דמויות נועזות וחדשניות בקרב חכמי המערב – המגרב – משה בר-אשר

י. אי אפשר לחתום את העיסוק במשנתו הרוחנית של רבי רפאל בלי שניתן דעתנו גם לעמדתו כלפי מדרשי חז״ל. אך נקדים ונעיר: הבנתם של מדרשי חז״ל מעסיקה את חכמי ישראל בכל הדורות. כבר חז״ל עצמם טבעו את הלשונות ״גוזמא״ ו״דברי הבאי״. במאמר מצוין עמד על הדברים בהרחבה ובהעמקה הפרופ׳ מ״ד הר. הוא היטיב להדגיש שחז״ל עצמם לא ראו באגדה אמת היסטורית, אמת מחייבת מסוג ההלכה, אלא אמת אתית־דידקטית או אמנותית־פיוטית. הדבר נידון בהרחבה בידי חכמי ימי הביניים, וראשונים להם הגאונים. נזכיר, למשל, מה שאמר רבי סעדיה גאון: ״סדר עולם שבו נמצא מאמר ר׳ יוסי בכ״ה באלול נברא העולם״, זו היא אגדה ואין סומכין על דברי אגדה. וכן נזכר באוצר הגאונים שרס״ג ורבי האי גאון אמרו: ״אין סומכין ואין מביאין ראיה מכל דברי אגדה ואין מקשין מדברי אגדה.״ וכן כותב בפירוש רה״ג: ״דברי אגדה לא כשמועה הם אלא כל אחד דורש מה שעלה על לבו, כגון 'אפשר׳ ׳ויש לומר׳ ׳לא דבר התוך׳, לפיכך אין סומכים עליהם.״

עמדה ביקורתית על האגדה מצויה גם בדברי רבינו חננאל והרמב״ם ובדברי רבי אברהם בן הרמב״ם. הרמב״ן אף העז לומר ש״יש אגדות שאינן אמת״. אבל לא זו היתה דעתם של חכמים באשכנז עד הדורות האחרונים ממש. וידועה דעתו של ה״חזון איש״, שמי שאינו מאמין בדברי אגדת חז״ל או מפקיע אותם מפשוטם, פסול לעדות ואין לאכול משחיטתו.

יא. רבי רפאל בירדוגו וחכמים אחרים התמידו בגישה הביקורתית כלפי האגדה ושללו כל הבנה של דברי המדרש כפשוטם, כאמת מחייבת. והרי שתי דוגמות מני רבות:

בבלי ברכות ד ע״ב:

אמר רבי אלעזר אמר רבי אבינא: ״כל האומר ׳תהילה לדוד׳[תהלים מזמור קמה] בכל יום שלוש פעמים, מובטח לו שהוא בן העולם הבא.״ מאי טעמא? [מדוע דווקא מזמור זה?] אילימא משום דאתיא באל״ף בי״ת [אם נאמר משום שהמזמור כתוב באל״ף בי״ת], נימא [עדיף שנאמר] ״אשרי תמימי דרך״ [תהלים מזמור קיט] דאתיא בתמניא אפין [מזמור שיש בו שמונה פעמים פסוקים באל״ף בי״ת], אלא [אנו מעדיפים את מזמור קמה] דאית בה [שיש בו, כלומר הפסוק] ״פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון״ [פסוק המדבר על מתן מזון בידי ה׳ לכל הנבראים[. [אם כך] נימא [נאמר] הלל הגדול [תהלים מזמור קלז] דכתיב בה ״נותן לחם לכל בשר״ [עניין מתן המזון מפורש יותר בפסוק זה]. אלא [אנו קוראים תהלים קמה ״תהילה לדוד״], משום דאית ביה תרתי [שיש בו שני עניינים: (א) כתוב באל״ף בי״ת; (ב) ויש בו עניין מתן המזון לכל חי].

מעיר על כך רבי רפאל בירדוגו:

תימה גדולה על שכר גדול על מצוה קלה, ומי אמר לו זה? ומי עלה שמים והגיד לו?

בבלי ברכות ז ע״ב:

מנא לן דשמא גרים [שהשם שניתן לאדם גורם את כל תולדותיו לטובה או לרעה]. אמר רבי אלעזר דאמר קרא: ״לכו חזו מפעלות ה׳, אשר שם שמות בארץ״ [תהלים מו, ט], אל תקרי שמות [שממות וחורבן] אלא שמות [השמות שניתנים לאנשים].

רבי רפאל בירדוגו מעיר על זה:

תימה איך השם הבא במקרה יגרום לכל הטובה הגדולה הזו, מה שלא יסבול השכל? ויש בני אדם נקראים בשמות המלאכים והם רשעים גמורים. גם המקרא שהביא רבי אלעזר אין ממנו ריח ראיה.

הערת המחבר : הדברים שלהלן לקוחים מתצלום כתב־יד של חיבורו, רוקח מרקחת – פירוש על אגרות הש״ס, שמסר לי בטובו הפרופ׳ חיים (הנרי) טולידאנו. ליוויתי את דברי רבי רפאל בירדוגו בהערות מבארות בין סוגריים.

במאות מקומות בש״ס ראה רבי רפאל לעיין בדברי האגדה עיון רציונלי. הרבה אמירותיה נראו בעיניו תמוהות. אין ספק שהמוטיבציה העיקרית שלו בגישה זו היא החשש מפני קבלת דבריה כפשוטם, כאמת שלא ניתן לערער עליה. משום כך ניסוחיו הרבה פעמים נמרצים ותקיפים גם כלפי גדולי התנאים והאמוראים, שאמרו דברי אגדה שלא נתקבלו על דעתו. במקרה הטוב הוא ממתיק את גלולת דבריו, באומרו שכנראה מדובר בחלום שהחכם חלם, ואחר כך ראה לספרו ברבים, וכך הגיע לידינו גם בכתב. מבחינה זו יש לומר כנגד רבי רפאל שלא היה לו כל חוש ספרותי, ולא ראינו שניגש אל הטקסט בגישה פואטית־אמנותית. גם היעדר חוש הומור, המאפיין אותו מאוד, מוסיף לדמותו כאיש חמור סבר. אבל זו פרשה אחרת לחלוטין.