ארכיון יומי: 8 בדצמבר 2016


טללי אורות בתורת רבנו "אור החיים" הק' לפרשת "ויצא". מאת: הרב משה אסולין שמיר

 טללי אורות בתורת רבנו "אור החיים" הק'Asilah

לפרשת "ויצא".

 

דברי התורה – לעילוי נשמת מו"ר אבי הרה"צ רבי יוסף אסולין בר עליה ע"ה,

במלאת 10 שנים לעלייתו לגנזי מרומים ב- יב' כסלו תשס"ז. ת.נ.צ.ב.ה

האזכרה וסעודת מצוה, תתקיימנה ברצו"ה – ביום ראשון יא' בכסלו {11/12} אחרי ערבית – 

בביכנ"ס חמ"ד בטבריה עילית. מוקירי זכרו – מוזמנים.

מאת: הרב משה אסולין שמיר

"ויקח מאבני המקום – וישם מראשתיו,

     וישכב במקום ההוא" (בר' כח יא).

"ויקח מאבני המקום – רבי יהודה אומר: יעקב אבינו לקח יב' אבנים ואמר לעצמו:

אם יתחברו לאבן אחת, סימן שאני אהיה הראשון המביא לעולם יב' שבטים, והם יהיו הבסיס של העולם.

המדרש מפרט מדוע אדם הראשון, אברהם ויצחק לא זכו לכך. (בר' רבה, פר' סח, אות יא).

"המספר יב' – הוא המספר עליו מבוסס העולם" (מדרש פסיקתא ד').

יב' שבטי י-ה. יב' חודשים בשנה. יב' מזלות בשמים.

 יב' שעות ביום, וכן בלילה. יב' אבני החושן וכו'.

 

המספר יב' בחיי מו"ר אבי ע"ה, ובחיי אמי מורתי ע"ה.

מו"ר אבי ע"ה נפטר ב- יב' בכסלו. אמי מורתי נפטרה ב- יב' בטבת.

שניהם זכו להביא לעולם יב' ילדים – יב' שבטי י-ה.

בלילות שבת הוא בירך המוציא על יב' חלות לאור תורת הח"ן.

סבתא שלי הצדקת "אמא עליה", הודיעה למו"ר אבי, מספר חודשים לאחר נישואיו, שעתיד להביא לעולם יב' ילדים. שבוע לפני פטירתה ב-ג' ניסן, הודיעה לאמי שהיית בהריון: הפעם יהיו תאומים.

אכן, בחג הפסח נולדו תאומים, ובכך הושלמה מלאכת הקודש של יב' שבטי י-ה במשפחה.

אחרי מותו, נמצאו בארנקו יב' מטבעות של עשרה ₪. מטבע ברכה לכל אחד מ-יב' שבטי י-ה.

 

"ויצ-א יעק-ב מבא-ר שב-ע = {סופי תיבות בגימטריא קטנה}: א+ב+ר+ע = יב'

מו"ר אבי "יצא" אל גנזי מרומים ב- יב' כסלו לסדר פרשת "ויצא".

 

"ויקח מאבני המקום רבי יהודה ורבי נחמיה ורבנן. רבי יהודה אמר יב' אבנים נטל. {אמר יעקב}: כך גזר הקב"ה שהוא מעמיד יב' שבטים. אמר {יעקב}: אברהם לא העמידם. אני – אם מתאחות יב' אבנים זו לזו, יודע אני שאני מעמיד יב' שבטים. כיון שהתאחדו יב' האבנים זו לזו, ידע שהוא מעמיד יב' שבטים".

רבי נחמיה אמר: נטל ג' אבנים. {אמר יעקב}: אברהם ייחד הקב"ה עליו. יצחק ייחד הקב"ה עליו. אם הן מתאחדות, סימן שהקב"ה מייחד שמו עלי. וכיון שהתאחדו – ידע שהקב"ה מייחד שמו עליו.

רבנן אמרי: מיעוט אבנים שניים. {אמר יעקב}: אברהם יצאה ממנו פסולת – ישמעאל וכל בני קטורה. ויצחק יצא ממנו עשיו וכל אלופיו. ואני – אם מתאחדות שתי אבנים זו לזו – יודע אני שאינו יוצא הימני פסולת" (ב"ר, פרשה סח, אות יא).

 

בשרשרת הדורות החל מאדם הראשון ואילך, ובפרט אצל אברהם אבינו וצאצאיו, עברה המסורת, שהקב"ה מעוניין לייסד את קיום העולם, על בסיס שנים עשר שבטים, דבר בו זכה יעקב אבינו, בגלל צדקותו כי רבה.

רבי יעקב מכפר חנין, מסביר מדוע אדם הראשון לא זכה לכך: "ראוי היה אדם הראשון שיעמדו ממנו יב' שבטים. מאי טעמיה? 'ז"ה ספר תולדות אדם'. אמר הקב"ה: שני בנים נתתי לו, ועמד אחד והרג את חברו, והיאך אני נותן לו יב' שבטים. ויאמר: לא לאדם אני נותן – אלא לבניו, שנאמר: 'זה ספר תולדות אדם. מנין? "ז"ה = ז' + ה' = יב'.

"ויצא יעקב מבאר שבע, וילך חרנה". (בר' כח, י).

"יציאת צדיק מן המקום עושה רושם.

 שבזמן שהצדיק בעיר – הוא הודה, הוא זיוה, הוא הדרה.

יצא משם – פנה הודה, פנה זיוה, פנה הדרה" (רש"י בר' כח י).

 

"ויצא יעקב מבאר שבע, וילך חרנה". רבותינו שואלים: מדוע התורה משתמשת בשני הביטויים "ויצא" וגם "וילך" כדי להודיענו על הליכתו של יעקב לחרן, ולא מסתפקת באחד מהם? חז"ל מתרצים: כל אחד משני הביטויים הנ"ל רומז לקיום מצוות כיבוד הורים ע"י יעקב אבינו.

המלה "ויצא" רומזת לבריחת יעקב כמצוות אמו, ואילו המלה "וילך", רומזת לקיום מצוות אביו, ללכת לשאת אישה. בסוף פרשת "תולדות", יצחק אבינו מברך בפעם השניה  את יעקב בברכת "ואל שדי יברך אותך, ויפרך וירבך והיית לקהל עמים וכו'" (בר' כח ג), ומצווה אותו ללכת "פדנה ארם" כדי לקחת אישה מבנות לבן ככתוב: "קום לך פדנה ארם ביתה בתואל אבי אמך, וקח לך משם אשה מבנות לבן אחי אמך" (בר' כח ב), לכן נאמר "וילך".

רבקה אמו לעומת זאת, מבריחה אותו אל לבן אחיה מפני עשיו הזומם להורגו, ככתוב: "ועתה בני שמע בקולי, וקום ברח אל לבן אחי חרנה. וישבת עמו ימים אחדים, עד תשוב חמת אחיך" (בר' כז מג – מד). לכן נאמר "ויצא".

.

רבנו "אור החיים" הק' אומר שהפסוק הנ"ל רומז לכך שנשמת האדם "בצאתה {"ויצא"} מעולם העליון הנקרא "יעקב", על שם יצר הרע הכרוך בעקביו. ואומרו "מבאר שבע" – מקום שממנו יצאו הנשמות, יקרא באר מים חיים, ו"שבע" ירמוז אל שבועת ה' אשר תשבע הנפש בצאתה שלא תעבור על דברי תורה. ואמרו "וילך חרנה", על דרך אומרם ז"ל כי יצר הרע יכנס באדם בצאתו מרחם אמו דכתיב לפתח חטאת". (רבנו אוה"ח הק'. בר' כח יד ע"פ הזוהר ויצא מקמז ע"א, ונדה ל ע"ב).  וכן, "כי יצר לב האדם רע מנעוריו", משעה שננער ממעי אמו, היצר הרע "מלווה" אותו.

הנשמות הנמצאות תחת כנפי השכינה, יוצאות בעל כורחן מתוך ה"באר" המסמל את רחם האם הדומה לבאר, או באר מים חיים של עולם הנשמות בעולם העליון. כל זאת רק לאחר שהקב"ה משביע {"שבע"}, את הנשמה להיות צדיקה בעולם הזה הנקרא "חרנה", עולם של חרון אף וקשיים. הביטוי חרון – חר = חריף בערבית.

 

בעצם, יעקב אבינו מסמל כל אחד מאתנו, היות וכל אדם באשר הוא יורד לעולם הזה בו צריך להתמודד מול ניסיונות רבים, ולכן יש לעקוב אחרי יעקב אבינו שהצליח לצלוח את תלאות העולם הזה בהצלחה רבה והפך לדמות החשובה במרכבה העליונה, דבר שהפתיע אותו, וגם את המלאכים העולים ויורדים בחלום הסולם, ומגלים שדמותו של בן אנוש חקוקה בכיסא הכבוד, בשמים בין המלאכים.

 

רבנו אוה"ח הק' אומר: לאחר יציאת יעקב אבינו מבאר שבע, המקום שנקרא חרן – יצא לקראת יעקב.

כלומר, לא הייתה ליעקב קפיצת הדרך, אלא המקום ששמו חרן – קפץ אליו. וכדברי קדשו: "והוא אומרו וילך חרנה – פירוש, חרנה הוא שהלך ממקומו להקביל פני יעקב".

 

יעקב אבינו רומז בדבריו למרכבה העליונה כפי שהיא מובאת ע"י יחזקאל הנביא: "נפתחו השמים ואראה מראות אלוקים… ודמות פניהם פני אדם ופני אריה אל הימין לארבעתם, ופני שור מהשמאל לארבעתן, ופני נשר לארבעתן" (יחזקאל א, ב – י). הגמרא במסכת (חגיגה פרק ב') אומרת שהנביא יחזקאל התפלל לה' שבמקום השור במרכבה הרומז לחטא העגל, יוחלף בדמות הכרוב הרומז לכרובים שהיו בקודש הקודשים, ואכן תפילתו התקבלה. לאחר שיעקב מתעורר מהמראות האלוקיים הוא אומר: "אכן יש ה' במקום הזה – ואנכי לא ידעתי" (בר' כח טז). הנוטריקון של המלים: א-כ-ן = אריה +  כרוב +  נשר. א-נ-כ-י = אריה +  נשר + כרוב + יעקב. גם יעקב התפלא להיווכח שדמותו מככבת במרומים כ"מרכבה לשכינה".

"האבות – מרכבה לשכינה": כמו שהרכב בו אנו רוכבים, הוא גוף פסיבי שאינו אומר לנו מה לעשות, כך האבות. הם האמינו בקב"ה, ולא שאלו שאלות גם במקרים לא הגיוניים, כמו הציווי לאברהם להעלות את בנו לעולה, למרות שהובטח לו קודם לכן: "וקראת את שמו יצחק – והקימותי את בריתי אתו לברית עולם לזרעו אחריו" (בר' יז יט).

 

מוסר השכל:

 

למרות התלאות אותן עבר יעקב אבינו בדמותן של פרשיות עשיו, לבן הארמי, דינה, יוסף וכו',

 הוא זכה לכך שדמותו תיחקק במרכבת השכינה, וגם אביהם של יב' שבטי יה שהפכו לעם ישראל,

 בגלל אמונתו התמימה בה'.

 

 

 

"ויחלום והנה סלם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה,

            והנה מלאכי אלוקים עולים ויורדים בו" (בראשית, כח יב).

 

החלום הנבואי של יעקב אבינו,

 פשרו לדורות – ולדורנו אנו.

 

בדרכו לחרן, מרחק 800 ק"מ, יעקב אבינו מחליט ללון באוהלה של תורה בבית מדרשם של "שם ועבר" הנמצא בעיר אבלה שבצפון סוריה במשך 14 שנה, כדי להצטייד במטען רוחני לפני כניסתו לחרן = עיר של חורי אף ורמאות, עירו של לבן הארמי = הרמאי.

בשערי העיר, גמלה בליבו ההחלטה לחזור כדי להתפלל בהר המוריה מקום בו התפללו אבותיו: אברהם בעקידה  "וירא את המקום מרחוק… (בראשית יב), ויצחק ורבקה – לזרע של קיימא ככתוב: "ויעתר יצחק לה' – לנוכח אשתו כי עקרה היא. ויעתר לו ה'" (בראשית כה, כא). חז"ל אומרים שהתפילה התקיימה בהר המוריה. בדרכו חזרה, הוא נאלץ לשכב ב"בית אל" הנמצאת צפונית להר המוריה ככתוב: "וישכב במקום ההוא… ויקרא את שם המקום ההוא בית אל" (בר', כח יט). כמו שאצל אברהם, הביטוי 'המקום' רומז להר המוריה, כנ"ל אצל יעקב – 'וישכב במקום…"

בעצם, הקב"ה גרם לו ללון שם, ככתוב: "וילן שם, כי בא השמש". וכדברי רש"י: "כי בא {כיבא} השמש… ששקעה לו השמש פתאום שלא בעונתה, כדי שילון שם".

 

יעקב אבינו חיפש את "בית אלוקים ושער השמים" (בר' כח, יז). כמו דוד המלך שנדר שלא יתן שינה לעיניו, עד שימצא את המקום למקדש, ככתוב: "עד אמצא מקום לה', משכנות לאביר יעקב" (תהילים קל"ב). לכן, מסופר בגמרא (ברכות ג), שעד חצות הלילה, דוד היה מתנמנם בעמידה כמו סוס, ובחצות היה מתעורר להגות בתורת ה'.

 

רבנו אוה"ח הק' אומר ע"פ הזהר (הזוהר קדושים פד, ע"א): הקב"ה קיפל את כל ארץ ישראל תחתיו ככתוב: "וישכב במקום ההוא – שקיפל הארץ תחתיו, לזה אמר: וישכב במקום ההוא, פירושו – כולו שכב בו, כאומרו: הארץ אשר אתה שוכב עליה" (בר' כח, יג).

לאור כל זאת, חכמים אומרים שראשו של יעקב היה בבית אל, ליבו מכוון אל מקום השכינה שזה הר המוריה המכונה "שער השמים", ואילו רגליו בבאר שבע, וכל ארץ ישראל מקופלת תחתיו כדברי רבי אלעזר בשם רבי יוסי בן זמרא: הסולם הזה עומד בבאר – שבע, אמצע שיפועו כנגד ביהמ"ק, וראשו בבית אל, ואילו אמצע שיפועו נגד ירושלים.

 

רבנו אוה"ח הק' אומר שיעקב זכה לנבואה בחלום הסולם, בגלל קדושת המקום. וכדברי קודשו: "לא השכיבה היא דבר הסובב לחלום, אלא לצד המקום ההוא, כי היה מקום מקודש".

כאשר יעקב מתעורר מהחלום, הוא נכנס לחרדת קודש בבחינת: "ויירא ויאמר: מה נורא המקום הזה, אין זה כי אם בית אלוקים וזה שער השמים". ורש"י אומר לכתוב: "ואנוכי לא ידעתי" – שאים ידעתי לא ישנתי במקום קדוש כזה".

 

 רבנו אוה"ח הק' מקשה על דברי רש"י: הרי אם לא היה ישן, לא היה זוכה לנבואה בחלום. לכן מחדש לנו רבנו אוה"ח הק' חידוש גדול: "כי אם היה יודע, היה מכין עצמו לנבואה, כי הנבואה צריכה הכנה כידוע (רמב"ם יסודי התורה פ"ז ד-ה). ואפשר אם היה מכין את עצמו לנבואה היה מתנבא בהקיץ ולא בחלום. ולזה מתאונן על מה שלא השכיל על דבר. רש"י ז"ל פירש: ואם ידעתי לא ישנתי במקום קדוש" (רבנו אוה"ח הק' בר' כח, יז).

החידוש בדברי קודשו הוא, שיעקב מצטער על כך שהפסיד הישגים רוחניים יותר גבוהים בגלל שאם היה יודע את גודל קדושת המקום, היה מכין את עצמו לנבואה, וזוכה לנבואה בהקיץ ולא בחלום.

 

המסר מדברי קדשו: חייבים אנו לבדוק את עצמנו תמיד. איך נוכל למצות את כל הפוטנציאל הרב הגלום בתוכנו כמו יעקב שהצטער על שהפסיד התגלות נבואית גבוהה בהקיץ.

לאור מחקרים רבים, רוב האנשים מנצלים אחוז מזערי מיכולתם. רבי זושא מאניפולי אחיו של ה"נועם אלימלך" אמר פעם, שבעולם האמת לא ישאלו אותו מדוע לא הייתה משה רבנו, אלא מדוע לא היית זושא – מדוע לא ניצלת את היכולות שה' נתן לו. 

 

יש המתרצים את דברי רש"י בכך שיעקב הצטער על כך שישן  במקום קדוש מול קודש הקודשים,

 דבר האסור לפי ההלכה. גם מכך ניתן ללמוד מוסר השכל מהתנהגותו של יעקב אבינו.

בבואנו "לשמוע אל הרינה ואל התפילה" (מלכים א, ח, יא) בבית הכנסת,

עלינו לנהוג ביראת כבוד, בקדושה וטהרה, דבר היכול לזכותנו – בניצוצות אלוקיים.

 

 

סלם = אותיות סמל (בעל הטורים).

הסמלים ב"סולם יעקב" – לכל אחד מאתנו.

הסמל המרכזי: אם תהיה "שפל רוח" כמו "סולם מוצב ארצה",

תזכה להיות "וראשו בשמים".

 

המראות האלוקיים בחלום סולם יעקב, מסמלים עבורנו את החיבור המתבקש בין עולמנו הגשמי – "והנה סולם מוצב ארצה" {ארציות וחומריות}, לבין עולמנו הרוחני – וראשו בשמים". {שמימיות}.

 לאור זאת ניתן להבין מדוע הפנים שלנו מופנות קדימה כך שאנחנו יכולים להרים את עינינו השמימה, וגם להוריד אותן למטה. כלומר, יש לנו חופש בחירה בין הארציות לרוחניות, בניגוד לבהמה שראשה מופנה כל הזמן ארצה – לארציות.

מסקנה אחרת העולה מהדברים הנ"ל היא: "בכל דרכיך דעהו – והוא יישר אורחותיך" (משלי ג ו). בכל דבר שאדם עושה, עליו לכוון את ליבו לשם שמים. לשקול תמיד האם המעשה הארצי שהוא עושה מתאים למישור הרוחני. עקב כך הוא יזכה שהקב"ה יישר את אורחותיו ומעשיו.

לפי הקבלה, הסולם מסמל את ספירת היסוד המחברת בין הספירות העליונות המסומלות על ידי השמים, לבין הספירות התחתונות המסומלות ע"י הארץ. עד כמה צריך להיזהר במידת היסוד – מידתו של יוסף הצדיק. "כי כלבשמים ובארץ" {ד"ה א כט, יא}. "כי כל" = 80 = יסוד = 80.

 

במדרש (תנחומא ויצא ,ב) נאמר: הראהו הקב"ה ליעקב שרי האומות: בבל, מדי, יון ואדום העולים בסולם, אבל גם יורדים. הקב"ה הזמין את יעקב לעלות, אבל הוא נתיירא מירידה. "ה' אמר לו: אם אתה עולה, אין לך ירידה! לא האמין ולא עלה. אמר לו ה': אילו עלית והאמנת לא הייתה לך ירידה לעולם, אלא הואיל ולא האמנת, הרי בניך משתעבדים באותן אומות בעולם הזה. יעקב שאל את ה': כל העולם? ה' ענה לו: "אל תירא עבדי יעקב… הנני מושיעך מרחוק…". המדרש מתאר את הגאולה מהגלויות השונות כמו: גליא {צרפת}, אספניא {ספרד}.

הקב"ה מלמד את יעקב ואותנו שיש לשאוף לעלות מעלה מעלה, ולהתרחק מהתפיסה הגלותית של הפחד מהגויים. "אל תירא עבדי יעקב", מבטיח לנו ה'.

 

רבנו הרמב"ם כותב בספרו (מורה נבוכים חלק א' פרק טו) שהמלאכים העולים ויורדים בסולם, מסמלים את הנביאים העולים ומתעלים בעולמות עליונים ומורידים מראות אלוקיים, אותם מלמדים את העם. דבר דומה ניתן לומר לגבי החכמים הלומדים תורת מקור חיים, ומלמדים את העם.

 

רבנו "אור החיים" הק' אומר: הסולם מסמל את נפש האדם בשכבו. החלק הנפשי נשאר בגוף, ואילו החלק הנשמתי עולה השמימה כשהוא מצויד במעשים טובים המזכים אותו באורות עליונים משורש נשמתו הנקראים "מלאכי אלוקים עולים" {מיין נוקבין = מים תחתונים}, דבר שגורם להתעוררות {מיין דוכרין = מים עליונים}, המסומלים ע"י המלאכים היורדים והמורידים אורות עליונים. כלומר, ע"י מעשינו הטובים בעולם הזה, יכולים אנו להשפיע על מה שקורה בשמים בבחינת: "והנה ה' ניצב עליו" – הקב"ה משגיח על כל מעשינו. שנזכה שיהיו תמיד טובים.

 

רבנו "בעל הטורים" אומר: סלם = סמל. סולם = בגימטריא 136 = קול = ממון = עוני.

הוא מסביר שקול תפילת הצדיקים מהווה סולם למלאכים לעלות בו. כמו כן, הוא מסמל את העני והעשיר כפי שזה בא לידי ביטוי באותה גימטריה למלים: סולם = עוני = ממון = 136.

הקב"ה קובע איך יהיה מעמדו הכלכלי של האדם, והכל בהתאם למעשיו.

 

 רבנו הבן איש חי מוסיף על כך שהכסף הוא דבר ארצי ה"מוצב ארצה". האדם יכול להפוך אותו לדבר שמימי רוחני בבחינת "וראשו מגיע השמימה", בכך שיתעל אותו לאפיקים שבקדושה כמו צדקה. כמו כן, שידע האדם שהעושר והעוני, תלויים בקב"ה. הוא משתמש בדוגמא של המדרגה העליונה בסולם שהתגאתה. בא אדם והפך את הסולם, כך שהמדרגה הגבוהה הפכה להיות התחתונה.  הקב"ה משפיל ומרים.

 

רבנו חיים מוולאזין בספרו "נפש החיים", וכן האדמו"ר מחב"ד רבי זלמן מלאדי בספרו "ליקוטי תורה" אומרים שחלום הסולם מצביע על מרכזיות האדם בעולם כמו יעקב אבינו היכול להתעלות ברוחניות ע"י עלייה בשלבים כמו בשלבי הסולם, ויכול להגיע לשלבים גבוהים בבחינת "וראשו מגיע השמימה".

אין לקפוץ בעבודת ה'. בכל שלב בחיים, יש לעלות במתינות כמו בניסיונות הקב"ה את אברהם, מן הקל אל הכבד.

 

רבי מנחם אגוזי בספרו "גל של אגוזים" אומר: המלאכים העולים ויורדים בסולם, מסמלים למעשה, את האדם הפשוט שיש לו בחייו עליות וידידות. אל תתייאש, תמיד תוכל לעלות שוב. העיקר שנדע שהקב"ה "ניצב עליו" – ניצב עלינו, ומפקח על כל מעשינו והתנהלותנו בעולם.

 

חשיבות התפילה בכלל, ובשעת מצוקה בפרט.

 

"ויפגע במקום"

 "כי צריך האדם להתפלל לה' שהוא מקומו של עולם שלא יעזבנו" (רבנו אוה"ח הק' כח, יד).

התפילה – היא כלי לקבלת שפע מהקב"ה (רבי נחמן מברסלב).

 

יעקב אבינו יוצא לחרן כמצוות הוריו יצחק ורבקה ככתוב: "וישמע יעקב אל אביו ואל אמו – וילך פדנה ארם" (כח, ז). הוא זכה לקיים בבת אחת את מצוות "איש אמו ואביו תיראו" (ויקרא יט ג).

יעקב אבינו הבורח מעשיו, רואה שעומד ליפול לתוך לוע הארי ששמו לבן הארמי, לכן, מחליט להתפלל לקב"ה ככתוב: "ויפגע במקום" – כי צריך האדם להתפלל לה' שהוא מקומו של עולם שלא יעזבנו" (רבנו אוה"ח הק' כח, יד).

 

"ויפגע"- לשון תפילה  כדברי ירמיה:  "ואתה אל תתפלל בעד העם הזה…"ואל תפגע בי" (ירמיה ז, ט).

יעקב אבינו אכן מצליח בתפילתו, וזוכה "לפגוע במטרה", כאשר תפילתו מגיעה ו"פוגעת" דרך הר המוריה אל שער השמים. עקב כך  הוא זוכה להתגלות אלוקית בחלום הסולם.

"ויפגע במקום במקום הידוע = הר המוריה, דכתיב: "וירא את המקום מרחוק" (רבנו אוה"ח ע"פ חולין צא ע"ב).

 

השימוש במילה "ויפגע" בהקשר לתפילה, רומז לביטוי: "פגיעה במטרה". כלומר, יש לכוון בתפילה עד לפגיעה במטרה, שהיא קבלתה ברצון ע"י הקב"ה.

רש"י לומד מהביטוי הנ"ל "ויפגע במקום", שקפצה לו הדרך. פירוש, הגיע למקום בפתאומיות.

 

רבנו "אור החיים" הק' אומר: "וישכב במקום ההוא – …כי לא השכיבה היא דבר הסובב לחלום, אלא לצד המקום ההוא, כי היה מקום מקודש, כמו שנאמר לבסוף". כלומר, יעקב אבינו זכה לנבואה, בגלל המקום המקודש בו שכב.

פירוש אחר של רבנו: "עוד ירמוז באומרו וישכב במקום על דרך אומרם ז"ל: שקיפל הארץ {א"י} תחתיו" כדברי הזהר (קדושים פד ע"א). לזה אמר 'וישכב במקום ההוא'. פירוש: כולו שכב בו, כאומרו 'אשר אתה שוכב עליה".

 

"ויפגע במקום" – לשון תפילה… ולמדנו שתיקן יעקב תפילת ערבית" (רש"י).

"תפילות – אבות תיקנום" (ברכות כו, ע"ב).

 

                                      מהות התפילה ומשמעותה.

 

 

אברהם תיקן שחרית: "וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם".

יצחק תיקן תפילת מנחה: "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב".

יעקב תיקן תפילת ערבית, שנאמר: "ויפגע במקום וילן שם" – ואין פגיעה אלא תפילה.

תפילת שחרית מסמלת את עולם החסד – מידתו של אברהם. "להגיד בבוקר חסדך" על שזוכים להתעורר מחדש.

תפילת מנחה מסמלת את מידת הדין – מידת הגבורה של יצחק, זמן תחילת התגברות הדינים.

תפילת ערבית מסמלת את התגברות הדינים המאופיינים ע"י חשכת הלילה. כדי להתגבר עליהם, עלינו לנהוג לאור מידתו של יעקב שהוא מידת התפארת = מידת התורה, שרק ע"י ננצח את חשכת הגלות, ובכך נזכה לגאולתנו.

לימוד תורה בלילה הוא חשוב מאוד, בבחינת "יומם יצוה ה' חסדו – ובלילה שירה עמי תפילה לא-ל חי" (תהלים מב, ט). הגמרא אומרת על הפסוק: "אמר ריש לקיש: כל העוסק בתורה בלילה – הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום" (חגיגה יב, ע"ב). ובפרט אם הוא לומד מתוך שירה בבחינת "ובלילה שירה עמי".

 

יעקב אבינו זכה להעמיד שנים עשר שבטי י-ה ואת עם ישראל בכלל, למרות כל הניסיונות והתלאות בדמותן של עשיו, לבן, רחל, דינה ויוסף. כל זאת בזכות מידת התפארת שהיא מידת התורה, בשילוב תפילותיו שבקעו רקיעים. הוא למד תורה במשך 14 שנה בבית מדרש "שם ועבר" ללא שינה מסודרת וזכה לתואר: "יעקב איש תם – יושב אוהלים". יושב בין אהל אברהם – עמוד החסד, לאהל יצחק – עמוד הגבורה. כלומר, ידע לאזן ולמצוא את האיזונים

בין שני הקצוות – חסד וגבורה.

 

"ותהר עוד ותלד בן ותאמר: הפעם אודה את ה',

          על כן קראה שמו יהודה. ותעמוד מלדת" (בר' כט לה).

יהודה – ההודיה המתמשכת לקב"ה.

רבנו אוה"ח הק': "אין זה אלא הפלגה וברכה על רוב טובה".

 

 

השיר: "תודה על כל מה שבראת – תודה על מה שלי נתת…" {עוזי חיטמן},

חייב לשמש נר לרגלנו – מול הקב"ה, ובפני בני אדם.

ללמוד להודות ולהודות – על כל הטוב הניתן לנו.

 


רבנו "אור החיים" הק' אומר שלאה אמנו "צפתה ברוח הקודש שד' נשים יהיו ליעקב, וכפי זה עולים לה כפי החשבון ג' בנים. וכשניתן בן ד' אמרה: הפעם אודה את ה', כי עד עתה היה עושה לה משפט הצריך, אבל הפעם הזאת, אין זה אלא הפלגה וברכה על רוב טובה".

רש"י הק' אומר" "שנטלתי יותר מחלקי – מעתה יש לי להודות".

"אמר ר"י משום רבי שמעון בן יוחאי: מיום שברא הקב"ה את עולמו, לא היה אדם שהודה לקב"ה עד שבאתה לאה והודתו שנאמר: "הפעם אודה את ה'" (ברכות ז ב).

המדרש אומר: "קרבן תודה שמעלתה רוממה ואינה בטלה גם לעתיד לבוא" (ויקרא רבה כז יד. מדרש תהלים נו).

נשאלת השאלה, הרי גם לפני לאה אמנו היו כאלה שהודו לה' כגון נח שהקריב קרבן תודה אחרי המבול וכו'. אם כן במה מיוחדת התודה של לאה אמנו לאור דברי ר"י בשם רבי שמעון בר יוחאי?

בדרך כלל, אנחנו מודים לה' על כל מקרה לגופו, ובאופן חד פעמי. לאה אמנו לעומת זאת, קראה לבן שלה בשם יהודה, ואנחנו נקראים יהודים, כך שכאשר שומעים את השם יהודה או יהודי, נזכרים בתודה המתמשכת של לאה אמנו לה' יתברך. השם יהודה מכיל אותיות הוי-ה.

"זבח לאלוקים – תודה". (תהלים ג יד). פשט הפסוק הוא, יש להתוודות על מעשינו הלא טובים, ולשוב בתשובה לה'. דוד המלך גם אומר לנו שהקרבן המובחר ביותר הוא קרבן תודה. וכן, שנזכור להודות לקב"ה על כל דבר ודבר. נולד לך ילד, הבראת, קנית מצרכים או הוצאת כסף מהבנקט, תודה לקב"ה שיש לך את האפשרות הכלכלית לקנות. הגעת הביתה בשלום, תן תודה לה'. והרשימה ארוכה.

 כמובן שיש להודות לכל אדם באשר הוא על כל טובה וטובה – קטנה כגדולה.

 

אראנו נפלאות

לקראת יומא דהילולא דצדיקיא – יב' בכסלו

לאמו"ר הרה"צ רבי יוסף אסולין בר עליה ע"ה המלומד בניסים בחייו ובמותו.

עבודת ה' מתוך אהבה ומתוך שמחה – איך וכיצד?

 

               "ולא אותי קראת יעקב – כי יגעת בי ישראל" (ישעיה מג, כב).

 

 אחת הפרשנויות לפסוק הנ"ל אומרת: הקב"ה אומר לנו שאם נרגיש המון יגיעה בעבודת ה' כגון מתי כבר תסתיים התפילה, מתי כבר יגמר שיעור תורה וכו'? סימן  ש"לא אותי קראת יעקב", אלא "יגעת בי ישראל". נשתדל לאהוב ולהאהיב את עבודת ה' כמו אבותינו שעבדו את ה' בשמחה, ולא ראו בה עול. ישנם כאלה המבקשים "לתקתק" את התפילה, או כאלה העוזבים את ביהכנ"ס בתחילת "עלינו לשבח" אותה הופכים לתפילת הדרך, ושוכחים שכל השפע יורד רק בסוף התפילה כדברי רבנו האר"י הק', וזה בתנאי שהוא נשאר עדיין בביהכנ"ס כדעת המקובלים.

מספרים על סוחר יהלומים עשיר שטס לנסיעת עסקים עם מזוודה מלאה יהלומים. בהגיעו ליעדו, הוא ביקש מעוזרו שיחכה בטרמינל שדה התעופה, ויאסוף את הכבודה ממסוף המזוודות, ויביא לו אותה למלון. העוזר אכן עשה כדבריו, ועשה את דרכו עם המזוודה לכיוון המלון בו התאכסן העשיר. בהיותו משקיף מחלון המלון, העשיר ראה את עוזרו מתנשף בכבדות עם המזוודה. הוא הבין מיד שזו לא המזוודה שלו, ושגנב מתוחכם הצליח להחליף את מזוודת אבני היהלומים הקלים, במזוודת אבני חצץ, דבר שאכן התגלה כנכון, כאשר נפתחה המזוודה.

.

בעבודת ה', עלינו להרגיש ש"פיקודי ה' משמחי לב… הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונפת צופים" (תהלים י"ט, ט-יא), דוגמת מו"ר אבי ע"ה שמידי לילה בשעה 2:00, קיץ וחורף – תמידין כסדרן, ישב על מכונו בהיכלו, ועסק בתורת ה' מתוך אהבה ושמחה. את הספרים הציב על משמרתם מבעוד מועד בערב, כך שעם בא עת דודים כלה, ישב ועסק ב"תורת ה' תמימה משיבת נפש", דבר שזיכה אותו במשך היום בחוט של חסד, בבחינת דברי רבי שמעון בן לקיש לפסוק:  "יומם יצווה ה' חסדו – ובלילה שירה עמי תפילה לאל חי" (תהלים מ"ב, ט'): "כל העוסק בתורה בלילה – הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום". הוא ניגן את "תיקון חצות" בדמעות שליש על גלות השכינה.

מו"ר אבי שהיה גם חזן ופייטן מחונן, התפלל תמיד בדבקות בבחינת "תפילה לעני כי יעטוף – ולפני ה' ישפוך שיחו" (תהלים ק"ב, א). את התפילה הוא הנעים בשירה ופיוט בבחינת דברי שלמה "לשמוע אל הרינה ואל התפילה" (מלכים א', ח, כ"ח). הוא תמיד הסביר שע"י תפילה מתוך שירה, המתפלל מתעלה במעלות קדושת התפילה, היות והנשמה מתפללת תמיד לקב"ה, וכך מתגלית התפילה הנשמתית בבחינת תפילת הנשמה, שהיא נשמת התפילה.

 

"לשמוע אל הרינה ואל התפילה" (מלכים א, ח, יא).

התפילה הנשמתית של אמו"ר רבי יוסף ע"ה.

 

רעיון התפילה אל הקב"ה הרחוק והקרוב אלינו כאחד, דומה לקשר האינטרנטי בו משוחחים בני אדם הרחוקים איש מרעהו. כנ"ל הקשר בינינו לקב"ה המקשיב אלינו תמיד. "קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת: רצון יראיו יעשה,  ואת שוועתם ישמע ויושיעם. שומר ה' את כל אוהביו…". מתוך תפילת "אשרי" אותה אומרים ג' פעמים ביום.

הסבר הפסוק: את יראי ה', הקב"ה מושיע לאחר שהם משוועים אליו, ואילו את "אוהבי ה'", הקב"ה שומר שלא יאונה להם כל רע, כן יהא לכם ולנו.

מו"ר אבי זצ"ל אכן היה "עמוד התפילה" לה הקדיש את מיטב זמנו ומרצו, כשקולו הערב התנגן לו במהלך התפילות בבחינת הכתוב: "לשמוע אל הרינה ואל התפילה", – להפוך את התפילה לרינה", וע"י כך קוים בו הכתוב: "קרוב ה' לכל קוראיו… שומר ה' את כל אוהביו".

מו"ר אבי הצדיק כה"ר רבי יוסף אסולין זצ"ל, עלה לגנזי מרומים ביום אחד בשבת – י"ב כסליו תשס"ז, למחרת קריאת פרשת "ויצא" הפותחת במראות אלוקיים של מלאכים העולים ויורדים בחלום הסולם, וחותמת במלאכים המלווים את יעקב: "ויעקב הלך לדרכו, ויפגעו בו מלאכי אלוקים. ויאמר יעקב כאשר רחם, מחנה אלוקים זה, ויקרא שם המקום מחנים".

אלה גם אותם המלאכים שליוו את מו"ר אבי זצ"ל בדרכו אל עולם שכולו טוב, לסדר פרשת "ויצא".

מו"ר אבי זכה ללכת בדרכו של יעקב אבינו והעמיד יב' שבטי יה "בן פורת יוסף, בן פורת עלי עין". הוא גם זכה להיות מ"אוהבי ה'" שמידי לילה התייצב על משמרתו בשעה 02:00 בלילה  כדי להתעלות בפרדס התורה. בשפכו שיחו בפני בוראו, היה בבחינת מלאך ה'. אכן הוא נפטר בגיל 91 =  {גימטריא} מלאך. הוא הלך בדרכי אביו הרה"צ רבי אברהם אסולין זצ"ל ששימש בקודש כרב ומו"צ במחוז בני מלל במרוקו, וכן בדרכו של סבא קדישא הרב הכולל המלומד בניסים הרה"צ רבי מסעוד זצ"ל שזכה לגילוי אליהו, ורבים נהגו להתפלל ולהדליק נרות בכניסה לביתנו.

זכות אבות.

בתום שנה למות מו"ר אבי זצ"ל, חלמתי חלום: חלמתי שמו"ר אבי ע"ה מבקש ממני להסיעו לצדיקים בטבריה שם היה גר. אכן, הוא עלה למכונית והתיישב במושב האחורי. עד כאן החלום.

       באותו יום אחה"צ, נסעתי במכוניתי מנתניה לרעננה. בחזרה, כאשר הגעתי לצומת היציאה המרכזית מרעננה        לנתניה, עמדתי בנתיב השמאלי הקרוב למדרכה, כאשר לידי עוד שני נתיבים עמוסי מכוניות, עד שהרמזור האדום יתחלף לירוק. פתאום, מתייצב ליד חלון המכונית אדם מזוקן השואל בשלומי, ודורש ממני לעשות מיד פרסה ולחזור לכיוון רעננה בניגוד לכיוון נסיעתי. ניסיתי לתת לו צדקה, אבל סירב ורק אותת לי שוב לעשות פרסה. תוך שניות, נזכרתי בחלום… ומיד עשיתי פרסה דבר שהציל אותי מתאונה.

חיפשתי את האיש להודות לו – אבל הוא נעלם כלא היה. החלום והנס, התרחשו בו ביום – בזכות אבות.

 

  • מספר שנים לפני פטירת מו"ר אבי ע"ה, הגענו רעייתי ואני לביקור אצל ההורים בטבריה. לאחר כשעה, ביקשתי להיפרד מההורים כדי לשוב הביתה לנתניה. אצל יהודי מרוקו, ביקור של שעה לא בא בחשבון. מו"ר אבי ביקש שנישאר לארוחת הערב, נישן בטבריה, ורק למחרת נשוב לנתניה. ניסיתי להסביר שזה לא בתכנית, וחייבים לנסוע, אך מו"ר אבי בשלו, ולא היה מוכן לקבל שום הסבר.

יצאתי להתניע את האוטו, וקולות של האזעקה במכונית החלו להדהד. ניסיתי בכל דרך להפסיקם, אבל לשווא. אחי רפאל נ"י ניסה לעזור אבל לשווא. פתחנו מנוע, ניתקנו את המצבר והחזרנו כעצת ייעוץ טלפוני, אבל גם זה לא עזר.

רפאל אחי הסיע אותי ברכבו למוסך חשמלאות רכב כדי לתקן את השלט. החשמלאי בדק את השלט וטען שהשלט גמור. היות והוא עמד לסגור, ביקש לבוא אליו למחרת כדי לשחזר את השלט.

 

לאור כל התקלות, הבנתי שמקור כל התקלות הוא רצונו של מו"ר אבי שנשן בטבריה. חזרתי הביתה והודעתי לאבא בחגיגיות שאני נשאר לישון בטבריה. יצאתי לאוטו, והנה זה פלא – השלט עובד כאילו לא היה כלום. אותו שלט המשיך לשרת אותי עד שמכרתי אותו.

לע.נ: המלוב"ן זקני – רבי מסעוד אסולין ע"ה, סבי – החכם הכולל הרב אברהם בר אסתר ע"ה – רב באזור "בני מלל" במרוקו. אמו"ר הצדיק והפייטן רבי יוסף בר עליה ע"ה. רבי מימון מלכה בר הרב יעקב ע"ה. רבי שלמה שושן ע"ה. רבי חיים מלכה. אמע"ר הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. חנה בת מרים ע"ה. עליה בת מרים ע"ה. חניני בת עליה ע"ה. רבי זבולון בוארון ע"ה.

מו"ר חמי רבי יששכר בר נזי ע"ה. חמתי מרת בתיה בת קנדוב ע"ה. רחל בת חסיבה ע"ה.

בועז בן מירה, זוהר בת אסתר, זוהר בת שרה. נדב בן שרה.

                              משה אסולין שמיר – 0523-240-298

הפטרת ויצא בנוסח מרוקאי

הפטרת ויצא בנוסח מרוקאי

La rupture des relations postales – Le dahir de la marocanisation

יגאל בן נון 2La rupture des relations postales
L’événement qui atténua l’euphorie du début de l’indépendance et provoqua une dégradation progressive des relations entre les autorités marocaines et le monde juif se produisit le 22 septembre 1959, alors que le gouvernement de gauche était au pouvoir. Sur l’initiative du roi, les ministres des Affaires étrangères de la Ligue arabe se réunirent à Casablanca pour leur 32e conférence. Les entretiens du roi Mohammed V avec Hussein de Jordanie et Fayçal d’Arabie lors de sa visite au Moyen-Orient avait même suscité des déclarations anti-israéliennes ainsi qu’à des appels à l’arabisation linguistique. La décision de créer une « Union postale arabe » entraîna la rupture unilatérale des relations postales, télégraphiques et téléphoniques entre le Maroc et Israël.

Exceptionnellement, cette décision ne s’appliqua pas aux appels d’urgence en provenance de navires en détresse. Trois jours après, des affiches furent placardées dans les bureaux de poste, indiquant que tout courrier envoyé à destination d’Israël serait renvoyé à son expéditeur. Le nombre de courriers expédiés entre les deux pays atteignait 30 000 lettres par mois dans chacune des deux destinations. Au Maroc, chaque famille juive envoyait en Israël en moyenne une lettre par mois . Près de 150 000 Juifs du Maroc furent d’un jour à l’autre coupés de leurs proches estimés à quelque 120 000 personnes en Israël. Cette décision porta un coup dur à un semblant de symbiose qui s’était esquissée dans les relations judéo-musulmanes. Certaines familles brûlèrent les timbres israéliens en leur possession pour dissimuler toute référence à Israël de crainte d’éveiller des soupçons. La rupture des relations postales porta un coup sévère à la communauté et aggrava l’atmosphère de soupçon et d’inquiétude quant à l’avenir des Juifs au Maroc.

Le dahir de la marocanisation
La décision gouvernementale du 26 novembre 1958, exigeant de renouveler l’inscription de tous les organismes bénévoles, juifs et musulmans, au ministère de l’Intérieur, inquiéta sévèrement les directeurs des institutions juives. Peu de temps après l’indépendance, Lalla ‘Aïcha, fille aînée de Mohammed V, décida de créer l’association L’Entraide nationale, pour regrouper tous les organismes de bienfaisance du pays. Les nouveaux statuts avaient entre autres pour but de marocaniser les comités directeurs locaux des associations et organismes étrangers. La réinscription en tant qu’association était soumise à deux conditions : seuls des citoyens marocains devaient siéger dans les comités directeurs ; seules les cotisations et les subventions gouvernementales étaient permises. Il était dorénavant interdit à tout organisme de recevoir des dons provenant de l’étranger. Les organismes juifs craignaient que les autorités ne se contentent pas de nommer des partisans de l’intégration comme nouveaux membres dans les conseils des communautés, mais aussi qu’ils les obligent à ouvrir leurs écoles et leurs hôpitaux aux Musulmans. Au début, on leur demanderait d’offrir leurs services à quelques Musulmans, mais progressivement les nouveaux venus deviendraient majoritaires et domineraient les comités directeurs de ces institutions. Le président de la communauté, David Amar, proposa de modifier les statuts du Conseil des communautés, afin de surmonter les problèmes juridiques de son organisme et le redéfinir comme minorité ethnique distincte. Les autorités, préoccupées par des problèmes plus pressants, ne souhaitaient pas affronter la communauté sur un sujet aussi fondamental. Ces nouveaux statuts restèrent longtemps au stade de proposition jamais débattue. Etant donné que la plupart des organismes juifs internationaux étaient dirigés par des Juifs de nationalité étrangère vivant au Maroc ou à l’étranger, certains d’entre eux furent contraints de modifier la constitution de leur direction et de nommer des directeurs de nationalité marocaine. Les anciens directeurs prirent le titre de conseillers.
Jusqu’alors, les organismes juifs de bienfaisance bénéficiaient du financement de l’état, comme sous le protectorat, mais ils craignaient que les autorités n’exigent par la suite de décider elles-mêmes de la répartition des subventions provenant du Joint américain. À cette époque, un membre de l’assemblée consultative du parti Istiqlal, faisant référence au Joint, critiqua le fait qu’un organisme étranger était autorisé à favoriser une partie de la population selon des critères religieux. Les organes du parti approuvèrent sa critique, ce qui suscita un désarroi au sein des organismes juifs qui bénéficiaient des dons du Joint. En mars, on adopta une résolution à l’encontre de dons répartis au Maroc par des organismes étrangers. Les institutions juives comme l’AIU , l’ORT, Otzar ha-Torah et le Joint estimaient que la fin de leur existence approchait, mais en dépit de ces appréhensions, rien ne changea de fait. Par mesure de prévention, le Joint distribua même des surplus de nourriture à des jardins d’enfants musulmans et accorda une aide financière à un organisme bénévole musulman.

העדה המערבית בירושלים במאה הי"ט – יעקב ברנאי

3 – ציפיות משיחיות.%d7%99%d7%94%d7%95%d7%93%d7%99%d7%a6-%d7%90%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%a7%d7%94-%d7%95%d7%90-%d7%99

במאה הי"ט התרבו השמועות בין יהודי צפון אפריקה, כי עשירי היהודים כרוטשילד ומונטיפיורי, עומדים לקנות את ארץ ישראל מידי התורכים. הנוסע הנוצרי באזילי, שביקר בארץ בשנים 1846 – 1847 מספר כי :

" בזמננו גוברת והולכת עליית היהודים מהארצות הברבריות…התחבורה הנוחה וגם השמועות על הסובלנות הדתית ועל סדרי האזרחות הטובים…מסייעים לעלייה זו. יש עוד להעיר כי סיפורי העיתונים על משא ומתן דמיוני בין השלטון לבין בנקאים עשירים מזרע ישראל, על מסירת ארץ ישראל לידיהם, הפיחו חלום של תקווה לתקומת ממלכת יהודה ובנין בית המקדש.

ניסיונות ראשונים להקים עדה עצמאית.

בשנות השלושים של המאה הי"ט התרבו יהודי המערב בירושלים ונעשו ניסיונות ראשונים להתאגד באופן עצמאי, ובעיקר לשלוח שד"רים ולאסוף כספים לאנשי העדה.

ההרעה במצב החומר בירושלים, הביאה למאבק גובר והולך על סכומי הכסף שהגיעו מחו"ל ודירבנה את המערבים להתארגנות נפרדת. המערבים גם חשו עצמם שונים ונבדלים מן הספרדים הן בשל נתינותם הצרפתית והן בשל השוני במנהגים, בשפה ובאורח החיים. הרצון להתבדל הושפע גם מהקמתו של כולל הו"ד , שהחל להתארגן בסוף שנות השלושים. ואכן ידוע לנו כי רבי אליעזר ברגמן, ממייסדי כולל הו"ד, עזר למערבים בנסיונות ההתבדלות שלהם מן הספרדים.

מנהיגי העדה בתקופה זו היו רבי משה תורג'מן ובנו יעקב, שהגיעו לירושלים מטבריה, שממנה גורש האב לאחר שהסתכסך עם ראשי העדה הספרדית. בשנת 1834 אנו מוצאים את רבי יעקב כשד"ר בלתי ליגאלי בארצות צפון אפריקה, וההנהגה הספרדית, שנודע לה הדבר מן השד"ר הרשמי ששהה שם, ניסתה לטפל בדבר בקשיחות רבה, המערבים המשיכו בנסיונותיהם ושלחו מכתבים לחו"ל על שמדכאים אותם ומקפחים אותם בחלוקת ההכנסה המגיעה מחו"ל. הוויכוח החריף בשנות הארבעים כשהמערבים טענו כי הכסף המגיע מצפון אפריקה מיועד להם ואילו הספרדים שמים ידם עליו שלא בצדק ונותנים להם רק פירורים ממנו.

בכך הסתמכו על התקדים של האשכנזים, שחלק ניכר מן הכספים מאירופה הגיעו לכיסם. סכסוכים בין העדות השונות בירושלים על רקע דומה ידועים לנו גם מן המאה הי"ח בין האשכנזים לספרדים. שרדו לנו שני קונטרסים משנות הארבעים שנשלחו לחו"ל, האחד של הספרדים כנגד המערבים והשני של המערבים כנגד ההנהגה הספרדית והם מגלים לנו את חריפות המאבק בין שתי העדות.

הספרדים הפיצו קונטרס בשם " עדות ישראל " ובו האשימו את ראשי המערבים בהתקשרות למיסיון, שניסה אז לפרוש רשתותיו בירושלים, כי נכנסו אב ובנו…אצל רוח הטומאה, הם האשימו את רבי משה ורבי יעקב תורג'מן בהסתה לפירוד ובהדחת העולים החדשים כנגד הממסד הקיים – מקצת מערבים חדשים..ויהי עליהן לראש ולקצין -. בשליחת שד"רים ללא רשות לצפון אפריקה ובהפצת מכתבי פלסתר בחו"ל ( יעלה בידם להסיב את לב בני ישראל אשר מארצות המערב להחזיר את כל הנידר והנידב להם לבדם ). כל ההאשמות האלה והאשמות אחרות כלולות בקונטרס של הספרדים, שחששו מאוד מנסיונות הפירוד של המערבים, כי ראו בכך ראשיתו של תהליך, שבו יפסידו את השלטון בירושלים שנבע הן מכוח סמכותם כנתינים עותמאניים עקב שליטתם על מקורות הכסף שהגיע מחו"ל.

המערבים ענו להם בקונטרס בשם " משפט לאלקי יעקב " שגם הוא הופץ בחו"ל ועותק יחיד ממנו שמור בספרי הלאומית. בקונטרס זה מקוננים המערבים על מר גורלם ועל עניים הרב " מוטל על ערש דווי…בבית אפל….כמו לול……והעידו אחר פטירתו….שהיה ערום מבלי לבוש ובשרו דבק ממש על חתיכת מחצלת. הם טוענים על זכותם לשלוח שד"רים לעצמם, בהסתמכם על תקדימים הן של האשכנזים והן של המוגרבים הגויים, הנעזרים בתרומות המגיעות מצפון אפריקה. הספרדים מקפחים אותם בכל התחומים וגובים מהם מסים כבדים " ואין נותנים לנו אפילו חלק קטן ". כמו כן בזים להם הספרדים על מנהגיהם השונים משלהם " כי חרפת אדם לוקח כל הנקרא בשם מערבי…שאינם מתנהגים בנימוסים בענייני מאכל ומלבושיהם ". הספרדים אינם קוברים את מתיהם כלחץ על נסיונות הפירוד. המערבים פחדו לחתום את שמותיהם בסוף הקונטרס מחשש להתנכלות מצד הספרדים.

בסכסוך קשה זה לא בחלו הספרדים באמצעים חריפים ביותר. רבי משה תורג'מן ויעקב בנו נעצרו על יד המשטרה התורכית והוכו עד זוב דם בבית המעצר בשכם ונמנע מהם לצאת בשליחות לאסוף כספים בצפון אפריקה. הקונסול הצרפתי לא הגן עליהם ורק בהתערבותו של מונטיפיורי שוחררו השניים ממעצרם. סערת רוחות זאת בירושלים הכתה גלים גם בתפוצות ועתונים יהודיים שונים בגרמניה ובאנגליה דיווחו על כך. בסכסוך שבין הספרדים והמערבים השתקפו העמדות השונות הן בירושלים והן בחו"ל ואפרט במקצת בנושא זה עקב חשיבותו.

ההנהגה הספרדית בירושלים, שבראשה עמד באותה עת החכם באשי הראשון, הראשון לציון חיים אברהם גאגין, שהגיע לכס הרם לאחר מאבקים וסכסוכים ונתמך על ידי החוגים הקיצוניים שבקרב האשכנזים בירושלים ועל ידי הפקידים והאמרכלים באמשטרדאם.  כנגד משולש זה, המורכב מהנהגה הפקידים האמרכלים, וקבוצות של קיצונים בירושלים עמדה אופוזיציה, המורכבת מכל הגופים שניסו להיפרד מעל ההנהגה הספרדית כדי ליהנות יותר מכספי החלוקה.

הקבוצה האפוזיציונית כללה בין השאר את המערבים וכולל הו"ד ( הולנד ודויטשלנד ), שנתמכו על ידי מונטיפיורי ומתנגדי משטר החלוקה במקומות שונים באירופה. הדבר בולט בקונטרסים הנזכרים לעיל ובהסכמות ובחתימות השונות הנלוות לכל לקונטרס. על קונטרס הספרדים " עדות ישראל " הסכימו רבני הספרדים בטבריה ובדמשק וראשי הפרושים והחסידים בירושלים. ממקורות אחרים ידועה תמיכתו של ועד הפקידם והאמרכלים בראשון לציון גאגין.

באמצע שנות הארבעים, עם שוך הסכסוך, חתמו שני הצדדים על הסכם שנקרא " שלום ירושלים " ובו ביטלו שני הצדדים את טענותיהם. אף בסוף שנות הארבעים המשיכו המערבים בדרכם הרבה יותר שקטות ומחתרתיות בניסיונותיהם לפעול בדרך עצמאית בהשגת כספים מחו"ל מאחורי גם של הספרדים.

סייע להם בכך רבי אליעזר ברגמן, ממיסדי כולל הו"ד, שעלה מגרמניה בשנת 1835 וגם הוא היה באופוזיציה לממסד הקיים. בימנו של ברגמן נשארו העתקי מכתבים המספרים על עזרתו למערבים. הוא העמיד להם חדר בביתו, ששימש בית כנסת וישיבה שנקראה " נר המערבי ". ברגמן תיווך בינם לבין שני סוחרים יהודים עשירים בגיברלטאר ובבירות, אברהם לארידו ומאיר רוזנטל, שהעבירו אליו את הכספים מצפון אפריקה שיועדו למערבים בירושלים מבלי שההנהגה הספרדית והפקידים והאמרכלים ידעו על כך.

יחס דבדו – משפחת לכחיחל -אליהו רפאל מרציאנו

משפחת לכחיחליחס דבדו 2

משפחה נכבדה המוזכרת באגרת יחס פאס (פאס וחכמיה, ח״א, עמי 138), בני המשפחה מתייחסים למשפחת בן עקו.

בן איש חיל, גזע היחס והמעלה, קנה שם טוב קנה לעצמו, ירא אלהים וסר מרע, ביתו פתוח לרוחה, בעל הכנסת אורחים, הזקן הכשר הצדיק ר׳ יעקב הוליד: רפאל, יוסף, יצחק הי״ד, שלמה, דוד, פריחא.

הנכבד ויקר, מתהלך בתום, משכים ומעריב לבית כנסת, מתפרנס מעמל עשר אצבעותיו, בעל צדקה, חונן דלים, גומל חסדים עם הנפטרים, הזקן הכשר הצדיק ר׳ רפאל הוליד: אליהו, חיים, שם טוב, סעדיה, עליזא.

המנוח, מדותיו מדות יוצרו, ירא ה׳ ושלם, אוהב תורה ולומדיה, מוקיר רבנן, הצדיק ר׳ יוסף הוליד: ר׳ יצחק, יעקב, עווישא, מאחא.

המנוח טהור לב ועדין נפש, הצדיק ר׳ יצחק ה׳ ינקום נקמתו וידרוש דמו לא הניח זרע ב״מ.

יקר ובר לבב, עושה צדקות, משכים ומעריב לבית כנסת, רץ למצוות ולמעשים טובים, הצדיק ר׳ שלמה הוליד: יעקב, רחל, עווישא.

השם הטוב, הולך תמים ופועל צדק, דחיל חטאין ועביד טבין, מתפרנס מיגיעת כפיו, נודב נדבות, הצדיק ר׳ דוד הוליד: שלום, ג׳ולייט.

הרהורים על אתיקה בפרסום – דן אלבו

%d7%93%d7%9f-%d7%90%d7%9c%d7%91%d7%95-%d7%90%d7%9e%d7%aa-%d7%91%d7%a4%d7%a8%d7%a1%d7%95%d7%9d

מתוך ספר השירים של ד"ר דן אלבו " כי כן "

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 134 מנויים נוספים

דצמבר 2016
א ב ג ד ה ו ש
« נוב   ינו »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר