נהוראי-מאיר שטרית-אימת החלום….

המושלים הצבאיים הצרפתיים היו מתחלפים לעיתים מזומנות וממרכז העיר ארפוד, בירת־תאפילאת היה הגנרל הממונה על האזור מחליט את מי להחליף, במי, מתי היכן וכיצד. מלחמת־העולם השניה היתה בעיצומה, וזועותיה היגיעו לאוזני כל אדם בכל מקום. לעיירה גוראמה הגיעו שמועות על חיסול־היהודים על יי היטלר בכל אירופה ואסיה שאותן כבשו חייליו של הרודן המטורף, אשר שגעון הגדלות דחף אותו לנסות ולשלוט על העולם כולו. העיר הגדולה פריז, בירת־צרפת, ואזורים אחרים היו נתונים זה למעלה משנתיים תחת הכיבוש של היטלר. המושלים הצבאיים בערי־מרוקו והסביבה היו מתוחים ודרוכים לקראת כל אפשרות של פלישת הנאצים למרוקו ולאפריקה הנמצאות תחת כיבוש־צרפת. רוב הצבא הצרפתי שחנה במרוקו זה שנים רבות, עזב את המדינה והצטרף למכונת־המלחמה נגד היטלר. ערבים בהמוניהם התגייסו וגוייסו לצבא הצרפתי, ולאחר אימון קצר נשלחו לחזית באירופה. ובעוד אנשים עסוקים בניחושים ושמועות על המלחמה, החלו להגיע למרוקו הפצועים והנכים הראשונים. לעיירה גוראמה הגיעו שני ערבים נכים, וסיפורי הזוועות שבפיהם סימרו שערות שומעיהם. המושלים הצבאיים שהיו מנוסים בקרבות, הוזעקו להצטרף למלחמה, ובמקומם נשלחו קצינים צעירים חדשים. ליוטנאנט מולה היגיע לגוראמה ובפיו הוראות חדשות וחמורות נוכח מצב־ המלחמה בעולם, והמתח במרוקו. הוא כינס את כל ראשי־השבטים הערביים, וכן את ראש־הקהילה היהודית, כליפא דודו, לישיבת־חרום מיוחדת, ובה מסר להם פרטים קצרים על המלחמה, על כיבוש־צרפת בידי הנאצים ועל השמדת־היהודים בהמוניהם.

המושל מולה דרש מכולם שיתוף פעולה ועזרה בכל תחומי־החיים ובעיקר שמירה על הסדר והשקט בכל האיזור. ההוראה הראשונה שנתן המושל מולה, קבעה שעליהם לגייס לו בדחיפות שלוש־מאות איש להכשרת שדה־תעופה מאולתר למקרי־חירום. למחורת עם בוקר הופיעו בעיריה מאות יהודים וערבים והחלו לעבוד במגרש ענק ורחב־ידיים, תחת משמר של שומרים חמושים אשר דחקו בהם לעבוד יותר מהר ויותר טוב. העובדים, שרובם היו יהודים ומקצתם ערבים, החלו לנקות, ליישר ולטאטא את המגרש הגדול כדי להופכו לשדה־נחיתה של מטוסים. כלים ומטאטאים לא סופקו לעובדים, וכל אחד היה חייב לעבוד במה שהיה לו, במטאטא שלו, בסמרטוט, בקרטון, בנייר ובכל אמצעי אחר. אלה שלא היה להם במה לעבוד, אולצו לעשות זאת בכפות ידיהם עד לפציעתם. המושל מולה פיקח אישית על המבצע כשהוא לבוש במדי־נאצים עם צלב־קרס על כתפיו ונעול מגפיים גבוהים מבריקים. מישהו מהעובדים היביט במושל מולה ותהה על המדים המשונים החדשים, אך הלה גער בו ובעט בו בחוזקה רבה. מישהו אחר לחש באוזני־חברו שהוא בטוח שהמושל מולה הוא גרמני — נאצי, וכנראה שגם מרוקו נכבשה כבר על ידי היטלר וכולם מסתירים זאת מההמון פן יקימו בהלה והתקוממות נגד הכובש הזר. המושל ״הנאצי״ מולה החזיק בידו שרביט וטייל להנאתו בשחצנות רבה בין העובדים המגרדים את האדמה הקשה. הנוטרים החמושים הגבירו בלחצם על העובדים בראותם את המושל מתקרב אליהם, ואיש לא התאונן ולא ביקש רחמים. כולם עבדו בשקט. לא היה צורך בשום פירושים והיתה הרגשה שמצבה של צרפת הגדולה, הנשלטת כיום על ידי היטלר, בכי רע מבית ומחוץ.

איש מהעובדים לא העז לסובב ראשו ימינה או שמאלה מאימת המושל מולה שעבר בין השורות כשהוא בוחן את עבודתם. הם זחלו על ברכיהם והתקדמו בזחילה על רגליהם שורה אחרי שורה כשאבק עולה מביניהם, משתולל באוויר וחוזר נוחת על ראשיהם. מולה המושל הרגיש עצמו בטוח עם מדיו המבריקים ומגפיו המצוחצחים. אלמלא שפתו שהסגירה אותו במבטאה הצרפתי המובהק, היו רבים מוכנים להישבע שהוא אינו שונה מהנאצים כפי ששמעו על התנהגותם באירופה. שלושה חודשים נמשכה עבודת־ההכשרה של שדה־הנחיתה, ועבודות הגינון והפרדסנות עבור המושל מולה, וקילומטרים מרובעים רבים, כבר הוכשרו, סומנו וסויידו כהלכה בהתאם להוראותיו. עינו לא נגרעה מ״עבדיו״ היהודים והערבים, והוא לא נעדר משטח־העבודה אף לא יום אחד. מולה הספיק להכיר אישית את רוב האנשים והחל לקרוא להם בשמותיהם הפרטיים: ״יסו משה, בוא הנה״, קרא מולה המשועשע ליהודי שכל אצבעותיו נתקלפו מעבודת־האדמה הקשה, ומרוב כאבים הפסיק לרגע והיביט בפצעיו. יסו משה המסכן, העייף והחלש בגופו, התייצב מייד אל מול המושל, הצדיע בידו הפצועה, וכשעיניו דומעות מהאבק ניסה למלמל מילות חרטה על שהפסיק את עבודתו בגלל אצבעותיו המקולפות. אולם המושל מולה נופף בשרביטו ולאחר שהיביט במבט חודר ביהודי הניצב מולו אומלל הפסיק את מלמוליו בצעקה:

״לך לחירבה שלך ותביא את שמלת־אימך כדי לטאטא בה את הקרקע, ומהר״.

ליסו משה לא נותרה ברירה אלא לפתוח בריצה מטורפת לביתו, ותוך דקות ספורות חזר עם בגד־נשים צרור בידו כמצווה. הוא חזר למקומו בין שורות העובדים והמשיך בעבודתו במרץ רב. העבודה הושלמה ויום השיחרור מעבודת־הכפייה היגיע סוף סוף. כולם התייצבו בעמידה בשורות במרכז שדה־הנחיתה, פרי־עמלם הרב, שהיה גם מסומן במילים כתובות באבנים בגודל ענק ומסויידות בלבן. כולם היו מאובקים, עייפים וסחוטים, וניכר בהם הפחד שמא תוטל עליהם עבודה אחרת דומה לזו. המושל מולה בא אליהם על סוסו הלבן ונעמד מולם. הם הצדיעו בידיהם הרפויות בחוסר דיוק משווע, ואחדים מהם הצדיעו והורידו ידיהם, וחזרו והצדיעו שוב ושוב, כך במשך דקות אחדות. כאשר לבסוף עמדו כולם דום והצדיעו בידיהם, ירד מולה השחצן מעל סוסו והחזיר להם בהצדעה חטופה ונמרצת כשרגליו השמיעו ״דום״ תקיף.

״אתם עשיתם כאן עבודה יפה ובימים הקרובים יהיה שימוש חיוני בשטח זה, עליכם להיות מוכנים לכל עבודה שתידרש מכם״. כך אמד, חזר והצדיע שנית, עלה על סוסו בזריזות ופתח בדהרה לעבר העיריה הטובלת בגן הירק הענק. העובדים המשוחררים הלכו לבתיהם. שכחו את העבודה ושקעו בשיחות על המלחמה ודאגה לשלום אחיהם היהודים באירופה ובגרמניה הנאצית. חלפו אך מספר ימים ויהודי־העיירה נקראו לבוא לעיריה ולהצהיר בפני המושל על רכושם, נכסיהם ועסקיהם לפי הוראות מגבוה. הובהר לכולם שכל מי שיצהיר הצהרה כוזבת על רכושו, יועמד לדין, וגורלו יהיה מר. פקיד־העיריה, ליזול, עסק בקבלת היהודים במשרדו, כשכליפא דודו ויחיה משה מסייעים ברישום כל אחד, פרטיו האישיים והרכוש שברשותו. בין היהודים עצמם היו אחדים שריח שינאת־אחים נדף מהם. בין אלה בלט שלמה ממן, אשר איים בגלוי שהוא ילשין על כל יהודי שלא ידווח על רכושו המלא. ביהודים אחז פחד נורא למשמע איומיו של שלמה ממן, ורבים מהם הזדרזו להיכנס בשנית לפקיד־העיריה ליזול כדי לתקן את הצהרותיהם.