ארכיון יומי: 5 בנובמבר 2016


דמויות נועזות וחדשניות בקרב חכמי המערב – המגרב – משה בר-אשר

%d7%94%d7%aa%d7%97%d7%93%d7%a9%d7%95%d7%aa-%d7%95%d7%9e%d7%a1%d7%95%d7%a8%d7%aa

י. אי אפשר לחתום את העיסוק במשנתו הרוחנית של רבי רפאל בלי שניתן דעתנו גם לעמדתו כלפי מדרשי חז״ל. אך נקדים ונעיר: הבנתם של מדרשי חז״ל מעסיקה את חכמי ישראל בכל הדורות. כבר חז״ל עצמם טבעו את הלשונות ״גוזמא״ ו״דברי הבאי״. במאמר מצוין עמד על הדברים בהרחבה ובהעמקה הפרופ׳ מ״ד הר. הוא היטיב להדגיש שחז״ל עצמם לא ראו באגדה אמת היסטורית, אמת מחייבת מסוג ההלכה, אלא אמת אתית־דידקטית או אמנותית־פיוטית. הדבר נידון בהרחבה בידי חכמי ימי הביניים, וראשונים להם הגאונים. נזכיר, למשל, מה שאמר רבי סעדיה גאון: ״סדר עולם שבו נמצא מאמר ר׳ יוסי בכ״ה באלול נברא העולם״, זו היא אגדה ואין סומכין על דברי אגדה. וכן נזכר באוצר הגאונים שרס״ג ורבי האי גאון אמרו: ״אין סומכין ואין מביאין ראיה מכל דברי אגדה ואין מקשין מדברי אגדה.״ וכן כותב בפירוש רה״ג: ״דברי אגדה לא כשמועה הם אלא כל אחד דורש מה שעלה על לבו, כגון 'אפשר׳ ׳ויש לומר׳ ׳לא דבר התוך׳, לפיכך אין סומכים עליהם.״

עמדה ביקורתית על האגדה מצויה גם בדברי רבינו חננאל והרמב״ם ובדברי רבי אברהם בן הרמב״ם. הרמב״ן אף העז לומר ש״יש אגדות שאינן אמת״. אבל לא זו היתה דעתם של חכמים באשכנז עד הדורות האחרונים ממש. וידועה דעתו של ה״חזון איש״, שמי שאינו מאמין בדברי אגדת חז״ל או מפקיע אותם מפשוטם, פסול לעדות ואין לאכול משחיטתו.

יא. רבי רפאל בירדוגו וחכמים אחרים התמידו בגישה הביקורתית כלפי האגדה ושללו כל הבנה של דברי המדרש כפשוטם, כאמת מחייבת. והרי שתי דוגמות מני רבות:

בבלי ברכות ד ע״ב:

אמר רבי אלעזר אמר רבי אבינא: ״כל האומר ׳תהילה לדוד׳[תהלים מזמור קמה] בכל יום שלוש פעמים, מובטח לו שהוא בן העולם הבא.״ מאי טעמא? [מדוע דווקא מזמור זה?] אילימא משום דאתיא באל״ף בי״ת [אם נאמר משום שהמזמור כתוב באל״ף בי״ת], נימא [עדיף שנאמר] ״אשרי תמימי דרך״ [תהלים מזמור קיט] דאתיא בתמניא אפין [מזמור שיש בו שמונה פעמים פסוקים באל״ף בי״ת], אלא [אנו מעדיפים את מזמור קמה] דאית בה [שיש בו, כלומר הפסוק] ״פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון״ [פסוק המדבר על מתן מזון בידי ה׳ לכל הנבראים[. [אם כך] נימא [נאמר] הלל הגדול [תהלים מזמור קלז] דכתיב בה ״נותן לחם לכל בשר״ [עניין מתן המזון מפורש יותר בפסוק זה]. אלא [אנו קוראים תהלים קמה ״תהילה לדוד״], משום דאית ביה תרתי [שיש בו שני עניינים: (א) כתוב באל״ף בי״ת; (ב) ויש בו עניין מתן המזון לכל חי].

מעיר על כך רבי רפאל בירדוגו:

תימה גדולה על שכר גדול על מצוה קלה, ומי אמר לו זה? ומי עלה שמים והגיד לו?

בבלי ברכות ז ע״ב:

מנא לן דשמא גרים [שהשם שניתן לאדם גורם את כל תולדותיו לטובה או לרעה]. אמר רבי אלעזר דאמר קרא: ״לכו חזו מפעלות ה׳, אשר שם שמות בארץ״ [תהלים מו, ט], אל תקרי שמות [שממות וחורבן] אלא שמות [השמות שניתנים לאנשים].

רבי רפאל בירדוגו מעיר על זה:

תימה איך השם הבא במקרה יגרום לכל הטובה הגדולה הזו, מה שלא יסבול השכל? ויש בני אדם נקראים בשמות המלאכים והם רשעים גמורים. גם המקרא שהביא רבי אלעזר אין ממנו ריח ראיה.

הערת המחבר : הדברים שלהלן לקוחים מתצלום כתב־יד של חיבורו, רוקח מרקחת – פירוש על אגרות הש״ס, שמסר לי בטובו הפרופ׳ חיים (הנרי) טולידאנו. ליוויתי את דברי רבי רפאל בירדוגו בהערות מבארות בין סוגריים.

במאות מקומות בש״ס ראה רבי רפאל לעיין בדברי האגדה עיון רציונלי. הרבה אמירותיה נראו בעיניו תמוהות. אין ספק שהמוטיבציה העיקרית שלו בגישה זו היא החשש מפני קבלת דבריה כפשוטם, כאמת שלא ניתן לערער עליה. משום כך ניסוחיו הרבה פעמים נמרצים ותקיפים גם כלפי גדולי התנאים והאמוראים, שאמרו דברי אגדה שלא נתקבלו על דעתו. במקרה הטוב הוא ממתיק את גלולת דבריו, באומרו שכנראה מדובר בחלום שהחכם חלם, ואחר כך ראה לספרו ברבים, וכך הגיע לידינו גם בכתב. מבחינה זו יש לומר כנגד רבי רפאל שלא היה לו כל חוש ספרותי, ולא ראינו שניגש אל הטקסט בגישה פואטית־אמנותית. גם היעדר חוש הומור, המאפיין אותו מאוד, מוסיף לדמותו כאיש חמור סבר. אבל זו פרשה אחרת לחלוטין.

החתירה להשתחררות האשה היהודייה במראכש-אלישבע שטרית

אלישבע שטרית  תמונה

החתירה להשתחררות האשה היהודייה במראכש

תמורות בין השנים 1939-1901

אלישבע שטרית 

הקולוניאליזם האירופי וחשיפת החברה היהודית במרוקו לתהליכי המודרניזציה הביאו תמורות ושינויים בחיי היהודים במרוקו. מעמדה של האשה היהודייה וחתירתה להשתחררות מנורמות חברתיות, אשר התקיימו בחברה המסורתית ואשר הפלו אותה לרעה בשל מינה, היו אחד התחומים הבולטים שהושפעו מהמודרניזציה.

תהליך השתחררות הנשים במרוקו התחיל במחצית השנייה של המאה התשע־עשרה בקהילות ערי החוף: תיטואן, טנג׳יר ומוגדור, שהיו ראשונות להיחשף להשפעת המודרניות. בשלהי המאה התשע־עשרה ובראשית המאה העשרים הקיף תהליך ההשתחררות גם את ערי הבירה שבפנים הארץ, פאס ומראכש, ותחת שלטון הפרוטקטורט הצרפתי, משנת 1912 ואילך, הוא הקיף את מרבית הקהילות העירוניות של מרוקו. השינוי במעמד האשה לא התרחש אפוא בעת ובעונה אחת בכל הקהילות היהודיות. יחד עם זאת יוזמי השינוי במעמד האשה בכל הקהילות ומוביליו הראשונים היו גורמים חוץ קהילתיים ובראשם חברת ״כל ישראל חברים״(כי״ח) ומפעלה החינוכי. על אף שקצב השינוי היה שונה מקהילה לקהילה ניתן למצוא קווי דמיון בין הקהילות השונות בכל הנוגע לגורמים, לביטויים ולהשלכות שהיו להשתחררות האשה היהודייה על חיי הפרט ועל חיי הכלל.

מאמר זה ידון במאפייני הקיום של האשה היהודייה במראכש קודם חשיפתה להשפעות המודרניזציה ויבחן את התמורות שהתרחשו במעמדה בתקופת השנים שבין 1939-1901. הדיון נשען על מקורות מארכיון כי״ח בפריס, על ספרות רבנית של חכמי מראכש, על ספרי מסע של נוסעים נוצרים שביקרו בקהילה ועל עדויות בעל פה מפי בני הקהילה. ראוי לציין שעד עתה לא מצאנו מקור שנכתב בידי אשה יהודייה מבנות הקהילה. למעשה, עיקר המידע על מעמדה של האשה מצוי בדיווחים של אנשי כי׳׳ח (מנהלים, מנהלות ומורות) שחיו בקהילה בתקופה הנדונה ובעדויות של בני הקהילה ומיעוטו בספרות הרבנית ובתיאורי הנוסעים הנוצרים.

הערת המחברת : עד שנות העשרים של המאה העשרים התקיימה במראכש הקהילה היהודית הגדולה ביותר במרוקו. בערב הכיבוש הצרפתי היא מנתה מעל ל־15,000 נפש, ובשנת 1939 היא מנתה מעל ל־25,000 נפש. בכל שנות קיומה הייתה העיר על ישיבותיה הרבות מרכז רוחני־תרבותי גדול לכל מחוז הדרום. למרות זאת המקורות הפנימיים שנותרו מכתבי הרבנים דלים מאוד. יתר על כן, מרבית הכתבים שנותרו דנים בעיקר בפרשנות המקרא, בפירושים לספר הזוהר, בדיני שחיטה וכו' ואילו מספרות השו״ת — אחד המקורות המרכזיים שמהם ניתן ללמוד על חייה הפנימיים של הקהילה־ נותר מספר זעום. רבני מראכש היו מודעים לבעיית אובדן הכתבים ופיזורם. למשל, הרב רפאל מסעוד בן מוחא(1876-1781), אחד מדייניה החשובים של מראכש, הרבה להעתיק כתבי יד שמצא: ״מצאתי דבר אחד מפוזר וכדי שלא ישתכח הדבר העתקתי אותו בכאן״, בן מוחא, פרדס רימונים,ירושלים, תשל״ט, חושן משפט, סי׳ פא. ״צריך להעתיק כאן עניין אחד כדי שלא יהיה נאבד ויהיה בכאן למשמרת״, שם, סי׳ פ. או: ״ראיתי זה התקנה …ורציתי להעתיקה כדי שתהיה שמורה בידנו״. שם, סי׳ לו. אולם, למרות רגישותו של הרב לא ניצלו כתביו מהגורל הכללי של כתבי חכמי מדאכש ורובם אבדו. בשנת 1932 פרסם הרב משה זריהן, הרב הראשי של מראכש, ״קול קורא״ ליהודי מרוקו בכלל וליהודי מראכש בפרט ובו ביקש מהציבור לעזור באיסוף כתביו של הרב בן מוחא ובאיתורם כדי להביאם לדפוס: ״והכתבים הללו״, נכתב ב״קול קורא״, ״זה רבות בשנים מטולטלים ומפוזרים, על כן נבקש מאחינו היקרים שישתדלו במצווה הגדולה הזו וכל מי שיש לו מכתבי המחבר מיד יעבירם… ואפילו מי שאין לו מכתבי הרב חייב לשאול את חבריו ואת שכניו״. הכתבים שנמצאו רוכזו בספר פרדס רימונים, שהוזכר לעיל ובספר פרפראות לחכמה, ירושלים, תשמ״ד. על בעיית דלות המקורות מקהילת מרכאש ראה א׳ שטרית: הקהילה היהודית של מראכש בין השנים 1940-1880. עבודת דוקטורט, המחלקה לתולדות ישראל של אוניברסיטת בר־אילן (תשנ״ז) בהנחיית פרופ׳ שמעון שוורצפוקס.

התרבות הערבית־היהודית בספרד הנוצרית-יום טוב עסיס

התרבות הערבית־היהודית בספרד הנוצרית-יום טוב עסיספעמים 132

כאמור היהודים שעברו לחיות בשלטון נוצרי דבקו בשפה הערבית כמרכיב חשוב של תרבותם האנדלוסית. המעבר הזה התגבר במיוחד משחרבה יהדות אלאנדלוס עקב רדיפות המואחדון, וחלק הארי של היהודים דוברי הערבית מצא מקלט בממלכות ההיספניות ובראשן קסטיליה. כל החצרנים היהודים בממלכות ההיספניות עד סוף המאה השלוש עשרה ידעו ערבית, וחלקם עלה לגדולה בזכות הבקיאות בשפה הזאת. ידיעת השפה הערבית אפשרה ליהודים מוכשרים להתמנות לתפקידים בכירים בקסטיליה ובארגוניה ולשמש דיפלומטים ושגרירים בארצות מוסלמיות.

בשנת 1085 כבש מלך קסטיליה אלפונסו השישי את טולדו, ובשנת 1118 כבש מלך אראגון ונווארה את סרגוסה. עם כיבושן של שתי ערים אלה מידי המוסלמים עברו לידי הנוצרים שני מרכזי תרבות חשובים על מלומדיהם וספריותיהם, ולפני העולם הנוצרי בכלל והנוצרים בקסטיליה ובארגוניה בפרט נחשפו אוצרות מדע, ספרות והגות של העולם הערבי. מכאן ואילך החלו מלכים ומלומדים נוצרים להתעניין בהעתקת יצירות שהיו כתובות בערבית ללשונותיהם. בשלטון הנוצרי הפכה טולדו לאחד המרכזים החשובים של התרבות הערבית־היהודית. סרגוסה וערים אחרות באראגון משכו אליהן חכמים יהודים בזכות רמת הלימודים, אף בתחום השפה הערבית ותרבותה. כאמור יונה אבן ג׳נאח בא לסרגוסה לאחר תקופת נדודים שהחלה בשנת 1012, וחי בעיר עד יום מותו. הוא קיבץ שם סביבו חוג מדקדקים וכתב שם את כתביו הפילולוגיים, ואלה עוררו זעם בקרב חכמים אחדים בקהילה. כתביו הרבים מראים שמדובר במומחה בעל שיעור קומה, וודאי הותיר אחריו בסרגוסה מורשת חזקה של התרבות הערבית־היהודית. אברהם בר חייא שהה בסרגוסה זמן מה לצורך לימודיו. פטרוס אלפונסי (פדרו אלפונסו), שעד טבילתו היה שמו העברי משה ספרדי, יליד הואסקה במחצית השנייה של המאה האחת עשרה, למד בעיר הולדתו ואולי גם בסרגוסה. הוא התנצר בעקבות מגעיו עם נוצרים לאחר הכיבוש הנוצרי של עירו. נראה כי כתב את ספריו בערבית, ומכל מקום בקיאותו במקורות ערביים, במקור ובתרגום, מעידה על חשיבות הערבית באזור ועל מקומם של יהודים משכילים בפעילות התרבותית והבלשנית בשפה זו. בסרגוסה חיו ופעלו גם מנחם אבן אלפואל, לוי בן יעקב אבן אלתבאן, משה אלתקאנה, יוסף אבן חסדאי, דוד בן סעדיה ובחיי אבן פקודה. יוסף בן שלמה אלפואל מהואסקה, שנולד לקראת סוף המאה השתים עשרה והיה מהחכמים החשובים באראגון במחצית הראשונה של המאה השלוש עשרה, הצטיין בבקיאותו בשפה הערבית. אביו היה רופא ומתומכי הרמב״ם הנלהבים ודגל בשילוב הפילוסופיה ביהדות. עם נכבדי הקהילה בסרגוסה במאה השלוש עשרה נמנו האחים בחיי ושלמה אלקונסטנטיני. בזכות ידיעת השפה הערבית התלוו האחים למלך ארגוניה ג׳איימי הראשון ושימשו מתורגמנים בימי כיבוש האיים הבליאריים וולנסיה. בחיי בן משה אלקונסטנטיני היה ראשון החותמים על החרם שהוכרז על שלמה מן ההר, שפתח בשנת 1232 במערכה נגד תומכי הרמב״ם, שהיו כמובן חסידי התרבות הערבית־היהודית. במחצית הראשונה של המאה השלוש עשרה עדיין נוסחו מסמכים משפטיים־עסקיים באראגון בערבית־יהודית. על כן הזיקה לערבית הייתה מנת חלקם לא של משכילים בלבד – גם יחידי הקהילה נזקקו לערבית לענייניהם העסקיים.

ידיעת השפה הערבית בקרב המוסלמים באראגון התדלדלה במרוצת הזמן. במאה הארבע עשרה התקשו בערבית המוסלמים עצמם, במיוחד אלה שחיו בצפון הארץ. עם השתלטות הנוצרים ובריחת העילית המוסלמית המשכילה נגזר גורלה של הערבית. המוסלמים באראגון השתמשו יותר ויותר ברומנסה של אראגון, דהיינו בלשון שהחלה להתפתח מן הלטינית, והערבית נותרה שפת הפולחן בלבד. במאה הארבע עשרה – החמש עשרה נכתבו בקסטיליה חיבורים על חוקי האסלאם ומסורותיו בקסטיליאנית, ואף באזורים אחרים, כולל אראגון, נכתבו חיבורים כאלה בניבים המקומיים. כך הפכו היהודים המשכילים באראגון למומחים לשפה הערבית. במספר ערים באראגון, ובראשן סרגוסה, היו משכילים יהודים גדולי המומחים בערבית ובתרבות הערבית, ובקיאותם בערבית הייתה ידועה גם מחוץ לגבולות אראגון.

ר׳ שלמה בן אברהם בן אדרת (הרשב״א), שחי בברצלונה שבקטלוניה במחצית השנייה של המאה השלוש עשרה ובתחילת המאה הארבע עשרה, הפנה את שליחם של יהודי רומי שחיפשו תרגום עברי של פירוש המשניות לרמב״ם אל יהודי אראגון. בהקדמתו לסדר מועד ציטט המתרגם יוסף בן יצחק אלפואל את דברי הרשב״א לשליח מרומי: 'ומה לעשות לך כי הספרים אינם מצויים אצלנו, ומימינו לא הרגלנו ללמוד לשון הגר' [ערבית] ולא רגל על לשוננו, כי אם לשון הקדש נטה שפרירה בכל ארץ הצבי ולא יהל שם ערבי, ומאבותינו הקדושים לא נחלנוהו נחול, כי אין להמיר טוב ברע וקדש בחול, אבל איעצך נא עצה ושלם לעליון נדרך, ולך למלכות ארגון אולי תמצא חפצך. נראה כי מספר אנשים עסקו בתרגום פירוש המשניות לרמב״ם על פי הוראותיו של הרשב״א: יוסף בן יצחק אלפואל תרגם את סדרי מועד וזרעים (להוציא את החלק שתרגם אלחריזי), יעקב בן משה בן עבאסי מאראגון תרגם את סדר נשים, שלמה בן יוסף תרגם את סדר נזיקין, ונתנאל הרופא ב״ר יוסי בן אלמלי תרגם את סדר קודשים, ואף הוא היה מאראגון.

SAMY ELMAGHRIBI ET LES "SAMY'S BOYS"

Il reste encore quelques places au poulailler.

SAMY ELMAGHRIBI ET LES "SAMY'S BOYS".

Le chanteur juif marocain Samy El Maghribi, de son vrai nom Salomon Amzellag, est décédé dimanche à Montréal à l’âge de 86 ans.

Durant les soixante années de son parcours artistique, Samy al Maghribi s’est distingué par une foisonnante production qui a enrichi le patrimoine de la musique traditionnelle marocaine, notamment andalouse et gharnatie.

Né en 1922 à Safi, sa famille s’installe quatre ans plus tard à Rabat où, l’âge de 7 ans, Samy intègre un groupe de musiciens dans le quartier juif de la ville.

Il apprend ensuite à jouer du oud, un instrument qu’il va perfectionner au Conservatoire de musique de Casablanca.
A l’âge de 20 ans, il quitte le commerce pour se dédier entièrement au chant et à la musique, en interprétant particulièrement les poèmes de Sidi Qaddour Al Alami, de Benslimane et d’autres grands ténors du malhoun. 

 

פנטזיה מרוקאי-גבריאל בן שמחון-זיתים עם כבש

זיתים עם כבש%d7%a4%d7%a0%d7%98%d7%96%d7%99%d7%94-%d7%9e%d7%a8%d7%95%d7%a7%d7%90%d7%99%d7%aa

חומרים (ל־8-6 מנות)

1/2 ק״ג בשר כבש, או בקר חתוך לחתיכות כזית

1/2 ק״ג זיתים ירוקים דפוקים ללא גלעינים

2 גמבות 2

1/2 כוס שמן

לימון חי

2   כוסות מים

 

תבלינים

5 שיני שום

1 כפית פפריקה אדומה

1 כפית כמון

 מעט מלח

אופן ההכנה

חותכים את הגמבות לרצועות ומטגנים קלות בשמן מוסיפים את שיני השום ומטגנים עד להזהיב מוסיפים את המים ושמים את הבשר החתוך בסיר לבישול למשך כחצי שעה, או עד שיתרכך מוסיפים את התבלינים

לפני שהבשר מתרכך לגמרי מוסיפים את הזיתים לבישול למשך כחצי שעה

כחצי שעה לפני גמר הבישול חותכים את הלימון לפרוסות בינוניות ומוסיפים מלמעלה

הטעם גם של הבשר וגם של הזיתים – מריר חמוץ – יוצא נפלא לדאוג שהזיתים לא יבושלו למעלה מהמידה, ושישמרו על הצורה ועל הטכסטורה ועל המרירות

אם מכינים יום קודם, יש זמן לבשר לספוג את טעם הזיתים ושאר התבלינים והטעם יוצא למעלה מנפלא.

אופן ההגשה: מגישים לשולחן בקערת הגשה.

הערה: במקור משתמשים בזיתים ירוקים ישר מהעץ ולא בזיתים מבוקעים מהסופרסל. במקרה זה צריך לסלק את המרירות                               היתרה שלהם לפני הבישול וזאת עושים על ידי שמסלקים את החרצנים ומרתיחים את הזיתים במים פעמיים או שלוש, כל פעם מסננים ומחליפים למים חדשים.

                                         עצי זית

לאכול זיתים עם בשר כבש זה לאכול את מרוקו, עם כל רכותה ומרירותה. עצי הזית מתפשטים על כל הר וגבעה ויחד איתם עדרי הכבשים, שמחפשים מרעה. מי שאין לו עצי זית, לפחות עשרה, הוא לא מרוקאי, כי כל עץ זית נותן לך כ־40-30 ליטר שמן לשנה ומחיר ליטר שמן כ־30 דרהם, מה שנותן כ־1200 דרהם לחודש, שזאת משכורתו של שוטר או חייל. שמן, בניגוד לכבש, לא חולה ולא מת ובניגוד לכסף לא מאבד את ערכו. מאה עצי זית למשפחה זה לא יוצא דופן. סבא בראהים כשהייתי שואל אותו כמה עצי זית יש לו, היה עונה לי בתנועת יד שהם ״מגיעים עד ארץ ישראל״, וכשהייתי שואל כמה כבשים יש לו, היה עונה באותו אופן: ״הם מגיעים עד ארץ ישראל״. לימים הוא הגיע לארץ ישראל בלי כלום. את הכל הוא נאלץ להשאיר שם תמורת טרנזיסטור. הוא היה יושב ליד עץ הזית שהיה בגינת הבית שלנו בחיפה ורואה בדמיונו את כרמי הזיתים שלו, שהגיעו עד ארץ ישראל. לימים קנה לו כבש, קשר אותו לעץ הזית והיה רואה את כבשיו, שהגיעו עד ארץ ישראל. אחר כך הוא התחיל לצאת ולרעות את הכבש ברחובות חיפה. כשהמרעה לא נמצא על המדרכות, התחיל לצאת איתו מחוץ לעיר ושוכח את הדרך חזרה, עד שהיינו שוכרים רכב ומחזירים אותו הביתה. עם הזמן הוא התחיל להרחיק. פעם מצאנו אותו בעכו ופעם בנהריה. אחר כך הוא נעלם. האחרון ראה אותו עם הכבש שלו ליד עצי הזית במושב שתולה.

הזית מלווה אותך כל היום, בארוחת בוקר כזיתים שחורים, בארוחת צהריים כשמן לטבול בו את הלחם הטרי עם הפפריקה, ובארוחת הערב כשמן לטאג׳ין, ואם לא אכלת אותו כשמן או כזיתים, יש להניח שחטפת בו מכות מהמורה. כל פעם שאני מבקר בספרו, אני פוקד את עץ הזית בחצר בית הספר שממנו קטפתי למורה ענפים למלקות, נוגע בו ומהרהר, מה חלקו של עץ הזית במה שאני היום, ובמה שאני לא.

בחזרה לשום מקום-רפי ישראלי-פרק שני: ימי המלח

זהו סיפורם של כ-200.000 העולים ממרוקו

רפאל ישראלי

בחזרה לשום מקום

יהודי מרוקו בראי תקופה וניסיון חיים

פרק שני: ימי המלח%d7%91%d7%97%d7%96%d7%a8%d7%94-%d7%9c%d7%a9%d7%95%d7%9d-%d7%9e%d7%a7%d7%95%d7%9d

אבל וחפוי ראש ומהורהר יצאתי מבית הקברות, וכבר לא נחפזתי לעמוד מול נוף ילדותי שכה חשקתי ונרגשתי לקראתו. משהו שם הרתיע אותי לאחר שראיתי יהודים בעליבותם, וכמו לא אביתי לראות עוד ועוד יהודים בשפלותם. או שמא מלכתחילה יראתי מן המפגש הזה והביקור בבית הקברות לא היה אלא תירוץ דחוק לדחותו. אבל לבסוף ובאין מפלט היינו שם, נוכח הכניסה הראשית אל השכונה, שדרכה עשיתי פעמי לבית הספר מדי יום, ושכל בני משפחתי ומשפחת המלח הגדולה יצאו גם הם ובאו בה איש־איש לעיסוקיו. השער הגדול הזה, שהיה המבוא אל העולם החיצון בנעורי, לא היה לאמתו של דבר אלא פתח די עלוב לדרך ראשית צרה הדחוקה בין חנויות, עלובות ממנה, בניגוד מאכזב לדרך המלך הגדולה שנחרתה בזיכרוני, שמשני עבריה פניהם המחייכות של בעלי החנויות היהודים שאינם עוד. עתה הייתה השכונה מקום מפגש של מבוקא ומבולקא של רוכלים ומחזיקי חנויות ערבים, שפרשו את מרכולתם על אם הדרך עד כי היה צורך להיאבק כדי לפלס נתיב בהמולה הזאת. ואמנם גילו את אוזני כי אותה שכונה טרוטה ומזוהמת, שבימי זהרה אכלסה 20 אלף יהודים טרם ההגירה של שנות ה־50, כיום מצטופפים בה 100 אלף ערבים ויותר, אלה על אלה. וגם אם בימיה הטובים לא הייתה זו בדיוק שכונה נאה, אלא גיבוב של בתים ישנים, מהם מחולקים לדירות ומהם לחדרים צפופים שלא ידעו סדרי היגיינה תקינים, ורק מיעוטם היו דירות מרווחות של בעלי בתים שהפרוטה מצויה בכיסם – עתה הרע היה לגרוע, והגרוע לבלתי נסבל, והדחוק למפוצץ, ומגורי העוני למאורות שאינן ראויות למגורי אדם. משעה שעזבו היהודים, המון רב של כפריים והרריים ערבים וברברים אצו לרשת את מקומותיהם בלא שהייתה בידם פרנסה ובלא שהממשלה יכלה להבטיח להם צורכי קיום. וכאשר לא היה מחסה לראשם, התנחלו בקרנות רחוב ומתחת לסמטאות מקושתות וחשוכות וניסו להיבנות מחדש מכל הבא ליד. והיד איננה משגת.

החנויות, שאחדות מהן הציעו בזמנו סחורה מגוונת וראויה, חלקה סדורה למשוך את עין הקונים, הפכו עתה לחצרות אחוריות לרוכלים ולמצבורי גרוטאות וזוהמה, שפלא הוא כיצד בעליהן מוצאים בהם את ידיהם ורגליהם. הכול נערם בצדי הדרך, והולכי רגל בטלים משוטטים אנה ואנה כחלק מן התפאורה הבלתי סדורה הזאת. ואז, להבדיל מחנויות שהן מקום לבוא ולקנות בו, הן היו לחלק מהתוהו ובוהו שספק אם מישהו ידע לשם מה, משום מה ובשל מי הוא שם. והעיקר, זוהי ״עיר״, וזהו ״המרכז המסחרי״, והעוברים והשבים הם ״לקוחות״, והמסחר מתנהל לו כדרך הטבע, ממש כמו עסקי האוויר של מנדלי מוכר ספרים. ההמונים אינם עשויים מקשה אחת. גברים יחפים עם גלביות שחוקות לגופם ולפרקים גם כיסוי ראש שהיה לפנים כובע, נתערבבו בנשים כבודות שעטו לקומתן התמירה גלימות צבעוניות מרחפות ששוליהן נגררו אחריהן כשובלי שמלת כלה. את פניהן הסתירו ברעלות ססגוניות נאות, ובמקום שיסיחו מהן את דעתם של גברים, הן משכו תשומת לב יתרה בעיכוזיהן מאחורי קפלי גלימותיהן ובמבטיהן העזים דרך סדקי כיסוי הפנים שרימזו לעיניים בוהקות, סקרניות, עולצות ומלאות חיים. כאילו מאחורי רעלתן הן היו בנות חורין להלעיג על הגברים, להתגרות בהם ולהלהיט את יצריהם בעודן נחבאות מאחור פרגודן הנייד ומתחסדות מאחורי מלבושן הצנוע. כשראיתין, עלתה בזיכרוני ח׳דיג׳ה, הברברית התמירה והנאה ששירתה בביתינו, גרה עמנו וסייעה לאימא ז״ל לגדל את ילדיה שהביאה לעולם כמעט מדי שנה עד שכלו כוחותיה. ח׳דיג׳ה הייתה צעירה ונראתה נטולת דאגות שכל צרכיה על בני המשפחה והיא אחת מאתנו. הייתי צופה בה כאשר התקינה עצמה לצאת לרחוב לשליחויות. בטרם תסווה פניה מאחורי הרעלה ותחביא את רגליה הארוכות תחת גלימה, הייתה מצטבעת ומגנדרת פניה עד כי שאלתיה מה בצע אם ממילא איננה מגלה את פניה בציבור. ה׳דיג׳ה חייכה, לפעמים הצטחקה במבוכה לתמימומו של הילד הסקרן, ולא יספה. אנלפביתית הייתה, אך כל סדרי מועד וחג שלנו ידעה ואפילו את ברכות הקידוש, המוציא על הלחם וברכת המזון. בכל ערב שבת ומועד נטלה כסף כדי ללכת מעצמה, בלי שידחקו בה, לקנות את עיתון יום המחרת. בערב ראש השנה וכחלק מהכנות החג נטלה מעות לשני ימי עיתון. למחרת, בלי שאיש הזכיר לה, בעודנו בבית הכנסת, אצה למלא את חובתה ולהביא עיתון, אך מה רבה הפתעתו של אבא ז״ל בשובו מן התפילה כאשר מצא על שולחנו שני עותקים מן העיתון. לשאלתו היא השיבה, בתום שובה לב שעוד הוסיף לה חן, כי במקום שתטרח פעמיים לקנות בשני ימי החג, היא התחכמה ורכשה באחת שני עותקים כדי שיקרא אחד היום והשני למחרת. היא לא ירדה לסוף דעתנו כאשר פרצנו כולנו בצחוק ועוד ימים רבים הזכרנו לה את טעותה התמימה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 134 מנויים נוספים

נובמבר 2016
א ב ג ד ה ו ש
« אוק   דצמ »
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930  

רשימת הנושאים באתר