מורשת יהדות מרוקו

עיונים בתרבותם של יהודי צפון אפריקה

כתבים מוהדרים ומוערים

עורכים משה בר-אשר וסטיבאן פראד

המרכז ללשונות היהודיים וספרותיים

האוניברסיטה העברית בירושלים

הוצאת מאגנס

תוכן העניינים

הקדמה

נחם אילן – על האבנים: מדרשה שבעל פה לדרוש בכתב – עיון 1 בטיוטת דרשה פופולרית לשבת כלה

נטלי אקון – הערבית המשתקפת בעברית של מרוקו                              

יעקב בן־טולילה – המכתבים העבריים של רבי יהודה ליאון כלפון           

אבישי בר־אשר – ״שימושי קראן״: נוסחאות מוסלמיות בקונטרס השבעות  יהודי ממרוקו

משה בר־אשר – שרח מגרבי לספר יונה – עיון לשוני ופרשני ומהדורה של הטקסט

יהודית הנשקה – מבט אל קהילת טריפולי שבין שתי מלחמות העולם סקירה וניתוח של ארכיון הרב יששכר חכמון

אהרן ממן – איגרת מרבי מכלוף אלעסרי ז״ל רב העיר ריש

אריאל שוה – בעקבי מתקני התפילות

יוסף תדגי – פיוט ״מי כמוך״ לחנוכה לר׳ ידידיה מונסונייגו

הקדמה

שני הכרכים האלה – הכרך באנגלית והכרך בעברית – הם המשך לשני הכרכים שיצאו בשנת 2011. בימים כ״ט בתשרי – ח׳ במרחשוון תשע״ג(24-15 באוקטובר 2012) נתקיימה סדנת חוקרים על יהדות צפון אפריקה במסגרת התכנית ללימודי יהדות באוניברסיטת ייל בניו הייבן שבמדינת קונטיקט בארצות הברית. הסדנה היא פרי שיתוף פעולה של התכנית ללימודי היהדות והיחידה למדעי היהדות בספרייה של אוניברסיטת ייל ושל המרכז ללשונות היהודים וספרויותיהם באוניברסיטה העברית בירושלים. נטלו בה חלק 13 מלומדים מארצות הברית, מצרפת ומישראל.

החוקרים עבדו על תעודות וכתבי יד מארבע ארצות צפון אפריקה – מרוקו, אלג׳יריה, תוניסיה ולוב – המצויים באוסף מצפון־אפריקה ביחידה למדעי היהדות בספריית ייל. במשך ימי הסדנה נתן כל אחד מהמשתתפים הרצאה קצרה על נושא מתחומי המחקר שלו.

פניתי לפרופסור סטיבן פראד, ראש התכנית ללימודי היהדות, והצעתי שגם הפעם נפרסם שני כרכים בעקבות הסדנה. אני מודה לו ולעמיתיו שנענו בחיוב לפנייתי והעמידו את התקציב הדרוש להוצאת שני הכרכים האלה.

הכרך האנגלי כולל 12 מאמרים המבוססים על ההרצאות שנשאו המשתתפים. למרבה הצער, בשל סיבות אישיות המרצה השלושה־עשר לא יכול היה לעמוד בלוח הזמנים שנקבע חרף דחיות בתאריך היעד להגשת המאמרים. בראש המאמרים בא המאמר שהוגש בחלקו בהרצאת הפתיחה, ולאחריו באים היתר בסדר האלף־בית.

הכרך העברי מבוסם כמעט כולו על התעודות שהחוקרים עסקו בהם בסדנה והמשיכו בעיבורם לאחר שובם לבתיהם. כאן כלולים רק 9 מאמרים. המשתתפים האחרים טרם השלימו את מחקריהם על התעודות שהם חקרו. יש להניח שכמה מהם יפרסמו אותם במועד אחר בבמות אחרות. יצוין כי אריאל שוה עבד על כתב יד של פירוש רש״י לתורה הנמצא באוסף והגיע מצפון־אפריקה, אך מוצאו בתימן(אפשר שהגיע לשם על ידי שד״ר מארץ ישראל שמכרו לחכם בטריפולי שבלוב). כדי לא לפגום באופיו של הכרך הוא שלח מאמר המבוסם על מחקר אחר שלו התואם את נושא הספר.

* * *

אני מבקש מאוד להודות לאנשי התכנית ללימודי היהדות באוניברסיטת ייל ולעומד בראשה, פרופסור פו־אד, על ההחלטה לתת מקום בתכנית שלהם גם למחקר יהדות צפון אפריקה, על ההחלטה לפרסם את שני הכרכים האלה ועל נכונותו להיות שותף שלי בעריכתם. תודה מיוחדת נתונה לד״ר נאנט שטהל, אוצרת האוסף במדעי היהדות, שדאגה לרכישה של תעודות וכתבי יד מצפון־אפריקה ליחידה שלה ועל סיועה בארגון הסדנה. תודתי נתונה גם לגב׳ ג׳ולי כהן, הספרנית הנאמנה, שסייעה רבות למשתתפי הסדנה והושיטה להם עזרה מרובה בהנגשת כתבי היד לשם הכנת המאמרים.

תודתי נתונה לגב׳ ליזה מוהר, מרכזת היחידה להוצאה לאור של האקדמיה ללשון העברית, שהפיקה את הספרים; לגב׳ שירלי זאוור, עורכת הלשון בכרך האנגלי, ולגב׳ סמדר כהן, עורכת הלשון בכרך העברי. אני מודה לאדם פרקר שכתב את המפתחות לספר האנגלי ולד״ר אסתר הבר שכתבה את המפתחות לכרך העברי. ואחרון יבורך מר חי צבר, מנכ״ל הוצאת הספרים ע״ש מאגנס באוניברסיטה העברית, המפיצה את הספרים.

משה בר־אשר

כתבה משנת 2001 – על ספינת אגוז – חג הפסח, תשס"א  

אליהו הנביא ובן־החכם

היה היו חכם אחד ואשתו שלא היו להם ילדים. אנשים רבים היו באים אל החכם, וזה היה מעניק להם רפואה או סגולה שיהיו להם ילדים ותמיד היה מצליח. פעם באה איזו אשה למקום, וכאשר לא מצאה את החכם, שאלה את אשתו: ״איפה החכם? רוצה אני שיעשה לי רפואה, אני מזמן עקרה, ושמעתי שכל מי שבא אצלו מצליח״.

בינתיים בא החכם, עשה לה רפואה והאשה הלכה לה. אשתו של החכם רואה כל זאת ומתרגזת. שאל אותה החכם: "מה יש לך, אשתי״? ענתה לו: ״הייתכן שאנחנו חיים בלי ילדים, ואתה עושה רפואה לאנשים אחרים? אני רוצה שגם בשבילנו ולטובתנו תעשה משהו״. הסכים הרב: ״טוב. אשאל״. עשה שאלת חלום, הופיע אליהו הנביא ואמר לו: ״אם אתה רוצה ילד, יתמלא רצונך, אך ביום הברית אקח אותו איתי, כדי ללמדו תורה במשך חמש שנים״. ענה החכם: ״אשאל את אשתי".

בא החכם אל אשתו ושאל אותה: ״האם את מסכימה, כי ביום הברית של בננו, ניתץ אותו לאליהו הנביא כדי שילמד אותו״? "אני מסכימה. העיקה שגם לנו יהיה ילד. אחר־כך ירחם השם״. כעבור שנה נולד להם ילד. ביום הברית, ערך החכם סעודה של מצווה, ואליהו הנביא הגיע מחופש לעני. בסוף הסעודה אמר אליהו הנביא לחכם, אבי הבן: ״המכיר אתה אותי"? ענה לו: ״לא״. אמר לו: "אני אליהו הנביא. באתי לקחת את התינוק״.

הלך החכם לאשתו ושאל אותה: "אם בן־אדם נותן לך משהו ואומר לך: ^'קחי דבר זה ושימרי עליו עד שתחזירי לי אותו כעבור זמן מה', והוא בא כעבור זמן מה לבקש את הדבר, כיצד היית נוהגת? האם תתני לו את הדבר או לא? מה תשובתך״? ענתה לו: ״חס ושלום! מי שנותן משהו כפיקדון, חייבים להחזיר לו״. אמר החכם: ״טוב. עכשיו בא אליהו הנביא כדי לקחת איתו את הבן וללמדו תורה״. בשמחה הסכימה האשה לתת את הבן לאליהו הנביא. אמר אליהו הנביא לחכם: "תספור חמש שנים מן היום ותבוא לקחת את הילד ממקום פלוני. תביא איתך אז עוגיות ופירות יבשים״. עברו חלפו חמש שנים ואשת החכם אמרה לבעלה: ״כבר נגמרו חמש שנים. לך ותביא לנו את הילד״.

לקח החכם עוגיות ופירות ופגש בדרכו את אליהו הנביא. זה אמר לו: ״היכנס תחילה לבית־המדרש וחלק לכולם את מה שהבאת. כאשר תגיע למקום בנך, הוא יכירך ויחבקך״.

נכנס החכם לבית־המדרש, חילק לילדים עוגיות ופירות, והנה קם בנו ונשק אותו, ואביו לקח אותו על כתפיו. היה זה פלא גדול. הרי הבן היה בן שמונה ימים כאשר אליהו הנביא לקח אותו, עכשיו הוא כבר גדול. היו האב ובנו עוברים בים, והנה ראה הבן כתובת בשמיים: 'יבוא זמן, ואביך יגיש לך מים שבהם תיטול את ידיך, ואימך תעשה זאת לאשתך. נאנח הבן ואביו שאל אותו: ״מה יש לך, בני״? לא רצה הבן לגלות דבר לאביו. איים עליו האב: ״אם לא תגיד לי, אזרוק אותך לים״.

לא סיפר הבן דבר לאביו וזה זרק אותו לים. נזדמן לו דג גדול ובלע אותו.

ובעיר אחת, היה רב העיר נוהג לאכול בסעודה השלישית דגים. והנה במשך כל השבוע כולו דגו מן הים רק דג גדול אחד. הודיעו הדייגים לחכם: "לא הצלחנו לדוג השבוע דגים קטנים כמו מידי־שבוע בשבוע. יש לנו רק דג גדול אחד. מה לעשות״? ענה להם החכם: ״אין ברירה. הביאו אותו״. לחכם זה הייתה בת מלומדת. בערב שבת אמר לה אביה: ״קחי את הדג והכיני אותו מהר לשבת״.

לקחה הבת את הדג כדי לפתוח אותו. והנה היא שומעת קול עולה מן הדג: "היזהרי״!

היה זה כמובן, קולו של הילד מתוך הדג. מיד רצה הנערה לאביה ואמרה לו: ״שמע! הדג אמר לי היזהרי". אמר לה אביה: "היזהרי בתי. פתחי את הדג לאט לאט וראי מה יש בתוכו".

פתחה הבת את הדג לאט לאט, ולהפתעתה הגדולה יצא מתוכו ילד יפה־תואר.

לפני שנפרד ממנו, גזר אליהו הנביא על הילד, שיקיים את פקודתו: חודש ימים לא יברך ולא יתפלל. אין לו רשות לקרוא שום דבר, עד אחרי חודש ימים.

הושיבו את הילד בליל השבת ליד השולחן ואמרו לו: "תברך! תגיד ׳ברוך…״. אמר הילד: "לא יודע".

אכל הילד בלי ברכה, לא נטל ידיים, וכך כל החודש לא קרא דבר. נגמר החודש, והבת כאשר קראה בתלמוד, טעתה. אמר לה הילד: ״שמעי, פלונית, זה לא כך. טעית ולא הבנת. תחזרי על מה שקראת". בני המשפחה היו קוראים לו לילד כל החודש רק ׳עם־הארץ׳, כי לא היה קורא שום דבר. כאשר שמעה הבת את דברי הילד, אמרה לו: ״איך עם־הארץ כמוך מעז להגיד לי שאני טועה"? ענה לה: ״פתחי את הספר וראי".

ראתה הנערה, כי היא באמת טעתה, והודתה בכך. אחר־כך הלכה לאביה ואמרה לו: "שמע! הילד הזה מבין בתלמוד יותר ממני״. התפלא החכם: "הייתכן, בתי? הרי אינו יודע אפילו אלף־בית, ואיך יידע תלמוד? רוצה אני שיבוא אליי. אדבר איתו״. בא הילד לחכם וזה שאל אותו: ״בני, היודע אתה לקרוא״? ״כן. עכשיו יש לי רשות לקרוא״.

שאל החכם: ״ומה אתה רוצה״? ענה הילד לחכם: ״רוצה אני לעשות דרוש ביום השבת בבית־הכנסת". בכל העיר ידעו שהילד הוא עם־הארץ.

ביום השבת, ביקש החכם מן הקהל, שהבן הנמצא אצלו יעשה דרוש בבית־הכנסת.

התחיל הילד לדרוש פסוקים מן התורה והדרשה נמשכת הרבה זמן. הוא דורש באריכות, מבלי שיתעייף. אחר־כך הזמין החכם את כל אנשי בית־הכנסת לביתו ועשה סעודה. גדולה הייתה שמחתו על שבביתו נמצא תלמיד חכם.

בסופו של דבר, נשא הבן את בת־החכם ונעשה בעיר זו דיין גדול והתפרסם בכל המקומות.

עכשיו נחזור אל אבא ואמא שלו. זו הייתה כל הזמן בוויכוח עם בעלה. כל הזמן שאלה אותו: "איפה הבן שלי? רוצה אני שתגיד לי איפה מת הילד. רוצה אני ללכת לדיין החדש שבעיר פלונית. נלך אליו וישפוט בינינו ויחייב אותך לגלות איפה הבן שלי. מה עשית לו״? כאשר התכוננו בני הזוג לצאת לדרך, ראה הבן בנבואה, שההורים שלו עומדים לבוא אליו כדי שישפוט ביניהם. אמר לאשתו: "שמעי, ביום פלוני יבואו אלינו הוריי. נעכב אותם אצלנו שלושה ימים. יישארו אצלנו עד שאערוך את המשפט".

כאשר באו ההורים אל הדיין הצעיר, קיבל אותם בסבר פנים יפות. אמרו לו: "באנו להישפט אצלך. שמענו שאתה גדול במשפט ולכן באנו אליך". אמר להם: "החוק כאן אומר: 'מי שבא, יישאר שלושה ימים. כעבור שלושה ימים עורכים את המשפטי ״. נשארו בני הזוג בבית הדיין שלושה ימים. לפני הסעודה היה האב רץ, לוקח ספל של מים ומגיש לו לדיין לשם נטילת ידיים. האם גם היא נהגה כך: לוקחת ספל מים ומגישה אותו לאשתו של הדיין. נתקיימה הנבואה שהילד ראה אותה לפני הרבה זמן בשמיים.

ביום השלישי באו בני הזוג למשפט. אמר הדיין לאבא שלו: ״תתחיל אתה לספר מה העניין״.

גילה האיש לדיין את כל מה שקרה, את כל האמת. אחר־כך אמר הדיין לאמא שלו: ״גם את תספרי לי מה העניין״. סיפרה האשה על עקרותה וכיצד ביקשו אותה שתיתן את הילד לאליהו הנביא לחמש שנים, וכיצד הלך בעלה כעבור חמש שנים להחזיר את הילד ולא החזירו. הוסיפה האשה, ״כל הזמן אני מתלוננת: איפה הבן שלי״? האשה סיפרה גם לדיין(לבן שלה) את כל האמת. שאל הדיין את האם: "האם יש לך סימן היכר מן הבן שלך"? ענתה לו: ״לבן שלי היה שיער ארוך, כמו תפילין, על ידו". פשט הדיין את ידו ושאל: ״אולי כמו זה? גם לי יש סימן כזה". אמרה האשה: "אדוני! בדיוק כזה היה לו לבן שלי. בדיוק כזה״. אמר לה: "אמא! אל תיבהלי! אני הבן שלך, והכל היה כתוב בשמיים. מה שראיתי התקיים, ועכשיו, ברוך השם, נחייה בשלום. תלכו, תמכרו את הבית, תביאו כל מה שיש לכם לכאן, ונחייה חיים טובים, מאושרים ושלווים, בשלום וביחד, בשלווה ובנחת״.

כאספקלריה של סופרי הכנסיה הנוצרית: טֶרטוליאן ומינוקיוּס

כמקור חשוב להשלמת ידיעותינו על היהדות באפריקה יש לראות את כתביהם של סופרי הכנסיה באיזור זה. מאחורי דעותיהם בענייני אמונה ודברי הפולמוס שלהם ותשובתם לטענות שונות, ואפילו מדברי השנאה הגלויה שלהם, נשקפות דמותה ומערכתה של יהדות זו — אמנם על־פי־רוב בראי עקום שיש ליישרו. מקור ההשראה של אבות הכנסיה הראשונים הם על־פי־רוב הסופרים האנטי־יהודיים של אלכסנדריה.

הראשון בשורת הסופרים האלה הוא טֶרטוליאן, המשפטן הרומי יליד קרתיגני, בנו של קצין־צבא. הוא התנצר בגיל מבוגר והיה הסופר הראשון של הנצרות בלשון לאטינית. הסופר הנוצרי השני הוא מינוקיוס פֶלִיכּס בן דורו של טרטוליאן. אף הוא יליד אפריקה שעבר לרומי, ואפריקאנים הם גם בעלי־דברו בחי­בורו היחיד ששרד, בשם ׳אוקטאוויאנוס׳ Octavinious, הערוך בצורת ויכוח על הנצרות שהתקיים בין נוצרי לעובדי אלילים.

תקופת פעולתם של שני סופרים אלה הם ימי הסֶוורים׳ סֶפטימיוס ובנו קאראקאלה, שהיו קשים לנצרות. טדטוּליאן ומינוקיוס נאלצו להילחם בחזיתות אחדות: להתווכח עם היהודים והמתייהדים, לצאת נגד הדת והדעות של העולם היווני־רומי׳ ולהסתייג מן המינים הרבים בקרב המחנה הנוצרי גופו. הרי אף טרטוליאן עצמו לא נמלט מסטייה מדעותיה הרשמיות של הכנסיה.

ליהדות היה פרק זמן זה שקט מבחינה מדינית לאחר שבעים השנים הסוערות למן אספאסיאנוס ועד אדריאנוס. מצבו של טרטוליאן בוויכוח עם היהודים לא היה נוח מהרבה בחינות. הדת היהודית היתה מוכרת — או לפחות נסבלת — באורח רשמי, והיהודים היו אזרחי רומי, שאסור היה להסית נגדם ולבוא עליהם בעלילות. יתר על כן, עם התקפתם נגד היהודים נאלצו הסופרים הנוצרים להגן על התנ״ך מפני השגות שונות, כי הפגיעה בו היתה גם פגיעה בנצרות, ובהגנתם עליו השתמשו בנימוקים שהביאו כבר היהודים לפניהם.

טרטוליאן מתפאר, כי הנוצרים מרובים בעולם, בעוד שהיהודים מפוזרים, נעים ונדים בתבל, ללא מנהיג. ובכל־זאת מלא הוא טענות כרימון נגד היה­דות והיהודים, שבהם הוא תולה את האחריות לכל הצרות המתרחשות ובאות על הנוצרים, ובתי־כנסיות שלהם הם מקור הרדיפות« נגדם . טרטוליאן אינו מסביר לנו כאן את אופיין של רדיפות אלה, ובוודאי לא התכוון לפגיעות בגוף^.

הדים לוויכוחים בין יהודים לנוצרים

הסבר להאשמה זו נמצא במקומות אחרים. בכתבי טרטוליאן ומינוקיוס נזכרות השמצות על הנצרות, שברובן הועלו בדורות הקודמים נגד היהודים, ואחת מהן הועלתה שוב כעבור אלף שנה ומעלה באירופה — היא עלילת הדם.

בחיבורו ׳אל אומות העולם׳ כותב טרטוליאן: ׳השמועה הפיצה(עלילות) חדשות על אלוהינו. עד כדי כך (הגיעו הדברים), שלפני זמן לא רב התהלך מנוול אחד בעיר זו עם צורה ומתחתיה כתובת (״שוכב עם החמור״), והוא (המנוול) בוגד בדתו הוא, יהודי רק בגלל חסרון הערלה — וזה אולי רק בגלל נשיכת חיות, שהוא משכיר את עצמו להן(כדי להילחם בהן), ובכל יום הוא רועד. ויש לדמות זו אוזני בהמת־משא, והיא עטופה בגלימה, מחזיקה בספר, רגל אחת מפריסה פרסה. וההמון האמין ליהודי. וכי איזה גזע אחר הוא מקור(באופן מילולי: משתלה) לדיבות עלינו וכן מכריזים עלינו בכל העיר: שוכב עם החמור׳.

כעבור חודשים אחדים רואה טרטוליאן צורך לשוב לעניין זה בחיבורו -Apoiogeti cus pro chnstianis. ׳כמו לאחרים נדמה לכם, שראש־חמור הוא האל שלנו׳, והוא מצביע על טאקיטוס, שניסה כבר להסביר למה עובדים היהודים לחמור. בהמשך הפרק משיב הוא על ההאשמה, כי נוצרים עובדים לשמש: ׳ואם מקדישים אנו את יום השמש (יום ראשון בשבוע) לעונג, עושים אנו זאת מטעמים אחרים מאשר לשם עבודת השמש. אנו במקום השני אחרי אלה המקדישים את יום הסאטורן(יום השבת) למנוחה ולאוכל, בהגזימם במנהג היהודי, שאינם מכירים אותו. אולם לפני זמן לא רב הוצגה בעיר זאת צורה (editio) חדשה של אלוהינו, כאשר שכיר מרצונו למשחקי החיות העמיד לראווה דמות עם כתובת Deus Christianorum ovoxoírr' (״אלוהי הנוצרים השוכב עם החמור״). והיו לה (לדמות) אוזני חמור וכוי. צחקנו גם לשם וגם לצורה׳.

רמז ברור לדעה שהופצה על הנוצרים, כי הם סוגדים לחמור, מוצאים אנו אצל אפוליאוס, משורר פאגאני, שחי באותם הזמנים באפריקה׳ ובקובץ שיריו הותיר לנו הרבה תיאורים לקוחים מן החיים. באחד משיריו מסופר על נוצריה שהתאהבה בחמור ^.

חמי

מעשה ט'

שרשור זה מוקדש לעילוי נשמתו של רבי יצחק בן חיים זצ"ל, חמי זצוק"ל, שהיה איש ענו וישר, כל ימיו בלימוד תורה, בנוסף למלאכתו לפרנס את משפחתו הענפה, כהרגלם של יהודי מרוקו, אשר שילבו בחכמתם הרבה גם עבודה וגם לימוד תורה ביחד. וזאת, על מנת לא ליפול כמעמסה על הקהילה או אנשים זרים. לצערינו, תפיסה זו חלפה פסה לה מן העולם שלנו, ויש להם לחכמים דהיום ללמוד מנוהגם של רבני וחכמי מרוקו, וגם מסתם ירא שמים ששילבו עבודה ולימוד תורה.

אשריכם ישראל.

מעשה די ואחד צדיק ורב כביר וישמו מערוף בשם : שלום רוקח ז"ל רב בית דין די בלאד בעלץ יע״א די כאן גאלס תה יעמל סעודה שלישית דשבת פעאם 5614 ליצירה האד אצדיק חל פממו וקאל שמעו לי רבותי פואחד למעשה די טרה פואחד למודע מסננד עלה בלאדנה די ואחד ראזל רשע כביר די הווא רשע צאפי די מה כללה חתה עבירה פלעולם די מה עמלהא ומאסי לסהווא דיאלו גיר באס יעמל לכעס להקב־ה לאיין כאיין די תה יעמלהום גיר מן סבבה די תקווה עליה יצר הרע בזאף וכאיין די תה יעמלהום גיר בעמדה באס יעמל 'לכעס״ להקב״ה

בלחק האדאך ארשע די קולנה לפוק כאן חאדי בזזאף ואחד למצוה די נהייא נטילת ידים די עממרו פלעולם מה כאן יאכל בלה נטילה ואכה יעארף יבקה בזוע ועמררו מה תרכה פיהא . ואחד נהאר תחווז באס יכרז פחול המועד די פסח לואחד לכפר די כאן בעיד מן בלאדו כמסה קילומיטר וקבד עאודו ורכב עליה ועבבה לחואייז די כציה כאמלין לטריק ועבבה מעאה למאכלה באס יאכל פטריק וכיף דרב סוייס דטריק זאה אזוע וחב יאכל ומה חבסי יאכל בלה נטילת ידים לאיין קאל מעה ראצו כולסי לעבירות די כאיינין עמלתהום והאד למצוה האדי חאכם פיהא מן די תה נעקל עלה ראצי וכיף דאבה נתרכה פיהא. האדיך סאעה רכב עלה עאודו ודרב סויים דטריק ומה קדרס מאזאל יזיד יתסארה בזוע די תכל עליה ודוור להנה ולהנה ומה צאב חתה עין פאיין יעמל נטילה ותפכּר באיין פואחד למודע קריב למודע פאיין כאן באיינה ואחד לעין דלמה וחב ימסי לתממה וקאל מעה באלו אנה תה עארף באיין פהאדאךּ למודע כאינין לקטטאעה וקתאלין רואח וילה נמסי לתממה יקדר יכון נמות וקאל מררא אוכרה עלאם עלייה האד לגייאר כאמל למות האני תה נסופהא באיין עיני אילה מה ־נאכלס ותה נסופהא אילה מסית להאדאךּ למודע די פיה למה דאבה די נעמל הווא נמסי להאדיךּ לעין וכירלי יקתלוני האדוךּ לקטטאעה ומה נאכלס בלה נטילה.

ומסה להאריך לעין וצאב למה פיהא וכסל ידו ומסחהום ובדה יעמל למאכלה פי פממו פהאדיך סאעה זאוו לקטטאעה וקתלוה. פהאדיךּ סאעה תעמאל פשמים גואת כביר חתה אוצל לחם להקב״ה באיין ואחד בנאדם חדא רוחו למות עלה ואחד למצוה די רבנן לאיין הווא כאן יעארף באיין מאסי למודע למות וקאל חסנלו ימות ומה יתדאווז עלא למצוה דיתה יחדי טול אייאמו:

פהאדיךּ סאעה כרז אסרע דייאלו מן שמים כולסי לעבירות תסמחולו פסביית האד למצוה די כאן חאדי ועטה עליהא רוחו:

וקאם רבי שלום רוקח וקאלהום להאדוךּ לחכמים די כאנו יעמלו מעאה סעודה שלישית יא רבותי עמלו באלכום מעה האד למעשה האד אראזל גיר עלה מצוה וחדא די רבנן די כאן קאבד פיהא מליח אוצל חתה כסב עולם הבא כיף יכין ואחד די יחדי כול מן הייא מצוה די תזי לידו:

ופחאל האד למעשה טרה ואחד לעאם פי בלאד אוכרה די ואחד לחכם די כאן טול אייאמו יקרה גיר לגמרה די חגיגה לאיין האד לגמרה לכתרה דנאס מה תה יקראוהאס והווא כאן יקאדיהא ויעאודהא דימה מן די נפטר מסה ארב דלבלאד באס ידרץ עליה וסאף ואחד למרה תה תגזדר עלה לקבר דייאלו ולחכם טאחלו סךּ וקאל נחב נעארף אסכון חייא האריך למרה די תה תעמל האגדאךּ מן דוךּ נסה כאמלין די כאנו דאיזין מעה למטה :

הווא נאעס פליל האוה פלמנאם וקאלולו האדיך למרה די סופתי תה תגזדד בזאף עלה האדאך לחכם האדיך הייא לגמארה די חגיגה די תה תגזדר עלה די מה בקה מן יקראהא מאאל :

מן האד למעשיות בזוז ירפד לואחד למוסר מעה ראצו באס כול מה הייא מצוה די תזי ליידו לאזם יקבד פיהא מליח וביהא יזכה לחיי עולם הכא אכי״ר :