ארכיון יומי: 8 בנובמבר 2016


אל עולם שאבד-אגדות מרוקו-י. פרץ-ראש הפר שרצה בנסיכה

אל עולם שאבדאל עולם שאבד

לקט מאגדות מרוקו

רשם העיר והאיר :

יחיא – בן ה-17 בשנת 1964

ראש הפר שרצה בנסיכה

היה היתה פעם אשה עקרה, שאלוהים לא נעתר לתחינותיה ולא חננה בפרי בטן. יום אחד והיא יושבת ליד חלונה, והנה עובר שיירת גמלים ופרים, נשאה כפיה השמיימה ואמרה: ״אלוהים, לו חננת אותי אפילו בראש של פר כפרי בטן הייתי מאושרת.״ שמע אלוהים לקול תחינתה, ונולד לה ראש פר. ולראש פר זה התגלגל ממקום למקום וידע לדבר בשפת אנוש.

יום אחד בעודו מתגלגל בשוק שמע כרוז מודיע: ״הקשיבו, הקשיבו, בת המלך עוברת לבית המרחץ, איש בל יראה ברחוב. זה שיתפם בחוץ- אחת דינו למות.״ כהרף עין נתרוקנו הרחובות והשווקים, וכך ראש הפר התגלגל אל מאחורי הבית, והסתתר שם וצפה לבוא בת המלך. ואמנם, לא עברה שעה קלה, הופיע אפיריון הנסיכה, והיא היתה כה יפה, כה יפה, עד שחושיו של ראש הפר נתבלבלו, התאהב בה אהבה עזה וגמר אומר בלבו לשאת אותה לאשה. שב הביתה אל אמו, אמר לה: ״אמי, אני רוצה לשאת את בת המלך לאשה.״ בני, מה אתה דובר, וכי אסון רוצה אתה להמיט על ראשי – זעקה האשה המסכנה. אמי, אוהב אני את בת המלך ורוצה אני לשאתה – התעקש ראש הפר. בני, היכן נשמע שראש פר ישא נסיכה, בני, ילעגו לי בחצר המלך – התחננה האם. בלעדי הנסיכה חיי אינם חיים, לכי אל הארמון וכל אשר ידרוש המלך אתן – אמר ראש הפר. קמה האם, והלכה לחצר המלך, ולאחר היסוסים רבים, נכנסה הארמונה, השתחוותה בפני המלך ואמרה: אדוני המלך, השבע לי שלא יאונה לי רע מידך ואפתח פי.״ אמר לה המלך ״דברי, בתי, וחי מוחמד שלא יאונה לך כל רע!״ ״בני ראה את בתך, התאהב בה ורוצה לשאתה לאשה ויעמוד בכל התנאים שתטיל עליו: אמר לה המלך ״יבוא אל ארמוני, ואטיל עליו את התנאים. ואם לא יקיימם מות יומת.״

בערוב היום בא בן המלך הארמונה. הראה המלך לראש הפר ערמת קטניות שהתנשאה כהר ואמר לו: ״הרואה אתה ערמות אלו, רוצה אני שלמחרת ימוינו כל סוגי הקטניות בערימות לחוד, ואם לא תצליח, מות תומת.״ משרד הלילה, שרף ראש הפר אחת משערותיו, וכהרף עין הופיעו שדים רבים ושחורים. קדו לפניו אפיים ארצה ואמרו: ״מה רצונך, אדונינו ויעש״.

התראו ערימה זו של מיני קטניות מעורבים, הפרידו בין המינים.

נעלמו השדים, ושעה קלה לאחר מכן, הופיעו רבבות נמלים שחורות, אדומות ואף לבנות. לאחר שעתיים עמדו ערמות מסודרות: באחת אפונים, בשניה חומוס ובשלישית פולים. קם המלך בבוקר, ומה נדהם כשלא ראש לעיניו את הערמה שהיתה בחצרו, ומשבדק את הערמות, ראה, כי בערמת האפונים אין ולו פול אחד, ובערמת החומוס אף לא אפונה אחת. בלית ברירה נתן את בתו לאשה לראש הפר וחג הנישואים היה לאבל כבד בכל הממלכה. בלילה כשהיתה הנסיכה עם ראש הפר ביחידות, פשט ראש הפר את עור והפך לנסיך יפה תואר. שמחה בת המלך, ועלזה, אך שמחתה הפכה לתוגה בבוקר כשראש הפר לבש שוב את עורו, והפך לראש פר. וכך חיה את חייה הכפולים, בלילה חיה עם נסיך יפה תואר וביום עם ראש פר מאוס, וכל החצר נדה לה בראשה על מר גורלה.

יום אחד, מאסה הנסיכה בחיים כפולים אלה, וגלתה את הסוד לאמה.

אמרה לה אמה: ״פתיה, הלילה כשיסיר את עורו, הטילי אותו אל תוך התנור, ואז לא ימצא במה לעטות את עצמו בבוקר, ואז ישאר נסיך אף ביום.״ שמחה הנסיכה על העצה, ובלילה משנרדם הנסיך קמה והטילה את העור לתוך התנור. הריח הנסיך את ריח העור הנחרך והתעורר, משנוכח לדעת, מה עשתה הנסיכה, קפץ וצעק: ״פתיה, אם לא הועיל לבת המלך כל בכיה. לקחה את שפחתה הכושית, ושבעה זוגות סנדלי ברזל ויצאה לחפש את ראש הפר. וכך הלכו ימים רבים עד שהגיעה אל נהר גדול. עמדה על גדתו וצעקה: ״שוכני הנהר, שוכני הנהר – משביעתכם אני באלה ובג׳עפר, איה הוא ראש הפר.״ ובנהר הזה שכנה משפחת שדים. ענתה לה, אם הבית: ״ראש הפר, יכרת ראשו משורשו לולא היתה אשתו, כי עתה השמש היה אורו.״ ואת, בתי, בואי בצל קורתי, ובאשר לראש הפר, איני יודעת, איה מקומו, אך אולי אחותי הגדולה ממני השוכנת בנהר, הנמצא מרחק בליית סנדלי ברזל מכאן תדע לומר.״

למחרת בבוקר קמה, נעלה את הזוג השני של סנדלי הברזל והתחילה ללכת. והלכה ימים רבים עד אשר הגיעה לגדתו של נהר גדול מן הראשון ורעשו מחריש אוזניים. עמדה על גדתו וצעקה: ״שוכני הנהר, שוכני הנהר, משביעתכם אני באלה ובג׳עפר – התדעו איה מקומו של ראש הפר. ובנהר הזה גרה אחותה של השדה, שארחה את אשת ראש הפר. ענתה האחות השדה: ״ראש הפר, יכרת ראשו משורשו, לולא היתה אשתו, כי עתה כשמש היה אורו.״ ואת בתי בואי בצל קורתיו באשר למקומו של ראש הפר, אותו איני יודעת, אך אולי אחותי הגדולה ממני השוכנת בנהר, שמרחקו סנדלי ברזל מכאן תדע.״

למחרת בבוקר נעלה את הזוג השלישי והלכה. וכך הלכה מאחות לאחות, שבע אחיות, ומנהר לנהר שבע נהרות וכל נהר היה אדיר ממשנהו עד אשר הגיעה אל האחות השביעית, ואז זוג הסנדלים השביעי בלה. עמדה על הגדה וצעקה, כיוון שרעש הנהר נשמע ת״ק על ת״ק פרסה: ״ שוכני הנהר, משביעתכם באלה ובג׳עפר – איה מקומו של ראש פר.״

ראש הפר יכרת ראשו משורשו – לולא היתה אשתו כי עתה השמש היה אורו, היתה התשובה. ואת בתי בואי בצל קורתי. ובאשר למקומו של ראש הפר. הנהו.״ הצביעה השדה על מערה רחוקה שם קצהו של עולם ושם הוא מוטל. השדים הפכוהו למטיל זהב, קחי משחה זו ומשחי אותו ארבעים יום וארבעים לילה מבלי לישון לרגע. אם תעשי כך – יתעורר. אך אם תרדמי – לא יעור לעולם.

לקחה את המשחה, והלכה למערה והתחילה מושחת את מטיל הברזל. אך בלילה האחרון, לא יכלה להחזיק מעמד, אמרה לשפחתה, משחי אותו במקומי. כשיתעורר העירי אותי״ ונרדמה. משחה אותו השפחה הכושית. כשהתעורר ראש הפר, מצא לידו את השפחה. שאל אותה: ״מי את בתי?״ ענתה לו: ״אשתך.״

אמר לה: ״כיצד, אשתי לא היתה שחורה כל כך.״ ענתה לו: ״השחרתי מפני שהחום אכלני ביום והקרח בלילה.״ ״ומדוע שפתייך כה עבות?״ – ״התפללתי רבות לשלומך.״ ״ומדוע רגלייך כה רחבות?״ – כי הלכתי יומם ולילה לחפשך.״ ״ומדוע עינייך כה בולטות?״ – ״כי בכיתי רבות למענך.״ אם כך הבה נלך, הלכו יחד, עד לעיר אחת והשתקעו שם.

התעוררה הנסיכה ומשלא מצאה לא את ראש הפר ולא את שפחתה, הבינה את אשר התרחש, בכתה בכי מר, קמה וחיפשה אחריהם עד שהגיעה לאותה עיר שבה השתקעו ראש הפר ושיפחתה. דפקה על דלת ביתם והציעה עצמה למשרתת. ומכיוון שלא הכירוה, קיבלוה. וערב ערב, מזגה לכוסו האחרונה של ראש הפר, סם שינה ולאחר שנרדם, נגשה אל יצועו ומקל חובלים בידה, ישבה למראשותיו, החלה מספר כל קורותיה, ואחר החלה מכה אותו, וכך נהגה כל ערב. כל בוקר קם ראש הפר כשגופו כואב ועצמותיו מחוצות, ולא ידע למה. באחד הימים מצא בכיסו, פתרי לחם. ביום שלאחר מכן מצא סכין, נבהל והלך אל מגיד עתידות וסיפר לו על הרגשתו ועל המציאות שמצא בכיסו. שמע זאת מגיד העתידות ואמר לו: ״פתרי הלחם הם אות אזהרה כי הוא אחד מאוכלי לחמך, והסכין, מזהירך שאם הלילה לא תתקן את המעוות, ישחטך. אם רצונך לדעת פשר כאביך שים ספוג תחת בגדיך, ואל תשתה את הכוס האחרונה המוגשת לך.״

עשה ראש הפר כמצוות מגיד העתידות, לא שתה את הכוס האחרונה, שפך אותה על הספוג שבחזו ולאחר מכן, הלך למיטה ושם עצמו נרדם.

באה האשה וסיפרה כל קורותיה ומשנגשה להכותו, קפץ הרים את ידיו ואמר: ״בתי, ספרי נא לי את הרע שעוללתי לך, ואתקן את המעוות.״

סיפרה לו שהיא הנסיכה, ושרומתה על ידי השפחה, וספרה לו כל קורותיה וחיפושיה אחריו. שמע זאת הנסיך וגרש עוד באותו יום את השפחה. והנסיכה וראש הפר שבו אל ממלכת אביה של הנסיכה, וחגגו את חג חתונתם, ומשמת המלך, מלך אחריו ראש הפר, והיה לו אף בנים נכדים ונינים וכולם התפרסמו בטוב לבם ובמשפט הצדק שעשו בממלכתם.

סוגי הנידונים: נידונים בפניהם-אנוסים בדין האינקויזיציה-ח.ביינארט

סוגי הנידונים: נידונים בפניהם%d7%90%d7%a0%d7%95%d7%a1%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%93%d7%99%d7%9f-%d7%94%d7%90%d7%99%d7%a0%d7%a7%d7%95%d7%99%d7%96%d7%99%d7%a6%d7%99%d7%94

ההבדלים בפרטי הפרוצידורה המשפטית לפי סוגיהם של הנידונים, כמצוין לעיל, מוכיחים כמה היו הללו עקרוניים לגבי הבחינה הפרוצידורלית. הנידון בפניו, אם עדיין לא נמצא במאסר, מבקש היה התובע, בהופעתו הראשונה לפני בית־הדין, את מאסרו. כן היה מבקש עריכת אינונטר של נכסים. אך נראה לנו, שאין חלק זה יסוד ראשון בפעולת בית־הדין במושבו בסיאודד ריאל, והוא מעשה שעשה התובע בשעה שישב בית־הדין בטולידו וממנה יצאו ההוראות לפעולה נגד אנוסים בכל אזורי שיפוטו של בית־דין זה. בקשה זו מעידה שהנכסים לא הוחרמו עם המאסר אלא שנערכה הרשמתם בלבד. משנקבע בשעת מהלך הדין מועד שיבתו של הנתבע לדין אל היהדות הושוו הנכסים שהיו לנאשם ביום מאסרו לאלה שהיו לו בתקופה שבה התחיל מתיהד, שכן ממועד זה נתון רכושו, כידוע, להחרמה. רק אז היה, כנראה, מתחיל מחזיק הנכסים בגביית שוי הנכסים או בתפיסתם ממש והחרמתם לאוצר המלכות. פעולת־החרמה זו היתה איפוא מקיפה, והיא כללה גם כידוע חובות שחב הנאשם ושהיו חייבים לו מן המועד שבו קיים לראשונה מצוות תורת משה.

בהופעתו הראשונה היה התובע מודיע על כוונתו להאשים את האנוס בקיום מצוות, ובאותו מעמד היה מעמיד עד אחד או מביא עדות אחת. עדות זו יכולה להיות קדומה בהרבה לראשית המשפט, והיא יכולה להיות מוגשת בכתב כשהיא מועתקת מספר־העדויות. בדרך־כלל נהגו להביא למעמד זה עד אחד, הקרוי בלשון בית־הדין testigo de información . גם הוכחה זו נראה שלא נהוגה היתv בימי פעולתה של האינקויזיציה בסיאודד ריאל בשנות 1485-1483. מן הסתם לא נזקקו אז למעמד כזה. הוא נהוג היה במשפטים שנערכו בטולידו, והזכרה לכך נמצא במשפטו של לואיס פרנאנדיס, חייט, תושב סיאודד ריאל. במשפטים אחרים מאותה תקופה לא נזכרת עדות בשם זה, אלא נאמר על מסירת עדות והודעה של הנאשם. מסתבר שהשיטה היתה מחויבת המציאות האינקויזיטורית ונבעה מתוך דרכה שלה, אלא שלא תמיד נזקקו לעד עצמו או שלא יכלו להזדקק לו. לעתים מזומנות עבר זמן רב מיום מתן העדות לפני חוקרי האינקויזיציה ועד לראשית הדין, והעד עצמו לא היה בחיים. במקרים אלה הסתפקו בעדותו הרשומה בספר־העדויות, והיא היתה מחייבת ומקובלת על דעת שופטי בית־הדין. מצד אחר גם ייתכן שהתובע רצה לקצר בפרוצידורה, כפי שנהגו לעתים במשפטי סיאודד ריאל, והסתפק בהודעה בלבד.

משהועלתה התביעה הראשונה והנתבע לדין נמצא באותו זמן במאסר, הובא למעמד הדין על־ידי האַלגוּאַסיל, שנצטוה להביאו. במעמד זה, כבר בנוכחותו של הנאשם, הגיש התובע את כתב־האשמה. הוא הוקרא לפני הנתבע על־ידי אחד הנוטריונים, אך מסתבר שהתובע קראו. וקודם שנמסר העתק התביעה – ויש על כך החלטה מפורשת בתיק-לנאשם ולסניגורו (אם יש לו מערכת סניגוריה במעמד זה), נמצא לעתים סטיה נהלית. במשפטים שונים, ביחוד לאחר 1485, נמצא אזהרת השופטים לנאשם שיתודה ויגלה את האמת על עצמו ועל אחרים. הוא הוזהר שאם יעיד עדות־שקר או ישתוק יהא דינו כדין מעלים ידיעות מן האינקויזיציה, ודינו יהיה כשל מסייע למינים. הוא הוזהר על גודל העבירה, ואם יתודה – יעשו האינקויזיטורים כל שביכלתם כדי לנהוג כלפיו במידת הרחמים. בהודעתה זו תלתה האינקויזיציה את חומרת דינו של האנוס בנידון עצמו.

 ואם היה יסוד להניח שוידויו הקודם של הנאשם לא היה שלם, הרי נמסר כבד במעמד זה לעינוי. כאן יש לציין שלעתים נמצא את השופטים באים אל בית־הסוהר של האינקויזיציה, מזהירים את הנאשם ודורשים ממנו שיתודה קודם שיענוהו. מעמד זה ידוע בשמו audiencia de la cárcel, והוא למעשה חקירת הנתבע לדין קודם העינויים ובשעת העינויים ולאחריהם. אודינסיה זו שונה היא מן האודינסיה הנערכת במקום ובמעמד הדין, המתוארת בתיקיהם של הנתבעים לדין בשם: audiencia continua או.audiencia publica היא שונה, משום שמעמד החלק הזה של המשפט חל בבית־הסוהר ולא ב״מקום בו רגילים האינקויזיטורים לקיים את ישיבותיהם; וכן גם משום טיבו של החלק עצמו בפרוצידורה, הנערך ללא מעמד סניגוריה. הוא נוגע למעשה לתביעה ולנאשם, אלא שהמשפט בא כאן לסייע לתביעה בהשגת הודאה או וידוי, שהם, ככלל, פתח להרשעתו של הנאשם. בבחינת משפטיהם של נידוני סיאודד ריאל בשנות 1483- 1485 נמצא שעונו באותה תקופה רק שני נתבעים לדין. איננו חייבים להניח שנאשמים בדין לא עונו משום מידת־רחמים יתירה שהיתה לאינקויזיציה ביחסה לנתבעים על־ידיה לדין. מפני כמה טעמים פשוטים לא נזקק בית־הדין באותה תקופה לעינויים. לכאורה, מספקת היתה הודעתו של התובע, שהנאשם על־ידיו התודה וידוי מזויף ומבוים, כדי שיובא לחדר־העינויים, אלא שבאותם ימים לא חסרו לתביעה עדים להוכחת צדקת טענותיה כדי שהנאשם יצא חייב בדין.

Judaisme d'Afrique du nord aux 19-20e

judaisme-dafrique-du-nord

Incontestablement l'optique de mon sujet d'alors — l'étude des novations et des résistances dans le Maroc du XIXe siècle— me portait à en schématiser un peu trop l'évolution. Face aux pesanteurs sociologiques, économiques et culturelles du Maroc intérieur, face aussi non pas à l'immuabilité, ni à l'immobilité mais à la lenteur des transformations de l'ancien Maroc, j'étais enclin à mettre l'accent sur les forces dynamiques des villes côtières et plus spécialement sur le rôle de ferment des Juifs européanisés des ports, de leur action nouvelle.

Une partie des arguments de David Corcos me semble fondée et m'invite à apporter quelques nuances à ma thèse. Les groupes des Juifs Andalous—mais ne faudrait-il pas inclure aussi les Andalous Musulmans réunis aux premiers par un malheur commun — s'est forgé, en tant qu'entité, dans l'adversité et la difficile adaptation, une conscience collective et une place à part dans la vie marocaine. Il a perduré en tant que groupe socio-culturel avec ses caractères propres. A longueur d'histoire, ces juifs sont bien d'abord des héritiers. C'est un fil de continuité qu'il m'aurait fallu sans doute plus fortement marqué.

 Ils se sont en même temps enracinés dans le monde local judéo-arabe. Et par là le rôle de charnière entre l'Europe et le Maroc a bien été pendant des siècles le leur.

Il est vrai aussi que se sont tissées vers le pays profond et entre Musulmans Andalous et Judéo-Andalous des relations non seulement nombreuses mais amicales. Là encore le trait s'est maintenu au travers des vicissitudes d'une histoire mouvementée et troublée dont les juifs ont supporté les avatars comme l'ensemble de la population du pays.

Mais ceci dit, et qui n'est pas mince, il me semble qu'il convient néanmoins d'insister, plus que ne le faisait Corcos, d'une part sur la spécificité par rapport à l'ensemble des Juifs marocains de ces familles, d'autre part sur les changements qu'elles subissent au XIXe siècle et qui, avec l'évolution sociale de leurs coreligionnaires et l'amorce des bouleversements de l'ensemble du Maroc, les transforment de petits groupes spécifiques en classe socio-économique naissante.

Le premier constat est celui de l'étroitesse de ce groupe de familles, H. Zafrani l'a excellemment souligné: 'ces carrières brillantes ne sont le lot que d'individus isolés, s'élevant au-dessus du niveau, généralement très modeste, de leurs coreligionnaires'. Il s'agit d'une étroite oligarchie et non de véritable classe bourgeoise. Elle n'englobe d'ailleurs que les Juifs européens (tel cet Abraham de Lara que Romanelli rencontre à Mogador à la fin du XVIIIe siècle) et les plus aisés des Juifs Andalous. Si les remarques de Corcos s'appliquent à eux, elles ne touchent ni les Juifs marocains des ports, ni à fortiori, la masse de l'intérieur.

Enfin, et c'est le deuxième constat, les assises de cette petite minorité sont fragiles. Le brillant du destin de quelques familles ou de quelques individus ne masque pas cette précarité.

C'est que le commerçant aisé, le Tajer es Soltan, est bien l'homme du Sultan, lié à lui par un lien personnel. Il participe ainsi, mais à titre individuel, de l'aura de son maître. Protection aussi précaire que l'homme qu'elle recouvre; aussi forte, mais menacée que le pouvoir d'où elle procède. 'Oulad Al Blad', dit le futur Sultan Mohammed ben Abderrahman, ce qui peut se traduire: 'Tu es notre Juif, tu es des nôtres et tu comptes parmi les nôtres'.

הספרייה הפרטית של אלי פילו – ברית מספר 24-סיפורה של חברת נוער

מהמערכת%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%aa-%d7%9e%d7%a1%d7%a4%d7%a8-24

קוראים יקוים,

שלא כהרגלנו, אנו מוציאים גיליון של ׳ברית׳ לא רק באביב אלא גם בקיץ. ברית מספר 24 מורכב כרגיל משני חלקים, החלק העברי והחלק הצרפתי. בחלק הצרפתי תמצאו סיפורים מאת פול סרג׳ קקון, יהודית וובר, עדנה הנדלי, שירים מאת פיבי בן שושן, מיכאל אדם, ומונולוג של יהודי ישיש המספר על התקופה הנוראה של הנאצים בתוניס, וכן מכתב ששלח ד״ר דוד כהן לעורך ברית.

החלק העברי גם הוא מורכב משני חלקים, בחלק הראשון תמצאו מחקרים, מאמרים ודברי ספרות פרי עטם של ד״ר דן מנור, ד״ר שלמה אלקיים, ד״ר מאיר נזרי, יו״ר אגודת הסופרים בלפור חקק, הרב מנחם הכהן, רפאל כהן, ומיכאל בוהדנא. חלקו השני של הצד העברי מוקדש כולו לתיאור תולדותיה וקורותיה של חברת הנוער שעלתה לארץ בשנת 1951 וכמו חברות נוער רבות אחרות נשלחה לקיבוץ לעבודה וללימודים. נראה לי שהיום, לאחר שבגרנו ויש לנו ראיה לאחור המנותקת מצורכי הקיום, מהמאבק על מקום בחברה הישראלית, מותר לנו לקחת לדוגמא חברה כזאת ולראות מה קרה עם כל אחד ואחד מחבריה, מה יחסם לעלייה שלהם, לשהותם בקיבוץ, לניתוק שלהם מהוריהם, שהרי בסופו של דבר, יהדות מרוקו כולה עלתה ארצה בעקבות עלייתם של אלפי בני הנוער שנשלחו ממרוקו לארץ על ידי עליית הנוער. השאלה הגדולה אם עליית הנוער הטיבה עם ילדי מרוקו או לא, לא תיפתר כאן ורק מחקר מעמיק ומקיף יאיר את עינינו בסוגיה זו, אבל, מהגיליון הזה נוכל לקבל מושג ממה שהיה כאן בשנות החמישים המוקדמות. אדם קרוב לעצמו ואני, כעורך, בחרתי לטפל בחברת הנוער שאתה עליתי ארצה ובה התחנכתי. אני מקווה שהדברים המובאים כאן ימצאו עניין לא רק אצל הבוגרים של החברה הנ״ל וצאצאיהם, אלא גם אצל כל הקוראים של ״ברית״.

שלכם, אשר כנפו

העורך

מסמכים חדשים לתולדות רבי חיים בו־עטר- אוצר גנזים מאת יעקב משה טולידאנו

מסמכים חדשים לתולדות רבי חיים בו־עטר

הרב יעקב משה טולידאנו

הרב יעקב משה טולידאנו

!.-ארבעה מכתבים כתובימ על ידי רבי חייט ביבאם ורבי יוסף אחיו שחיו בעיר סאלי׳ על מחלוקת בין משפחת ביבאם ורבי חיים בן עטר וקרוביו, בדבר בית־הכנסת בעיר הנז', שמקודם שימש מחסן של שמואל כהן ורבי משה בן עטר, אביו של רבי חיים בן־עטר, קנאו ועשאו בית־כנסת. ומינה את ר״י ביבאם, אבי האחים הנז', שישמש שם שליח ציבור ודרשן,..: וזיכה לו בעד זה,כל ההכנסות של בית הכנסת. וכשמת ר״מ בן־עטר ומצב המשפחה התערער׳ ערערו אז יורשיו ובראשם רחב״ע, שרצה לקחת את בית הכנסת לדרוש שם, ובני ר״י ביבאס, רבי חיים ורבי יוסף, התנגח לו, . בטענה שהם כבר זכו והחזיקו בו מספר שנים. סכסוך זה הוגש לפני רבני פאס ומכנאס, שהם היו גדולי ההוראה במארוקו, אך גם ביניהם היו חילוקי־דעות. בייחוד עזר לרחב״ע חברו הרב רבי משה בירדוגו, מרבני מכנאם (עי׳ בשם הגדולים לחיד׳׳א ובספרי נד המערב). תאריך המכתבים לא נזכר, חלק מהם כתוב ספרדית ולא מצאתי לנחוץ להעתיקם בשלימותם, אלא הבאתי את תכנם.

אגב: בעיר פאס הוגד לי,,שבזמן הראשון, כשחיבר רחב״ע את ספרו חפץ ה׳ (אמשטרדם תצ״א) לא העריכו רבני פאס את רחב״ע ובהסכמתם על ספרו הנזכר כינוהו ״החכם״ והוא נעלב מזה. חזר רחב״ע וביקש, שיוסיפו מעט בכבודו כדי שרואי ספרו,יכבדו אותו ויקנו הספד ממנו אז הוסיפו לו ״החכם הותיק והחכם השלם״. המכתבים שלפנינו מראים גם כן שרוב רבני פאס נטה אחר הרבנים ר״ח ור״י ביבאס במחלוקתם עם רחב״ע. ר"ח ביבאס כותב, שכל כוונת רבח"ע היא להתגדר בדרשותיו שידרוש בבית. הכנסת ההוא וכו׳ ואין ספק, שעל מחלוקת זו רמז רחב״ע בהקדמתו לס׳ חפץ ה׳ על כמה הרפתקי דעדו עליו מבני ברית וכו'.

[1] פסק־דין שכתבו רבני מכנאס בעניין גוד או איגוד. ובהיות רחב״ע בש׳ ת״ץ בעיר ההיא בדרכו לאירופה, לרגל הדפסת ספריו׳ ביקשו את הסכמתו על פסק הדין. תחילת העניין שעליו מדובר בפסק דין זה נמצא בס׳ דברי משה, שאלות ותשובות׳ מהרב המשבי״ר, שנדפס מכתב־יד ,(מכנאם תש״ז), סי׳ עב, שפסק לטובת ר״מ אדהאן," ומפסק דין זה שלפנינו נראה, שהצד השני עירעד על כך ויש מרבני פאם שעזרו לו ועל זה הוכרחו שוב רבני מכנאם לבסס את דבריהם. רחב״ע הסכים עמהם ועיין שם בס׳ דברי מרדכי שבסוף ספר דברי משה הנז' סי׳ סד, שנרמז על מחלוקת זו שעברה בין הרבנים ושעל זה הוכרחו רבני הדור שאחריהם לעשות -תקנה מפשרת בעניין גוד או אגוד.

החתומים הראשונים על פסק הדין הם ר׳ משה בירדוגו, המשבי״ר הנז׳, ותלמידו רבי יעקב טולידאנו ורבי יהודה בירדוגו. הראשון והאחרון היו ידידיו של רחב״ע. וגם השני, ר׳׳י טולידאנו,. נודע לנו כעת, שהיה מחבריו של רחב״ע, שכן בס׳ דרשות קטן מר״י טולידאנו הנז' כתב יד -במכון בן־צבי, כפי שהודיעני מר מ׳ בניהו, מזכיר המחבר רי״ט את ידידו רבי חיים אבי עטר נר״ו.

מכתב א

:… איש טהור לב…. ה״ר שמעון בן  עמרם נר״ו, אחדש״ו ושלום -ידי״נ החכם כה״ר שמואל נר״ו [כנראה הוא ר״ש בן אלבאז בפאס, עיי נר. המערב, עמי 142] … וכל שבוע אומרים שבוע זה נגמור־ ועכשיו לא יכולתי: לסבול אבקש. מה׳ ומכם לגמור ענין: זה ולפשר בינינו עם האנשים האלה אשר אילו נתנו לנו חלק ממה שלקחו. .מאדוני אבי ז׳׳ל לא היינו מדברים על זה והם בעצמם יודעים שהאמת אתנו ואם עושה זה חיים בן עטר ומחזיק במחלוקת ועובר … הוא דוקא על הדרש, אומר בשכלו שאם אזכה אני בבית הכנסת לא אתן.לו לחרוש שם, והוא בעונות אצלו דבר זה כנשמתו ממש, וטעמים שלו אין אנו רוצים לאומרם, ה׳ שיודע האמת הוא .יגלה .אותו, הוא חושב שהאנשים חמורים שיחשבו אותו שהוא עושה זה לשם שמים והאמת הרי הוא ידוע, באופן אני׳ רוצה מכם שתפשרו הענין הזה, ומה שאתם אומרים שיודיעו זה לשאר החכמים לא יצא. טוב מזה כי החכם רבי משה נרי׳ו [הוא הרב משה בירדוגו, ה״משבי״ר] .. -וכמדומני שאין לו. מה לדבר וכשיראה שהחכם יעקב-בן צור נר״ו יודע, כנראה שלא יאמר כלום, וגם כן מהמכתב שכתב לי ידידנו ה״ר שמעיה נר״ו נראה, שיודע גם החכם רבי משה נר״ו׳ ואם ראיתם שעשיתם השתדלות שלכם ולא הועלתם אז אין: בידנו מה לעשות, יחתום לעת עתה רבי משה אדהאן נר״ו או איזה בעלי תורה אחרים. כפי שיראה לכם … ומכתב אחד אני אכתוב.לכמה׳׳ר משה בירדוגו׳ נר״ו ואשלחהו לו על ידי אליעזר טולידאדנו, זה נראה לי פשוט  שהרבה מבעלי תורה שדברתי עמהם אמרו. לי שהדבר פשוט, לכן יחתום לפחות כמה״ר יעב"ץ נר״ו, וכמה״ר משה אדהאן נר״ו וכשיראם חתומים שניהם ודאי יחתום, ואם חתם מה טוב׳ ואם לאו יחתמו בעלי תודה אחרים ושלחהו אלי על ידי איש נאמן … ולפי מה שכתב לי ה״ר יהודה הלוי נר״ו שיחתום החכם כמה״ר יהודה בן עטר נר״ו לכן למען ה׳ תודיע לי­.. .. חיים ביבאס.

מכתב ב

גם אני הכותב נוטה כנהר שלום והשתדלו אחי על מה שכותב לכם אחי נר״ו. תאמינו לי, שלולא שאני מכבדכם ואוהבכם שאחי וכו', ורצוני מכם שתגמרו את ההתפשרות כי כבר חלה הלב מתוחלת הממושכה וכנראה. שגם רבי משה אין לו מה לומר ואם חתם מה טוב וכו'. יוסף ביבאס.

מכתב ג

כתוב עוד לר״ש בן עמרם הנז׳ אחרי שקיבל ר״ה ביבאס מכתב. מר״מ בירדוגו שדעתו נוטה לדון לזכות הר״ח בן-עטר נגד ר״ח ביבאס ועל זה כותב זה במכתבו ״שכבר השבתי לרבי משה לדחות ראיותיו. ודע שהאנשים האלה [הכוונה על ר״ח בן עטר וקרוביו] לא ינומו ולא ישנו וחושבים רק נגדנו אבל השי״ת חזק מהם והוא יראה דמעת העשוקים … ורוב שלום בנשיקת יד למורנו הרב יעקב בן צור נר״ו ואמור לו שיעשה למען ה׳, כי הוא יודע כבר העלבון שהעליבו האנשים האלה לאדוני אבי ז׳׳ל ולא יניח להם להעליב גם אותנו, ותוך וזה מכתב לר״מ בירדוגו וכשתלכו אצלו תקח עמכם את ר׳ שמעיה ורבי חסאן נר״ו ובודאי שמה שלא השיב לנו על מכתבנו אליו מפני שאולי הוא עסוק, לכן למיעוט יקזז נא זמן מועט שיחתום ולא תתנו לו נייר לחתום ״אלא עד שתדעו שדעתו כך שיחתום, ואם לאו לא צריך שתתנו לו הנייר פן בר מינן יכתוב איזה דבר בהיפך … ותדעו שכל העוסק בעניננו זה. הרי הוא עוסק כמצוה ומונע לאנשים שכנגדנו מלעשות עבירה, כי האנשים האלה הם בעונות כסומים וקשה להם להשיב ממון הנאכל…״

השושלת העלאווית והיהודים-רובר אסרף

השושלת העלאווית והיהודיםיהודי מרוקו בתקופת מוחמד ה-5

תולדות השושלת העלאווית ראשיתן ב־1666 עם מלכותו של מולאי רשיד. אם נפסח על המקרה של סולטן עריץ במיוחד ואנטישמי במובהק, הוא מולאי ליזיד, טיפחה שושלת זו במשך הדורות – ועודה מטפחת – אינטימיות הדוקה, שלא לומר שותפות מסייעת, עם יהודי מארוקו, בתוקף האחריות שנושא בה כל שליט מן השושלת כמנהיג דתי וכאמיר אל־מואמינין (מצביא המאמינים). אם אמנם מרובות היו הנגישות, הרי רק לעתים רחוקות אשמו בהן הסולטנים: בדרך־כלל בוצעו על־ידי שלטונות מקומיים, שבטים פורקי־עול או המון־עם מתמרד, ובדרך־כלל בתקופה של חוסר־ודאות מדיני או שושלתי.

הרדיפות שמהן סבלו היהודים אינן פועל־יוצא של איזו גזירת־גורל כי אם פרי חולשותיו של השלטון המרכזי. יהודים ומוסלמים כאחד חלקו במרי־גורל של מצוקה והשפלות. אך הואיל והיהודים היו בגדר מיעוט דתי נוח־לפגיעה, זריזים היו יותר להציג את גורלם באור דרמטי. לפיכך הרי מאז אמצע המאה הי״ט ותחילת המאה ה־20 נוחים היו יחסית יותר לקלוט השפעות אירופיות, ובפרט להיענות לשליחות ה״ציוויליזטורית״ של צרפת. מארוקו העלאווית, שבראשית ימיה של השושלת היתה ארץ הטבועה בחותמם של ימי־הביניים, מכונסת היתה בתוך עצמה יותר משהיתה פתוחה לרעיונות ולשיטות הבאים מן המרחב שבחוץ. ראוי לציין שעם זאת לא ידעה לא משנה אנטישמית סדורה גם לא מדיניות מוצהרת של הפליה. מעשי־הטבח או הנגישות, הפזורים על־פני היסטוריה בת למעלה משלוש־מאות שנה, אפשר לתרצם בגורמים כלליים שלא השפיעו על היהודים לבדם.

שורה ראשונה של גורמים מעמידה אותנו על חולשתה המולדת של המדינה, במיוחד בתקופות של בין מלכויות, שכמעט ללא יוצא מן הכלל היו תקופות של מלחמת־אזרחים, ומהן אכן התייראו היהודים במיוחד. בזמנו לא היו לה למדינת מארוקו גבולות מוגדרים. לימים עתידה היתה מארוקו להיחלק לבלד מח׳זן ובלד סיבא. הראשונה, זו המסוערבת, מעלה מס ומספקת לסולטן את חייליו: היא תופסת שליש מן הארץ, ועיקרה הערים והמישורים. השנייה היא ברברית. אין לו לסולטן שליטה עליה והיא משתרעת על שני־שלישים משטח הארץ, בעיקר בהרים ובחבלי המדבר. היהודים, כמוהם כשאר התושבים, נאלצו לסבול בתקופות הללו התקפות ופשיטות של שבטים מתמרדים.

המח׳זן, כלומר הממשל, ארגון רופף ומצומצם מעיקרו שבקדקדו וזיר אחד וששה מזכירים, ובמישור המקומי הוא מקיף תריסר פאשות ועשרים קאידים. המח׳זן, שלעתים קרובות מושחת היה וכושל, סוחט היה את כל הכפופים למרותו, ובכללם היהודים. האוצר המלכותי, ששרוי היה בגירעון תמידי, תלוי היה בראש־ וראשונה בהכנסות מן המכס. ועם זאת שקדה המדינה ככל יכולתה להצר את צעדיו של סחר־החוץ, שנחשב גורם המשחית את האיסלאם!

הצבא של המאה ה־18, שהיה גולמני, ירוד בציודו וירוד באימונו, לא היה מסוגל להתגבר על פורקי־עול כשם לא היה מסוגל להדוף פלישות מבחוץ. קל־וחומר שלא היה בכוחו להגן על האוכלוסיה האזרחית.

נקל לשער איזה השפעות הרות־אסון היו למעמד־הדברים הזה על המשק. עד לתחילת המאה ה־20 נשארה מארוקו ארץ מפגרת, שקועה בנושנות, ללא כבישים, ללא נמל מודרני, ללא תעשייה. הדפוס הופיע בה לראשונה רק ב־1865 ! הקיטור נודע בגבולותיה רק סמוך לפני הקולוניזציה. שוד וגזל בדרכים החמירו את ריסוקו של המשק, שכל־כולו מכוון היה לסיפוק צריכתו שלו. חילופי־הסחורות הנדירים התקיימו בשווקים רבים־מספור ובכמה מרכזי־מסחר דוגמת מראקש או פאס. החקלאות הפרימיטיבית זכתה לפרקים באיזה עודף של תבואות שאפשר לייצאן. פגעי הטבע – שבמרכזם הבצורת, רוח־השרב והארבה – הפליאו את מכותיהם בארץ, וממילא הביאו לידי מרידות איכרים ומהומות־רעב שמהן סבלו האוכלוסים בכללותם, בלי הבדל דת. המלאכה היתה בעלת אופי מקומי בעיקרו, אף שמפותחת היתה ואמנותית עד מאוד. מתוך 4,000,000 תושבים בסך־הכול, בארץ הזאת המסוגרת בתוך עצמה, שמשקה מדולדל, ששלטונה עושקני או מצומצם, מנו היהודים על סף המאה ה־20 רק 100,000 נפש בלבד. כפופים חיו למעמד של ימים, כלומר ״בני־חסות״ של הסולטן.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

נובמבר 2016
א ב ג ד ה ו ש
« אוק   דצמ »
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930  

רשימת הנושאים באתר