ארכיון חודשי: נובמבר 2016


טללי אורות בתורת רבנו "אור החיים" הק' – פרשת "נח". מאת: הרב משה א. שמיר

טללי אורות בתורת רבנו "אור החיים" הק'  – פרשת "נח". Asilah

מאת: הרב משה א. שמיר

"אלה תולדות נח, נח איש צדיק תמים היה בדורותיו

את האלוקים התהלך נח" (בראשית ו' ט')

"נח איש צדיק, תמים… את האלוקים התהלך נח": התורה משבחת ומכבדת את נח במקבץ תארים נכבדים ויקרים כמו "צדיק", תמים", וכן "את האלוקים התהלך נח", מקבץ שאיש לא זכה בו בתנ"ך.

למעשה, נח שהיה דור עשירי לאדם הראשון, מהווה מעין תחליף שלו, בכך שהעולם הושתת מחדש ממנו, לאחר המבול. גם השם "נח" בהיפוך אותיות, רומז למציאת "חן", בבחינת "ונח מצא חן בעיני ה'" (בראשית ו, ח).

ב"ברכת הזיכרונות" בתפילת מוסף של ראש השנה, נאמר על נח: "וגם את נח באהבה זכרת, ותפקידהו בדבר ישועה ורחמים, על כן זכרונו בא לפניך…". אם בתחילת "ברכת הזיכרונות" מדובר במידת הדין – "ועל המדינות בו יאמר אי זו לחרב, אי זו לשלום וכו'", הרי בהמשך בהקשר לנח, מדובר במידת הרחמים – "ויזכור אלוקים את נח".

רבנו "אור החיים" הק' אומר שנח הוא הצדיק היחידי שניצל מימי המבול בבחינת "צדיק יסוד עולם", וגם בני ביתו ניצלו רק בזכותו, וכדברי קודשו: "וכל ביתך – לא לטעם היותם ראויים, ולא לטעם היותם קודם הגעת שני העונש, אלא מטעם זכותך". כלומר, בני ביתו ניצלו בזכות נח שהיה שקול כנגד ל"ו צדיקים. לכן, המילה  "אלה" בפסוק "אלה תולדות נח", באה למעט את בניו שהוזכרו בפרשת בראשית.

כמו כן, "אלה" השווה בגימטריא 36 = ל"ו, רומזת לכך שנח היה שקול כנגד ל"ו צדיקים הנמצאים בכל דור ודור, ומעמידים אותו. נח ילד את בניו רק בהיותו בן 500 שנה היות והוא ידע שהקב"ה עתיד להעניש את העולם, והוא פחד שגם בניו יענשו, ולכן ילד אותם בגיל מאוחר, כך שבזמן המבול היו צעירים – בני 100 של אז, שאינם ברי עונשים. נח חי 350 שנה אחרי המבול, ובס"ה חי 950 שנה, יותר מאדם הראשון.

הפרשנים מנסים להסביר את מידותיו הטובות של נח כפי שהן באות לידי ביטוי בכתובים… צדיק, תמים וכו':

.רבינו "אור החיים" הק' מסביר שחמש מעלותיו של נח רמוזות במילים:

  1. "נח. 2. איש. 3. צדיק 4. תמים 5. את האלוקים התהלך נח".

א. "נח" – עד זמנו של נח, עולם הטבע מרד באדם, המים הציפו את השדות, הפרה ותלם החרישה לא נשמעו לחורש וכו',  ואילו כאשר נח בא לעולם, הם נחו בזעפם ככתוב: "אלה תולדות נח" – שהניח את העולם מזעפו".  

ב. "איש" – כדברי הכתוב "ויחל נח איש האדמה ויטע כרם" (בראשית ט כ). בטרם נולד נח, היו זורעים חיטים אבל קצרו קוצים, ואילו לאחר לידת נח, חזר העולם ליישובו ע"י נח איש האדמה. כמו, כן נח המציא את המחרשה דבר שהקל על עבודתם החקלאית, כדברי רש"י "זה ינחמנו – עד שלא בא נח לא היה להם כלי מחרשה, והוא הכין להם והי תה הארץ מוציאה קוצים… מקללתו של אדם הראשון ובימי נח נחה, וזהו ינחמנו" (בראשית ו כט).

ג. "צדיק" – רומז ליסודו של עולם בבחינת הכתוב: "וצדיק יסוד עולם" (משלי י' כה') שאילו לא היה נח צדיק, גם הוא לא היה ניצל מימי המבול.

ד. "תמים" – שהיה מעביר על מידותיו והתנהג בענווה, ולכן לא קוים בו "אוי לרשע ואוי לשכנו".

ה. "את האלוקים התהלך נח" –  שהיה נח גם לקב"ה ולכן התורה מדגישה את המילה "התהלך", ללמדנו שבכל הליכותיו דאג שיהיו נוחים לאלוקים, היות והוא דבק בדרכיו.

שלוש פעמים מוזכרת המילה נח: הראשונה מציינת את שמו. השנייה, נח לבריות, ואילו השלישית – נח למקום.

רבנו אברבנאל: צדיק מתנהג עם הבריות במשפט ובצדקה. תמים – תמים עם הקב"ה. ניתן לומרנח לשמים – בדור הפלגה כאשר הם מרדו באלוקים ולבריות.

רבנו "הבן איש חי" מסביר את סיבת הכפילות של המלה נח בפסוק הראשון הפותח את הפרשה: "אלה תולדות נח, נח איש צדיק וכו'": נח לבריות ונח למקום. ואילו בפעם השלישית "את האלוקים התהלך נח", הוא רומז שלנח הייתה התלבטות בין ההליכה אחרי ה' או ההליכה אחרי רשעי דורו. נח העדיף את ההליכה אחרי האלוקים.

דבר דומה אנו רואים בציווי "איש אמו ואביו תיראו, ואת שבתתי תשמרו – אני ה' אלוקיכם" (ויקרא יט' ג'). מצד אחד, יש לכבד את ההורים. מצד שני, כאשר ישנה התלבטות בין ההורים לקב"ה, יש להעדיף את הקב"ה, בבחינת סוף הפסוק: "אני ה' אלוקיכם". כנ"ל היה אצל נח. הייתה לו התלבטות, לבסוף הלך על "את האלוקים התהלך נח".

ה"בן איש חי" אומר שהכוונה לביטוי "נח" בפעם השלישית, שעל האדם להרגיש נוחות  בעבודת ה'. לעומת זאת, אם הוא מרגיש כבדות וחוסר נוחות בעבודת ה', עליו לבחון מחדש את דרכו לפני ה'.

"עין טובה"- לראות את החיובי בזולת.

"… נח איש צדיק תמים היה – בדורותיו". המלה בדורותיו נראית כמיותרת, לכן היא נדרשת. 

רש"י אומר: יש מרבותינו שדורשים אותו לשבח… היות והוא נשאר צדיק למרות שהוא חי בדור של רשעים. ויש שדורשים אותו לגנאי, היות ואילו היה חי בדורו של אברהם אבינו לא נחשב לצדיק. כלומר, הכול יחסי לתקופה. רש"י הק' מלמד אותנו מסר חשוב: לחכמים בגמרא הדורשים את נח לשבח, קורא להם בשם רבותינו, היות והתורה עצמה משבחת את נח בתארים חשובים: תמים, צדיק, את האלוקים התהלך נח. לכן מיותר היה לדרוש את "ייתור" המלה "בדורותיו" לגנאי. ואילו את הדורשים אותו לגנאי, אינו מכנה בתואר רבותינו.

המסר החשוב לכל אחד מאתנו הוא: לדון כל אדם לכף זכות ולראות יותר את הצדדים החיוביים בכל אחד, ופחות בהיבטים השליליים כמו שכתוב בפרקי אבות: "הוי דן את האדם לכף זכות". לראות את כל האדם -המכלול בכל אדם באשר הוא.

"צהר תעשה לתיבה" (נח ו, טו).

"צהר" –  יש אומרים חלון, ויש אומרים אבן טובה המאירה להם בתיבה. (רש"י ע"פ מדרש רבא לא' סימן יא'). יש המנסים לתרץ את הסתירה בכך שהחלון האיר ביום, ואילו המרגלית האירה בלילה כמו מנורת חשמל.

"צהר תעשה לתיבה": מבחינה לשונית, תיבה היא מילה נרדפת למילה. פועל יוצא מכך, שיש לפתוח צהר = חלון בכל מלה, ובכך להאיר את התיבה כמו צהרים. לדוגמא, במקום המלה צרה, הקב"ה לימד את נח שיוכל להמתיק את הדינים ע"י צירופי אותיות, כאשר את המילה "צרה" שנגזרה על הדור, יוכל להפוך למלה צהר, שזה אותן אותיות, אבל בכיוון חיובי.

בספר "ילקוט הגרשוני" מוסבר המשך הפסוק לאור הדברים הנ"ל: "ואל אמה" – ראשי תיבות א -לוקים מ-ידת ה-דין", "תכלנה מלמעלה" – תכלה את מידת הדין ותהפוך אותה לרחמים, ע"פ המשך הפסוק: "ופתח התיבהבצידה תשים". כלומר, את האות הפותחת "צ" תשאיר במקומה, ואילו "תחתיים שניים ושלשים תעשה". את האותיות התחתונות רי"ש ה"א,  תחליף ביניהן כך שהאות השניה "ר" תהיה בסוף, ואילו השלישית "ה", תהיה באמצע, ואז תקבל "צהר" במקום "צרה". (חיים של תורה, הרב שלמה לוונשטיין).

דוגמאות נוספות: במקום "נגע", נחשוב על "ענג". במקום "רעש", נחשוב על "ערש".

השל"ה הק' אמר על הפסוק בתהילים: "אשגבהו כי ידע שמי – יקראנו ואענהו". הקב"ה משגב ונענה לאדם הבקיא בשמותיו של הקב"ה, ומכוון בהם בעת הצורך כמו בברכות וכו', וכן בלימוד תורת הח"ן.

בהשוואה לשפות אחרות, השפה העברית בה דיברו הדורות הראשונים, ובה כתובה תורתנו הקדושה, לכל מלה יש משמעות פנימית קבלית. עיין במה שכתבנו בפרשת בראשית למלה "בראשית" בה פותחת התורה, ולה הקדיש הזוהר הק' 70 פירושים. כמו: ב-ר-א-ש-י-ת = ברית – אש, {שמירת הברית כדי שלא נגיע ל"אש" הגהינום}. או "ראש -בית", { כנ"ל לצורת האותיות כדברי האריז"ל בשער הכוונות לגבי צורת הכתב בו כותבים את ספרי סת"ם.  לדוגמא האות א מורכבת מהאות ו באלכסון, ומפעמיים האות י היוצרות ביחד כו' – גמטריא שם ה' = ה-ו-י-ה.

"ותשחת הארץ לפני האלוקים ותמלא הארץ חמס" (ו', יא').

"ויהי כל הארץ שפה אחת, ודברים אחדים…" (יא' א')

חטאי דור המבול ודור הפלגה – וצדקותו של נח.

פרשת "נח" מתארת בהרחבה שני דורות של חטאים כלפי ה', דור המבול ודור הפלגה.

א. דור המבול חוטא בגזל ובעריות כדברי רש"י לכתוב: "ותשחת הארץ לפני האלוקים – לשון ערווה ועבודת אלילים", וכן "גזל" ככתוב: "ותמלא הארץ חמס" = גזל". "בעל הטורים" מוסיף: המלה "חמס" בגימטריא שווה לביטויים: "מי נח" וכן "גיהנם" = 108, דבר המבטא את שיטת הענישה "מידה כנגד מידה", דרכה נפרע הקב"ה מהרשעים. הם חטאו בחמס, הקב"ה נפרע מהם ע"י "מי נח" = מי המבול המהווה גהינום הפועל במלוא המרץ בעולם הזה, ולא רק בעולם הבא כדברי חכמים.

 העבירות הנ"ל מבטאות השתעבדות לתאוות הפרט במקום לדאוג לזולת על פי יעוד העולם: "עולם חסד יבנה", ולכן בסוף הפרשה מופיע אברהם אבינו עמוד החסד, המפיץ את מלכות ה' בעולם ככתוב: "והנפש אשר עשו בחרן" = את הנפשות אותן תיקן אחרי חטאי דור המבול.

ב. דור הפלגה יצא למלחמה מול הקב"ה בכך שניסה להתרכז במקום אחד בניגוד לצו ה' לאדם הראשון: "פרו ורבו – ומלאו את הארץ". לשם כך אף בונה מגדל גבוה כדי שהאנשים יזהו את המקום מרחוק דוגמת המסגדים בעלי הצריחים הגבוהים. המדרש אומר שהם אף ניסו להגיע אל מחוץ לאטמוספרה שם אין את כוח המשיכה כך שיוכלו להילחם חלילה נגד ה' מבלי שימשכו לארץ. יש האומרים שהם ניסו לתקן את חטאי דור המבול בכך שדאגו איש לרעהו מתוך אחדות ככתוב: "שפה אחת ודברים אחדים", אבל "שכחו" את הציווי: "ומילאו את הארץ": פיזור האוכלוסין, תופעה לה אנו עדים במדינת ישראל כאשר הממשלה דאגה ליישב עולים בפריפריה.

רבנו "אור החיים" הקדוש מדגיש: "ויש בזה סוד ליודעי חן, וכמעט יהיה דומה למקצץ בנטיעות, ומפנים השפעה ממקום למקום….". עיקרון פיזור האוכלוסין נועד לדעת רבנו אוה"ח הק' לברור את ניצוצות הקדושה שם התפזרו, ולכן עם ישראל התפזר בכל העולם דוגמת מ"ב המסעות אותם עברו עם ישראל במדבר, ומ"ב מסעות אותם עובר כל אחד מאתנו כדי לברור ניצוצות קדושה ותיקון פגמים מגלגולים קודמים, לכן עלינו לקבל את הגלות בהבנה.

"ותשחת הארץ – לפני האלוקים,

ותמלא הארץ חמס" (נח ו, יא).

  • רש"י: "לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל". (ק. רבה א, לד).

רבינו אור החיים הקדוש מסביר את הביטוי "לפני": בדור המבול חטאו כ"כ הרבה, עד שמלאכי חבלה רצו להעניש את החוטאים מהר, לפני שהסתיים גזר דינם, בבחינת "לפני האלוקים".  כידוע, מהעבירות שהאדם עושה, נוצרים מלאכי חבלה ככתוב בפרקי אבות (ד', מי"א), והם אלה שמענישים את החוטא כדברי הנביא ירמיה (ב' יט'): "תייסרך רעתך" – רעת האדם מייסרת אותו, ולא ה'. רבנו אוה"ח הק' מדגיש שגם הארץ נשחתה בגלל "התיעוב הנוצר ממעשיהם" כדברי קודשו, ולכן נאמר "ותשחת הארץ".

"ותשחת הארץ לפני האלוקים": המגיד ממזריץ' אומר: אנשי דור המבול הקדימו את הארציות והגשמיות – לפני האלוקים, כלומר, הם דאגו לצרכים הגופניים והארציים האסורים כמו עריות וחמס, ורק אח"כ לעבודת ה' אם בכלל. בחג שמחת תורה מתחילים לומר "משיב הרוח – ומוריד הגשם". בעומק הפשט ניתן לומר: הרוצה להשיב לעצמו את הרוחניות – עליו להוריד מעצמו את הגשמיות.  

הסבר נוסף: ישנם חכמים בעיניהם, המשחיתים את דרכם ב"שם ה'/לפני האלוקים",  בכך שעוברים על עבירות רבות כמו "לא תשנא את אחיך…" בכך ששונאים יהודים אחרים היות והם לא הולכים בדרכם, ומתעלמים מ"ואהבת לרעך כמוך", שזה כלל גדול בתורה כדברי רבי עקיבא, וכן מדעת האר"י הק' האומר שמידי בוקר לפני התפילה, יש לומר: "הריני בא לקיים מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך, ואני אוהב כל יהודי". הדוגמאות הן רבות.

  • "סאה מלאה עוונות,

                מי מקטרג בראש כולם – גזל!" (קהלת רבה א', ל"ד).

"ותמלא הארץ חמס": על כך אומר רבי יוחנן: "בא וראה כמה גדול כוחו של חמס, שהרי דור המבול עברו על הכול {ובפרט עריות ועבודה זרה כדתנא דרבי ישמעאל בסנהדרין כז, ע"א}, ולא נחתם גזר דינם עד שפשטו ידיהם בגזל" (סנהדרין קח, ע"א).  גם רש"י על אתר אומר שלא נחתם גזר דינם של דור המבול אלא על גזל.

 גם בימינו, נושא הגזל תופס מקום "נכבד" ביחסי בין אדם לחברו, ומי יכול להעיד על עצמו שלא נכשל בו. סוגי הגזל הם רבים, ולהלן דוגמאות של מחיי יום יום:

 נזקי שכנים: חניה מרושלת על שתי חניות. הדבקת מודעות וגרימת נזק לסיוד. שימוש במעלית ע"י עוברי אורח כדי לקצר דרך. התחמקות מתשלום מיסי וועד. קיום פעוטונים/משרדים מבלי לקבל רשות הדיירים. גרימת נזקי רעש ע"י דיירים לאלה הגרים מתחתם. התקנת מזגן המפריע לשכנים.

נזקים אחרים: אי החזרת הלוואה בזמן. שכפול דיסקים או תכנת מחשב ללא אישור. שימוש בטלפון בעבודה ללא אישור. מי שאינו אומר דבר בשם אומרו כדברי רבי ירמיה בר אבא בשם רבי יוחנן לכתוב: "אל תגזול דל – כי דל הוא". השואל חפץ מחברו לצורך מסוים, ומשתמש בו לדבר אחר.

אראנו נפלאות

 לשר התורה הרה"ג יהושע כהן שליט"א –

על התרחקותו מגזל ואפילו של שניות – במהלך שיעוריו המופלאים בגמרא.

גזל ע"י שכירים: יעקב אבינו אמר לרחל ולאה: "כי בכל כוחי עבדתי את אביכן", דבר המלמד אותנו שעל השכיר לא להתבטל בזמן העבודה. חכמים אף התירו לפועלים לקרוא קריאת שמע בראש האילן כדי שלא יפסידו זמן עבודה ע"י ירידתם ועלייתם (ברכות טז, ע"א). מה עם גזל תלמידים ע"י רמי"ם המאחרים לשיעור.

 יזכר לטוב חדא בדרא הרה"ג יהושע כהן שליט"א שמתחיל את שיעורו המופלא והמתוק מדבש בגמרא, על השנייה, ובתקופה בה השתתפתי בשיעורים, מעולם לא איחר, גם בימי השלג הירושלמיים. כאשר נאלץ לצאת לסדרת שיעורים בחו"ל – הוא השלים אותם, ומיותר להגיד על הדקה.

להלן סוגי גזל אחרים: גזל אויר, גזל שינה, גזל זמן, גזל מצוות. ("מי מקטרג בראש כולם, גזל", הרב משה אבידן שליט"א).

 זוכר אני שבזמצן לימודי בישיבת פורת יוסף בירושלים, עבדתי בבין הזמנים בקרן הקיימת לישראל בסיקול אבנים באחד מהרי טבריה. בעצם, הפועלים באו לעבודה, אבל לא עבדו, וכל זאת מתוך העלמת עין של הממונים.  מו"ר אבי זצ"ל שהשתתף בעבודה, לא הפסיק לעבוד כל היום. לשאלתי מדוע אינו נח כמו כולם? תשובתו הייתה: "מה עם איסור גזל לאור היום", וסיפר לי על אבא חלקיה נכדו של חוני המעגל, שאפילו לענות שלום באמצע העבודה, לא ענה כדי שלא לעבור על איסור גזל. מה נענה ומה נומר ביום פקודה!

בזהר הק' נאמר שעל גזל, חוזרים בגלגול כדי להשיב את הגזלה, כדברי רבי שמעון בר יוחאי בזוהר: "ואלה המשפטים – רזא דגלגולא".

רבנו הגר"א אמר שאין הלומד תורה יכול לראות סימן ברכה בלימודו, אם בביתו תקוע אפילו מסמר אחד שאינו שלו עפ"י דין תורה. כי אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על נקיי כפיים (ספר הגה"ח מוילנא עמ' מו). ע"פ זה מסביר הגאון מוילנא את המסופר בגמרא (בבא מציעא פ"ה) על רבי חייא שזרע פשתן וארג רשתות וצד צבאים, עיבד את עורם וכתב עליהם ספר תורה ממנו היה מלמד את תלמידיו כדי להימנע מגזל, ולכן שיבח אותו רבנו הקדוש שזכה להעמיד תורה בישראל, בגלל שכל הכנת ספר הלימוד, התנהל על טהרה מגזל.

רבי ישראל סלנטר אמר לשוחט ירא שמים שביקש לעזוב את מלאכת השחיטה, ולעסוק במסחר: במלאכת השחיטה, יש לאו אחד של נבלה, ואילו במסחר ישנו חשש לאיסורים רבים: לא תגנוב, לא תגזול, לא תחמוד, לא תעשוק, לא תונו, לא תכחשו, לא תשקרו. (מתוך הרב א' טובולסקי רמא').

מעשה בנמלה אחת שהפילה חיטה אחת והיו כל הנמלות מריחות בה, ולא הייתה אחת נוטלת אותה, עד שחזרה אותה נמלה שהפילה את החיטה ולקחה אותה. הדא הוא דכתיב: "ראה דרכיה וחכם" (משלי ז) שבורחת מן הגזל" (דברים רבה פ"ח). מוסר השכל מהנמלה: זהירות – גזל.

שבת שלום ומבורך – משה אסולין שמיר

לע"נ המלוב"ן זקני – רבי מסעוד אסולין ע"ה, סבי – החכם הכולל הרב אברהם בר אסתר ע"ה – רב באזור "בני מלל" במרוקו. אמו"ר הצדיק והפייטן רבי יוסף בר עליה ע"ה. רבי מימון מלכה בר הרב יעקב ע"ה. רבי שלמה שושן ע"ה. רבי חיים מלכה. אמע"ר הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. חנה בת מרים ע"ה. עליה בת מרים ע"ה. חניני בת עליה ע"ה.

מו"ר חמי רבי יששכר בר נזי ע"ה. חמתי מרת בתיה בת קנדוב ע"ה. רחל בת חסיבה ע"ה

הרב עמר: "יש לי הוכחות שספר הזוהר הקדוש נכתב במרוקו מאין מקור ספר הזוהר

ברית יוצא מרוקו – מאמרים שונים%d7%a8%d7%91%d7%99-%d7%9e%d7%a9%d7%94-%d7%a2%d7%9e%d7%90%d7%a8-%d7%95%d7%90%d7%a9%d7%aa%d7%95

גיליון מספר 5 – 10-1990

תגלית חדשה?!

הרצאתו של הרב משה עמר בשבת עיון

הרב עמר: "יש לי הוכחות שספר הזוהר הקדוש נכתב במרוקו

מאין מקור ספר הזוהר

בהרצאה מאלפת בשבת עיון בהרצליה, הדהים הרב הנמרץ שהוא גם מרצה בכיר בבר־אילן, את שומעיו כאשר החל לטעון בהצדקת עמדתו, שאכן הזוהר הקדוש, מקורו ממרוקו ורק כעבור מאות שנים הגיע לארץ הקודש.

ציטוטים מספרי חכמי מרוקו שברשות הרב עמר:

  1. שנת ל״ד [של״ד] בא הר' מסעוד מן דרע״א אל צפת וסיפר לי כי בצאתו משם הלך להפטר מן חכם גדול יודע עתידות הר' אבשלום ואמר לו: לחיים ולשלום. ואמר לו פירוש הדברים הם שיבא אצלי אני חיים ויתן לי שלום משמו, ונתן לו כל הסימנין אשר הי ושהייתי בחוא אחד דר בצפת. ואמר לו אמור לו משמי כי הוא משיח בן יוסף וילך לירושלים וישכון בה… ואחר שנה ראשונה תחל רוח ה׳ לפעמו… וילוך עליהם וילמדם תורה, ואחר כך אני אלך שם ואני אהיה משיח בן דוד והוא יהיה משיח בן יוסף משנה של״ו.

(מתוך ספר החזיונות למרח׳יו עמי ה.)

  1. וכך היה במציאות גילויו נס ופלא. שאין מי שידע אודות גילויו ויש בזה דרכים רבים. יש מי שאומר שמצאו ישמעאלי עובד אדמה במערה במירון ונמכרו לבשמים ורוכלים לכרוך התבלים. ומצאו חכם אחד מתושבי דרעה בא״י בעיר צפת, מפוזר ומפורד וקרוע, וקבצו וטרח כמה טרחות… והלך על כל חנויות הרוכלים מוכרי בשמים ותבלים וקנה מהם כל מה שנשאר בידם שמכר להם עובד אדמה ישמעאלי שמצאו במערה. והעתיקו ונמצא בו חסרונות הרבה מזה שנאבד וכלה ונקרע ונפזר ואין בזה הכרח ולא ראיה. רק שמצינו שבארץ דרעה במדינת המערב היה עיקר מציאות הספר ומשם נתפשט אלינו. וכבר חקרו על הענין בימים קדמונים בימי הרב משה דילאוון ובידי ר׳ שמואל דמן עכו בכל ספר מאירת עיניים ככתוב בספר מעשי חסידים אשר לי. (תיקוני זוהר עם פירוש אור יקר לרמ״ק, כרך ב׳ עמי קד)
  2. אמרתי אחכמה בשבילי דשמיא דנהירין לחכימיא וספריא בשבילי דנה״ר דע״א. מי יתן ויהיו עיני וליבי שם כל הימים רבים וכן שלמים ברוב אימים. לתור בחוכמה תורה סתומה אשר גבלו ראשונים. בקודש פנימה תן לחכם לשנות ההלכות, משרתות גם נסיכות להאיר כל תעלומה. ה״י ח״י יתן אל לבו והו״א ירבה עצמה, ה״י חקר אלוה ימצא בראשית כל פרי האדמה. מאר״ש תצמח ישועה, בכוס״ף צרו״ף שמות ורזין צפונות. מלאכת צור״ף שופרא דצירופי דנא ספרא רבא ויקירא ספר המלכות מוסיף על הראשונות מגלה עמיקתה ומסתרתא שבעתיים כאור החמה. בתעלומות חכמה וזה החלי בעזר תולה ארץ על בלימה.

(ר״י קוריאט, מאור ושמש, יד ע״ב)

אני הגבר ראה עוני בשבט עברת עוונותי ומשא כבד מאשמותי, אשר הגלו אותי אלוקים, שופטים משפטים צדיקים אל ערי מגרש קיפוד מורש, בעון בצעי מחק עבודת שעשועי, והלוך הלכתי משחת אל שחת ומפחת אל פחת כציפור נודדת מקינה ולא מצאה לה מנוח אשר שם ינוחו יגיעי כוח, ולא מצאתי און לי ולא מנוח לכך רגלי כל היום קודר אהלך מדחי אל דחי אורח הולך, והפרידני זמני הבוגד מחברת נחלת קדושת ומאפריון מושב בני ציון היקרים המסולאים בתורה ובמצוות, אשר הייתי מתאבק בעפר רגליהם ושותה בצמא את דבריהם, נועם מי מנוחות דבריהם. והשליכני היום הזה אל ארץ דרעא עיר התמרים בה צמתותוני זדונותי…

גם כי משוך משכתי אתי מארץ פאס אל ארץ דרעא חוט חסד כתב גלילי אצבעות נוטפות מור עובר אדונינו ומורינו יקר תפארת גדולתנו מאור עינינו בארצות גלותנו עטרת תפארת ישראל החכם השלם הה״ר יהודה עוזיאל נר"ו, אשר לו הייתי משרת בביתו ובחברת בני ביתו והילדים אשר איתו…

ובהיות כי ארכו לי הימים בארץ הזאת במספר שנים חמשה, וריעי ואחי מגידים שבחי, למה שמצאתי חן בעיניהם, לא מצד עצמי רק מהיותי משרת אדוני ומורי והכתב אשר עמי, הגיעו דבריהם אל השר עבדאללה בן אבי בכר, שר וגדול ונכבד מחסידי אריה, וישלח אלי ונימהרתי אל דברו ובאתי אליו במאמרו, ואלי חלק כבוד כפי כבודו, והרבה לעשות עמי בכל מאודו ושם הייתי בחברתו עם חניכיו ילידי ביתו, וכפר תושבותיו כולו משכן ישמעאל אין שם איש מישראל.

ולפחדי מללמוד בחקי הערילים כי ההרגל שלטון, אז אמרתי הנה באתי במגלת ספר כתוב עלי מעשה ידי להתפאר או להתנאר, לכן דברתי אני אל לבי לאמור לכה נא אנסכה בשמחה וראה בטוב להשתדל בחכמה אשר קדמו אליה קצת כלליה, והיו מונעות מן ההרהור, והיא באמת מונעת מן ההרהור כ״ש מן העבירה, והיא חכמת הצירוף. ואע׳׳פ שחכמתי בה מעט מזער, יען שמימי הבלי טלטוני אלאלה, צרוף אל ארץ חסרי הדעת, מליאי ערמה אין חכמה, רק התל יהתלו על בעליה ומתלוצצים על לומדיה, ואומרים אין לנו עסק בחכמת המספר ולא הצירוף. כי התלמוד והגמרא יפים, כי הם עיקרי התורה התמימה ובזולת מה, אין אתנו יודע עד מה, כי אבדה חכמה. והכח הוא עיון ההלכה, לקושיא ולפירכא, ובפלפולים ובחידושים אנחנו נחלץ חושים. והפילוסופיה וההנסדה כבדו משא. וכך הם מכחישים בכל חכמה, לקוצר השגתם בידיעתה לא משנאתם אותה. וכן הם מדברים על איש אלוהים תועה המה עושי רשעה, ואומרים כל הקורא במורה מכחיש בבורא. ולא עוד אלא שמוסיפים על חטאתם פשע ומתפארים ואומרים, גם אנחנו אילו שמנו מגמת פנינו אל איזו חכמה מהחכמות נשיג אותה בשלימות. ובזה כל אחד מהם יעלה שיאו, ככלב שב על קיאו. ואמנם הכיתות האלה אינם בגדר יודעים, כי הבל המה מעשי תעתועים, ואין ראוי לדבר בהם כלל, כ״ש כי עתידים הם ליתן את הדין, על אומרם יכולת יש בידינו לעשות חיל בחכמה אלא שלא נרצה…

(מתוך הקדמת רד״ל, פת״י) – רבי דוד בן יהודה לוריא (בראשי תיבותרד"לתקנ"ח1798, ביחוב, האימפריה הרוסית )רוסיה הלבנה( – ה' בכסלו ה'תרט"ז1855) היה רבפוסקמקובלפרשן ובלשן, מגדולי התורה בדורו. חיבר פירושים על התלמוד הבבלי ועל פרקי דרבי אליעזר.

דברי תפילה וחוכמה לחכמי מרוקו בעבר הרחוק והקרוב, אולם נשאלת השאלה: מי יאמין לכך ומי ישנה את דעתו שספר הזוהר הקדוש נכתב או הובא ממרוקו׳ ייתכן אך אינו משכנע….

׳החרות׳ – עיתון לאומי בבעלות ספרדים – יצחק בצלאל

דברי הפרוזה שמקורם בעברית רובם ככולם הם בסוגות גבוליות: אגדות, ׳ציורים׳, תיאורים מתפייטים, וידויים רומנטיים, זכרונות, פנטסיות, מאמרים במסווה עלילתי, כמעט ללא סיפורת אמנותית מוקפדת. ברובם מודגש מוסר השכל וקלושה אמנות הסיפור. המחברים הנודעים בתוכם הם: בר־נ״ש בפליטון דמיוני, מזקני הישוב (מנשה מאירוביץ) ב

הגיליון הראשון 11-05-1909

הגיליון הראשון 11-05-1909

׳ציור דידקטי׳, לוין קיפניס בפנטסיה ובפליטון, עדה פישמן בזכרונות על הסבא, מ׳ מבש״ן בציור מפוייט ומפולסף ומספר צעירים, שהיו ידועים באותו זמן: נ׳ מלצן, א׳ רזניק וא״ר מלאכי (אנגלמן). הסיפורים האמנותיים הם תרגומים.

הערת המחבר : מ׳ מאירוביץ (1949-1860), ביל״ויי ועסקן ציבור, כתב על מגוון נושאים. לוין קיפניס (נולד 1894) מהחלוצים ומהפוריים בסופרי הילדים בעברית. עדה פישמן (מימון) (1973-1893) מחלוצות תנועת הפועלות והחינוך החקלאי ובעיקר בתחומים אלה פרסומיה ב׳החרות׳. מ׳ מבש״ן(ברונשטין)(1944-1858), היה עסקן ציוני, סופר, מתרגם ועיתונאי פורה. א״ר(אנגלמן) מלאכי(נולד 1895), ירד לארה״ב ועסק בחקר היישוב ובביבליוגרפיה. נ׳ מלצן השתתף בעיתונים שונים. א׳ רזניק – משורר, פירסם בכמה עיתונים ומת בצעירותו, פירסם ב׳החרות׳ שירים, דברי פרוזה ומאמרים בענייני ספרות. תרגומים מהספרות היהודית: י״ל פרץ (סיפורים ומערכון), שלום עליכם, יהואש, י׳ שטיינברג, א״ד רוזנטל, ע׳ זברובסקי(רומן בהמשכים) ויעקב גורדין (שני מחזות בהמשכים). תרגומים מהספרות הלועזית מאת: ל״נ טולסטוי, ג׳ דה מופסן, א׳ שניצלר, א׳ קופרין ואי דיומא (רומן הרפתקאות בהמשכים).

ב׳החרות׳ פורסמו גם מאמרים וידיעות על סופרים ועל ספרים: מספר ניכר של רשימות על ח״נ ביאליק, י״ל פרץ ושלום עליכם, פחות מאלה על יוסף הלוי, נ״ה אימבר, י״ל קצנלסון(בוקי בן יגלי), י״ה טלר ואחרים, לרוב לרגל יובל או פטירה. כן פורסמו בו שיחות ספרותיות מאת הסופר מבש״ן, מאמרים על ספרים חדשים ועל קבצים וכתבי־עת, מעטים מהם על ספרות יפה, שלרוב לא חרגו מגדר דיווח ומידע, ודיווחים על הרצאות ודברי הגות המתקשרים לספרות.

הערת המחבר : אצין שני מאמרים. על ׳הזרע למינהו׳ מאת ח״ל זוטא, כתב המבקר(תרס״ט, 3-2:40), שדרושה הסברה מינית נועזת יותר. הספר, ראשון שעסק בהסברה מינית לנוער, נחשב כה נועז שהוחרם מיד עם צאתו. על ׳ישו המינים והנוצרים׳ מאת ה״ל שטרק, כתב המבקר (תר״ע, יא, יב): ׳נוכל לקוות שהיהודים יבחנו ויבדקו בעצמם את הברית החדשה ובשכל ישר ידונו ויבחנו מהטוב והרע הנמצא בתוכו, ואז ימצאו כי ישו היה יהודי יותר הרבה מהיותו נוצרי. צריכים […] ללמוד ולהכיר את הברית החדשה תחת השגחה ובקורת יהודית׳. אלו עמדות נועזות לזמנן. בין דברי הסופרים היו מאמרים פובליציסטיים מתורגמים על המלחמה, מאת: ל״נ טולסטוי, א׳ תאן, מ׳ מטרלינק, ג׳ ד׳אנונציו, א׳ פראנס, ג׳ ברנדס, ב׳ ברנסון, י׳ זנגביל, ב׳ קלרמן, ב׳ שו, פ׳ סלטן. הסופרים נמנו עם שני הצדדים הלוחמים, אך מאמריהם לרוב חיזקו במישרין או בעקיפין את עמדת מעצמות המרכז

דברי ספרות מאת ספרדים, מקור ותרגום ומאמרים עליהם, שפורסמו ב׳החרות׳ נסקרים כאן בכפיפה אחת. מהשירים ראויים לציון השירים הציוניים מאת יוסף הלוי ואברהם דאנון, שצויינו לעיל. מדברי הפרוזה המקורית יש עניין מסויים ב׳״חכם״ שלמה – ציור מחיי סלוניקו׳ מאת דניאל ד׳ סאיאס, הכתוב ברהיטות ובלשון עשירה ועדכנית לזמנה וגם עלילתו שעיקרה הווי נקראת בעניין: הסיפור ׳פלורה ספורטו׳ יצויין משום שהמחברת בת צבי והגיבורה הספרדייה הן נשים. מהסיפורת בתרגוםראויה לציון נובלה מאת אליהו אהיליני, שתורגמה מלאדינו בידי ד״ד סאיאס, על רב הנודד מארץ לארץ כסמל הגורל היהודי.

עוד בענייני ספרות. במאמר על יוסף הלוי צוין שמוצאו מהונגריה. ברשימה על הסופרת ריינה כהן מסלוניקי נאמר, שכתבה בלאדינו פירושים לדניאל ולמשלי וספרי מוסר, היתה לאומית ושהתה באותו זמן בירושלים; דיווח על ויכוח בין יהודית רוסו, סופרת יהודייה ספרדייה, ובין פייר לוטי על תורכיה ויחס היהודים כלפיה. סקירות מעטות נכתבו על ספרים. א׳ אלמאליח, היחיד ב׳החרות׳ שהתייחס לספרדיותו של סופר, הפליג בשבח מקראה מאת יוסף ברץ מיוחס וראה בו את הסופר הספרדי היחיד בזמנו הראוי לשמו, אך הוסיף בהזדמנות זו שעל הספרדים נגזרה ׳מיתה רוחנית׳. מאמרים אחרים הם על פירוש המשניות לרמב״ם, שירי מוסר לר׳ האי גאון, ׳נר המערב׳ לתולדות היהודים במארוקו לי״מ טולידאנו, אסופת חוקים ומקורותיהם, בערבית לרב מסעוד חי בן שמעון, א׳ אלמאליח על כמה ספרים בתורכית.

כללו של דבר – דברי הספרות המעטים שפורסמו ב׳החרות׳ רובם המוחלט קלושים, המאמרים מבחינה עיונית והיצירה הספרותית מבחינה אמנותית. הספרות העברית המקורית מועטה מאוד גם בכמותה, ובתוכה ראויים לציון כלשהו אך סופרים לא־מקומיים. בין לשונות המקור של הספרות המתורגמת מרובה יחסית חלקה של יידיש ומועט מאוד חלקן של לאדינו, צרפתית וערבית – שניתן לשער שהן וספרותן היו קרובות לעולמם של העורכים – ואין תרגומים מתורכית ושפות מזרחיות אחרות. במאמרים על סופרים וספרים אין העדפה ליצירה או למחברים ספרדים וכמעט אין ביטוי לספרות יהודי ספרד והמזרח לדורותיה, אפילו תור הזהב בספרד זוכה רק לשני מאמרים. נראה לי כי הגורם לסיכום אפור זה אינו חוסר העניין של עורכיו בספרות, שחזרו והפצירו בסופרים להשתתף ב׳החרות׳, אלא זרותם לספרות החדשה. ראיה לכך היא שלוש סדרות בהמשכים שהם הגדירו כספרות ואינן אלא סיפורי עלילה על אירועים פוליטיים בתורכיה, שמקורן כנראה בחומרים עיתונאיים וכרונולוגיים. ׳החרות׳ אכן לא היה יכול להשתבח בתחום הספרות או בתרומתו לספרות יהודי ספרד והמזרח.

אנשי לב וחכמי מדע בפאם לפני תקופת הגאונים-אלכסלסי שמעון

אנשי לב וחכמי מדע בפאם לפני תקופת הגאונים%d7%9e%d7%a4%d7%90%d7%a1-%d7%9c%d7%99%d7%a8%d7%95%d7%a9%d7%9c%d7%99%d7%9d

מראשית היווסדה, הפכה פאס למרכז יהודי במרוקו בה ישבו חכמים ומלומדים, בלשנים ומשוררים. שמם של חכמי פאם יצא לתהילה וביניהם ר׳ שלמה בן יהודה שנתמנה לגאון ישיבת ארץ ישראל במאה ה-11 לספירה. הוא שימש בתפקיד זה במשך 25 שנה והיה אחד הגאונים החשובים ביותר.

ומסתם שגם יהודים פשוטים שהתפרנסו מעמל כפיהם, היו זוכים להשכלה יהודית כללית .

פריחה גשמית ובטחון מדיני גוררים אחריהם גם עליה וצמיחה תרבותית. לא עבר יובל שנים מיום היווסדה של העיר פאס וכבר נראו בבתי מדרשה, נצני תנועה מדעית וספרותית מבשרת קציר רב לדורות, עד שיצא לחכמי פאס שם בעולם היהודי והם התחרו עם חבריהם בקירואן, בהשפעתם על תעודת חקר הלשון ומליצתה בקרב יהודי ספרד.

אלדד הדני

הדחיפה הראשונה לפעולה רוחנית והשכלתית, ניתנה על ידי אדם פלאי עובר אורח, שקרא לעצמו בשם הנדיר אלדד הדני, והפתיע את יהודי המערב בסיפוריו על מלכויות ישראליות חופשיות שעוד היו קיימות לדבריו, במקומות רחוקים באסיה ובאפריקה. ולא עוד, אלא שהוא גם הביא את הבשורה כי הלשון העברית עודנה חיה בפי שבטי ישראל הנידחים ההם, וכי היא כוללת מלים וביטויים שלא נשאר להם זכר בספרותנו המקובלת.

אלדד הגיע ראשונה בדרך האורחות העולות מטומבוקטו, בירת סודן המערבית, לנאות טואט במדבר ומשם הן מצפינות והולכות בדרך סגלמסה שהיא תפיללת בימינו במידבר, דרומה למרוקו, ובה היתה ישיבה וחכמים במאה העשירית.

מסגלמסה הגיע אלדד לפאס ושם נפגש עם רבי יהודה בן קורייש בשנת 880. המחקר ההיסטורי עדיין לא קבע את מקום מוצאו ואף לא הגיע לדעה קבועה על אישיותו. לפי איגרת שנשלחה מיהודי קירואן לרבי צמח גאון סורא, ולפי תשובתו של הגאון על איגרת זו, היה אלדד נוהג לספר שהוא משבט דן, ושמוצאו מ״חוילה הקדומה אשר שם הזהב״ מעבר לנהרי כוש, בדרומה ובמזרחה של כוש, במקום שבו שוכנים השבטים דן, נפתלי, גד ואשר המדברים בלשון הקדש בלבד, והוא משתמש במלים שלא שמעו מעולם כגון תינתרא – יונה, ריקות – ציפור, דרמוש – פילפל.

אנשי קירואן העתיקו ושלחו לגאון את ההלכות שהביא אלדד עמו: ארבעה פרקים בהילכות שחיטה וטריפות, שמחמת הזרות שבהן עוררו תמיה בלבם.

בהמשך האיגרת מסופר, שלפי דבריו של אלדד נמצאים גם ״בני משה״ ב״ארץ החוילה״, אלא שהסמבטיון מפריד ביניהם לבין ארבעת השבטים, ״והם עומדים בצד הנהר משם ואנו מכאן, ומספרים אלו עם אלו״.

מטרתו היתה כנראה, לעודד את רוחם של הנידכאים ע״י הבשורה בדבר מציאותם של שבטים מישראל, שהם חיים חיי חירות, וע״י יצירתה של אוטופיה יהודית מקורית ומלבבת.

סיפוריו של אלדד שהגיעו גם אל היהודים שבארצות הנוצרים, עשו רושם עמוק על בני דורו ועל הדורות הבאים אחריו.

ר׳ צמח גאון הרגיע את אנשי קירואן שתמהו על הילכותיו המוזרות של אלדד, וניסה ליישב אותן. סיפוריו של אלדד נאמנו עליו משום שמצא להם סמך בתלמוד ובמדרש.

כמה סיפורים של אלדד נשתמרו בספר ״אלדד״, שהוא מצוי בשבע נוסחאות שלמות ומקוטעות. עניינו של אלדד נזכר באיגרתו של חסדאי אבן שפרוט אל יוסף מלך הכוזרים באמצע המאה העשירית בערך.

החקירה האחרונה מאז הופיע חיבורו של אברהם אפשטיין על ״אלדד הדני״ נוטה לתת אמון במידה ידועה, לעצם הידיעות שהביא הנוסע על חיי החופש והמלחמות, שהצטיינו בהם קיבוצים יהודים בארצות הרחוקות.

כפי שהזכרנו נתגלה לראשונה אלדד הדני בעיר פאס, ושם נפגש עם חוקר ותלמיד חכם, אשר נודע בשם יהודה אבן קורייש. זה היה בשנות 880-860 כפי שהזכרנו לעי״ל. מתוך החידושים בלשון שהביא עמו אלדד, בא יהודה אבן קורייש לידי חקר ערכי הלשון העברית.

הערת המחבר : ספר אלדד הדני, הופיע לראשונה בדפוס במאנטובה בשנת 1480 לערך, ולאחר מכן נדפס כמה פעמים בשינויים גדולים בהתאם לנוסחאות השונות שבכתבי היד השונים. חלק מסיפוריו תורגם ללאטינית, לגרמנית ואף לאשכנזית יהודית.

השירה האישית והחברתית בערבית-יהודית של יהודי מרוקו – יוסף שטרית

ב. הנושאים העיקריים והתבטאותם בטקסט%d7%9e%d7%a7%d7%93%d7%9d-%d7%95%d7%9e%d7%99%d7%9d-%d7%97%d7%9c%d7%a7-%d7%90

הקורפוס המילולי עליו מבוסס מחקר זה כולל: הקלטות שערכתי בדימונה בקרב יוצאי תארודאנת שבעמק הסוס בדרום מרוקו, המכילות כ־50 בתים, היינו כ־250 שורות; כמו־כן הוא כולל טקסטים, שיצאו לאור בקזבלנקה במסגרת קובצי פיוטים, כגון ׳ישמח צדיק׳ או ׳קול ששון׳, קטעים מתור כתבי־יד שבמכון בן־ צבי ובבית־ הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים וקטעים מתור כתב־יד מאזור תאפילאלת שבדרום־מזרח מרוקו, שאותו מצאתי בירוחם בנגב.

בטקסטים אלה מתרכזים המוטיבים סביב ארבעה צירים עיקריים:

  • האהבה והייחסים שבינו לבינה: החיזור אחרי האהובה, יופייה הנשגב ומעלותיה התרומיות, שעיקרן גון עור בהיר, עיניים שחורות, לחיים ורודות וגו חטוב; מעלותיו של האהוב, המצטמצמות להיותו בעל־ הון, ולעתים רק בעל גון עור לא־ שחום; ולבסוף — בגידתה של האהובה היפה או גאוותנותה והיותה מוכחת על כך.
  • העולם היפה, השליו והנכסף — בילויים בחיק גן פורח ונטוע עצי־פרי, פרוש מרבדים, רוחש המיית ציפורים, רועש ממיתרי העוד והכינור ומושקה ביין ובתה, הבא היישר מלונדון: ׳אתאי די לונדריס׳.
  • הסבל הפיזי והרוחני, שמקורו בבדידות, בדוחק השעה, בטרדות הזמן וברדיפותיו של אויב בלתי־מזוהה — סבל כה עז עד שלעתים אף המוות פוסק מלהרתיע את הסובל.
  • הקללות והגידופים כלפי האוייב הבלתי־מזוהה וכלפי האוייב המזוהה בקטעים מסוימים שעברו אקטואליזאציה.

ולהלן אביא מספר דוגמאות למוטיבים אלה, כפי שהם מופיעים במקור, ובמקביל אביא את התרגום לעברית שנעשה לאורך כל המאמר על־ידי.

 

יופי האהובה

מסית אנא וצחאבי חתא ליהא,

וסופת פיהא וגולת: האדא חד זין.

(הלכתי עם חברי [והגעתי] עד אליה,

הסתכלתי בה, ואמרתי: ׳זהו קצה היופי

 

ומתתלת לוורד סי סבאני כדיהא,

דימיתי לורדים שעל הצעיף את לחייה,

 

וחאזבהא ריס נעאם; ועליהא עיני.

גבתה — נוצת יען; לא משה עיני ממנה.

 

וסופהא מן לגזאלא תא יתנכי נאם אוכריף

ההסתכלות באהובה מדאיבה את לב הזולת.)

 

מעלות האהוב

אבאבא חביבי, עאיירוני ביךּ נאס, וגאלולי: חוררא צחאבת

(אהובי יקירי, השמיצו אותי בגללך,

ואמרו לי: ׳אשה חפשייה לקחה לה כושי לחבר׳

 

בלחרטאני. גולת להום : מה תעארפו סי, דוךּ ננאס,

אמרתי להם: ׳אינכם יודעים, אתם המדברים,

 

ואנא בידא וזביבי ואתאני.

ולגזאלא בידא חמרא וזאדיתהא

 טורידת לחממאם׳.

אני לבנה, וצבע הצימוקים יאה לי׳.

והאהובה לבנה־אדומה והוסיפה לה

  ורדוּת החמאם

הספרייה הפרטית של אלי פילו – L'esprit du Mellah – Joseph Toledano

lesprit-du-mellahL'esprit du Mellah – Joseph Toledano

Humour et folklore des juifs du Maroc

A la mémoire de Rabbi Yedidia et son fils Abraham qui :

S'ils avaient pu jusqu'à ce jour vivre

Auraient mieux que moi ecrire ce livre

Ce livre n'est pas de moi — j'en suis presque l'auteur. . .

"L'échec est orphelin mais le succès a beaucoup de pères "dit le dicton hébrai'que. Je ne sais si ce livre aura beaucoup de succès, mais qu'il a beaucoup de pères, je suis bien placé pour le savoir! Il n'aurait pas vu le jour sans une longue chaîne de solidarité et d'amitié et l'heure des remerciements — quand ils sont sincères — est la plus douce. Mais aussi la plus périlleuse car il est difficile d'être juste et de rendre à chacun l'hommage qu'il mérite. Alors d'avance mille excuses à ceux qui pourraient se sentir lésés par mon inadvertance bien involontaire.

A commencer d'abord par les membres du Comité de Soutien car comme l'a dit le grand rabbin de l'humour juif Woody Allen, "l'argent a son importance ne serait-ce que pour des raisons financières". Ce ne sera pas Jacques Tolédano, le Président de ce Comité qui pourrait me contredire, lui qui a toujours été — souvenir d'une jeunesse passée sur les mêmes bancs de l'école — un génie en mathématiques et qui a si bien su apprivoiser les chiffres. . . La richesse s'acquière, mais la générosité s'hérite et c'est sans doute de son père Rabbi Yédidia, que Jacques tient son désir d'apporter son aide à tout ce qui touche au judai'sme marocain. Dans le cas de ce livre il y avait en plus une certaine complicité car il connaît bien l'admiration que j'ai pour le sens de l'humour qui a trouvé refuge dans sa famille.

Le sel et le soufre

Premier pas – premier faux pas.

Le Mellah est au Maroc ce que le Ghetto est a l'Europe : le nom historiquement donne au quartier juif. Aו dela de cette definition qui fait l'unanimite tranquille des hommes competents, on quitte la terre ferme pour entrer dans le monde de la fantaisie des qu'on cherche a retrouver l'origine et la signification de ce simple mot : le Mellah.

Faute d'ancrage historique, ont fleuri d'etranges hypotheses qui n'ont de commun qu'un gout de sel ( mlah signifiant en arabe sel ) et une odeur de soufre, celle de la mauvaise renommee.

La justice, dit le dicton, doit non seulement se faire, mais aussi se voir – et c'est ainsi qu'on le comprenait dans l'Ancien Maroc. Jusqu'au debut de ce siecle ( XXeme , l'un des spectacles qui attiraient le plus de badauds, était la vision des tetes des rebelles exposees aux portes des grandes villes.

יהודי מרוקו -תקופת מוחמד ה-5

יהודי מרוקו בתקופת מוחמד ה-5

לכל הגורמים האלה יש להוסיף, כמובן, את הקמתה של מדינת־ישראל. קיומה של מדינה יהודית בלב העולם הערבי־המוסלמי בהכרח הסעיר את הכל, ציונים כאנטי־ציונים דתיים כאפיקורסים, לאומנים מארוקאים כקומוניסטים.

הנה כי כן מעט מעט התגבשה אצל יהודי מארוקו תפיסה חדשה של העולם – שנצטרפו בה יסודות שונים ומשונים – בה בשעה שהארץ נכנסה לשלב חדש בתולדותיה. בהשפעתה של ראיית־עולם זו – ולא בהשפעת נסיתם מן העבר – עתידים היו לכלכל את צעדיהם מעתה והלאה. כאן נעוץ ההסבר להרבה והרבה צדדים תמוהים בעברם הקרוב, ולא הפחות שבהם הוא הקלות שבה עמסו את צקלונם על שכם לאחר שמשך למעלה מאלפיים שנה הוכיחו סבלנות ואורך רוח אין קץ…

פרדוקס מוזר הוא שדווקא בשעה שהצטמצם הקיבוץ היהודי במארוקו כדי ביטוי פשוט ביותר עתידה היתה הממלכה לבחור במילוי תפקיד ממדרגה ראשונה על לוח־השחמט של המזרח התיכון. אכן, הן לרגל צעדי ההכנה שקדמו לביקורו של סאדאת בישראל ב־1977 והן בעת פתיחתן של השיחות הרשמיות הראשונות בין ישראלים לפלשתינאים, תרמו הממלכה השריפית והמלך תרומה בולטת ביותר ליצירת אווירה של שלום בין יהודים למוסלמים בדרומו של הים התיכון. ראשית התפרצותה של מארוקו לזירת המזרח התיכון חלה סמוך לאחר מלחמת יום־הכיפורים – 1973 – וליתר דיוק למחרת ועידת־הפסגה הערבית ברבאט שבה הוכרז כי אש״ף הוא הנציג היחיד של העם הפלשתינאי. לאחר מכן באה פרשת סהרה (1975), שבעקבותיה נעשו יהודי מארוקו לוחמים פעילים לעניינה של מארוקו אצל הקהילה היהודית אדירת־הכוח של ארצות־הברית. בעניין רב גילו שלטונות מארוקו ארגונים עולמיים שונים שהוקמו על־ידי יהודים יוצאי הממלכה השריפית, שלעתים קרובות נעשו אנשי־קשר ליד שדולות חשובות בארצות־הברית כמו גם באירופה. הארגון החדש שנתקרא ״זהות ודו שיח״, שהוקם ב־1976 בפאריז על־ידי קבוצת אנשי־רוח יהודים מיוצאי מארוקו, חבר מטבע הדברים לתנועה הלאומית המארוקאית בפיתוחה של פעילות יהודית־ערבית ספונטנית.

מאז 1966 עבר רובר אסרף למגזר הפרטי ויחד עם הנסיך מאולי עלי ועם דוד עמאר פעל בחברות שונות, שב־1980 התאגדו בקבוצת n.a.0. הוא היה מראשי המייסדים של תנועת ״זהות ודו שיח״, יחד עם אנדרה אזולאי, לצדם של רנה אוחנה, גבריאל־אקסל שושן, רנה קוריאת, יוסף אפללו ואנדרה אילה. תנועה זו, המבקשת ״לחרוג מגדר פעילות בעלת אופי חברתי ודתי בלבד״, העמידה לעצמה ייעוד מדיני: לתרום לכינונו של שלום יהודי־ערבי בכלל, ולסייע במיוחד לכינון קשרים חדשים בין מארוקו ליהודים ממוצא מארוקאי:

״הקשרים האלה״, כך אנו קוראים באחד המסמכים הרשמיים הראשונים של ״זהות ודו שיח״, ״חייבים להביא בחשבון את האפשרות, תוך כדי שמירתה והבלטתה של זהותנו היהודית והסולידריות הפעילה שלנו עם ישראל, לקיים יחסים ודו־שיח רצוף וחדור־אמונה עם מארוקו ועם המארוקאים המוסלמים״.

ב־8ד19 ארגן ״זהות ודו שיח״ סימפוזיון בינלאומי, שלראשונה השתתפו בו חוקרים ישראלים ומוסלמים, זה בצד זה, שבעקבותיו שאבו רובר אסרף וחבריו עידוד עד כדי כך שיכלו לתרום לניצני הנרמול ביחסים בין ישראל למארוקו, וזאת בהכשירם את הקרקע לבואם של אישים ישראלים ממוצא מארוקאי לרבאט. שעת־הכושר זומנה להם במאי 1984, כאשר ביוזמתם של דוד עמאר, רובר אסרף וסרז׳ בירדוגו, הוזמנו נבחרים ישראלים ממוצא מארוקאי להשתתף בוועידה של מועצת הקהילות היהודיות במארוקו, שנערכה ברוב פאר והדר בבירת הממלכה. בנאום הפתיחה שלו נתן דוד עמאר את הטון להמשך הדיונים: ״רוצים אנו להראות לעולם כולו״, אמר האיש, ״באיזו מידה זיקתנו ונאמנותנו למארוקו אמיתיות ואינן פוגמות במאומה בסולידריות שלנו עם יהודי העולם ובקשרינו עם אחינו מישראל״.

פרט המעיד כמאה עדים על הלך הרוח של ראשי הממלכה ביחס למפגן הזה, שמפתיע היה מכל הבחינות: יורש־העצר סידי מוחמד, ועימו שרי הממשלה השריפית כולם כאחד, ישבו ראש במושב־הנעילה. כעבור חודשים אחדים הוקם במונטריאול באוקטובר 1985 האיגוד העולמי של יהודי מארוקו, שרובר אסרף היה מארגנו ואחרי־כן שימש מזכירו הכללי. תנועה זו שימשה אחרי־כן זרז לקירוב־הלבבות בין מארוקו, הארגונים היהודיים העולמיים ומדינת־ישראל.

חנוכתה של כיכר על שם מוחמד החמישי בעיר־החוף הישראלית אשקלון, בספטמבר 1986, היתה מן היוזמות הראשונות של חברי האיגוד הישראלים. קדם לכך, בכמה שבועות, ביולי אותה שנה, המפגש המפורסם באיפראן בין חסן השני לשמעון פרס, שבהכנתו השתתפו רפי אדרי ורובר אסרף. יוזם הפגישה הזאת היה המלך חסן השני עצמו, ואילו המימוש הוטל על אחמד רדא גדירה. אותה פגישה, גם אם לא הניבה תוצאות מוחשיות ומיידיות, הרי בכל־זאת סילקה סופית את ״האופי השדי״ מן המפגשים בין מדינאים ערבים וישראלים.

כמי שממלא תפקיד ממדרגה ראשונה בחיי המשק המארוקאי כמנכ״ל של O.N.A וכמי שעוקב מקרוב מאוד אחר התפתחות היחסים בין ישראלים לערבים ובין ישראל למארוקו, סבור רובר אסרף כי חובתו הראשונה במעלה היא ״חובת זיכרון״ הן ביחס לקורות הקיבוץ היהודי שלו והן ביחס לקורותיה של מארוקו העלאווית. בהקשר כפול זה פנה ב־1993, בחברתו של סרז׳ בירדוגו, אל המלך חסן השני כדי שירשה להעביר לישראל את עצמותיהם של 22 טבועי הספינה אגוז שנקברו באל־חוציימה. פחות משנתיים לאחר־מכן הוא הצטרף למייסדיו של אגף המוקדש לזכרו של מוחמד החמישי בבית־הספר על שם הרמב״ם במונטריאול.

ב־1995 הקים את המרכז הבינלאומי לחקר יהודי מארוקו (C.R.J.M ), שמשרדיו שוכנים ברבאט, פאריז וירושלים. וב־1996 נתן את שמו לקתדרה לתולדות מארוקו ויהודי מארוקו באוניברסיטה העברית בירושלים, ובכך זיווג תחת חופה אחת את שני הנושאים אשר להם הקדיש עצמו בלהט רגש ובעוזז החלטה זה כארבעים שנה ואשר להם הקדיש את הספר המוגש לנו בזה.

לפנינו עבודת־מחקר המיוסדת על תיעוד מפורט ביותר, סינתיזה בהירה וצלולה, וערוכה על־פי מיטב כללי המקצוע. חיבורו של רובר אסרף הוא גם, ואולי בראש וראשונה, עדות של הכרת־טובה. הכרת־טובה לעם, לארץ ולמלך. בסיכומו של דבר, הכרת־טובה לאיזה עבר שעודו נחווה בהווה.

ינואר 1997 מישל אביטבול

Juifs du Maroc a travers le monde- R.Assaraf

De plus, alors qu'en Europe les pays de départ des navires – la France et l'Italie – non seulement ne mettaient aucun obstacle mais étaient complices, en Afrique du Nord, on savait que les autorités feraient tout pour entraver les départs.

En 1947, l'Agence juive décida de frapper un grand coup en mettant sur pied une filière de départs commune à tout le Maghreb. Nommé commandant de la Haganah pour l'Afrique du Nord, Ephraïm Ben-Haïm Friedman arriva à Alger en janvier 1947 sous la couverture officielle d'émissaires du Keren Kayemeth Leisrael. Son premier geste fut d'organiser le premier séminaire d'entraînement de la Haganah avec la participation des membres de mouvements de jeunesse pionnière de Tunisie, d'Algérie et du Maroc. Le Maroc était représenté par deux jeunes éducateurs de l'association Charles-Netter de Casablanca, Sam Abitbol, responsable de la Kvoutsat Ben Yéhouda, et Élie Ohayon, secrétaire de la Fédération sioniste marocaine.

Dans la tradition « activiste » de son parti, le kibboutz Hameouhad, l'émissaire palestinien imposa – plus pour des raisons idéologiques et psychologiques que pour des motifs pratiques – que l’embarquement se fasse directement à partir des côtes nord-africaines elles-mêmes et non par la filière française, comme cela s'était fait jusque-là, à très petite échelle.

Avec le soutien de militants et sympathisants locaux, un camp de transit fut installé à quelque 200 kilomètres à l'est d'Alger, près de Tenès, sous la couverture d'une colonie de vacances Repos et Santé. Revenus au Maroc, Sam Abitbol et Élie Ohayon, relayés par la rumeur publique, propagèrent dans tous les mellahs du Maroc la nouvelle de l'ouver­ture de la route pour Eretz Israël. Après Pessah, en avril 1947, ils commencèrent à faire traverser clandestinement la frontière algérienne, à la hauteur d'Oujda, aux premiers groupes venus de tout le pays.

Arrivés à Alger, les candidats à l'immigration étaient pris en charge et dirigés vers le camp où ils ne devaient rester que quelques jours, mais où leur séjour dura en fait près de six semaines. La rencontre entre les immigrants marocains et les responsables sionistes français ne fut pas des plus harmonieuses. Envoyé de métropole pour diriger le camp de Tenès, Raphaël Hamel ne cachait pas sa colère :

Nous nous sommes rapidement rendu compte de la très faible proportion de membres du mouvement et du potentiel productif. Le nombre de membres des mouvements de jeunesse oscillait entre 20 et 25 ; et celui des artisans et ouvriers, autour de 60. Tout le reste, 250-300 personnes, appartenait aux basses classes sociales ; c'étaient des oisifs vivant du marché noir, tentés par la délinquance et attirés par l'idéologie de l'Irgoun.

Le départ se solda par un semi-échec. La crique choisie initialement pour l’embar­quement était trop dangereuse. Le nouveau site retenu, avait un inconvénient majeur : l'impossibilité pour le bateau panaméen Anal, rebaptisé Yehouda Halévy, d'arriver près de la côte ; et la nécessité de transporter les olim en barque jusqu'au bateau. Il fallut pour cela louer les services de contrebandiers professionnels – au grand dam des notables de la communauté juive d'Alger, qui n'appréciaient guère de telles fréquentations ! Ce n'est que dans la nuit 10 mai 1947 que le Yehonda Halévy jeta l'ancre près de Tenès. Bâtiment de 250 tonneaux, il avait été aménagé pour accueillir 600 passagers. Malgré l'interception par la gendarmerie, sans doute alertée par les allées et venues de 200 immigrants, les 460 autres réussirent à embarquer à bord du bateau qui prit rapidement le large vers la Palestine.

Des familles se trouvèrent ainsi divisées, une partie en route pour Israël, une autre contrainte de revenir au Maroc. Ce fut le cas de Shaul Bensimhon, qui revint à Fès pour tenter de canaliser le flot des candidats au départ.

Repéré au large d'Alexandrie par la Royal Navy, le Yehouda Halévy fut dirigé sur Chypre, dès son entrée dans les eaux territoriales palestiniennes, et escorté vers le port de Haïfa, où son arrivée fit sensation. Pour la première fois, il s'agissait d'immigrants clandestins venus non d'Europe, mais d'Afrique du Nord. Comme l'écrivait l'un des orga­nisateurs de cette opération, Ephraïm Ben-Haïm Friedman :

La presse hébraïque signalait que pour la première fois il ne s'agissait pas de rescapés des camps de la mort d'Europe ou de réfugiés de Sibérie, mais de nos frères orientaux vivant en paix depuis des siècles à l'ombre de l'islam en Afrique du Nord (Hatsofé). Le journal de la Histadrout, Davar, écrivait que ce bateau était la preuve qu'il était erroné d'identifier la question juive aux seuls juifs d'Europe : « Sion, ne demandes-tu pas des nouvelles de tes prisonniers ? » a écrit le poète dont le bâtiment porte le nom. Il n 'y a pas de prisonniers de Sion uniquement en Europe.

Débarqués de force à Haïfa le 31 mai, après une éprouvante traversée de vingt et un jours, les immigrants furent aussitôt expulsés vers l'île de Chypre, où les Anglais, débordés, concentraient dans des camps, depuis l'été 1946, les milliers de passagers clandestins interceptés par la Royal Navy.

Les passagers du second bateau, le Shivat Sion, connurent le même sort. Parti de la côte algérienne le 16 juin 1947, avec 411 passagers clandestins dont 120 enfants et bébés, il fut repéré au large du cap Bon en Tunisie, et escorté de destroyers anglais. Les passagers et leurs accompagnateurs du Mossad s'étaient préparés à se battre, s'ils étaient refoulés vers l'Europe comme les 4 500 passagers clandestins de l'Exodus. Mais, sans doute effrayés par la réaction hostile de l'opinion mondiale, les Anglais dirigèrent en fin de compte les passagers du Shivat Sion vers les camps de Chypre.

שירי חתונה עבריים וערביים-יהודיים מקהילות שונות במרוקו -יוסף שטרית

טקס החינה

טקס החינה

אולם, כמו בתחומי חיים נוספים ובעניינים ליטורגיים ופארה־ליטורגיים נוספים לא השתמשו הקהילות היהודיות במרוקו ביצירתם השירית של משוררים מקומיים בלבד, אלא השתמשו במגוון היצירה העברית שהגיעה אליהם דרך נוסעים יהודים ודרך שד״רים. כן לבד משירת תור הזהב ומן השירה המקומית אתה מוצא שירי חתונה רבים שהוכנסו לטקסי החתונה השונים של יהודי מרוקו ונכתבו בידי משוררים בני המאה ה־16 שפעלו באימפריה העותימאנית ובארץ ישראל, ובמיוחד שירים משל ר׳ ישראל נג׳ארה וו״ חיים הכהן. להלן נביא את שיריהם, שהיו נפוצים בטקסי החתונה במרוקו. מחבריהם של פיוטים נוספים ששימשו בטקסי החתונה במרוקו נשארו עלומים עד היום, ולא נודע אם פעלו במרוקו או בארץ אחרת. בגלל תפוצתם הרבה נביא במה מהם להלן.

אחרי ר׳ מנדיל אבי זמרה קמו משוררים עבריים רבים במרוקו – הם ידועים לנו-על פי הדיואנים השלמים או על פי מספר שירים משלהם – וחיברו שירי שבח לחתן ולכלה, לחתן או לכלה בנפרד או להוריהם, וכן לשבת חתונה, שבה עלה החתן לקרוא בתורה. שירים אלה, שנשאו כולם לחנים, ישנים או חדשים, יועדו להיות מושרים בסעודות המצווה של החתונה לכבוד בני הזוג החדש ולכבוד הוריהם, אך הושרו בעיקר בבית הכנסת בשבת חתן שלאחר החופה. בכתבי יד עבריים רבים שמקורם במרוקו וכונסו בהם פיוטים לאירועי הבקשות ולתחנות השונות של מעגל החיים ומחזור השנה היהודי הוקצה גם מדור מיוחד לשירי חתן וכלה. המשוררים העבריים היו לרוב גם פייטנים וגם חזנים. הם שרו את השירים שחיברו לכבוד החתן עם עלייתו לקרוא בתורה, והחתן נידב לפייטן סכום נאה במסגרת התרומות שתרם לאחר הקריאה בתורה. כאן אנו מביאים מבחר קטן משירי חתונה אלה שנכתבו בידי משוררים עבריים במרוקו מסוף המאה ה־17־ עד לסוף המאה ה־20. אחדים מהם רואים כאן אור לראשונה, וחלקם מוצגים כאן לראשונה בצורתם המפורשת והמבוארת.

לעומת העשרות הרבות של פיוטים לחתונה שנכתבו בעברית במרוקו בידי משוררים ידועים ומוכרים בתקופה זו של כארבע מאות שנה, שירים מעטים בלבד נכתבו בערבית יהודית לטקסי החתונה בידי משוורים ידועים. הסיבה לבך ברורה: הפיוטים העבריים בוצעו ברובם בבית הכנסת עם העלייה לתורה של החתן ושל קרובי משפחתו בשבת חתן וכן בתחנות אחוות של התפילה, בפרקים ״נשמת כל חי״ ו״יוצר אוו ובורא חושך״. בליטורגיה של בית הכנסת לא הוכנסו טקסטים בערבית יהודית פרט לשירי פסח שונים ולתרגום של הפטרות מסוימות' – ההפטרות של פסח וההפטרה של מנחה בתשעה באב ״אסוף אסיפם״. עם זאת שני משוררים עבריים לפחות, הידועים לנו בשמותיהם, חיברו שירי חתונה דו-לשוניים, וצירפו להם מחרוזת בעברית ומחרוזות בערבית יהודית או חיברו שני נוסחים לאותו שיו חתונה, האחד בעברית והשני בערבית יהודית. שני השירים הדו-לשוניים יובאו להלן.

סיבה נוספת למיעוט כתיבת שירים לחתונה בערבית יהודית בידי משוררים ידועים היא, ששירי חתונה מסורתיים רבים הושרו בערבית יהודית מפיהן של הנשים היהודיות בכל טקסי החתונה.' שירים אלה היו בחלקם ממקור מוסלמי ועברו הטמעה והתאמה למסורת היהודית של טקסי החתונה. כולם עברו מאם לבתה בעל פה בלבד והיו חלק בלתי נפרד מן הטקסים השונים שבהם הם הושוו. שירים אחדים יועדו לטקסים מוגדרים, במו טקס הכנת הכלה לחגיגת החינה שלה בבית הוריה," שבו שרו את שיר הפרדה הכואבת של הכלה מבית הוריה, טקס החינה עצמו (לרוב במוצאי יום שלישי), טקס הטבילה במקווה (בלילה שבין יום שלישי ליום רביעי), טקס הכנתה ליציאתה לבית החתן(ביום רביעי, בבוקר או אחרי הצהריים) או טקס הצגת דם הבתולין(לרוב, בלילה שבין יום רביעי ליום חמישי). שירי חתונה רבים נוספים הושרו בלילות הארוכים של שבוע החתונה עד לחופה; והנשים שליוו את החתונה לא נהגו לישון בהם, אלא הנעימו בשירה לכלה ולבני ביתה. בקהילות מסוימות, במיוחד אלה שהיו עירוניות למחצה או כפריות למחצה, שרדו במאה ה־20 עשרות רבות של שירים כאלה" בפיהן של מסרניות שהשתתפו באירועי החתונה ובטקסיה השונים. שירים אלה כללו גם עשרות רבות של שירי ערובי קצרים, שהושרו במסיבות הליליות בבית הכלה וכן בשבת הראשונה של שבוע החתונה ובשבת חתן, כשחברותיה של הכלה נדנדו אותה בנדנדה תלויה על ענף של עץ או על קורה בתוך אחד החדרים." בקהילות העירוניות הגדולות, עם חדירת המודרניזציה ועמעום מרבית הטקסים המסורתיים שנבע מכך, שרדו שירים בודדים בלבד. רובם של אלה מובאים בפרקי התיעוד השונים על מנהגי החתונה וטקסיה ובמקורות נוספים שאנו מפנים אליהם כאן. לבד משני שירי המטרוז הדו-לשוניים שיובאו להלן לא ידועים לנו מחבריהם של עשרות שירי החתונה בערבית יהודית שהושרו בקהילות השונות.

שבת ראשונה — שבת ׳אלפאל׳ – فال – ( = שבת סימן טוב או שבת הבשורה)

שבת ראשונה — שבת ׳אלפאל׳ ( = שבת סימן טוב או שבת הבשורה)%d7%a7%d7%94%d7%99%d7%9c%d7%95%d7%aa-%d7%aa%d7%90%d7%a4%d7%99%d7%9c%d7%90%d7%9c%d7%aa-%d7%95%d7%a1%d7%92%d7%9c%d7%9e%d7%90%d7%a1%d7%90

שבת ראשונה קרויה שבת ׳אלפאל׳ (=שבת סימן טוב או שבת הבשורה). עניינה — עשיית סימן טוב או ביטוי לבשורה, שמעשה החופה יצליח. בשבת זו אחר הצהריים באות חברות הכלה ובנות ממשפחת החתן לבית הורי הכלה. הן שמחות, רוקדות ומתופפות על השולחן בליווי צהלולי שמחה ושירה עממית. השירה נמשכת כמה שעות עד לסעודה שלישית. בתום השירה מתכבדות האורחות במיני תרגימה, בקליות, בפירות העונה ובמשקה תה חם מיוחד לשבת, שהוטמן והובא מן התנור השכונתי. שבת זו מתקיימת בכל קהילות תאפילאלת, ובשמה זה ישבת לפאל׳ בדרום או ׳שבת טריב לפאל׳ בצפון היא קרויה וידועה בכולן.

טקה ׳טרוה אזרע׳(=הנהת זרעוני חיטה)

הערת המחבר : ׳פאלי משורש פאאל בערבית פירושו עשה משהו לסימן טוב בעתיד. ערך פאל (־־סימן טוב) ראה מילון ערבי/עברי, שורש פאל. שבת ׳לפאל׳ התקיימה גם באזורים אחרים, אבל במועד שונה, השווה רפאל בן שמחון, עמי 388.

فال – סימן טוב

דוגמת החרוזים הללו:

׳בהאד אלפאל בדינא / ויתמלו בכיר עלינא׳

(־בסימן טוב זה התחלנו / וישלימו האל בחסד עלינו)

או

׳האילאלי יא־לאלי־ביה / וחמדתו מן זאד עלייא׳

(־האי־לאלי יא־לאלי־ביה / ומשבחת אני את מי שהוסיף לי [־הבורא])

טקס " טרוח אזרע " – הנחת זרעוני חיטה.

טקס ׳טרוח אזרע׳ נהג בכל קהילות תאפילאלת בדרום ובצפון, וההבדל בין הקהילות הוא רק בשם ובעיתוי. בקהילות הדרום קרוי בשם ׳טרוח אזרע׳ ונערך ביום חמישי שלאחר שבת הבשורה ולפני ׳שבת לגטא׳; ואילו בקהילות הצפון קרוי ׳אתסייר׳ ונערך ביום שני לפני ׳שבת לפאל׳. להלן תיאור האירוע בקהילות הדרום: הכלה מתרחצת, מתלבשת ועונדת לצווארה תכשיט בצורת נחש כסגולה לשמירה וכיוצא בזה, שהיה עובר בהשאלה מכלה לכלה. בין הערביים לפני מנחה באה המיילדת או אשה קרובה וטוחנת חופן זרעוני חיטה טחינה קלה ברחיים שבע פעמים. מעשה זה, כנראה, הוא דבר סמלי לקיום הזיווג ולברכה של עשיית פרי וזרע לעתיד בתקווה של ייראה זרע יאריך ימים׳.שבע הפעמים של הטחינות, כנראה, מספר סמלי לסימן טוב אולי כנגד שבע ברכות של החופה; שבעת ימי המשתה; שבע פעמים ׳כי טוב', שנאמרו בשבעת הפסוקים שבבראשית או אולי אף כנגד שבע מלאכות, שעושה אשה לבעלה: טוחנת, אופה, מבשלת, מכבסת, מניקה את בנה, מצעת את המיטה ועושה בצמר. בתום הטחינה זורים חלק מן החיטים על הדשא בנוכחות המיילדת לעתיד כסימן של פריה ורביה ואחר כן שמים את שאר גריסי החיטה עם שקדים בתוך כברה ומסובבים על רגלי החתן והכלה בנפרד כמה פעמים. לבסוף מניחים את החיטים והשקדים בתוך תיבה, אוטמים ומצפינים עד לליל החופה, שבו פותחים תיבה זו. ייתכן, שיש בכך עשיית סימן טוב לבשורה קרובה של לידה בבחינת ׳וייצא פרח ויצץ ציץ ועמיל שקדים ' – במדבר יז, כג – בהמשך מתופפות הנשים, שמחות, אוכלות מיני תרגימה ותמרים, שקדים וקליות ושותות תה. במעמד זה נוכח החתן לראשונה.

אירוע דומה בשם ׳אתסייר׳ נערך בקהילות הצפון, ויש שביום ה׳תסייר׳ עושים סעודה משפחתית רחבה, אבל ענידת תכשיט הנחש אינה ידועה.

[1]          על פי ראיונות וראה גם יעקב לסרי, השירה היהודית עממית במרוקו, תל אביב תשמ״ז, עמי 30.

[1]          השווה אליהו ביטון, נתיבות המערב, ירושלים תשנ״ח, עמי 129, סעיף יד, והשווה מנהגים דומים גם באשכנז ראה טעמי המנהגים, ירושלים תשי״ז, רמז תתקנ״ג-תתקנ״ד, עמי תו יטעם לזריקת זרעונים לפני הכלה וחטים לפני החתן כסימן לפריה ורביה׳ וראה הנשואין כהלכתם יב, נא.

שבת שנייה — ׳שבת לגטא׳(־פשטידת ביצים)

שבת זו, השנייה בסדרת ארבע שבתות הכלולות, קרויה ׳שבת לגטא׳ (שבת של פשטידה) על שם התפריט המרכזי בסעודת היום הידוע בשם ׳לגטא׳, סוג של מאפה תנור משובח בצורת פשטידה ממולאת העשויה מביצים טרופות ורצועות דקות של בשר להחזיק את נפח המילוי. בשבת זו עורכים הורי החתן שתי סעודות: סעודה ראשונה מצומצמת בלילה לחוג המשפחה וסעודה חגיגית גדולה ביום, ואליה מזמינים את משפחת הכלה ואת קרובי החתן, מכריו, רעיו ושושביניו הקרויים ׳לוּזַאיְיר׳.

הסעודה מלווה בפיוטים ושירים עממיים. שבת בשם זה אינה ידועה בשאר קהילות תאפילאלת בצפון ובמערב, אבל עשיית פשטידת ביצים, נוהגת בהן ביום חול באירוע הקרוי ׳זבוד לואדי (היציאה לנהר), או אף בשבת כלה, כפי שיתואר בסוף הפרק.

הערות המחבר : ׳לגטא׳ — משורש ערבי גטא (ג רפויה) – غطى – שפירושו כסה, ראה מילון ערבי, שורש גטא

לוּזַאיְיר׳. ראה מילון ערבי ערך וזיר. כאן במשמע של שושבינים. وزراء

צדיקי מרוקו ונפלאותיהם – יששכר בן עמי

 

%d7%a6%d7%93%d7%99%d7%a7%d7%99-%d7%9e%d7%a8%d7%95%d7%a7%d7%95-%d7%95%d7%a0%d7%a4%d7%9c%d7%90%d7%95%d7%aa%d7%99%d7%94%d7%9dשנה אחת היינו שם. אחי היה גר שם באיזור כי היה לו מכרה של מלח. היה לו איזה כלב קוראים לו מדור. כשהיינו הולכים להילולה, היינו פותחים את ספר התורה. הכלב הזה היה נעמד על שתי רגליו עד שגומרים, ואחר-כך היה הולך. אני שמתי לב לדבר. אני רואה את הפלא הזה במשך עשר שנים. ערב פסח אחד, אמרתי לאשתי שנלך לחגוג שם את החג. אז הלכנו לשם. כשקראנו את ההגדה גם הוא היה שומע ומקשיב. אמרתי להם: אם הכלב הזה ימות בחג, אז יש בו איזה נשמה והתגלגלה בו. אם לא, אז זה לא נכון. בחול המועד, היה שטפון שם במקום והוא מת. אשת אחי שמה לו תכריכים וסידרה אותו וקברה אותו. אז אמרתי לאשתי, הנה זה מה וזכינו בזה שבאנו לכאן.

בשנת 1939 נסעתי לחכם. ובא אתי איזה בחור בשם יצחק ועקנין. והוא רצה לחזור ביום שבת. אמרתי לו: למה לך לחזור? קח את הכרטיס שלי ליום שני. אך הוא לא רצה. הוא נסע בשבת והיתה תאונה והוא מת.

בשנת 1945 סללנו את הכביש. בית-הכנסת הראשון בנינו ב-1932 אבל הוא נפל, ואחר־כך בנינו במשך שנתיים. היה מוסלמי שהיה מקשט אותו. שנה אחת היינו רוקדים עם ספר תורה, והיה למטה החצר של ר׳ דוד דהאן מדמנאת. ישנו בו איזה עשרה אנשים, נשים וילדים. הגג התמוטט על הילדים ואף אחד לא נפגע. הגג היה מעץ וטיט. היו חדרים למטה ולמעלה בית-הכנסת עם מרפסת.

יום אחד בשנת 1943 היה אחד בשם פינטו. בא עם בחורה. אכלו עז שמן וירדו לנחל כדי להתרחץ. הוא עלה משם והתחיל לשתות מחייא והוא מת שם. הוא עשה דברים רעים שם בתוך הנחל. קברנו אותו שם.

בר׳ דוד דראע הלוי היו שני דברים חשובים שראיתי אותם בעיניים שלי. הלכנו ששה בחורים, רק בחורים רווקים והשתתפנו בכל ההוצאות. אני, שלמה בלולו, אברהם ועקנין, יפרח, מסעוד ובן-מוחה. כולם עכשיו בארץ. הגענו לרב בדמנאת. קנינו כבש מיהודי אחד מהכפר תידילי שנמצא ליד הקדוש. הבאנו את הכבש וקשרנו אותו בחבל וישבנו לשחק, לאכול ולשתות. בלילה נקרע החבל והכבש ברח ישר לעיר שלו, איזה שנים עשר ק״מ מהקדוש. בבוקר בא היהודי והביא את הכבש על הפרדה שלו. קוראים לו מימון בן-רקיה. הוא הביא לנו אותו. כשנכנסנו לצדיק, הדלקנו נרות וישבנו קצת. אני מסתכל והמים על הקבר מתחילים לצאת כמו מעיין. מים! מים! מים! מתחיל לשים יד שלי ככה וזה קר. והבחורות מתחילות לעשות יו יו יו יו ומתחילים להגיד: הצדיק נמצא! הנה תראו! הסתכלו! באה בחורה אחת. רק היא נכנסה והמים הפסיקו בדיוק על הקבר, כמו שעולים מן המעיין וככה בצורת של מים. שאלנו על הבחורה, אמרו שהיא בחורה לא כל כך טובה. היא נכנסה והמים הפסיקו. ויש יהודי אחד קוראים לו יצחק אלענקרי. היה משותק. הולך ושותה ארבעה חמישה בקבוקי עראק ולא קורה לו כלום. הוא צועק: באבא לוי! ולוקח עראק ושותה אותו ככה מהבקבוק. ומתי שהוא צועק ״ויוה באבא לוי״ אין לו שום פחד ולא קורה לו כלום. ועראק הוא שותה אז כמו מים. אמרו שר׳ דוד בא מירושלים לעשות נדבה. והוא עבר מדמנאת כדי ללכת לתידילי ושמה קוראים לו דראע. יש שם הר שקוראים לו דראע. הוא נפטר במקום הזה וקוראים לו ר׳ דוד דראע הלוי.

מספרים שהיה שם מוסלמי, שריף שאמר ליהודים: למה אתם כל כך מהללים את הקדוש הזה, האם הוא יחיד בעולמן מה כל הרעש הזה? הם המוסלמים, קוראים לו הצדיק. פתאום התחיל השריף הזה להשתין. שתן נוזל ממנו כל הזמן. איפה שהוא נמצא משתין. הוא היה שריף גדול. הלך ליהודי דמנאת והתחנן שיבקשו רחמים עליו. הוא הביא פר שחור, שק סולת, עשרים ק״ג שמן. היהודים שחטו את הפר, עשו סעודה וביקשו רחמים על השריף הזה, ולמחרת הבריא השריף, ולכן אנו מאחרים זמן השחיטה שלנו, עד שיישחט הפר השחור של השריף. כל שנה שחטנו את הפר של השריף ואחריו אנחנו שוחטים. הוא היה מקדים לבוא, כי פחד על עצמו שמא יאחר את המועד. כך גזרו עליו לעשות כל שנה.

קהילה קרועה – ירון צור

%d7%a7%d7%94%d7%9c%d7%94-%d7%a7%d7%a8%d7%95%d7%a2%d7%94

אשר ליהודים, דומה שגישתם כלפי המח׳זן היתה דומה. מיעוטים מסוגם תלויים מבחינת ביטחונם תלות גמורה בשלטון, והם נוטים להישען עליו ולנסות לטוות עמו קשרים מיוחדים. יתרה מזו, דומה שמלכי מרוקו, שפתחו את שערי ארצם לפני מגורשי ספרד זכו להכרת־תודה על כך ולציון חיובי בזיכרון היהודי הקולקטיבי. אך, כאמור, בעולם רוחני ששלטה בו הדת היה מקום מוגבל בלבד לרגשות נאמנות ושיתוף עמוקים ובני קיימא בין בני דתות שונות. והרי גם לסולטאן, כמו שאר המוסלמים, לא היה בן־ברית. לממלכתו, מרוקו, או ״ארץ למערב״ (אל־מגרב) התייחסו לעתים קרובות בחיבוריהם במחוז מגוריהם; לממלכה השריפית היתה בעיניהם תופעה מוחשית הקשורה לזהותם, אך הארץ לא היתה ארצה של קהילייתם הדתית, אלא של בני הקהילייה המוסלמית, המתחרה וה״אחרת״. מלכות יהודה וארץ־ישראל שבדמיון הדתי עוררו רגשות עמוקים יותר, והיו קשורים לתודעת זהותם העצמית יותר ממולדתם הריאלית. הדבר משתקף לא רק מן הפרקטיקה הדתית, שכללה אזכור יומיומי של ציד. אלא גם ממאות יצירות דתיות ופיוטים שנכתבו לאורך הדורות.

מצד הקשר לבית־המלוכה היתה ליהודים תודעת שייכות למסגרת טריטוריאלית נרחבת, שגבולותיה מתוחמים באזור שלטונו של הסולטאן, אך ספק אם תודעה זו נשענה גם על הקשר בין הקהילות לבין עצמן. לפני בוא הצרפתים לא היה במרוקו ארגון על־קהילתי ודומה כי לא היתה ליהודי מרוקו תודעה קהילתית־עדתית אחידה. עדות מעניינת בנושא זה עולה מתוך דברים שכתב על יהודי קזבלנקה מואיז נהון, המנהל הראשון של בית־הספר שהקימה כי״ח בעיר בשלהי המאה התשע־עשרה:

הקהילה של קזבלנקה מונה יותר מ־5,000 נפש. זו אוכלוסייה חרוצה, הכוללת אנשים בעלי רוח עירנית ביותר (esprits très éveillés). אסונה הוא, שהיא מורכבת ממושבות של אנשים הבאים מכל קצותיה של מרוקו. לצד גרעין קטן של בני המקום, פעילות הקבוצה של רבאט, הגדולה ביותר, הקבוצה של תטואן, של טנג׳יר, של ערי החוף; לבסוף הזרם המתגבר כל העת של פועלים או קבצנים עטויי סחבות היוצאים מן הקסבות של פנים הארץ. ריכוזים שונים אלו היוצרים כתות (castes) סגורות, מתייחסים אחד לשני כאל מינים (hérétiques), כמעט אינם מתערבבים אלה באלה באמצעות נישואים וכמעט אינם מבינים אלה את אלה, כל־כך חריף הניגוד ביניהם.

מן הדברים עולה כי חשיבותה של קהילת המוצא בתוך מרוקו היתה רבה בקביעת זהותו של היהודי. המהגר היהודי לקזבלנקה הגדיר את עצמו, והוגדר על־ידי הזולת, לפי קהילתו המקומית שבאחת מפינותיה של הארץ. זהות זו קבעה מניה וביה גבולות בינו לבין יהודים יוצאי נקודות יישוב אחרות. יתרה מזו, מתברר כי מעבר לזיהוי עם הקהילה המקומית, הפרידו מאפיינים אחרים, עדתיים ותרבותיים, בין המהגרים השונים. כך, למשל, חרף מתיחות בין בני תטואן לבני טנג׳יר היה מעין חיץ עדתי בינם לבין שאר הקהילות, שהתבסס על ייחוד במורשת העדתית ובהיסטוריה התרבותית של קהילות אלה. מגורשי ספרד התפזרו כמעט בכל רחבי מרוקו, אך ברצועה צרה בצפון הארץ, סביב הקהילות הללו, נשמרה לא רק תודעת ייחוס למגורשים אלא תרבות יהודית ספרדית חיה, שפה ספרדית־יהודית, חכיתיה, ותודעת שייכות קיבוצית לעדה מיוחדת. ריכוזים אחרים של מגורשים, כמו למשל בפאס או במכנאס, עברו תהליכי השתערבות ולא שמרו זה דורות רבים על מסגרת עדתית נפרדת מזו של ה״תושבים״ שישבו במקומותיהם קודם הגירוש. המהגרים מטנג׳יר ומתטואן ייצגו אפוא את היסוד העדתי הספרדי החי של יהדות מרוקו. מלבד זאת הם ניצבו בחוד החנית של תהליך המודרניזציה והשפעת הלאומיות בקרב יהודי הארץ, כפי שנראה בהמשך, וכך נוספו אפוא חיזוקים מודרניים למורשת ההפרדה העדתית הישנה.

המהגרים היהודים שבאו לקזבלנקה מן הערים שבאזוריה האחרים של מרוקו, בעיקר יוצאי רבאט, אך גם יוצאי כמה ערי חוף אחרות וכן יוצאי ערי פנים הארץ, השתייכו, אם נרצה, לעדה אחרת. על אף שגם הם בחלקם ראו עצמם צאצאים למגורשי ספרד ונהגו לפי נוסח ספרד – הם דיברו ערבית בלבד. בעיני עצמם הם היו אולי יוצאי ספרד דוברי ערבית, אך בעיני ה״ספרדים״ הם היו פוראסטרוס (זרים) או ״יהודים ערבים״, אחים ליוצאי ערים שלא נהגו בדרך־כלל כמנהג ספרד, אלא כמנהג ה״תושבים״, כגון יהודי מראכש, מוגאדור וסאפי. אלה ואלה, אגב, כינו אז בקזבלנקה את יוצאי תטואן וטנג׳יר ״רומים״(נוצרים בערבית).

קבוצה נבדלת ניתן לראות ב״שלוחים״, יוצאי האזורים הכפריים של פנים הארץ. רבים מן הכפריים הללו נחשבו, לפחות בעיני אחרים, כצאצאי היהודים הברברים. זיהוי זה נשען גם הוא, כמו במקרה של היהודים ה״ספרדים״ וה״ערבים״, על הלשון שדיברו היהודים הללו. לשונם העיקרית של חלק מהם היתה הברברית ולא הערבית, וסביר שמנהגיהם הדתיים ונוסח תפילתם היו שונים מאלה של ה״ספרדים״ וה״יהודים הערבים״ תושבי הערים. השלוחים היו הקבוצה המקומית הנחותה ביותר בקזבלנקה מבחינה כלכלית, ואנשיה התרכזו בחלק הדל ביותר של המלאח, שכונה הבחירה. כך שלזהות התרבותית־האתנית המיוחדת הצטרף פער כלכלי־חברתי ואקולוגי שבוודאי העצים את תודעת השוני.

הנה כי כן, יחידת הזהות הבסיסית של יהודי מרוקו הטרומ־קולוניאלית היתה הקהילה היהודית המקומית. לצדה היתה ליהודים גם תודעת זהות על־קהילתית משני סוגים שונים בעלי מעמד שונה: הראשון, העליון, היה הזיקה לשאר אחיהם לדת ברחבי העולם; השני, המחייב פחות מבחינה רוחנית, היה השייכות לפטרונם המוסלמי, הסולטאן, ולממלכתו.

מפטיר והפטרה פרשת נח בנוסח יהודי מרוקו

מפטיר והפטרה פרשת נח בנוסח יהודי מרוקו

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 122 מנויים נוספים

נובמבר 2016
א ב ג ד ה ו ש
« אוק   דצמ »
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930  

רשימת הנושאים באתר