ארכיון יומי: 2 בדצמבר 2016


בס"ד מוסר בלערבי פרשת תולדות בערבית יהודית תוניסאית

בס"ד     מוסר בלערבי פרשת תולדות

רבני תוניסיה

רבני תוניסיה

באעד מה חכאלנה לפסוק עלה חיאת אברהם אבינו. ואלי כדא רבקה ליצחק. תווה חיחכילנה עלה חיאת יצחק אבינו. יצחק ולד אברהם. כדה רבקה וקתלי עמרו 40 סנה. ולאכן רבקה כאנת עקימה. וצלאו יצחק ורבקה לרבבי. ורבבי קבל צלאת יצחק. עלא כאטר יצחק מן כלף הזכות מתאעהו ענדו זכות בו אברהם אלי כאן צדיק. ולאכן רבקה בוהה בתואל כאן רשע. וחבלת רבקה בזוז תואמה. ומלי המאן פי בטן אמהום יתכאצמו. וזיד וקתלי תתעדא קדאם ישיבת שם ועבר. ויעקב יסמע כלאם התורה יחב יכרז. ווקתלי תתעדא קדאם בלאצה מתאע עבודה זרה. עשו יחב יכרז. ווקתלי שאפת רבקה התנאקד האדה. מה פהמת שיי. ומשאת לישיבת שם ועבר תנשד. וקאלולה אלי הייא חבלה בזוז תואמה. ודימה ואחד קויי ולוכר תחתו. ולאכן פלאכר לכביר חיוליו כדים ענד הזגיר. ווקתלי וצל וקת לולאדה. וקתהה יצחק עמרו 60 סנה. וכרז עשו לאוול ווראהו יעקב שאדו מן רזלו. עלא כאטר יחב יולי הווא לבכור. וכברו לולאד וכל ואחד כדה תנייה. עשו נהאר לכל פשאניה יצטאד. ויעקב נהאר לכל והווא יקרא. ווקתלי וצל עמרהום 15 סנה. עשו משא יחארב פי נמרוד. אלי כאן ענדו בונתו מעה זדו אברהם. ונמרוד כאן ענדו הלבשה אלי עמלהה רבבי לאדם הראשון. ווקתלי יחארב ילבשהה ומה יגלבו חד. ווקתלי זאהו עשו ללחרב לבשהה. קאלו עשו השנווה לברובה תחארבני בלבשה האדי. מענאהה מאכש קויי ומה תרבח כאן בלבשה האדי. וכאנך ראזל בלחק נחחי הלבשה ואיזה חארבני. ונמרוד שאפו ולד זגיר חקרו. ונחה הלבשה. וחווצהה עשו ולבשהה וקתל נמרוד. ועסכר נמרוד חבו יקתלו. והווא הרב ווצל לדאר בו. ונהארתהה נפטר אברהם אבינו. ויעקב אבינו טייב דביך עדס. אלי הווא מאכלת לאבלים לא אליכם. אלי מענאהה הדניה מדוורה כיף לעדס. ואלמות מה ימנע מנהה חד.  באש יעטיהו לבו. וכלט עשו עיאן וזיעאן. וקאל ליעקב עטיני נאכל מלמאכלה האדי. קאלו מה נעטיך כאן מה תביעלי לבכורה. וקאלו באהי. וחלפלו ועטאהו יאכל. וכיפאש יעקב אבינו יזיהו כו עיאן וזיעאן ויטלב מננו מאכלה ישאוומו פלבכורה. האדה יסתממא אסתגלאל. ולאכן מערוף. אלי לבכורה קבל כאנת פי עוץ' לכהונה. ואלבכור הווא אלי יקרב לקרבנות. ומערוף אלי כהן אלי קתל חתה בגלטה פסול לכהונה. וחתה ברכת כהנים מה יעמלאשי. ונהארתהה עשו קתל נמרוד. ותפסל מן לבכורה. ובהאדה יעקב חב באש ימנע לבכורה מן עשו. וכאן זא חיטלבו פיהה מן גיר מוקאבל. בשמאתה יקולו לא. ובהאדה וקתלי לקא פורצה כיף האדי. מה חבשי יסלם פיהה. ומן באעד יחכילנה לפסוק. אלי זא הזוע פי ארץ ישראל. ומשה יצחק לגרר. וכאן נאוי יהבט למצרים. ותזלה עליה רבבי וקאלו. מה תהבטשי למצרים. עלא כטר יצחק תקרב עלא למזבח. וולא עולה תמימה וקדוש. ומה ינזמשי יכרז מן ארץ ישראל אלי הייא קדושה. ויהבט לארץ העמים אלי תתסמה טמאה. ויצחק קאל עלא רבקה אלי הייא אכתו. ואלימלך מן לביעה מתאע אברהם ולא מה עדשי יזרי. חתה ואלו אלי רבקה כאנת מזיאנה יאסר וחב יאכדהה. ולאכן קעד יתבת. ופאק ביהה אלי הייא מרתו. ובעתלו וקאלו השנווה לעמלה אלי כנת נאוי תעמלהאלנה. כנת נאוי חנאכדהה. וכאן חתכלה עלא ריוסהם. וקעד יצחק פי גרר. וזרע. וזאבתלו לארץ' דובל 100 מרה עלא אלי חקהה תזיב. וולא עשיר כביר יאסר. ורבבי כאן יעאוונו. וחפר ביאר. וכאצמו זמאעת גרר וקאלולו מתאענה. וחוול וחפר ביר אוכרה. ומה כלמו עליהה חד. וזאהו אבימלך ועמל מעאהו השלום. ומן באעד חוול לבאר שבע.

ועשו וקתלי וצל עמרו 40 סנה. כדה זוז נסה. וכאנו יעבדו עבודה זרה. וכאנו יבכרו. ומן לבכור האדאך ולא יצחק מה עדשי ישוף. ותמה חכמים קאלו. אלי יצחק ולא מה עדשי ישוף. מן סירת אלי וקתלי כאן עלא למזבח. תחל הסמה ולמלאכים כאנו יתפרזו ויבכיו. והדמוע מתאעהם זאו עלא עיניה. ובהאדה וקתלי כבר ולא מה עדשי ישוף. ותמה האשכון ענדו. אלי יצחק ולא מה עדשי ישוף. באש יזי יעקב ויאכד לברכות הווא. ווקתלי וצל עמר יצחק

123 סנה. נאדה עשו וקאלו. בארה צטאד וזיבלי נאכל באש נבארכך אקבל מה נמות. אלי לעבאד לכתרה יעישו כיף מה יעישו ואלדיהם. 5 שנין קבל האו 5 שנין באעד. ושרה עאשת 127 .מענאהה דכל פל5 שנין מאע אמו. ובהאדה קאלו איזה נבארכך תווה באלכשי יעיש 5 שנין אקל מן אמו. ומשה עשו יצטאד. קאל כאן לקית חאזה. מליח. וכאן לא נמשי נחווץ מן ענד באעד לחד. ומשא יצטאד ולקא לכיר יאסר. ויצחק וצאהו עלא זוז. עלא כאטר נהארתהה ערב פסח. יחב ואחד קבאלת פסח וואחד קבאלת חגיגה. ולאכן הווא ישד ואחד וירבטו. יזי מלאך ישייבו. ויעאוד ישד ואחד אוכר. וימשי יזרי עלא התאני. ילקא לוכר הרב. באש יעטלו. ורבקה סמעת האש קאל יצחק לעשו. והייא תערף אלי עשו רשע ויעקב צדיק. ובהאדה נאדאת יעקב וקאלתלו. האו האש קאל בוך לעשו. בארה זיבלי זוז זדיאן מעיז. ונטייבהומלך ורפעהם לבוך באש יבארכך פי עוץ' עשו. וקאללהה יעקב. כויה עשו משאער. ואידה כאן ימשני בוייה ויפיק בייה ידעילי פי עוץ' אלי חיבארכני. קאלתלו נערף אלי לברכות מה חתאכדהם כאן אנתין. בארה זיבלי והאש יהמך. ומשה זאבלהה זוז זדיאן מעיז מלמעיז מתאע בו. אלי פלכתובה מתאע רבקה מכתוב. אלי ענדהה חק פי זוז זדיאן מעיז כל יום. וטייבתהם. והזלד מתאעהם רבטתהם פי ידין יעקב. ולבשתלו הלבאש אלי חווצו עשו לנמרוד. אלי עשו כאן יכביהם ענד אמו. אלי כאן כאייף מנסה מתאעהו יסרקוהמלו. ודכל ענד בו. ווקתלי דכל. דכלת מעאהו ריחת גן עדן. ופרח יצחק. וקאלו האשכון אנתין. קאלו האנה ולדך. ועשו לבכרי מתאעך. קאלו כיפאש זית פיסע. קאלו רבבי עאווני. קאל אלי דימה אסם רבבי פי פמו יעקב מוש עשו. קאלו קרבלי נמששך. לקאהו משאער. קאל לחס מתאע יעקב וידין עשו. ולחז"ל נשדו. אידה כאן יצחק ענדו שך. כיפאש בארך יעקב מן גיר מה יתבת. וזאוובו. אלי עשו כאף יפיק ביה יעקב ויזי יאכדלו לברכות. וכמם אלי יעקב וקתלי יזי יבדל חסו באש מה יפיקשי ביה בו. תפאהם מעה בו. אלי הווא ידוי בחס יעקב. ויתבת באלי הווא משאער. ובהאדה יצחק כמם אלי הווא עשו. כיף מה תפאהמו. וכלה יצחק ובארך יעקב. וכרז יעקב ודכל עשו. ווקתלי דכל. שאף יצחק תחת מנו גהנם. וקאלו עשו קום כול באש תבארכני. קאלו יצחק האשכון אנתין. קאלו עשו. קאלו אמאלה האשכון אלי זה ועטאני נאכל. ולבנה אלי כממת באש נדוקהה פלמאכלה האדיך דקתהה. כיף למן. ווקתלי שאף עשו הצחן אלי כלה פיה בו. עקלו. וקאל לבו. הצחן האדה תחייל עלייה ביה יעקב מרתין. נחאלי ביה לבכורה. ותווה בצחן האדה זאד נחאלי לברכה. וקאל לבו בארכני חתה האנה. קאלו לברכות לכל עטיתהם לכוך. וכליתו סידך. ואלי מלך לכדים מתאע סידו. ובדה יבכי עשו. וקאל לבו שופלי חתה ברכה זגיירה לייה האנה. קאלו יצחק. לארץ' אלי תסכן פיהה תעטיך לכיר. ותעיש עלא סיפך. ווקתלי זגאר יעקב יעמלו הדנוב מה עדשי תוולי לכדים מתאעהו. ותגשש עשו עלא יעקב. וקאל. וקתלי ינפטר יצחק יקתל יעקב. ורבקה ערפת השנווה קאעד יכמם עשו. ובהאדה קאלת ליעקב קום אמשי חדה לבן חתה יברד כוך. וקאלת ליצחק. אלי בנאת כנען מה קאעדינשי יעזבוני. ומה נחבשי יעקב יאכד מנהם. ובהאדה נחבו ימשי ללבן ויאכד מרה מן גאדי. ונאדה יצחק יעקב וקאלו. בארה אמשי כוד מרה מן פאמיליית אמך. וזאד בארכו. ווקתלי שאף עשו אלי בו וצא יעקב באש ימשי יאכד מרה מן ענד לבן. ומשא יעקב. ואלי בו מה יחבשי בנות כנען. משא כדה מרה אוכרה. והייא מחלת בנת ישמעאל. ולאכן מה טלקשי לאוולין.

פי אוול לפרשה מתאע הזמעה האדי לפסוק כתב אלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק. הרש"י ז"ל פסר מאדאם כתב יצחק בן אברהם עלאש עאוודלי אברהם הוליד את יצחק. וזאווב. הוזקק באש יכתבלי אברהם הוליד את יצחק. עלא כאטר ליצני הדור כאנו יקולו מאלימלך נתעברה שרה. רבבי כלק אברהם ויצחק כליקה ואחדה והנאס לכל סתערפת אלי אברהם הווא אלי הוליד את יצחק. הוני ואחד ינשד. לחאזה לאוולה. להאשכון

 כתבהה. כאן לאומות העולם. והאדה גוי שלמד תורה חייב מיתה. כאן לינה אחנאן. מה תמאשי עלאש. אחנאן מאמינים בני מאמינים. חאזה אוכרה. האש מאענאהה הוזקק. כאן ינזם יכתב עלא כאטר ליצני הדור וכו' והאכהוו.

לאכן מערוף. אלי לחז"ל כתבו יאסר עלא אלי ידוי לשון הרע. ובלאכץ עלא אלי מוציא שם רע. אלי לעקובה מתאעהו כבירה יאסר. ואחד הוני ינשד עלאש תסתממה עבירה כבירה יאסר אלי תסתממה קד התלאת עבירות לכבאר לכל. וכאן עלא כאטר מש צאחבו. ולאת כיף לגזל ולגניבה וכו'. השנווה לחאזה לקוייה יאסר אלי עמלהה אלי ידוי לשון הרע ומוציא שם רע.

הנשדה האדי זאוובהה הרש"י ז"ל בכלמת הוזקק. אלי ליצני הדור מן סירת הדווה מתאעהם. הוזקק כביכול רבבי באש יוולי יצחק ישבה אברהם אבינו יאסר. מאענאהה יצחק אבינו מה כאנשי חיוולי ישבה אברהם אבינו. ולאכן מן סירת ליצני הדור הוזקק באש יווליוו כיף כיף. לעמלה לכבירה אלי כללה כביכול רבבי הוזקק. והאדה אלי חב יעלמנה לפסוק הוני. אלי הדווה עלא לעבאד תכללי רבבי באש יעמל חאזאת באש יבריה הנאס אלי דואוו עליהם. ובהאדה לעקובה מתאעהם תוולי כבירה יאסר. ותכתבת הוני באש נתעלמו מנהה אחנאן. מוש לדמת אומות העולם. באש נפאהמו אלי הלשון הרע ומוציא שם רע לעבירה מתאעהו כבירה יאסר.

אכוואני לעזאז. אחנאן וקתלי נדויוו לשון הרע מה נערפושי השנווה קוות הדנוב אלי עמלנה. והשנווה לפגם אלי עמלנה. באש נווצ'חו קוות לעמלה מתאענה אלי עמלנאהה וקתלי נדויוו עלא לעבאד. נזיבו הוני מעשה ואחד אברך כאן סופר סת"ם. מד ידו פתיזארה ומשאת מעאהו הדנייה וולא עשיר. פלאוול פי חוואייז מתאע יודאייקא ומן באעד ולא יתאזר פי כל שיי . ולאכן האש מה תכתר לעשרות מתאעהו כאנו יטלעולו בלאייץ פי בדנו. פלאוול מה עמלומשי עבה ולאכן מן באעד כתרו יאסר. משה לטביב עטאהו דואוואת. ולאכן שיי הנאפע רבבי. משה דאווה פי חוץ לארץ. ולאכן שיי. הטבבא מה לקאוושי חל ולא פאהמו עלאש קאעדין יטלעולו לבלאייץ האדון. הווא וקתלי מה לקא חתתה חל משה לרבי מתאעהו חכאלו לחכאייה מתאעהו. הרבי וקתלי שאף לבלאייץ קאל האדון תקול עליהם צרעת. לאברך תנובש. השנווה צרעת לוקת האדה. הנאס לכל תדוי לשון הרע וחתה חד מה מרץ' בצרעת. וזיד האנה מה נתפכרשי כאן דוית לשון הרע. הרבי קאלו תבת רוחך והאנה יצ'הרלי דוית לשון הרע ובארה אטלב הסמאח מלי דוית עליה. רוואח לדארו יכמם. ליל כאמל הווא יכמם חתתה קראבת הצבאח. זא קבאלתו צאחבו ווקתלי כאן יקרא פלישיבה כיפאש דווה עליה קדאם צחאבו וכיפאש כאן מחשם ובאעד זמעה מה עאדשי יזי ללישיבה. קאל כיפאש ננסה חאזה כיף האדי. מן גדוה בדה ידור עליה חתתה לקאהו יכדם פי מעמל. משאלו. וקתלי תקאבלו צאחבו מה פראחשי ביה בלכל. קאלו מביין פיך מאזלת מתגשש עלייה. קאלו מה עמרי מה נברד עליך. קאלו האני זית נטלב מנך הסמאח. קאלו מה נסאמחכשי טול עמרי. תבהדל. הווא כמם אלי פיסע מה חייסאמחו. בדה יגר ביה. שיי מה חבשי יסאמח. קאלו אטלב קדאש פלוס נעטיך. קאלו איזה מעאייה לדאר. משה מעאהו. ענדו ארבעה זגאר. קאלו האדון זגארי. הזגירה אלי פיהם עמרהה 35 סנה. וחתתה חד מנהם מה ערס. עלא כאטר הלשון הרע אלי תכלמת עלייה ווקתהה. אלי יכמם באש ינאסבני. יחכיוולו עלא לכלאם אלי קלתו אנתין. יבעד. קאלו חתתה ואלו האנה נסאמחך האדון חייסאמחוך? כרז יבכי משה לרבי מתאעהו חכאלו כל שיי. הרבי משה לצאחבו קאלו אחנאן ישראל רחמנים בני רחמנים. וחתה ואלו אלי ענדך חק מה תסאמחושי עלא כאטרי סאמחו. קאלו עלא כאטרך נסאמחו. בארה אחכיה מעה הזגאר כאן יסאמחו. חכה מעאהם וכדאוו בכאטרו וסאמחו. באעד מה כרזו. תלפת הרבי ללעשיר קאלו אכר מררה נחב נשוף וזהך. יהי רצון. אלי רבבי יעטינה לכיר ולהנה וצחה. ויבעתלנה משיח צדקינו. במהרה בימינו. אמן סלה. 

רבי חיים בן עטר אגדת חייו-יצחק גורמזאנו

%d7%a9%d7%9e%d7%a9-%d7%9e%d7%9e%d7%a2%d7%a8%d7%91

הזרדים המשחירים השמיעו פצפוצי מחאה בבלות בהם אש המדורה. גברים בעלי פנים עזות ואדירי גוף ישבו מצועפי מבט בגורן עגולה, וגרונותיהם השמיעו שירים נוגים, שירי מדבריות השוכנים מעבר למאות מילין של ים המפריד בין האי לבין חופי אפריקה, משם התגלגלו גברתנים אלה. על ברכיהם שכבו שרועות נשים שחורות שיער ופראיות־מבט, אשר מדי־פעם הצטרפו אף הן לזמרה בקולות עמוקים הקורעים את הלב מגעגועים. פתע קמה אחת הנשים, ופתחה במחול צועני־ אנדלוסי, שבלע במקצבו הלוהט את שירי המדבר העצובים. שמלתה התנופפה ברוח הסתיו הקלה, וחזה נע כגלי הים הרוגע המלחש ליווי לשירה. ירח עגול כאשכולית חיוורת צף בחלל הרקיע, והרקיד צללים מתפתלים כנחשים.

האיש הפוקח עיניו וקולט מראה אש וצללית של לילית מעכסת, בלום לא תהא מחשבתו הראשונה שפתח גיהנום הוא זה י בייחוד אם המאורע האחרון הזכור לו לאותו איש הוא פרידתו מארץ החיים? תחושת רעב כבדה ללא־נשוא חפרה בחדרי בטנו, תזכורת שאכן לא נפרד עדיין מן העולם הזה. הוא ניסה להתרומם קמעה, אך עצמותיו כאבו. משהביט סביבו, קלט בנוסף למדורה ולמחוללת, יריעות

של אוהל. את מראות האש ראה מבעד לפתח האוהל. הוא שבב על מחצלת שנפרשה על חול רך, ולמראשותיו ברית מרוקמת. משנתרגלו עיניו למראות סביב, היכו את עיניו מחזות פאר. כריות רקומות זהב, גלימות קשמיר משובצות אבני חן, ולידו, ממש במו באותן אגדות על היצר הרע, ארגז גדוש מטבעות זהב, תכשיטים ומרגליות. משהשפיל מבטו מעט, גילה להפתעתו שגם הוא עצמו לבוש בגדי מלכות. גיהנום או גן־עדן? אם יראה על שולחן את שור־הבר והלוייתן מוגשים לצדיקים, שוב לא יתפלא. המחשבה על סעודה הזכירה לו את רעבונו המציק. הוא החליט לקום, ובמאמץ רב עלה בידו להישען על מרפקיו. מייד שמע קול נשי קורא בשם סתום. הוא נבהל וחזר לשבב. אכן היתה עמו אשה באוהל, ולא הבחין בה קודם. ״אלוהים, אל תביאני לידי מבחן!״ מלמל. אך עד מהרה נבלע משולש־ פתח־האוהל באפלולית גוו של איש שעמד שם. היה זה גברתן יפה־תואר בבן גילו של השובב על המחצלת. האיש החזיק בידו צרור של דפים. בראשו אותת לאשה לצאת ולהשאירם לבדם. היא מיהרה לעשות במצוותו. הוא התקרב אל השוכב, ברע ברך לידו, הגיש לו את כתבי־היד ואמר לו בקול רך שעמד בסתירה לחזותו הקשוחה: ״הנה הם ספריך, רבי חיים בן עטר!״

על אף הכאב בעצמותיו, זינק ר׳ חיים למצב של ישיבה והביט באיש שיחו. הקול לא נשמע מוכר, ואף־על־פי־כן, לא ניתן לטעות — מבטאם המתנגן של אנשי סאלי. שלא לדבר על כך שהאלמוני דיבר בעגתם של יהודי עירו. ומניין ידע את שמו?

האיש הדליק נר וקירבו אל עטיפת הספר. אותיות עבריות עיטרו את הדף והמלים ״אור החיים״ היו רשומות עליו. באילו היה זה הדבר הטבעי ביותר, הצביע האיש על הכותרת הזו בשפת עבר ואמר: ״אור החיים — חיים, על שם ר׳ חיים?״

״לא…״ שמע ר׳ חיים את עצמו משיב, ״חיים היא התורה. ספר זה בא לשפוך אור על התורה. מי אתה?״ ״שמות רבים לי, אבל כשהייתי ילד, בעירי הרחוקה, היה שם זאטוט עקשן שהצמיד לי שם מיוחד במינו. מאז עברו שלושים שנה, ולעתים מתגעגע אותו שודד־ים קשוח, אימת ספינות הסוחר בים התיכון, לשוב ולהיקרא באותו שם מופלא…״

״נמרוד!״ הגו שפתיו של ר׳ חיים בן עטר, ושני הגברים התחבקו באילו שלוש עשרות שנים נמוגו ואינן. מפי נמרוד נודע לר׳ חיים בל אשר אירע לו מאז נטרפה ספינתו. הוא נאחז בקרש מקרשי האוניה ונסחף עמו כמעט חסר־הכרה אל אי שודדי־הים. אנשיו של נמרוד, הסרים למשמעתו, הביאוהו אליו, קפוא וקודח. תחילה לא ידע כמובן נמרוד מיהו אותו איש שניצל מהגלים, גם אם הביר בו שהוא יהודי. משהופשט מבגדיו הרטובים, נמצאו צרורות הדפים הדוקים מתחת לבית שחיו. המים השחיתו אך במעט את הכתוב. שודדי־הים נותרו פעורי־פה בראותם את אדונם ומנהיגם כשהוא מפענח בקלות כתב־חרטומים זה. מייד הבין נמרוד שההשגחה היא ששלחה לו את ידידו משכבר הימים.

״ההשגחה, אמרת?״ תמה ר׳ חיים בן עטר

״שלושים שנה מיציתי את החטא ושתיתי ממנו לרוויה. שוד, רצח, נשים, יין. אתה הצדיק, לעולם לא תדע מהו באמת עומקה של אותה באר של דם, של דמעות, של זיעת תאוות. בבר בגיל צעיר ידעתי שייעודי עלי־אדמות הינו — למצות את הרע. שני ילדים שיחקו בחולותיה הזהובים של רצועת החוף בסאלי. האחד נטל על עצמו את תפקיד הצדיק, השני את תפקיד הרשע. אמור אתה: האם יבוא המשיח בדור שכולו זכאי, בזבותו של הצדיק, או בדור שכולו חייב, בזכותו של הרשע? והאם הוא יבוא בכלל? ואם כן, מדוע בושש כל כך לבוא? מה פשר סבלו הארוך והקשה מנשוא של עם ישראל בגלות? מדוע זרים ועבדים שולטים בנו? חיים בן עטר, אני מולך על האי הזה, וארבעים שודדים כמו הארבעים של עלי־בבא סרים למשמעתי, ומוכנים בכל רגע להרוג וליהרג למעני. שלוש נשים מספקות את כל צרכי — מזון, בידור, מין. צועניות לוהטות וסוערות. לא חסר לי דבר. אתה רואה סביבך? זהו אפס קצהו של עושרי עלי־אדמות. מה בפיך לומר על כך, חיים ידידי?״

״עזוב הכל ובוא איתי לארץ ישראל!״ צחוקו של נמרוד הרעיד את יריעות האוהל. כאשר נרגע, אמר: ״אילו הייתי יודע שאחזור בתשובה ותיכף אמות, הייתי עושה תשובה. אלא שיודע אני שאיני יכול לעמוד בתשובה זמן ארוך, כי שולט עלי מלך, מלך זקן וכסיל…״ ושוב פרץ בצחוק. עוד הוא מדבר, ואל האוהל התגנבה נערה, וזו התנפלה על נמרוד בנשיקות לוהטות, והתפתלה סביב גופו. 

״אחת מן השלוש?״ שאל ר׳ חיים כמוכה־הלם. ״לא!״ השיב נמרוד כשהוא מתמוגג מצחוק, ומלטף את גוף הנערה, ״אחת מתוך תריסר הנערות ההולכות איתנו והמייחלת למעמד של בכורה. גבר כמוני לא יסתפק בשלוש… אבל אם אתה רוצה בה, קח אותה — היא שלך!״ ובהינף יד השליך נמרוד את הנערה מעליו, לעברו של ר׳ חיים. זו נפלה על הארץ, אך קמה מייד ושוב נטפלה אל נמרוד והעתירה עליו נשיקות. לא עברה דקה ונכנסה לאוהל אותה אשה ששמרה קודם לבן את מראשותיו של ר׳ חיים, זינקה על הנערה וקרעה אותה מעל פני נמרוד. שתי הנשים התגלגלו על הקרקע, כשהן שורטות זו את זו בפניהן ותולשות זו לזו את שערותיהן. ״אינך מפריד ביניהן?״ שאל ר׳ חיים מזועזע. ״לשם מה? תן לטבע לעשות את שלו. הצדק תמיד בידי החזק. לחלש אין כל סיכוי בעולמנו. הצעירה מנסה לכבוש לה מקומה בין שלוש הנבחרות, ואילו המבוגרת לוחמת נגדה לשמור על מקומה. המנצחת תזכה בי במובן. אגב, אינך רעב אחרי כל השעות הללו?״ ״הייתי,״ אמר ר׳ חיים, ולא יבול להסיר עיניו משתי הזאבות הטורפות זו את זו.

״נדאג לך בכל זאת,״ אמר נמרוד ובעט בשתי הנשים הניצות, עד שנפרדו זו מזו, כשהן משמיעות קולות יללה כבושים. ״הביאו מאכל ומשקה!״ אחרי שיצאו, אמר ר׳ חיים: ״חבל על הטרחה. לא אוכל טריפה.״

״טריפה ? ומדוע חושב אתה שאני אוכל טריפה ? עברתי על 

כל לאו בתורה, אבל מעולם לא נכנסו לתוך פי טריפה ונבלה.״

״בוא איתי לארץ ישראל, נמרוד. אווירא דארץ ישראל ימחה את בל עוונותיך. האם לא נמאסו עליך חיי החטא? מה משעמם יותר מחיי פיגולים?״ ״נסה, צדיק תמים שכמותך, ותראה שאין החיים האלה משעממים כלל.״ ושוב צחק נמרוד. האוכל הובא. ר׳ חיים בירך ואכל. בכל זאת נזהר ולא נגע בבשר, מחשש טריפה. 

פעמים 13 – ר' ישראל נג'ארה והתחדשות השירה העברית במזרח לאחר גירוש ספרד – יוסף יהלום

פעמים 13 – ר' ישראל נג'ארה והתחדשות השירה העברית במזרח לאחר גירוש ספרד – יוסף יהלוםהכתובה 1 רבי ישראל

שיר ספרדי אחר שימש מקור השראה לסעדיה לונגו. בכותרת משתבח המשורר במעשהו — ׳פזמון נאה ומשובח׳, תוך שהוא מתנצל על נושאו החילוני של השיר. השיר כתוב, לפי כותרתו, בעקבות תבנית ה־ villancico; לייאמאבאשילו לה דונזילייא אקיל מאל ויילייאנו ויל (Llamabaselo la doncella aquel mal villano vil — הנערה קראה אליה את הרועה הרע ההוא). שיר זה כתוב במתכונת סטרופית ובחריזה מסורגת (אבאב). את הרפרן: אמר נבל נפשו עליו תאבל (השווה בצליל ובתוכן: אקיל מאל וילייאנו ויל) מציג המשורר דרך קבע בעקבות חרוז קישור קצר, המתחרז עם הצלעית האחרונה שלפניו (אבאב־ב). השיר מסתיים בהזמנה נועזת של הנערה:

 

סורה שבה פה לימיני

הרועה והט אזניך

חשק בסתר מלשני

פתני ואוהבך

קרא נא היש עונך

אמר נבל נפשו עליו תאבל

שפתים ישק משיב דברי חן

מחוץ לסטיות בולטות כמו זו הנחילו לנו משוררי מדרש השיר בסאלוניקי בדרך־כלל בתי־שיר במתכונת קלאסית לאלפים ולרבבות, מליצות לעת־מצוא גדושות וחסרות טעם. אסכולת השיר של סאלוניקי לא היתה בסופו של דבר אלא תנועת אפיגונים חקיינית, ניצוץ אחרון של תור־הזהב הספרדי. גם לטובים שבהם לא האירה ההצלחה פנים אלא בשעה שהעזו לזנוח את דרך הכתיבה המסורתית, שהיתה בעלת חוקים נוקשים ומיושנים.

פרשת יחסיו של ישראל נג׳ארה עם החבורה הסאלוניקאית לא נמשכה כנראה זמן רב מדי. ביום מן הימים הוא ניתק את קשריו ההדוקים עמהם. איננו יודעים אם חל כאן שבר דראמאטי, ממש כמו שהדבר מוצג בכותרת של שיר הפיוס, שכתב לו דוד עונקינרה, בתגובה על ׳דברים קשים כגידים׳, שכתב לו כביכול נג׳ארה. מכל מקום השיב לו עונקינרה אמרי נועם:

הן מלאכי רחמים שרפי חסדים אשר / היו סביבי בשכבנו וקומנו

שבו ועטו מעיל קנאה ואף וחרון / התאספו נועדו יחד בלחמינו

LE MARIAGE TRADITIONNEL CHEZ LES JUIFS MAROCAINS – ISSACHAR BEN-AMI

Zone espagnole

A Tanger, jeudi matin, la mère de la mariée entre la première dans la chambre des époux. Le plus souvent, elle dort dans la maison du marié, afin d'être la première le lendemain à voir le "bonheur" de sa fille. Elle offre au couple du lait et des beignets, et fait ensuite le tour des maisons pour montrer le drap sali. Les femmes lui disent à cette occasion: "Buena hora! " (à la bonne heure! ).

  • Pourtant, encore au XVIIIe siècle, la famille attendait sur place la consommation du mariage. Romanelli, cit., p. 27, est scandalisé par ce fait : "… (Dès que la jeune fille est déflorée) on montre la robe à tout le monde… pendant que la vieille femme pousse des zgarit, qu'on bat du tambour et qu'on chante des chants".

Dans le Rif, on retire le linge ensanglanté la nuit même. Les femmes font, en dansant, le tour des maisons et exposent le drap. Au matin, la mère de la mariée apporte au jeune couple du thé, un pain de sucre et du lait. Dans la journée, les membres de la famille leur remettent des cadeaux, alors que les amis attendent le samedi pour le faire. Samedi, "sabbat del tala- mon", on accompagne le marié à la synagogue. Pendant la lecture de la Tora, les femmes lui jettent des bonbons. Après la prière, le marié, toujours encadré de ses amis, va baiser la main de sa belle-mère, qui lui remet un cadeau, généralement un louis d'or ou une bague. Les époux déjeunent au lit, alors que les familles et les invités mangent dans le lieu même où se trouve le talamon. L'après-midi, les femmes des deux familles et des invitées se groupent autour de la mariée. Elles dansent et chantent: "ô, madame la mariée! ", pendant qu'une des femmes lui applique du henné. La mariée et sa mère pleurent au cours de cette opération.

Le huitième jour après le mariage est le "dia del pescado" ou "le jour du poisson". La jeune fille est emmenée au bain. Le marié achète un poisson, qu'on peint de couleurs vives et qu'on remet à la jeune épouse, afin de le nettoyer. Les femmes se moquent d'elle, en lui disant: "No sabe, no sabe" (tu ne sais pas, tu ne sais pas). La mariée va passer quelques jours chez sa mère. Dimanche, elle va au bain et retourne chez son mari. C'est ce retour qu'on appelle tornaboda. La mariée restera à la maison quelque temps sans faire aucune visite. C'est seulement quand sa mère viendra l'inviter qu'elle pourra recevoir aussi d'autres invitations.

ארפוד - חתונהChez les Juifs du Sud

  1. Dans le Haut-Atlas occidental. A Demnate, la consommation du mariage peut avoir lieu du mercredi soir à vendredi soir. Jeudi, "sbâh srir" ou "le matin de l'alcôve", les parents de la mariée envoient leur "dhol asbàh","Entrée du matin" ou cadeau. – ainsi que le reste du trousseau que la mariée avait laissé à la maison. Au cours de la remise des plateaux les femmes chantent et dansent. On sert aux invités du poulet. Seuls les parents de la mariée, ses amies et les islan peuvent remettre leurs cadeaux ce jour-là, alors que le reste de la famille et des amis attendent le surlendemain. Samedi, "sabt sabuka", au matin, pendant que les hommes prient dans la synagogue, les femmes des deux familles se réunissent chez la mère de la mariée, qui leur montre le sang virginal, avec lequel elles s'enduisent les yeux. La mère dépose le linge sali sur sa tête, et, accompagnée des femmes qui chantent et dansent, elle va de maison en maison l'exposer. Elle dit, en arrivant: "Regardez la virginité de ma fille! " Elle garde pendant quelque temps ce linge, elle le lave, et, à l'occasion d'une visite chez sa fille, elle le lui remet avec un cadeau.

Quand les hommes reviennent de la synagogue, chaque famille du mellah apporte sa shina et on mange ensemble. La mariée est la première à goûter du plat et dit: "malha", "malha" (salée, salée).

L'après-midi, les femmes se rassemblent dans la cour, où on élève une balançoire. On fait d'abord balancer cinq petits enfants, et, ensuite, la mariée. Les femmes chantent des chants de circonstance. Le marié et ses amis jettent aux femmes des bonbons. Le soir, on distribue du pain aux familles du mellah.

Mercredi matin, les islan viennent ouvrir les azellumin de la mariée et lui donnent un cadeau. Elle est emmenée au ruisseau pour prendre un bain. Les femmes lui mettent du henné et lui font avaler cinq petits poissons. On distribuera là du couscous et des oeufs à toute la famille.

Durant huit jours, les amis du marié et des invités se réunissent tous les soirs chez lui, pour prier et répéter les "sept bénédictions".

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

דצמבר 2016
א ב ג ד ה ו ש
« נוב   ינו »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר