ארכיון יומי: 26 באוקטובר 2016


הספר והדפוס העברי בפאס-יוסף תדגי

החכמים שניסו לשחזר כתבי־יד ולהדפיסם, נתקלו כמובן בקשיים רבים. פעמוח הכתוב והשלמת החסר היו כרוכים בטירחה גדולה ובשעות ארוכות של עבודה מייגעת. ר׳ ידידיה מונסונייגו שליט״א, הרב הראשי של פאס ושל מרוקו, הוציא לאור בשנת 1952 את ספר ׳דברי אמתי, שאלות ותשובות של אבי סבו, ר׳ ידידיה. וכך הוא מספר על מלאכתו זו:%d7%98%d7%93%d7%9c%d7%94-%d7%94%d7%a7%d7%a1%d7%91%d7%94

לפי ששלטה בו יד הרקבון ואכלתהו הקרירות וראיתיו צפוי לכליון מעותד לאבדון ולכך זכה וקדם לאחיו שאר ספרי המחבר. למותר יחשב אם אספרה עול סבלי טורחי ועמלי בקבוץ הספר וחבור העלים שהיו נפרדים ומפוזרים בניר זקן ובלוי. וכמה דפים מטושטשים ומרוקמים בנקבי מאכלות עש וסם באופן הייתי כמציל מזוטו של ים ממש…

פרט לקשיים האלה, נשמדו ספרים רבים, ספרי תורה ותשמישי־קדושה במהלך הפרעות התכופות שהתחוללו בשכונות היהודים במרוצת המאות האחרונות. כידוע, חילופי השלטון במרוקו הביאו לעתים להתקוממויות של השבטים הברברים והמוסלמים. בדרכם הם לא היססו מלהיכנס למלאח, בפאס שהיה ממש צמוד לארמון המלך, לשדוד אותו ולהעלות באש בתים ואף רחובות שלמים:

…ומפני חומר התלאות שעברו עליהם נשארו ספריהם בכת״י טמונים בחיקם, כעוללים לא ראו אור, עד שדור אחר דור נתיישנו ונאבדו ואכלם עש והיו כלא היו, ומעט מזער נמלט משרידי ספריהם משטף שבולת הזמן, ורובם ככולם היו נאבדים ברדיפות ולחיצות ודחיקות אשר ידחקונו מכל צד מבין הארצות, מזוית לפינה וממקום למקום, והשחיתו עץ חייתנו.

מאורעות כאלה אירעו בשנים 1822,1820,1791,1747,1665,1649,1465,1438, ועוד רבות הן העדויות עליהם. למשל: ׳ובשנת התק״ז – 1747 בחודש כסליו נכנסו האויבים לעיר [פאס] ולקחו כל אשר לנו ושללו כל הספרים וכל הבגדים שהיו לנו ולא נשאר בלתי אם גויתנו ואדמתנו׳.

המאורעות האלה לא אירעו רק בבירה; גם הקהילות האחרות סבלו ונשדדו תכופות. נזכיר, לדוגמה, שבשנת 1610 נהרסו בתי היהודים בתדלא, חמישים ספרי תורה ואלפיים עותקים של חומשים וכמות גדולה של ספרי־קודש אחרים הועלו באש. בשנת 1750 הועלתה באש ספרייתו של ר׳ יהודה קוריאט מתיטואן. בשנת 1790, תחת מלכות מולאי יאזיד שכונה בפי היהודים בשם המזי׳׳ד נערכו פרעות בקהילות רבות במרוקו, בתים ורכוש נשדדו ונשרפו ומשפחות רבות נשארו בחוסר כל. על כניסת גדודי המלך יאזיד למכנאס אנו קוראים:

…ולהיות שבשנת נת״ק לפ״ק [=1790] חרה אף ה׳ בנו… והיתה עת צרה כמבכירה, ויניענו עונינו כנוע בכברה ובתינו היו לנכרים, ע׳׳י הצר הצורר שנכנסה בלשת לכאן לעיר מקנאס יע״א ונשללו חמדת כל המון ישראל הכ״ל ולא נותר לנו בלתי אם גויתינו ואדמתנו, וקצת מספרי הרב [חיים טולידאנו] ז״ל קנו אותם ב״ב [בני ביתו] מיד השוללים הרשעים והפצרנו בהם להחזירם לנו בדמיהם בתוספת מרובה על העיקר ממה שקנו אותם…

הרב אהרן הכהן כלאץ נמלט ממכנאס לליוורנו, משם קרא לרבנים ולנדיבים לבוא לעזרת קהילתו. בקול־קורא הקצר שפרסם, תיאר את האסון הגדול שירד על עירו, ובין השאר כתב: ׳ולא זה בלבד אלא שחרבו בתינו ושרפו היכלות וספרים ומזוזות ולא נשאר שום ספר שלא נשרף.

טללי אורות – ספר בראשית – פרשת "בראשית. מאת: הרב משה א. שמיר

ספר בראשית – פרשת "בראשית.Asilah

מאת: הרב משה א. שמיר

"בראשית ברא אלוקים,

           את השמים ואת הארץ" (בראשית א, א).

 

  רבנו "אור החיים" הק' פותח את התורה בשיר, וחותמה בשיר, כאשר לאורכה ולרוחבה הוא שוזר את פירושו בסגנון שירי, תוך שימוש בציורי לשון מטאפוריים,

כיאה לנשמתו הטהורה, הקדושה והאצילה שחוצבה מעולם האצילות, ובכך הולך בדרכו של משה רבנו שכתב את התורה מתוך שירה ככתוב:

"ויכתוב משה את השירה הזאת ביום ההוא – וילמדה את בני ישראל". (דברים ל"א כב).

 

"בעזר יוצר אורה / אבאר פירוש התורה / לייחד שמו הנורא.

אשר עשני מראשית / ויעצני וקראני ראשית /

 לעסוק בנועם ראשית / אתחיל לבאר ספר בראשית".

               נ-פתחו ה-שמים ו-אראה מ-ראות א-לוקים".{ר"ת א-מ-ו-נ-ה}

 (שיר פתיחה לפירוש "אור החיים" לתורה מאת רבנו חיים בן עטר זיע"א).

 

"מבאר אנוכי תורה הקדושה / שקיבל מסיני רבנו משה.

 הגבר! בי תחדד עשתונותיך / בפירושי שום תשים בינותיך.

במראה מקום תן עיניים / ויאירו באור החיים.

 ואז תיוושע מאלוקי השמים / ברוב עושר ושנות חיים.

 ברכות יחולו על ראשך/ כאשר תאווה נפשך".

(השיר בו חותם רבנו "אור החיים" הק' את פירושו לתורה).

 

רבנו "אור החיים" הק' פותח את פירושו לתורה בשיר בו הוא מדגיש שרק בעזר ה' יתברך, הוא זכה לבאר את התורה. וכדברי קודשו: "בעזר יוצר אורה / אבאר פירוש התורה". כלומר, עלינו להתפלל לקב"ה שיצר את התורה, שיהיה בעזרנו בלימודה. את התורה מדמה רבנו ל"אורה" בבחינת "כי נר מצוה – ותורה אור".

זוכר אני שכאשר הוינא טליא בתלמוד תורה "זכור לאברהם" ע"ש סבי כמוהר"ר חכם אברהם אסולין זצ"ל ששימש כרב ומו"ץ במחוז בני מלל שבמרוקו, פתחנו את סדר הלימוד מידי בוקר בשירה אדירה בה השתתפו כל התלמידים: "עזרנו בשם  ה' עושה שמים וארץ…". בנוסף, רבנו אוה"ח הק' מדגיש שיש ללמוד מתוך "ייחוד שמו הנורא" כדברי רבי אלעזר בזוהר הקדוש (חלק ג, נ"א): בכל מעשי האדם, צריך שיהיו כולם לשם הקדוש {תרגום מארמית}. על כך כותב רבנו אברהם אזולאי  {זקנו של רבנו החיד"א} בספרו "חסד לאברהם" (מעיין ז' נהר כח): "העסק בתורה יהיה  על כוונת קישוטי השכינה לייחדה עם קודשא בריך הוא שזו תורה לשמה".

רבנו מציין גם, שעם ישראל הנקרא "ראשית", נבחר "מראשית" לפני בריאת העולם כדברי המדרש: "ישראל עלו במחשבה קודם לבריאת העולם" (בראשית רבה א, ד).

רבנו אוה"ח הק' מדגיש בשיר בו חותם את התורה, שרק ע"י עמל בתורה, נוכל לזכות להאיר באור החיים. וכדברי קודשו בשיר: "הגבר! בי תחדד עשתונותיך / בפירושי שום תשים בינותיך. במראה מקום תן עיניים / ויאירו דברי באור החיים". בכדי להגיע להשגות גבוהות בעולם התורה, עלינו להתגבר {"הגבר"} כארי, ול"חדד את עשתונותינו" = להתרכז ולהתמקד ברעיונות התורה אותה אנו לומדים. כמו כן, עלינו לעיין היטב במקורות הרבים – "במראה מקום תן עיניים" –  היות וכל רעיון תורני/אלוקי מבוסס על מקורות רבים אותם קבלו חכמי ישראל במעמד הר סיני, כל אחד לפי שורש נשמתו. רק אז נוכל להאיר בתורת חיים ככתוב בשיר: "ויאירו דברי באור החיים".  בשירת "האזינו", מדריך אותנו משה רבנו איך ללמוד ולקיים את מצוות התורה: "שימו לבבכם – לכל הדברים אשר אנוכי מעיד בכם היום" (דברים ל"ב מו). משה רבנו מדגיש שיש לשים לב בבואנו לעסוק בתורה.

בפירושו לתורה הוא מדגיש שכל אדם, יוכל לעלות ולהתעלות בתורה, וכל זאת בתנאי "קטן" שישקיע בלימוד בבחינת "לפום צערא – אגרא". וכדברי קודשו: "כי האדם יכול להשיג מה, כפי התעצמותו בתורה… אפילו יהיה במדרגה שאין למטה ממנה. אם יטרח – ישיג הדרגות עליונות כפי שיעור היגיעה". (רבנו אוה"ח הק' ויקרא כב, יב).

"מחדש חודשים" (מתוך הברכה החותמת את ברכת הלבנה). בעל "דגל מחנה אפרים" אומר שכשם שהקב"ה "מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית" על פי התורה, היות וכידוע, "קודשא בריך הוא הסתכל באורייתא, וברא עלמא" כדברי הזוהר, כך בהתחדשות מעשי בראשית בכל יום.  כנ"ל גם בהתחדשות חידושי התורה ע"י בני ישראל בכל יום בבחינת "אל תקרא מחדש חודשים, אלא מחדש ח-י-ד-ו-ש-י-ם. תלמיד חכם העמל בתורה, זוכה לחדש בה חידושים, ולהתחדש בעבודת ה' כדברי רבנו נחמן מברסלב: "…ותרחם עלי, שלא אפול לידי זקנה לעולם. שלא תהא עבודתך זקנה וישנה אצלי לעולם. רק אזכה לחדש עצמי בכל יום ובכל עת ובכל שעה לחדש כנשר נעורי, להתחיל בכל פעם מחדש".

משה רבנו מסיים את התורה במלה "ישראל" דבר הרומז שלכל יהודי יש אות בספר תורה.
י-ש-ר-א-ל = נוטריקון של: יש שישים ריבוא אותיות לישראל. לכן בשעה שמגביהים את ספר התורה לפני או אחרי הקריאה, רצוי להתמקד במלה הפותחת באות הראשונה של השם הפרטי.

לאלה ששמם משה אין שום בעיה למצוא את השם במילואו ותפארתו. 

"ב-ר-א-ש-י-ת"

"בראשית" – מלת המפתח הפותחת את ספר תורת ה', טומנת בחובה סודות עילאין קדישין ככל מלה אחרת בתורה, וכדברי רבנו "אור החיים" הק': "אותיות התורה ספורות, וכל אות מגדת הלכות ונפלאות… כאשר יסד בה האדון בחכמה רבה בשבעים פנים וארבעה אופנים ול"ב נתיבות". (רבנו אוה"ח הק' שמות לא, יג).

המלה "בראשית" פותחת באות ב בבחינת ב-ראשית, כדי להראות שלכל מילה

 בתורה יש ב' התחלות, ב' פירושים ויותר, כאשר הדרך הראשונה היא הפשט עם כל ההסתעפויות ממנה להלכה וכו', והדרכים האחרות הם הרמז, הדרש והסוד, והמשמעויות הרבות להלכה.

רבנו "אור החיים" הקדוש כתב כב' פירושים לפסוק הראשון ובעיקר למלה בראשית, כנגד כב' אותיות בהן נכתבה התורה. בפירוש ד' הוא כותב: "דע כי רשות לנו נתונה לפרש משמעות הכתובים בנתיבות העיון ויישוב הדעת, הגם שקדמונו ראשונים ויישבו באופן אחר. כי ע' פנים לתורה, ואין אנו מוזהרים שלא לנטות מדברי הראשונים, אלא בפירושים שישתנה הדין לפיהם, ולזה תמצא שהאמוראים, אין כוח בהם לחלוק על תנאים במשפטי ה', אבל ביישוב הכתובים ובמשמעות, מצאנו להם בכמה מקומות שיפרשו באופן אחר".

דברים דומים מביא רבנו בהקדמה לפירושו לתורה: "וכבר גליתי דעתי שאין אני חולק חס וחלילה על הראשונים, אפילו כמלוא נימא, אלא שהרשות נתונה לדורשי התורה לעובדה ולזרעה אור זרוע לצדיק. וארץ החיים מעלת פירות לכל זרע זרוע אשר יזרע בה בעלה בן תורה. רק לדבר הלכה… לא ישנו".

להלן דוגמאות מפירושו לפסוק הראשון:

פירוש ה': "בראשית – שיכוון ברוך הוא לומר בשביל תורה שנקרת ראשית. ופירוש בי"ת של ב-ראשית, היא בי"ת הסיבה. ומעתה מי שזכה בתורה, זכה בכל העולם, ומי שלא זכה בתורה, אין לו ליהנות מהעולם".

בוצינא קדישא הלא הוא רבי שמעון בר יוחאי, כתב על הפסוק הראשון ובעיקר על המלה "בראשית", 70 תיקונים {פירושים} בהם השתתפו: רעיא מהימנא {נשמת משה רבנו}, אליהו הנביא שהופיע פעמים ביום, ונשמות מעולם האמת ככתוב בהקדמה לתיקוני הזוהר: "והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע". והמשכילים – איליין רבי שמעון וחברייא. יזהירו – כד אתכנסו {התאספו}… אליהו הנביא, וכל נשמתין דמתיבתאן ולכל מלאכיא", {נשמות מישיבה של מעלה של הקב"ה, וכן נשמות מישיבה של מטה של המלאך מט"ט}. (מתוק מדבש).

רבנו יעקב אבוחצירא  כתב רז פירושים  כנגד המלה "אור" שבפסוק "ויהי אור". = רז

רבנו מכלוף אבוחצירא כתב בספרו "מאין יבוא" תרי"ג פירושים, מהם לומד תרי"ג מצוות.

הגאון מוילנא כתב בפירושו לתיקוני הזוהר (ריש תיקון ל"ב) "ובכל התורה נכלל כל מה דהוי ויהוי = {מה שהיה ומה שיהיה, והכל נכלל בז' ימים הראשונים. וכולו נכלל בפ' הראשון בז' תיבות. ונכלל גם כן בתיבה ראשונה בראשית.

את הדברים הוא אמר בסעודת פדיון הבן. מיד שאלו אותו: איך מצוות פדיון רמוזה במלה בראשית? תשובתו: בראשית: ב = בן. ר = ראשון. א = אחד. ש = שלושים. י = יום. ת = תפדה.

המלה "בראשית" מהווה בעצם דוגמית לכל מלה בתורה אותה ניתן לפרש בשני מיליון וארבע מאות אלף פירושים,

 לפי החלוקה הבאה: שש מאות אלף כנגד הפשט. שש… כנגד הרמז. שש… כנגד הדרש, ושש… כנגד הפרדס.

לאור כל זאת, חובה נעימה לנו להגות בתורתנו הקדושה מתוך קדושה וטהרה, תוך פתיחת צוהר לכל תיבה, וכך נזכה שיקוימו בנו דברי דוד מלכנו: "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" (תהלים קיט, יח).

"שבת בראשית".

"ויברך אלוקים את יום השביעי – ויקדש אותו" (בראשית ב, ג)

התורה לא מספרת לנו במה בירך הקב"ה את יום השביעי, ובמה קידש אותו. בשאלה הנ"ל, דנו חכמינו ז"ל, ולהלן תשובותיהם לשאלה הכל כך מסקרנת, בגלל קדושת השבת אותה אנו חווים וחשים מידי שבוע מחדש.

רש"י מפרש: בירכו במן שירד לישראל במשך ששת ימי השבוע,  וקידשו בכך שהמן לא ירד בשבת.

הוא מסתמך על המדרש (בראשית רבה יא ב): "רבי ישמעאל אומר: "בירכו במן שכל ימות השבוע היה יורד עומר אחד לגולגולת, ובערב שבת שני עומרים, וקידשו במן, שלא היה יורד בשבת…".

רבנו סעדיה גאון: הברכה והקידוש לשומרי השבת שיהיו מבורכים ומקודשים.

רבנו אברהם אבן עזרא:  הברכה – "תוספת טובה. ביום הזה תחדש בגופות דמות כוח בתולדות. ובנשמות {יורגשו} כוח ההיכר והשכל. "ויקדש". "שלא נעשתה בו עבודה כמו חבריו".

רבנו הרמב"ן: "כי הברכה בשבת היא מעין הברכות, והוא יסוד העולם.  ויקדש, כי ימשוך מן הקודש"

רבנו הספורנו: "בירכו בנפש יתירה לאור באור החיים".

רבנו "אור החיים" הקדוש: השבת הוא היום המקיים את העולם, וממנו משתלשל השפע לששת ימי השבוע. ולכן "בירכו שלא יחסר טוב. ועוד שהוא יתר על שאר הימים ע"י… ג' סעודות". (רבנו אוה"ח בראשית ב, ג).

הוא טוען שבעצם קיומו של העולם תלוי בעבודה שאדם עושה, ולכן ברך וקידש את השבת בכך שיהיה שונה משאר הימים ותשרה בו ברכה למרות שאין עושים בו מלאכה. בפרושו הוא מסתמך על הזוהר הקדוש בפרשת יתרו פ"ח ע"א לכתוב: "זכור את יום השבת לקדשו" רבי יצחק אמר : "ויברך אלוקים את יום השביעי…- כל הברכות של מעלה וכל הברכות של מטה, תלויות ביום השביעי… משום שמאותו יום השביעי מתברכים ממנו כל ששה ימים עליונים. וכל אחד ואחד מאלו השישה ימים נותן מזונו למטה בעולם הזה. כלומר כל אחד ביומו מקבל ברכה מאותה ברכה שהתברכנו בה ביום השביעי, ולכן כל מי שהוא בדרגה של אמונה בהקב"ה ומאמין בהשפעת השבת על כל ימי החול, צריך לסדר את סעודות השבת שבזכותן יתברך הלחם כל שישה ימים" (תרגום לדברי הזוהר) כן יהיה.

הוא גם טוען שהקב"ה ברא את העולם וייעד אותו לעמוד רק שישה ימים ויוכל להמשיך לעמוד רק במידה ותשמר השבת. כלומר, בזכות השבת העולם מתקיים.  הוא מסתמך על דברי הגמרא במסכת שבת קי"ט ע"ב. "אמר רב המנונא כל המתפלל בערב שבת ואומר "ויכולו…", מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, שנאמר "ויכולו". אל תיקרא ויכלו בקובוץ, אלא "ויכלו" בפתח מתחת לכ'. כלומר "ויכלו" – הקב"ה וגם שומרי השבת המקדשים "ויכלו השמים וכו" .

רבנו "אוה"ח הק' שואל איך אני יכול להיות שותף במעשה בראשית בעשיה שנעשתה לפני אלפי שנים? מכך הוא לומד שבעצם בכל שבוע אנו זוכים להעמיד את העולם מחדש עם הקב"ה ובכך אנחנו נהיים שותפים עם הקב"ה בכך שאנו שומרים את השבת ומקדשים ואומרים: "ויכלו השמים והארץ וכל צבאם….."  

רבנו "אור החיים" הקדוש אומר שלאורך הדורות שמרו את השבת החל מאדם הראשון, בנו שת, מתושלח , נח, שם, אברהם יצחק ויעקב וכו'. ברגע שהשבת לא תישמר חלילא, העולם לא יוכל להתקיים.

"ויברך אותם אלוקים לאמר:

           פרו ורבו ומילאו את המים" (בראשית א' כב')

רבנו "אור החיים" הקדוש אומר שהקב"ה מברך את שרץ המים כמו הדגים וכו' והוא שואל מדוע דווקא את שרץ המים הוא מברך ואילו את הבהמות, הקב"ה אינו מברך.

תשובתו לכך היא: הפריון במים הוא מנוגד לחוקי הטבע, היות והמים קרים ואילו בשביל לרבות צריך את חום הגוף,  וכדברי קודשו: "וכפי זה הדגים אין להם מציאות כפי טבע הקבוע בנבראים להוליד, אשר על כן חזר ה' במאמרו הנכבד ובירכם… שיוכלו להוליד ולא תמנעם קרירות המים … אלא בתוך המים יעשו פרי"

המסר מכך הוא: כמו שהדגים מתרבים שלא על פי הטבע, אלא על פי נס אלוקי, כך בכוח התפילה, גם העקר יכול להוליד בכוח התפילה כמו אצל חנה שאמרה לקב"ה: אתה בראת נשים שיוכלו ללדת, אם כך גם אני רוצה ללדת. כנ"ל אצל האימהות שהיו עקרות וילדו בכוח התפילה – ולכן בכל מצב, יש לפנות לקב"ה – אין ייאוש בעולם כלל.

"משיב הרוח – ומוריד הגשם"

השבת הרוחניות – ע"י הורדת גשמיות.

"משיב הרוח ומוריד הגשם" אותה מתחילים לומר בשמחת תורה הצמודה לפרשת "בראשית", והמלווה אותנו לאורך גשמי החורף שיבואו עלינו לטובה ולברכה. מסביר רבנו אברהם אבן עזרא כך:

כדי להשיב לעצמנו את הרוח = הרוחניות, יש להוריד מעצמנו את הגשמיות.

רבנו "אור החיים" הק' מספר לתומכים בישיבתו "מדרש כנסת ישראל" בירושלים, ובראשם "כמה"ר משה ברוך קראוואליו, על הרוחניות לה זכה בשמחת תורה בישיבה: "ויום שמחת תורה הייתי אני חתן תורה מסיים… וכל הרבנים והחסידים מרקדים לפני התורה בכל עוז ותעצומות – והייתה הארה גדולה אשר כמוה לא נהיתה". באותה איגרת, הוא גם תיאר את חוויתו הרוחנית לה זכה בתפילת יום הכיפורים, וכך הוא כתב: "ותיכף הלכנו לבית הכנסת, וראיתי הארה גדולה בשעת כל נדרי…. ובשעה שפתחתי את ההיכל – ממש היה בעיני כפתיחת שערי גן עדן, בכל כך הארה שהייתה בבית הכנסת".

זהו בעצם המסר המרכזי של נ"ב = 52 ימים מר"ח אלול ועד שמחת תורה בהם נסינו לעבוד את ה' מתוך יראה בחודש אלול, ראש השנה וכיפור, ומתוך שמחה בעבודת ה' בסוכות, כאשר הבסיס המרכזי הוא יציאה מדירת קבע לסוכת עראי תוך הסתפקות במועט, ורק כך זוכים לשמוח בשמחת תורה ולאורך השנה.

52 ימים * 7 = 364 ימים בשנה = השטן = 364. בימים הנ"ל שולט השטן = היצר הרע, פרט ליום כיפור שהוא היום ה- 365 החותם את השנה, בו אין שליטה לשטן. לימוד תורה מתוך שמחה, ממיס את היצר הרע בבחינת "בראתי יצר הרע – בראתי תורה תבלין".

פועל יוצא מהדברים הנ"ל, כדי לעלות ולהתעלות ברוחניות, יש למעט בגשמיות, וזה הבסיס בעבודת ה'. זה גם בריא לגוף, היות ורוב המותרות בעולמנו התעשייתי כמו ממתקים, עוגות, גלידות, שתיה חריפה, מוגזת וממותקת – יודע כל בר בי רב לאילו נזקים גופניים הם גורמים. כנ"ל לגבי ההתעסקות היתירה במחשבים ובסמרטפונים, דבר הגורם לנזקים רוחניים רבים כמו לשון הרע – והרי קדשנו את הערבה בארבעת המינים המסמלת את השפתיים. ואיפה השארנו את הכתוב "ולא תתורו אחרי לבבכם" – הלב החומד אותו מסמל ידידנו האתרוג. מה עם המשך הפסוק "ואחרי עיניכם" – העיניים אותן מסמלים ההדסים, ואוי למה שניתן לראות במכשירים הנ"ל, המהווים מכת הדור. כנ"ל לגבי הלולב המסמל את עמוד השדרה ואת הצורך של כל אחד מאתנו לשמור על עצמאותו וזקיפת קומתו בעבודת ה', ולא להיגרר אחרי פסיכולוגיית העדר.

"אראנו נפלאות"

לרבנו חיים בן עטר – מחבר הפירוש "אור החיים" לתורה.

"ושאבתם מים ב-ש-ש-ו-ן"

 נס המעיין –  בזכות רבנו אוה"ה הק'.

"ורוח אלוקים מרחפת על פני – המים". בסאלי עיר הולדתו של רבנו חיים בן עטר בעל הפירוש "אור החיים" הק', התגורר יהודי עשיר בשם ישועה ששפורטס. היהודי שלנו החליט להתעשר עוד יותר, וקנה פרדס גדול מאחד הישמעאלים. הפרדס היה מפורסם בטיב פירותיו כגן רווה אשר בירך ה', היות ושני מעיינות מים זכים היו צמודים אליו. לאחר כחודשיים, המעיינות התייבשו וכל השקעתו הכלכלית עמדה לרדת לטמיון.

כדרכם של יהודי מרוקו הפונים לחכם בעת צרה, גם ישועה בעל הפרדס החליט לפנות לצדיק שיעתיר עליו לפני בעל הרחמים. הוא ניגש בדחילו ורחימו לרבנו חיים בן עטר שהיה ידוע ומפורסם בקדושתו וכפועל ישועות, שיוציא אותו מהמצר. ביושבו ליד רבנו, החליט להרוות את צימאונו מכד המים שהיה על השולחן. בלגימה אחת, גמע את מלוא כוס המים. רבנו שם לב שהאורח, לא בירך על המים "שהכל" וגם לא "בורא נפשות".

נענה הרב ואמר: כעת מבין אני מדוע המעיינות התייבשו. כל זמן שהמעיינות היו ברשות הישמעאלי, המים לא תבעו את עלבונם. כעת שעברו לרשות יהודי, המים חשקה נפשם שתזכה אותם בברכה לקב"ה, בבחינת "אנן בעינן למהווי קריבא למלכא". {תרגום: אני מבקש להתקרב למלך העולם}. רבנו ברוח קודשו,  הביא לו מקרא מפורש מהנביא ישעיה: "ושאבתם מים ב-ש-ש-ו-ן ממעייני הי-ש-ו-ע-ה" (ישעיה יב, ג). ראשי התיבות של המלה ב-ש-ש-ו-ן = ב'רכות ש'תים: ש'הכל ו'בורא נ'פשות, ואז יקוים בך המשך הפסוק "ממעייני ה-ישועה". כשמך.

ישועה אכן קיבל על עצמו להקפיד לברך, וגם להעמיד שומר ליד המעיין שיורה לאנשים לברך בכוונה לפני, ואחרי ששותים מהמעיין. רואים אנו שבזכות רבנו, ובזכות הקבלות שקיבל על עצמו ר' ישועה, המעיינות חזרו לנבוע.

המקור לסיפור: (אוצר המכתבים לגאון הרב יוסף משאש זצ"ל – רב ראשי לתלמסן באלג'יר, אב בית הדין במקנס שבמרוקו. עם עלייתו ארצה, התמנה לרב ראשי לחיפה. פרסם 48 ספרים. את הסיפור הוא שמע מהגה"ק רבי רפאל אנקווא זצ"ל המלומד בנסים. הסיפור הנ"ל מופיע  גם בשו"ת "עמק יהושע" מאת זקן רבני מרוקו בארץ, חבר בית הדין הגדול בירושלים, ולפנים ראב"ד מארקש במרוקו, הגאון הרב יהושע ממן שליט"א שפרסם ספרים רבים). 

שבת שלום ומבורך – משה א. שמיר

רבי יהודה שטרית מאת נהוראי מ. שטרית

ברית יוצא מרוקו – מאמרים שונים%d7%94%d7%a8%d7%91-%d7%a9%d7%98%d7%a8%d7%99%d7%aa-%d7%95%d7%94%d7%9e%d7%9c%d7%9a

גיליון מספר 5 – 10-1990

דמותו של רב, מן העבר במרוקו ומן ההווה בישראל

ואם בגבורות שמונים שגה ורוהבם עמל, תורה ומצוות, יוקרה והדר, חוכמה ויצירה…

רבי יהודה שטרית

מאת נהוראי מ. שטרית

אחת התופעות המעניינות ביותר של אישים גדולים בתורה וחכמים במעשה, היא שככל שהזמן עובר עליהם ולא לפניהם, הם הופכים ונהיים פוריים יותר רוחנית ופעילים יותר מעשית.

כך אכן היא אישיותו של הרב יהודה שטרית, אשר הוסמך כרב בגיל צעיר, בעיר תאפילאלת שבמרוקו, בישיבת הרב הקדוש, רבי יעקב אבוחצירה זצ״ל.

הוא שימש כרב צעיר בעיירה גוראמה ועסק בעיקר בלימודי ״חדר״ לילדי עניים ובאיסוף צדקה למענם. אחר־כך נתקבל כרב העיר אגדיר, בה שירת את הקהילה היהודית שם עד לחורבנה בזעזוע אדמה קשה. רבי יהודה יצא על משפחתו בשלמותה ללא פגע, כאשר סביבו, נקברו משפחות שלמות מתחת להריסות. שמו הלך לפניו והוביל אותו לעיר הגדולה קאזבלנקה, בה כיהן תקופה קצרה כדיין בבית הדין הרבני, שהיה ידוע במיסודו הרחב והתקין במרוקו. רבי יהודה הירהר בנס הגדול שקרה לו בעיר אגדיר ופסק על עצמו חד־משמעית: הנס הזה מורה לי שאין לי ולמשפחתי מה להשתהות יותר בגלות מרוקו ועלי לעלות לארץ אבותי – ישראל.

בישראל, נתקבל רבי יהודה ברוב עם והדר ומייד הופנה לעיר העמק, עפולה, בה כיהן כרב העיר הספרדי למעלה מעשרים שנה.

בקיאותו בתנ״ך ובקבלה הרקיעה שחקים והוא החל לכתוב… ספריו הראשונים ״קול יהודה״ ו״מנחת יהודה״ יצאו לאור ״ונחטפו כלחמניות״. הם סיפקו תשובות בפשט ובעמקות ההלכה, בכשרות, בתפילות ומידרש.

אחת השאלות המסובכות, שהטרידה אנשי הלכה רבים במשך זמן רב, הייתה על נכה, העולה לתורה או רוצה לעלות לקרוא בתורה, כאשר שקית ניילון מלאה בשתן, תלוייה על גופו. התשובה הייתה של רבי יהודה: מותר או אסור״(את התשובה, ימצא כל אחד בוודאי בספרו ״מנחת יהודה אי״)

רבי יהודה שטרית, יצא לגמלאות ואת פעמיו עשה מייד לירושלים, רכש בה דירה והשתקע עם אשתו המסורה, הרבנית יקוט, המכונה לאלא יקוט, (גבירה) שם מצא שלוות הקדושה והרוחניות, ליד אחיו וקרוביו בניו וידידיו, מלומדים בתורה ותלמידי חכמים. כפעיל מאוד במצוות למען הזולת, רוחניותו לא נתנה לו מנוח והוא שקד על ספר שלישי, ״מנחת יהודה ב׳״ המשך לשני… והיד עוד נטוייה.

פעילותו הענפה, הן במרוקו והן בישראל, הייתה ועודנה מגוונת מאוד וחובקת כל מלאכת הקודש של רב: דרשן, סופר, מוהל, שוחט, מורה, פייטן בחסד עליון, חזן בבית הכנסת ומנהיג רוחני…

כאשר מרוקו הייתה למדינה עצמאית מעול הכיבוש של צרפת, ביקר בעיר אגדיר, המלך מוחמד בן־יוסף החמישי, יחד עם יורש העצר, בנו חסן (כיום מלך מרוקו). הרב יהודה שטרית נתקבל אצל המלך כמו כל האנשים החשובים בעיר לכמה דקות. הרב בירך את המלך בברכה המחוייבת ע״פ ההלכה, כאשר פוגשים במלך בדמות אדם: ״ברוך שחלק מכבודו לבשר ודם״. בתמונה, הרב יהודה מברך את המלך בן־ יוסף ולידו, חסן בנו, כיום מלך מרוקו.

כאן ההזדמנות לזכור, שהמלך מוחמד בן־ יוסף היה זה, שהביא על עמו את החרות מהכיבוש הצרפתי ואחר־כך, את העצמאות למדינת מרוקו משתי מדינות כובשות, צרפת וספרד.

בשנת 1953, תבע מוחמד החמישי את סילוק הצרפתים ממדינתו וכתגובה, סילקה אותו צרפת מכסא מלכותו. הוא הוגלה למדאגאסקאר ותחתיו, הומלך אדם זקן, עושה דברם של הצרפתים ושמו, בן־ עראפא.מיום צאת המלך הנערץ והאהוב על העם לגלות כפייתית, נכנסה מרוקו לתוהו ובוהו של מלחמה כללית נגד צרפת ורק כעבור 3 שנים, נכנעו הצרפתים הודות לאומץ ליבו של ראש ממשלת צרפת מנדס פראנס (היהודי), שהכריז שיש לצאת ממרוקו ולהעניק לה את עצמאותה.

המלך המנוח, שבני עמו ראו בו ורואים כיום ביורשו, בנו חסן השני, כשליחי אלהים עלי אדמות, העניק הגנה וזכויות מלאות למיעוט היהודי בזמן מלחמת העצמאות ואחריה. בממשלתו הראשונה, אותה הקים במאמצים אדירים מכל הזרמים, פרט לזרם שחתר תחתיו, שבראשו עמד בן ברקא, מינה המלך מוחמד בן־יוסף את ד"ר בן־זקן היהודי, כשר הדואר. זו הייתה ההוכחה הגדולה ביותר לנאמנותו כלפי היהודים. אבל זו הייתה גם המכה הקשה ביותר לזרמים, ששנאו את היהודים ובראש אחד מהם, עמד אז, עלאל אל־פאסי הנודע, שהשפעתו הייתה גדולה מאוד על חלק גדול מהעם המרוקאי.

עלאל־אל־פאסי מהעיר פאס, סימל בשביל רבים במרוקו ובעיקר בשביל הזרם ״אידריסי״ את מי שעתיד להחליף את המלך מהזרם ״העלאווי״. בין האידריסי לבין העלאווי, קיימת איבה בת מאות בשנים כאשר הראשונים עדיין נוטרים על סילוקם מהמלכות.

פגישתו של הרב יהודה שטרית עם המלך בן־יוסף, המונצחת בתמונה, הפכה להסטורית ומה שמענין עוד יותר הוא, שימים אחדים, אחרי ביקורו של המלך, פקד רעש אדמה חזק מאוד את העיר אגדיר והרס אותה כליל עד היסוד. המלך נאלץ לחזור אליה כשהוא מהלך על חורבותיה ומזיל דמעה מצער.

רבי יהודה שטרית ידוע כדרשן מחמיר ביותר, אולם בעתות דין, נוהג הוא על־פי בית הילל.

רבי יהודה הוא נצר ובן לרב הגדול, רבי מכלוף שטרית ז״ל מהעיירה גוראמה שבאזור תאפילאלת של מרוקו.

ראוי לציין שאת החוברת הזו ועוד רבות , קיבלתי מידיד ורעי, שאול טנג'י הי"ו ויאמר די לצרותיו, בבריאות איתנה ובכתיבה פורייה

גלות וגאולה בהגות חכמי מרוקו-דן מנור

גלות וגאולה-דן מנור

תפיסת־עולם זו, הרואה את גילויי הלחץ של המציאות הגלותית בהווה כמעוגנת במציאות המקראית הקדומה, מתגלה גם בכתביהם של המחברים המאוחרים, בני המאות הי״ז והי״ח. ר׳ משה בירדוגו, הידוע בכינוי המשבי״ר, מפרש אחדים מן הדימויים המליציים שבמקרא כרמזים לגילויי הלחץ של זמנו. ״פרים רבים״(תה׳ כ״ב, י״ג) הם גובי־המס מטעם השלטונות החומסים את ממונם של ישראל, אבירי בשן״(שם) הם המלשינים המוסרים את ממונם של ישראל למלכות: ״כאן נתנבא על גלותנו זה אשר אכלונו הממונו,זהו סבבוני פרים רבים (שם) המלחכים את ישראל כלחוך השור ועוד אבירי בשן (שם) שהם בעלי לשון כתרוני (שם) פירוש מכתירין אותי בכתר שם טוב לאמר פלוני עשיר והולכים ואומרים למלכות״.

אנו שומעים כאן על נגישות כספיות שקרבנותיהן העיקריים היו אמורים להיות האמידים שבקרב הקהילה. אלא שכאן נפתח פתח למלשינות ביוזמתם של השלטונות עצמם. על מנת להרחיב ככל האפשר את חוג משלמי המסים. יש להניח שבעלי־לשון המוסרים את ממון ישראל למלכות קמו מקרב הקהילה עצמה, על אף שהמחבר אינו מציין זאת בפירוש. גילויים אלה של מלשינים יהודים מגבירים בוודאי את תודעת הטרגדיה של הגלות. אך על־פי פירושו של המחבר, הרואה בתופעה זו נבואה מקראית, היא נתפסת כגזרה אלוהית, שיש להשלים עמה.

בעקבות דימוי ישראל לעבד הנושא את עיניו לרחמי אדוניו(תה׳ קכ״ג ב׳) מביע ר׳ שמואל ד׳ אבילה את רחשי לבם של בני דורו, שאף הם חשים את עצמם כעבד שנפשו יוצאת לחירות, אך באין לו אורך־רוח להמתין עד תום תקופת השיעבוד, הוא מייחל שאדוניו יטיל בו מום, ועל־ידי כך יזכה בחירות מוקדמת בהתאם להלכה: ״וז״ש הנה כעיני עבדים (שם) ר״ל אנחנו המדוכים במכות בגלות אנו מצפים כעיני עבדים אל יד אדוניהם שממתין ומצפה אימתי יטיל מום בו בעיניו כדי לצאת לחירות״. אם נשפוט לפי הנמשל במלואו, הרי פירושו של דבר הוא, שהמחבר סבור, כי אסון לאומי שיותיר את רישומו בעם כהטלת מום בגוף עשוי להחיש את הגאולה. במלים אחרות, החשת הגאולה בטרם עת מותנית בזעזוע לאומי קשה. אם אין הכוונה כאן לחבלי־משיח לפי המסורת העממית, הרי זוהי בוודאי דעה תמוהה." הגרעין ההיסטורי המצוי בדברים אלה משתקף בשני רמזים בלבד: א) העונש הפיזי שבו נהגו שלטונות האיסלם במרוקו להשתמש כלפי היהודים ב) השם ״גלות ישמעאל״, שבו נוקב כאן המחבר, ככינוי לגלות היהודים במרוקו. לפי עדותו של בירדוגו הכאת יהודים על צוואר נראתה בעיני האיסלם כאות לכניעת היהודים, ולפיכך התיחסו המכים לתופעה משפילה זו כחוק שיש ליישם אותו בכל הזדמנות על מנת להשפיל את היהודים: ״שחוק לישמעאלים הטפשים להכות כל איש ישראל על צואת והיא להם הכנעה לישראל״."

הדימוי של ישראל בגלות לעבד מצוי גם אצל בעל־העיקרים, אך הוא מדגיש יותר את ההשפלה והייאוש ולא את כיליון־העיניים, כדעת המחבר כאן: ״כעבד הזה שהוא בתכלית השפלות והבזיון […] ולא כעבד המצפה לחירות״(ר׳ יוסף אלבו, ס׳ העיקרים, חוצי מחברות לספרות, ת״א תשכ״ד, מאמר ד׳ פרק נ׳, עמי 895.

״[…] לפיכך חננו ה׳ ממכותינו לבל ימיתו אותנו במכות קשות״, אוזן שמואל, דרוש למעלת התשובה, ד׳ ע״א. על תופעה זו יש לנו עדות מפי שני מגורשים, שאחד מהם, לפחות, חש אותה על בשרו, כפי שהוא מספר: ״ומשם נסענו להלוך אל הברבריאה של מלכות פיס בארץ ישמעאל […] וישמעאל, אחד שהיה מספרד דר במקומי נזדמן לשם. ושם עלי עלילות דברים והאמינו לו בשלושה עדים והכוני פצעוני נשאו את רדידי מעלי והשליכוני בבור תחתיות וגו׳״ (ר׳ יהודה חייס, מערכת האלהות, מנסובה שי״ח, הקדמה, ב׳ ע״ב). המגורש האחר הוא ר׳ אברהם סבע, שאף הוא הגיע למלכות פיס, ובאחד מחיבוריו הוא מביא שיחה מפי שני יהודים משתי גלויות. זה שמגלות אדום מספר על חלקת הלשון האופיינית לתעמולה הנוצרית נגד היהדות ואילו בן גלות ישמעאל מספר על האופן המשפיל שבו נהגו הישמעאלים להכות את היהודי, כגון סטירות ומריטת לחי (ר׳ אברהם סבע, אשכול הכופר, פירוש לאסתר״דראהביטש, תרס״ד, עמי ס״ו). ר׳ דוד חסין בן המאה הי״ח(1792-1722), משורר ידוע מבני מרוקו, כותב אף הוא בעניין זה: ״ואויב מלקה אותי וחובט מעל צוארי אפרוק עולו״(תהילה לדוד, כזבלנקה תרצ״א, דפוס יהודה רזון, אהבת דוד י״ט ע״ב.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 132 מנויים נוספים

אוקטובר 2016
א ב ג ד ה ו ש
« ספט   נוב »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר