האנוסות המשהדיות – הילדה נסימי

בעיות מתודולוגיות ומקורות

למחקר שלפנינו יש מספר בעיות מתודולוגיות ייחודיות ומספר בעיות משותפות עם שטחי מחקר רחבים יותר. המחקר של נשים יהודיות בחברות מזרחיות בכלל, ובאיראן של המאה הי״ט בפרט, עודנו מצומצם; גם המחקר של נשים מוסלמיות צעיר במיוחד. עד שנות התשעים של המאה העשרים עדיין אפשר היה לטעון כי חקר הנשים הוגבל ברובו לתחום חקר האידאולוגיה של האסלאם, שאלת הרעלה, וההפרדה בין המינים. במידה רבה היתה זו תוצאה של שימוש בגישה ״אוריינטליסטית״, שביסודה הונחה הנחה בסיסית לגבי טבעו של האסלאם ומקומו בחברות מזרח תיכוניות. גישה זו ראתה באסלאם את תמצית ההבדל בין חברות אלו ובין המערב, נטתה לתאר נשים מוסלמיות כמדוכאות ותיארה כל שינוי פוליטי במונחים של דיכוטומיה בין מודרניות למסורת. עם זאת, בשני העשורים האחרונים של המאה העשרים התוספו מחקרים שהצביעו על מרכזיותן של הנשים בבניית מערכות חברתיות, מפני שהן ממלאות תפקיד מרכזי במשפחה ובקהילה. תחום זה חיוני במיוחד להבנת מקומה של האשה המשהדית.

אולם מלבד זאת, מחקר של קבוצה מחתרתית, אף אם היא חיה במצב זה במשך מאה שנים, קשה במיוחד בהעדר חומר מקורי, כתוב ובן התקופה. אכן, בחלק לא קטן של התקופה היו החיים במחתרת קלים יותר, אולם גם תקופה זו לא הניבה הרבה חומר כתוב. נראה כי אחד ממאפייניה של הקהילה, ואולי אחד מסודות כוחה – היותה קהילה קטנה יחסית שחלקה הניכר עסק במסחר – לא היה גורם מדרבן לכתיבה. אמנם סוחרי הקהילה נטו להעדר תקופות ארוכות מביתם והתכתבו עם בני ביתם, אולם התכתבויותיהם היו מוגבלות לעניינים עסקיים, ורובן לא נשמר.

בעיה זו מקשה כפליים על חקר גורלן של הנשים בקהילה. מקורותינו על תולדות הקהילה המשהדית הם, מטבעם, כאלה שאזכורי הנשים בהם יהיו אקראיים במקרה הטוב. המקורות הקרובים ביותר להמרה הכפויה הם עדויות ספורות של גברים בני הזמן, והם פניות לעזרה: לשמים, לממשלה האיראנית וליהודים שמחוץ לגבולות איראן. נוסף לכך יש מספר עדויות של נוסעים יהודים ולא־יהודים שהזדמנו למשהד מזמן ההמרה ואילך, וגם אלה היו כולם נברים. אפרים ניימרק, יהודי מטבריה שהגיע למשהד כעשרים וחמש שנה אחרי ההמרה במסגרת שליחות בת שלוש שנים לסוריה, ארם נהרים, איראן, אפגאנסתאן ובוכרה, כתב ־ברים אלה:

אכן אם יבוא איש למשהד ויתחקה על שרשי הדבר הזה [ההמרה הכפויה] בישוב דעת, או אז ידע לאשורו. ישנו רחוב אחד במשהד… רחוב היהודים, ויש אשר יקראו לו כיום ״מחלה ג׳דיד״ רחוב המומרים. שמה משכן היהודים לפנים, אמנם כיום אם יבוא איש יהודי אל הרחוב, אז לא יניחוהו לדרך על סף ביתם ולא יטמא כל אשר בבית, ואולי לבל יעלילו עליהם כי אוהבים המה בסתר לבבם את בן דת אבותיהם. אך בעמל רב נוכל להגיע אל מטרתנו לחדור כליות ולב האנשים האלה. (ניימרק, עמי 89)

כלומר, אצל היהודים הנסתרים האלה החדירה לסתרי בתיהם קשה עקב החשש שבאירוח של יהודי יבולע לקהילה המסתתרת בגילוי זהותה האמיתית! ועל יחסם של בני הקהילה ללא־יהודים הרי אפשר ללמוד בקל וחומר.

אף על פי כן, חדרו כמה מן האורחים, גם לא־יהודים, אל בתי היהודים הנסתרים לאחר שקנו את אמונם. אולם בתנאי החברה דאז, איזו אפשרות היתה כי האורח יזכה ליותר מהצצה בקיומן של נשים בבית? בחברה הפרסית המוסלמית העירונית נחלק הבית בין חלקן של הנשים ובין תחומם של הגברים. יהודיה הנסתרים של משהד השתייכו בהכרח לחברה זו, ועל כל פנים גם יהודי איראן הושפעו מהפרדה זו. בנימין השני, אחד המבקרים של יהודי משהד, סיפר על ביקור בעיר המאדן באמצע המאה הי״ט אצל רופא יהודי אמיד שבנה בית לכל אחת משלוש נשותיו, ובביקורו בבתים אלה התכבד בארוחה שבאף לא אחת מהן השתתפו הנשים אפילו נציג הסוכנות, בעת ביקור בטהרן בשנת 1943, התפלא לגלות כי הארוחות נערכו לגברים בלבד.

מעט מהמידע על יהודי משהד נובע מדיווחי הקונסול הבריטי במקום, שמדרך הטבע לא היה לו שיג ושיח עם נשים. אבל המקור העיקרי לתולדות יהודי משהד הוא זכרונות שנכתבו מסוף המאה הי״ט ובמהלך המאה הכי, או עדויות שנכתבו ונאספו בדרך כלל על ידי גברים. אך מתברר שזכרונות ועדויות אלו, שבמבט ראשון נראים כמספרים את תולדות העדה, חושפים טפח ומכסים טפחיים. חוסר ההתאמה ביניהם בפרטים שונים והפערים שהם משאירים יכולים ללמד לא מעט את חוקר הזיכרון בעדה.

גם על תפקידן של הנשים, חלקן ומעמדן בקהילה, אפשר ללמוד ממקורות אלו. עם זאת קשה שלא להזכיר: הקול הנשי, אם נשמע, היה קול שהושמע על ידי גבר – משמע, הופעתן של הנשים בשיח הזיכרון של יהודי משהד היתה כפופה מראש למה שתרם בעיני המדבר לדמות הקהילה לפי דרכו. בהכרח לא עוסקים הדברים בנושאים לפי רצונותיה ושטחי עניינה של האשה.

פעמים 108