חינוך נשים יהודיות והשכלתם בימי הביניים – יהודית ר' בסקין – פעמים 82 – חכמת נשים

ב. בארצות אשכנזנשים במרוקו

יהודים החלו להתיישב באשכנז כבר בתקופה הרומית, בראש ובראשונה כסוחרים. עם השלמת התנצרותה של אירופה מצאו היהודים את עצמם נתונים להגבלות משפטיות הולכות וגוברות, תהליך שהלך והתמשך לאורך כל ימי הביניים. מן המאה הי״א הלכה ונמנעה מן היהודים הגישה כמעט לכל מקור מחיה שהוא, לבד מהלוואה בריבית. לא אחת נאלצו היהודים ללבוש בגדים מיוחדים ולענוד טלאי מיוחד כדי להפריד בינם לבין האוכלוסייה הנוצרית: ולבסוף, לקראת סוף ימי הביניים, גורשו היהודים מאזורים שבהם הם חיו דורות על דורות. מספר היהודים באשכנז היה נמוך בהרבה מזה שבארצות האסלאם, והם חיו בקהילות קטנות, בערים קטנות בהרבה מאלה שבמזרח.

חרף ההגבלות שסבלו, וחוסר הביטחון באשר לשלומם ולרכושם, היו יהודים אלה אמידים למדי, ואף נהנו מרמת חיים דומה לזו של האצולה הנוצרית הנמוכה, ועם התפתחותם של המרכזים העירוניים – אף לזו של הבורגנות הגבוהה. אצל היהודים, וכן אצל הנוצרים בני מעמד כלכלי דומה, נחשבה ההשכלה לעניין שבשיגרה ולחיונית. בשתי הקהילות, לפחות עד הקמתן של האוניברסיטאות הנוצריות בראשית המאה הי״ג, הוגבלה הלמידה לשיכבת עילית מצומצמת של הנהגה דתית. אולם, צמיחת הערים במאות הי״ב-הי׳׳ג הגדילה מאוד את הצורך בידיעת קרוא וכתוב, משום שמסעות הסוחרים הלכו והתרבו והפקידות התרחבה. בערים ובכרכים צצו מוסדות חינוך יסודי, לרוב בחסות הכנסייה, כפטריות אחר הגשם.

בדומה לנשים הנוצריות, הורשו נשים יהודיות להופיע בפרהסיא יותר מאשר הורשו נשים בארצות האסלאם, ורבות מהן היו מעורבות בעסקים. על מעמדן הכלכלי המשופר של נשים באשכנז מלמדות במידת מה הנדוניות הגדולות שהביאו לנישואיהן, אשר הבטיחו לנשים מעמד נכבד בבית. עוד למדים אנו על המעמד הגבוה שנשים יהודיות זכו לו בחברה זו, וכן על סימנים להשפעת המנהגים השולטים בחברה הנוצרית, מחרם דרבינו גרשום (1028-960), שאסר את ריבוי הנשים, וכן מן התקנה, החשובה אף יותר, כי אין לגרש אשה בעל כורחה.

לנשים נוצריות מוכשרות ושאפתניות רבות סיפקו חיי הרווקות במנזרים סביבה שבה הן יכלו להתמסר ללימוד של ממש, אך לנשים יהודיות לא ניתנה אפשרות מעין זו. היעדר האלטרנטיבה, והנוהג להשיא את כל הבנות – לרוב בגיל צעיר – חברו יחד עם המנהג המושרש, כדי למנוע את רוב הנשים היהודיות מללמוד תורה. הבנים החלו את לימודיהם הפורמליים בערך בגיל חמש, החל בלימוד קרוא וכתוב בעברית, עבור דרך לימוד תורה וכלה בלימוד מסכתות אחדות בגמרא לקראת גיל שלוש־עשרה, כאשר המוכשרים ביותר המשיכו בלימוד הגמרא עד שהצטרפו לחברת המבוגרים.

מקורות מסוימים מאשכנז מעידים על רגישות לסכנות שבפיתוי המיני, ועל תחושת הצורך להגביל קשרים מיותרים בין גברים לנשים, במיוחד בתחומי הלימוד והתפילה. שלא כבארצות האסלאם, אין בחברה זו כל התייחסות למורות לנערים צעירים. ״ספר חוקי התורה״, מן המאה הי׳׳ב, קורא להפרדה קיצונית, נזירית כמעט, בין גברים ונשים בהקשר של חינוך, ומציע כי ראשי הישיבה יפרשו מבתיהם ומנשותיהם, לבד משבתות, כדי להימנע מהרהורי עבירה כאשר הם מרביצים את תורתם. בדומה, ״ספר חסידים״, מאותה תקופה, מציע ״שהרב יעשה בית המדרש מצד אחד, שלא יסתכלו הנכנסין והיוצאין באשתו או בבתו או בכלתו, הרי מצוות תורתו באה בעבירה״.

רוב הבנות היהודיות קיבלו את חינוכן בביתן. אמהות לימדו את בנותיהן לבשל, לתפור ולנהל משק בית; את הבנות היו מלמדים גם את ההלכות הנוגעות למשק הבית ולדיני אישות. ואלה נחשבו עיקרי דברים שעל האשה לדעתם: הלכות כשרות, שבת ומועדות, ושאר המצוות הנוגעות לחיי המשפחה והאישות שלה. בספר חסידים נקבע כי על האשה ללמוד מצוות מעשיות אלה, הגם שנוספה שם האזהרה לבל ילמד בחור את הבנות. ב׳׳ספר עמודי הגולה״(או ספר מצוות קטן, דהיינו סמ״ק), המושפע מחסידי אשכנז, עודד ר׳ יצחק בן יוסף מקורביל  (Corbeil) שבצרפת (נפטר בשנת 1280) את הנשים ללמוד את המצוות השייכות לאורח חייהן: ״וגם כתב עוד(לומר) לנשים המצוות הנוהגות להם, עשה ולאו, ותועיל להן הקריאה והדקדוק בהן כאשר יועיל עסק התלמוד לאנשים״.

  • הערת המחבר : סמ״ק, הקדמה. המשפט האחרון אומר דרשני, שכן משתמע ממנו יחס תועלתני ללימוד התלמוד, דוגמת גישתו של ר׳ יוסף ן׳ כספי בצוואתו (אברהמס, עמי 139-138), לעומת היחס העיוני כלפי לימוד התלמוד, כמקובל בקרב יהודי אירופה.

החינוך במלאכות הבית הביא לכן שנשים ממשפחות רבנים מכובדות נחשבו, לעתים, למקפידות ביותר בדיני כשרות, וכן בשאר מנהגים הקשורים למשק הבית. אך לא היה זה בשל למדנותן המיוחדת של הנשים עצמן, כי אם, כדברי הסמ״ק, – ספר מצוות קטן –  ״אם אינן נביאות, בנות נביאים הן וגדולי הדור, ויש לסמוך על מנהגן״. נשים אלה לא זכו להשכלה במובן הספרותי, אלא שהצטבר אצלן מידע מהימן על היבטים מסוימים של ההלכה, וזאת בשל ידיעותיהן בענייני משק הבית, שעליהן הסכימו גם אבותיהן ובעליהן.

ר׳ משה מקוצי(Coucy, מחצית המאה הי״ג) בחיבורו ״ספר מצוות גדול״(סמ״ג), דרך בעקבי הרמב״ם וקבע כי האשה לא תלמד תורה ולא תלמד את בנה. אך בעל הסמ״ג אימץ גם את הערת הרמב״ם כי דברי ר׳ אליעזר ״כל המלמד בתו תורה(כאילו) לומדה תפלות״ (סוטה כ ע״א), מתייחסים לתורה שבעל פה, ואילו המלמד את בתו תורה שבכתב אינו משול למי שמלמד אותה תיפלות. ר׳ משה מקוצי הוסיף והעיר כי אשה העוזרת לבנה ולבעלה בלימודיהם זוכה לשכר. הוא ביסס את דבריו על מקור תלמודי, ודעתו זו, בצירוף מקורו התלמודי, הובאו על ידי ר׳ משה איסרלש בהגהותיו לשלחן ערוך.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
אוקטובר 2016
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  
רשימת הנושאים באתר