מורשת יהדות מרוקו

סידי מחמד בן יוסוף(1961-1910)

מוכר כמחמד החמישי, מלך מרוקו בשנים 1961-1927. למרות ניסיונו המדיני הדל גילה חוש מדיני מפותח שסייע לו לקדם את ארצו לעצמאות מלאה בשנת 1956. מחמד החמישי הניח את היסודות למרוקו המודרנית. היהודים ראו בו מנהיג קשוב לבעיותיהם ומגעם.

ב־11 בינואר 1944 הגישו לסולטאן חמישים חברי מפלגת אלאסתקלאל, אשר נוסדה זמן מה קודם לכן בידי עלאל אלפאסי ואחמד בלפראג׳, עצומה. לראשונה הם ביקשו את עצמאותה של מרוקו, ״בשלמותה הלאומית בחסות הוד מלכותו סידי מחמד בן יוסף״. בעצומה זו הכריזה המפלגה, אשר חרטה על דגלה את ה״זיקה לאסלאם, לשפה הערבית ונאמנות למלוכה״, גם על רצונה בכינון ״מלוכה דמוקרטית וחוקתית, אשר תבטיח לכל אחד את החרות הדמוקרטית והאישית ובין היתר את חופש האמונה״.

כך החל מאבקה של מרוקו לעצמאות. ל״יריית פתיחה״ זו של אלאסתקלאל הגיב הנציב העליון במעצר מנהיגי המפלגה במרוקו, ובהפעלת לחצים כבדים על הסולטאן שיסיר את תמיכתו מהתנועה הלאומית. צעדיו עוררו הפגנות אלימות במקומות רבים, שדוכאו ביד קשה בידי המשטרה והצבא הצרפתיים, וגרמו עשרות הרוגים בפאס ובקזבלנקה לבדן.

הסולטאן, שזועזע עמוקות מן ההתפרצויות הללו, אשר הצבא והמשטרה הצרפתיים נטלו בהן חלק, לא הסתיר את אהדתו ללאומנים. וכך השמיט בכוונה, בנאום שנשא בשנת 1947 בטנג׳יר, את השבח המסורתי למפעל הצרפתי במרוקו, הרחיב את הדיבור על זהותה הערבית המוסלמית של מרוקו ובירך על הקמת הליגה הערבית.

בעקבות עלבון צורב זה מינתה צרפת לנציב עליון את המרשל אלפונס ז׳ואן, שנודע במדיניותו התקיפה, אך גם הוא לא הביא לשיפור המצב. אדרבה, פעולותיו וחוסר תבונתו השפיעו על הידרדרות המצב, והמשבר בין הסולטאן לבין הממשל הצרפתי הפך לעימות גלוי.

ב־8 בדצמבר 1953 פיזרו השלטונות את אלאסתקלאל ואסרו את מנהיגיה. תשעה חודשים לאחר מכן, ב־20 באוגוסט 1954, הוגלה הסולטאן מחמד בן יוסוף למדגסקר, בהתאם לתכנית אשר הצרפתים הגו במשך חודשים, בשיתופו של הג־לאוי(ראש שבט, מעין מושל אזור) של מראכש, ושל מחמד בן עֻרפה, הסולטאן הממונה החדש.

הצהרת הסולטאן מחמד החמישי, 23 במאי 1948

לעמנו הנדיב!

מתוקף השליחות שהאל הבל יבול הפקיד בידען לשמור על האינטרסים שלכם,אנו מפנים אליכם את המסר הנוכחי בדי שתכבדו ותשמרו את תוכנו. זה כמה ימים שפרצה המלחמה בפלשתין, ארץ קדושה, לאחר שהערבים נואשו מלשכנע את הציונים לוותר על הרעיון להשתלט על הארץ הזו ולגרש ממנה את תושביה, המדינות ההברות בליגה הערבית מצאו עצמן מחויבות לפלוש לפלשתין הקדושה כדי להגן על תושביה ולמגר את התוקפנות הבלתי מוצדקת של הציונים. באשר לנו, בהצהירנו שאנו תומכים בלב ונפש בשליטי ערב ובראשי הממשלות שלהם, כפי שהודענו להם, אנו מאשרים את הצהרתם במלואה לאמור שאין בכוונת הערבים להרע ליהודים וכי אין הערבים רואים בהם אויבים. מטרתם היחידה היא להגן על ׳הקבלה הראשונה׳ של האםלאם [ירושלים] ולהשיב על כנו את השלום והצדק לארץ הקודש תוך שמירה על המועד שהוענק דרך קבע ליהודים מאז הכיבוש המוסלמי. מסיבה זו אנו מצווים לנתינינו המוסלמים שלא להיגרר להסתה בעקבות מעשיהם של היהודים כנגד אחיהם הערביים בפלשתין. ולא לבצע מעשה כל שהוא העלול לשבש את הסדר ובטחון הציבור. הם צריכים לדעת בי יהודי מרוקו, שהשתקעו לפני מאות שנים בארץ הזאת שהעניקה להם את חסותה, ונהגה בהם כמארחת מסבירת פנים, ושהעידו על תמיכתם ללא סייג בכס המלכות המרוקאי, שונים הם מהיהודים העקורים שפנו מכל קצות תבל לעבר פלשתין בכוונה להשתלט עליה שלא בצדק ובשרירות לב. אנו מצווים גם לנתיננו היהודים שלא לשכוח שהם מרוקאים אשר חיים תחת חסותנו וכי בהזדמנויות שונות זכו להגנה הטובה ביותר מצדנו על האינטרסים והזכויות שלהם. לפיכך הם צריכים להימנע מכל מעשה שיש בו כדי לתמוך בתוקפנות הציונית או להפגין סולידריות כלפיהם. משום שבכך הם יפגעו בזכויות המיוחדות המוענקות להם כשם שיפגעו באזרחותם המרוקאית. אנו סמוכים ובטוחים שאתם, המרוקאים כולכם, ללא יוצא מן הכלל, תיענו בחיוב לקריאתנו זו כך שהסדר הציבורי במולדת היקרה שלנו יכובד ויישמר. מ׳ ייתן שאלוהים ידאג לשמור על גורלנו וגורלם. הוא המורה הטוב ביותר ומה טוב הוא במגן.

ח' סעדון,'"המרכיב הפלשתיני' בהתפרצויות אלימות בין יהודים לבין מוסלמים בארצות האסלאם",פעמים, 63 (תשנ"ה),עמי

119-118.

למאמר המלא, נא להקליק על הנושא כאן

2. הלשון

הלשון קובעת עולם של מושגים ודימויים, מאפשרת תקשורת ומשפיעה גל גבולות המחשבה. אנשים המשתמשים באופן חופשי וקבוע באותה לשון שותפים, בדרך כלל, לאותה תרבות. עד למאה ה־19 השתמשו רוב יהודי ארצות האסלאם וכל היהודים בארצות ערב בלשון ששימשה את שכניהם המוסלמים. ברוב ארצות ערב דיברו ערבית, באיראן דיברו פרסית, במרכז אסיה בוכרית ואוזבקית ועוד כיוצא באלה, והיו מקומות שבהם דיברו יהודים בשפות אחרות – כמו כורדית וברברית. רוב היהודים שחיו בארצות האסלאם היו אפוא שותפים, באופן הבסיסי ביותר, לתרבות של שכניהם. בדורות הקודמים דיברו רק יהודים מעטים, בעיקר יהודי תורכיה, בשפת הלדינו (ספרדית־יהודית), שהייתה שונה לחלוטין מזו ששימשה את הסביבה המוסלמית. דרך אגב, דווקא מעטים אלה דמו לרוב היהודים האשכנזים שלפני תקופת התמורות: יהודי מזרח אירופה

השתמשו ביידיש בשעה שסביבתם דיברה בדרך כלל בלשונות סלביות. המושגים והדימויים שקבעה הלשון היו אפוא משותפים לרוב יהודי ארצות האסלאם ולבני סביבתם. מאליו ברור שלא היו קשיי תקשורת שהפרידו ביו היהודים לאוכלוסייה העיקרית בארצות אלה.

יהודי תוניס דיברו ערבית, אך החיים במרחב הנפרד של אלחארה עודדו גיוון לשוני. היה זה אך טבעי שלתוך הלשון הערבית המדוברת בפי היהודים יחדרו מילים וביטויים מלשונות אחרות ששימשו אותם, כמו העברית והאיטלקית. כך נולד להג יהודי מיוחד, ערבית־יהודית. הערבית־היהודית שימשה את יהודי תוניס לא רק לדיבור, אלא גם הייתה בסיס לתרבות יהודית מקומית שלמה. רבנים דרשו בה בפני הציבור בבתי הכנסת, מספרים עממיים השמיעו בה את עלילותיהם, זמרים שרו בה, ועוד. כאשר כתבו בערבית־יהודית, השתמשו באותיות עבריות.

הערבית־היהודית לא הייתה מיוחדת לתוניס; בכל הקהילות היהודיות שבארצות ערב נוצרו להגים ערביים המיוחדים ליהודים המקומיים. היהודים שוחחו בערבית המקומית עם שכניהם המוסלמים, אך דיברו בלהג היהודי השונה בינם לבין עצמם. נוסע יהודי בתימן התרשם מאוד מתופעה זו, וכתב: ״מעולם לא ראיתי מחזה כה עליז כמו מפגשיהם של יהודי הג׳אוף (אזור מדברי בתימן); כאשר הם מבקשים ללעוג לערבים, הם מקפידים לדבר בעגה מיוחדת, מהולה בביטויים עבריים, זרים לאוזנם של המוסלמים״. בנוסף לכך, הערבית־היהודית לא הייתה נגישה למוסלמים משום שהייתה כתובה, כאמור, באותיות עבריות. שום מוסלמי לא ידע, כמובן, לקרוא אותיות אלה, ומנגד בודדים היו היהודים שידעו קרוא וכתוב בערבית.

הגישה לתרבות הגבוהה, תרבות הכתב והספר, היתה פחות או יותר חסומה בפני מי שלא היו מאמיני הדת. אך תופעה זו לא הייתה שרירה וקיימת מאז ומתמיד. בעבר הרחוק נטלה הצמרת היהודית בתוניסיה חלק פעיל בתרבות הערבית הגבוהה. העיר החשובה באזור בשלהי האלף הראשון לספירה הייתה קירואן דווקא, ולא תוניס, ובה שגשגה עילית אינטלקטואלית יהודית שיצירתה הייתה רובה בערבית. בין הבולטים באנשיה היו הרופא והפילוסוף יצחק ישראלי ותלמידו דונש בן תמים (המאות ה־9-ה־10 לספירה), ששלח ידו גם בדקדוק ערבי ובאסטרולוגיה. קירואן נהרסה במאה ה־ 11, וכך בא הקץ על פריחה זו באזורה של תוניסיה. ואולם במקומות אחרים בארצות האסלאם היא נמשכה שנים רבות לאחר מכן, והגיעה לשיאה בספרד המוסלמית. הרמב״ם, גדול  היוצרים היהודים בימי הביניים (נולד בספרד, 1135, נפטר במצרים, 1204, חיבר חלקים חשובים מכתביו בערבית, אם כי באותיות עבריות. רק למן במאה ה־ 14 הלכה והשתלטה ההסתגרות ברמת התרבות הגבוהה, אך השותפות בלשון נמשכה בחיי היומיום.

מפיך לאל עליון! רכונו של עולם! אמן כן יהי רצון, אמרה סבתי בהתרגשות

איני שואל אותך יותר, אמר ופנה אלי, ראשית יש לך מורה מעולה ושנית ושנית שנאמר בסנהדרין ירושלמי: בשעה שדברי תורה יוצאין מפי בעליהן כתיקונן הן עריבין לשומעיה ומתשובותיך נראה שמשנתך שגורה בפיך. ירבו כמותך בישראל.

לימים נהייתי מעורה בארגון הנוער הציוני של העיר והתכוננו להיות הראשונים במאבק עלייה ב׳ מצפון אפריקה כדי להפגין את אחדותנו עם שארית הפליטה מאירופה ולהראות לאנגליה ולעולם שארץ־ישראל היא הארץ היחידה שאליה שואפים כל היהודים, ושרק שם אנו מוכנים להקים את ביתנו הלאומי. הורי התנגדו לפעילות^, כיוון שראו במאבק נגד הבריטים ונגד הערבים סכנה לחיי והזעיקו את חביבי אליהו לבוא לעזרתם. הוא חיכה עד שיום אחד באתי לבקר בביתו. הוא קיבל אותי בחמימות ובזרועות פתוחות כדרכו בקודש. מתוך שיחתנו על דברי תורה, היטה אותי לכיוון גאולתם של ישראל וביאת המשיח. הוא הקשה על מעשי ואני תירצתי וכך הלכנו ושוחחנו שעה ארוכה.

• אם ה׳ לא יבנה בית שווא עמלוּ בוניו בו, אמר.
• אני מסכים איתך, עניתי, לא בבניית בית עסקינן. אנחנו עולים לירושלים של העולם הזה ולא של העולם הבא. אנו עולים ליישב את הארץ כמו שנאמר: וישבתם בה. והלא ישיבת ארץ־ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה. ובכן די לנו מצידוק הגלות. הסימנים מעידים שעת לעשות לה, משום שירדנו למדרגה התחתונה, הצרות תוכפות עלינו, שליש מעמנו נחרב ונשרף, זהו דור שכולו חייב, מלכויות מתגרות אלו באלו, האמת נעדרת ונתייאשנו מן הגאולה…
• חס ושלום, הפסיקני ואמר, נכונים הסימנים שהזכרת ושהובאו במסכתות סוטה וסנהדרין, אבל נאמר גם כן שהגאולה אינה באה בבת אחת אלא קמעא, קמעא, והמשיח יבוא בהיסח הדעת ואפילו אם יתמהמה, חכה לו כי בוא יבוא לא יאחר.
• רבי יהושע בן לוי במסכת סנהדרין הקשה על הפסוק בישעיה ״בעתה אחישנה״ וענה: אם בני ישראל זכו, אחיש את הגאולה, אם לא זכו, בעתה, כלומר יחכו עד בוא עת הגאולה. עדיין לא זכינו ומי יודע מתי זה ״בעתה״ ועמנו הולך וכלה­
• היום אם בקולו תשמעו! אמר.

איך זה לא שמענו בקולו? דורות על דורות התענינו, נתייסרנו, ואבותינו מתו על קידוש השם, שמרו על התורה ונתנו את נפשם עליה. איך נאמר בפסחים ? יודע הקדוש ברוך הוא בישראל שאין יכולים לקבל גזרות של עשו ושל ישמעאל, עמד והגלה אותם לבבל, והרי אנו גלינו לגלות ישמעאל ועמדנו בגזרות ובכן עד מתי? אמרתי בהתרגשות.

• אשרי כל חוכי לו! ענה.
• אם אין אני לי מי לי? עמדתי בשלי.
• אם ישראל עושים תשובה נגאלים, אמר.
• אנחנו ככבשה בין זאבים! נטחנים ונדרסים וסובלים ייסורים בגלל דבקותנו בדת ה׳.

לא רק אנחנו בגלות! גם השכינה בגלות. גאולתנו תבוא כשנגאל בצדקותינו את ניצוצות השכינה השבויים בידי כוחות הסטרא אחרא י ידעתי שעכשיו עבר לקבלה ועניתי:

• אני מדבר על גאולתנו אנו.

אין הגאולה שלמה בלי גאולת האלוהות עצמה, אמר. אתחלתא דגאולה היא גאולה ארצית ונשאיר הגאולה השמימית של ההוויה כולה לעתיד לבוא.

• ותשאיר ניצוצות האלוהות בגלות? שאל.

אין מקום וזמן בגאולה. גאולתנו הנצחית תתחיל עם ישיבתנו בארץ־ ישראל וקיום המצוות שעל ידם אנו מקדשים את הטוב והישר שבאדם עלי אדמות! עניתי.

אתה חוזר לדחיקת הקץ! אמר.

אנחנו עוסקים בגאולה ולא בגואל. איני אץ בגואל, אבל אני רוצה להתדיין עם הקב״ה. אני טוען כמשה בשעתו בפרשת שלח־לך, ״מבלתי יכולת ה׳ להביא את העם הזה אל הארץ אשר נשבע להם וישחטם במדבר״, אנחנו לא במדבר סיני אלא במדבר ישמעאל. אבותינו עמדו בניסיון ולמרות ייסוריהם הגדולים בידי ישמעאל במשך דורות, דבקו בדת אלוהיהם בזמן שהיו יכולים לגאול את עצמם על ידי הצטרפותם לדת מעניהם. מה ההבדל, שנתענה פה או שם? אבל לפחות על ידי צעדנו זה נפגין בפני בורא עולם והאנושות כולה שלא שכחנו את ארץ אבותינו. ולא יזיק אם על ידי צעדנו זה נזכיר לה׳, שהוא אל רחום וחנון, שהגיעו מים עד נפש. באשר לניצוצות האלוהות שבגלות, אין בכוחנו להתרומם ולהתעלות למידת השלמות כאן כדי לשמש דוגמה ומופת לעמים סביבנו. הם רואים בסבלנו סימן של חולשה ושל לית־ברירה. אבל אם נקים את מדינתנו ונהיה עצמאיים, יהיה בכוחנו לשמש אור לגויים כעם נקי כפיים ובר לבב. וזו תהיה התחלת תיקון עולם במלכות שדי, מציון תצא תורה ודבר ה׳ מירושלים ויקוים: ״והלכו גויים לאורך ומלכים לנוגה זרחך״ ואז נהיה לגאון עולם משוש דור ודור. והיה ה׳ לאור עולם ואלוהינו לתפארת… המשכנו בשיחה זו עד שאמר לי:

— נתת שמחה בלבי, בני, וגברת עלי ברצונך זה. לך בכוחך זה ויהי אלוהים עמך!