעות בפאס-התריתל- י. פנטון

%d7%94%d7%a4%d7%a8%d7%a2%d7%95%d7%aa-%d7%91%d7%a4%d7%90%d7%a1

ביום ראשון 21 באפריל, בזריחה, חזרו קומץ פליטים למלאה כדי לחפש את בני משפחותיהם, או כדי לחטט בהריסות ולמצוא מעט מזון בעבור טפם, לאחר שארבעה ילדים מתו ברעב. המתים נקברו. הקונסול הבריטי שלח 1,300 כיכרות לחם. באותו היום כתב הגנרל דניס זיק ויקטור דלבייז(1870-1929   ,Denis Jacques Victor Dalbiez) לר׳ וידאל הצרפתי  כדי שימסור את תנחומיו לקהילה וכדי ליידע אותו שמתוכנן משלוח יומי של 2,000 כיכרות לחם. המכובדים המוסלמים של המדינה הקימו ועד הצלה לעזרת הנפגעים. בתוך שעות מעטות הם אספו 10,000 פזטות חוסני, 300 שקי חיטה ו־50 שקי קמח ומוצרי מזון אחרים. צעד זה הגדיר אנרי רייניו ׳דחף עמוק של אנושיות׳. כמה משפחות מוסלמיות שלחו מנות לידידיהן היהודים.

הערת המחבר : ידוע שכמה מהמשפחות, לדוגמה האחים תאזי(Tazi), היו מצאצאי יהודים שהתאסלמו. שכניהם המוסלמים מעולם לא הפסיקו להזכיר להם את זה. אין לדעת אם הרצון לעזור נבע מקשרי דם או מתגובה אנושית לנוכח סבלם של הנפגעים הרעבים, שדמה לסבלות אבותיהם שהשתמדו.

הארמון היה רק מקלט ארעי, והוועדה החליטה לשקם את המלאח כדי להחזיר את היהודים לשכונתם במהירות האפשרית. אלמליח ורייניו הגיעו לשם עם אדריכל, רופאים וקצינים כדי להעריך את המצב. במשך כמה שעות הם הסתובבו בעיר נטושה, דוממה, שנבזזה עד היסוד – עיי חורבות. הם ראו את ההרס הנורא, השממה והחורבן, השרפה וההפצצות. היו בתים שכל החזית שלהם נפלה ואפשר היה לראות את הקירות שמנגד ואת כל המחיצות החשופות של הדירות, וההפרדות בין הקומות, בדומה לחיתוך אנכי בשרטוט של אדריכל. כמה בליטות בלבד ציינו את הקומות שהיו שם עד לא מזמן. כל הדלתות, כל החלונות וכל קישוטי העץ של בתי המלאח נשרפו או נופצו. עשן חריף מעורב באדים חמים עלה מתוך גלי ההריסות. רעידת האדמה החזקה ביותר לא הייתה יכולה ליצור מראה זוועה כה מדכא וקודר. המלאח, שרק ימים אחדים לפני כן שקק פעילות, יושב בדד, מרוקן מתושביו ומנכסיו. ברחוב הראשי שחצה את כל המלאח – משער המלאח עד שער בית הקברות – הוצתו החנויות והבתים. ערמות של הריסות, קורות שרופות וגופות מושלכות בטיט חסמו את המעבר. בסך הכול, 25 בניינים, שהיו בתיהם של יותר מ־100 משפחות, נהרסו לחלוטין, וכ־1,000 אנשים נותרו ללא קורת גג.

האבדות לא נמדדו רק בנפש ובנזק. מורשת רוחנית ודתית שלמה נעלמה בעשן: בתי הכנסת ותשמישי הקודש חוללו והוצתו, הספסלים רוסקו, מנורות השמן נופצו; ספרי תורה שלא נשרפו נקרעו לגזרים, נזרקו ברחובות ונרמסו. הספרייה העתיקה של משפחת סרירו, מן העתיקות והעשירות ביותר בצפון אפריקה, שהכילה אלפי ספרים וכתבי יד עתיקים, נחרבה.

אלמליח עבר להתגורר בשכונה האירופית באלמדינה כדי לטפל בפצועים שהוא הביא לבית החולים האזרחי בפאס אלבאלי. רייניו העמיד לרשות הנפגעים שני רופאים צרפתים ודאג לאספקת מזון ולטיפול בפצועים, למניעת מגפות, לטיהור הבארות, לפינוי ההריסות ולסיפוק מגורים למשפחות ללא קורת גג.

Pogrom de Fes-tritel-P.B.Fenton

Epouvantés par les atrocités déjà commises, traqués et poursuivis, ils se mirent à fuir, les uns en direction du cimetière, comme le rabbin Joseph Ben Naïm et son maître le rabbin Juda Serero, complètement dévêtus, pour implorer les morts, les autres en direction du quartier excentré de Nowâwel, d'autres en direction de la Kachla de Jebala, tandis que d'autres encore trouvèrent refuge dans des maisons musulmanes avoisinantes. «Par bonheur, rappelle Hubert-Jacques, une porte nouvelle avait été récemment ouverte dans le mur d'enceinte, permettant de communiquer directement avec la route de Dâr Debibagh. C'est par cette issue que presque tous réussirent à fuir pendant que les envahisseurs s'attardaient à piller» . En fin de compte la présence de cet accès ouvert par les Français se révéla providentielle, mais selon le récit du rabbin Aben Danan, les Juifs crurent un moment qu'ils allaient être pris au piège par l'invasion du mellâh par les Arabes à travers cette ouverture restée sans porte .

Quelle course affolée! En l'espace de quelques heures toute la ville juive, naguère grouillante de vie, fut vidée de ses 12 000 âmes, fuyant la destruction et la dévastation. La mise en fuite dans de telles conditions d'une population juive aussi nombreuse nous semble par son ampleur, un cas unique dans toute l'histoire des Juifs en terre d'Islam.

Les rescapés s'enfuirent par la voie Bû 1-Khusaysât qui longeait le mur du jardin royal, pour se heurter vainement contre les portes du palais chérifien.

Bû l-khusaysât «Rue des petits bassins», en référence aux bassins qui se trouvaient dans la ménagerie du palais. Cf. Dozy, Supplément aux dictionnaires arabes, I, Paris, 1927, p. 370.

 Massés pendant des heures dans une cohue indescriptible, les Juifs parlementaient avec les portiers, implorant la protection du sultan. Selon un Arabe proche du sultan, celui-ci, observant d'une terrasse du méchonar de son palais le spectacle de la mise à sac du mellâh aurait été ému aux larmes.

Le rabbin Salomon fils de Saul Aben Danan jadis juge rabbinique à Rabat, me confia que selon la tradition familiale il s'agissait de «larmes de crocodile»!

 Cependant, ce n'est que tardivement, vers le soir, qu'il donna l'ordre d'ouvrir l'une des portes de Dâr al-Makhzan et envoya un crieur public pour offrir aux fugitifs l'asile dans l'enceinte du palais. Selon le rabbin Aben Danan et des témoignages oraux c'est contre une grosse somme d'argent versée au portier arabe que les Juifs avaient obtenu l'ouverture d'une étroite cour .

Le palais du sultan, couvrant un espace de 200 hectares, comprenait à l'époque plusieurs bâtiments et meshwâr-s (cours), une madrasa marinide construite en 1320, surmontée d'un minaret, une cour de réception (dâr 'ayâd al-kabfra) dotée d'une qubba élégante soutenue par des colonnes, des larges places d'armes, des prisons, un bassin rectangulaire, une ménagerie, et des spacieux jardins.

Dès lors, les rescapés, dispersés dans diverses parties du mellâh, se dirigèrent vers le palais. Plusieurs milliers de Juifs se réfugièrent ce soir-là dans cette cour étroite. Pour ajouter à leur infortune, un orage éclata et une forte pluie se mit à tomber. Trempés, blessés et affamés, ils n'avaient rien mangé depuis le mercredi matin.

Le vendredi matin 19 avril, l'armée française stationnée à Dâr Debibagh, commença à canonner la ville, semant la terreur parmi la population arabe de Fès al-Bali et Fès al-Jadîd, et faisant parmi elle de nombreuses victimes.

Quelques maisons furent atteintes et le minaret de la mosquée Hamra à Fès al-Jadîd, ainsi que la tour de Bâb Jiaf où s'étaient installés des francs-tireurs maures, s'écroulèrent. Sur les toits se hérissèrent de petits drapeaux tricolores naïfs afin de détourner les tirs des canons français

«Porte des charognes», où l'on déposait des immondices. Située au Sud de la ville, elle ouvre sur un couloir qui mène à la porte du mellâh. Cf. LeTourneau, Fès, p. 101.

Dans l'après-midi du vendredi 19 un bataillon de renforts arriva de Meknès à marche forcée, ayant couvert 65 kilomètres en une étape. Ce contingent de tirailleurs de la Légion étrangère maîtrisa la situation en ville au prix d'une guérilla de ruelles acharnée. Mais au mellâh le pillage continuait.

Peut-être pour faire fuir les révoltés, certains des obus lancés du Dâr Debibagh tombèrent également sur le mellâh entraînant la destruction d'une partie de ce dernier. D'autres tombèrent aussi sur le cimetière juif faisant des victimes, dit-on, parmi les gens qui s'y étaient réfugiés. Des personnalités musulmanes de la cité demandèrent à M. Regnault, ministre délégué, d'arrêter la canonnade. Celui-ci répondit que c'était en représailles à l'assassinat des soldats français. Suite aux pourparlers la canonnade cessa. Le pillage du mellâh cessa également.

Les rescapés continuèrent à arriver au palais et le sultan fit chercher le reste des Juifs éparpillés dans le cimetière et les champs pour les recueillir au palais. Entassés le premier jour dans un parvis étroit, ils furent autorisés à occuper des vastes cours intérieures du palais et la ménagerie où les cages vides servirent d'abri aux plus fortunés. C'est du palais qu'Elmaleh put envoyer une première dépêche:

Mellah pillé durant trois jours. Ruine complète irréparable. Nombreux morts blessés. Population Juive recueillie par sultan au Palais. Remerciez télégraphiquement Sultan. Envoyez secours d'urgence — Elmaleh.

Le vendredi vers le soir, le sultan Mawlây al-Hâfid fit parvenir aux Juifs qui n'avaient pas mangé depuis l'avant-veille, du pain et des olives noires, ordonnant d'ouvrir et de distribuer les caisses de vivres qu'il comptait utiliser pour son prochain voyage. Seuls les hommes valides eurent la force d'aller prendre les rations d'un quart de pain et les donnèrent aux enfants. La faim des 12 000 malheureux put être ainsi apaisée une soirée; mais la grosse question de la nourriture d'un nombre aussi considérable de personnes restait entière pour les jours suivants.

Le samedi 20 avril, M. Regnault accompagné de ses conseillers fit une visite aux rescapés réfugiés dans la ménagerie du sultan et leur adressa des paroles de réconfort. Certains tombaient d'inanition sans qu'il fut possible de leur venir en aide; toute distribution d'argent était inutile, toutes les réserves de la ville étant épuisées. L'autorité militaire française prit en hâte les premières mesures propres à améliorer la situation pitoyable en faisant distribuer mille petits pains arabes, tandis que le consul d'Angleterre en distribua douze cents. Regnault sollicita une audience auprès du sultan dont il obtint un dâhir (décret) impérial nommant une Commission de Secours et d'Hygiène au mellâh de Fès, présidée par Sidi Muhammad Tâzi, ministre des travaux publics.

La commission prit des mesures urgentes afin de parer au plus vite aux besoins impérieux de la population réfugiée au palais. Les grands blessés furent évacués vers l'hôpital civil du Docteur Murât, tandis que d'autres furent recueillis par le consul britannique Macleod, le Docteur Verdon et des dames de la mission protestante qui les soignèrent dans une ambulance qu'elles avaient organisée. Le Dr Verdon décrit les blessures atroces subies par les victimes, dont une s'est suicidée . L'état d'épuisement psychique et physique des sinistrés ainsi que le manque de salubrité faisaient craindre l'éclosion d'épidémies. Un service d'hygiène fut créé pour procéder au nettoyage quotidien des lieux et veiller à sa propreté. Il comprenait treize membres, dont des fonctionnaires marocains, — le tâlebMuhammad Al- Mahdi al-Bannânî — et français — le vice-consul Mercier, le capitaine de génie Normand, des médecins, Weisgerber, Clunet, Raulet-Lapointe, Farhat, Broïdo et Many — ainsi que des ingénieurs français, l'architecte Tranchant de Lunel. Du côté juif, il y avait le grand rabbin Vidal Ha-Sarfati, le rabbin Salomon Aben Danan, le cheikh al-yahûd (responsable administratif de la communauté juive) et Amram Elmaleh. Un peu plus tard, la commission fut remaniée et Macleod, consul d'Angleterre ainsi que les docteurs Murât et Verdón, les pharmaciens Soudan et Meynadier, en firent partie.

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
אוקטובר 2016
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר