ארכיון יומי: 16 בדצמבר 2016


בס"ד מוסר בלערבי פרשת וישלח ביהודית-תוניסאית

בס"ד      מוסר בלערבי פרשת וישלח 

רבני תוניסיה

רבני תוניסיה


פלפרשה מתאע הזמעה האדי. פיהה למצוה התאלתה אלי כתבתהה התורה. והייא אלי חראם נאכלו מן גיד הנשה
ויחכילנה לפסוק. באעד מה רווח יעקב אבינו מן ענד לבן. וופאת למשאכל מתאעהו. ואלי עמלו עהד באש חד מה יזי עלא חאל לוכר. כמם יעקב אבינו פלמושכלה מתאע עשו אלי יחב יקתלו. וקאל עשו קאעד יסתננה חתה אלי ימות בו באש יקתלו. האיה נמשי נתפאהם מעאהו מן תווה ונתצאחבו. ובעתלו זמאעה באש ירצ'יוו. ותמה חכמים קאלו. אלי בעתלו מלאכים אלי כאנו מעאהו פי חוצה לארץ. ואלי חיטלעו לסמה. אלי זאוו מלאכים מתאע ארץ ישראל באש ימשיו מעאהו. ומשאו למלאכים לעשו. ולקאו עשו לם מעאהו 400 שיוך. ולעסכר מתאעהם. באש ימשי יקתל יעקב. ולמלאכים קעדו יצ'רבו פיהם. קאלולום מנין אנתון. זמאעת עשו. יצ'רבו פיהם. ולד יצחק עולה תמימה. יזידו יצ'רבו. זדו אברהם. יזידו יצ'רבו. פלאכר קאלולום כו יעקב. קאלולום הא אנתון מתאענה מענאהה. ושייבוהם. וכאפו ורווחו לעסכר לכל. ומה פצ'לו מעאהו כאן השיוך. וקאלולו למושכלה בינך ובין יעקב. אחנאן נמשיו נתפרזו ונרווחו. כאפו. ורזעו למלאכים ליעקב. וקאלולו אלי עשו זאי ומעאהו 400 ואחד באש יקתלו. וכאף יעקב ותקלק יאסר. כאף באלכשי עשו יקתלו. וכאף הווא יקתל עשו אלי חיכרזו מנו ברשה גרים. ובלאכץ רבי מאיר בעל נס. וקצם אלי ענדו לזוז קצמאת. קצמה קעד פיהה הווא. וקצמה חט פיהה הנסה מתאעהו וזגארו. וקאל אלי חיחטהום בעאד עליה משיי נהאר. אלי אמו קאלתלו אלי חימותו נהאר ואחד הווא ועשו. ואידה כאן עשו יגלבו ויקתלו. מה יוצל לזגאר כאן באעד מה ימות הווא וימנעו. וצלה לרבבי באש ימנעו מן עשו. ובעתלו הדייה. 200 מעזה ו20 עתרוש. 200 נעזה ו20 כבש. 30 זמאל מרצ'עאת וזגארהם. 40 בגראת 10גנאדז. 20 אתאן אלי הומאן נסה לבהים 10 זחוז. ועטה פי יד כדאמו. ועמל ושע כביר בין זלב לזלב. באש יביינו יאסר. עשו מאזאל יתכלם מעה לאוול יכלטלו התאני מאזאל מה כמלשי מעה התאני יכלטלו התאלת. באש יביינו יאסר וישבע. ובאש יכאף. וקאלום קולולו הדייה מן ענד יעקב. ופליל עדה הנסה וזגאר וזמיע אלי ענדו ואד יבוק. ופצ'לולו שוייה ברם זגאר רזע יזיבהם. וזאהו השר מתאע עשו וקעד יצ'ארב מעאהו. ומה גדושי. ווקתלי קרב לפזר צ'רבו עלא גיד הנשה וכלאהו יערז. וקאלו שייבני חיטלע לפזר תווה כליני נעמל שירה לרבבי מעה למלאכים. ומה חבשי ישייבו יעקב כאן מה יסתערפלו עלא לברכות אלי בארכו יצחק אלי הומאן מתאעו. וסתערפלו ושייבו. וזרקלו רבבי סמס כאצה באש תבריהו. והווא מאזאל יצאווב פי רוחו. ולקא קבאלתו עשו. ופי וקתהה צאוב רוחו שוייה. ותקרב הווא לעשו. ווראהו בלהה וזלפה וזגארהם. ווראהום לאה וזגארהה. ווראהם יוסף ורחל. אלי יוסף שבק אמו וכטאהה. באש מה ישופהאשי עשו. ודינה יעקב אבינו כבאהה באש מה יקולושי עשו עטיהאלי נאכדהה מרתי. וזרה יעקב לעשו וענקו ובאסו. ולחז"ל קאלו. אלי וקתהה עשו ולא ענדו רחמים עלא יעקב מן ענד רבי ובאסו בלקלב. ותמה חכמים קאלו. אלי זאהו יזרי באש יקתלו. לקא רוחו מה יגדשי. חב יגדמו פי רקבתו. שניה ולאו קטן ורקבת יעקב ולאת רכאם. וקאל עשו ליעקב השנווה אלי בעתלי לבארח. קאלו הדייה מן ענדי. קאלו ענדי יאסר כוד מתאעך. קאלו לא כודהם וגר ביה וכדאהם. וקאלו עשו איזה אסכן מעאיה פי שעיר. קאלו מה נזמשי נמשי כאן בשוייה עלא כאטר הזגאר ולגנם. אסבק ותווה נכלט עליך. וסבק עשו. ולתווה קאעד יסתננה פי יעקב באש יזיהו לשעיר. ואחנאן קאעדין נסתנאו ללמשיח באש נמשיולו לשעיר. באש נעאקבו עלא אלי עמל פינה תווה 2000 שנה
ומן באעד יעקב אבינו משה לסוכות. ומן גאדי משה לשכם. ושרה טרף וטה מן ענד חמור. אלי כאן השיך מתאע שכם. ושכם ולד חמור שאף דינה וכטפהה. וחב יאכדהה מרתו. וסמע יעקב ושמעו זגארו אלי וקתהה כאנו ירעאו בלגנם ותגששו ורווחווזאווהם

 חמור ושכם וקאלולום אלי יחבו דינה לשכם. וקאלולום ילזמכום תעמלו למילה וכאן לא עטיוונה אכתנה. וקאלולום באהי. ועמלו למילה לבלאד לכל. ופנהאר התאלת והומאן מוזועין. דכלו עליהם שמעון ולוי וקתלוהם לכל. וכדאו דינה וכרזו מן שכם אלי מה עדשי פיהה סכאן. ולחז"ל קאלו. אלי באעד מדה רזעו הנאס תשכן פיה שכם. ורזעו יעקב וזגארו ללארץ' מתאעהם אלי שראווהה מן ענד חמור. ותלממו לבלדאן למוזאוורה ועמלו מעאהם חרב. ווקתתהה וראו השבטים לקווה מתאעהם. ובלאכץ יהודה. וגלבוהם לכל וכרזו מן שכם. וולאו הנאס לכל תכאף מנהם.    
ורבבי קאל ליעקב אבינו באש ימשי יעמל הנדר מתאעהו אלי ועדו אקבל מה משא ענד לבן. ומשא יעקב וזגארו לבית אל וקרבו קרבנות. וגאדי נפטרת דבורה למרצ'עה מתאע רבקה. אלי בעתתהאלו אמו באש תסתקבלו. ותזללה עליה רבבי ובארכו. ויעקב כרז באש ימשי חדה בו. ווקתלי קריב חיוצלו לבית לחם רחל זאבת בנימין ונפטרת. ודפנהה יעקב גאדי. ומן באעד יחכילנה לפסוק אלי יצחק אבינו נפטר עמרו 180 סנה. ודפנו יעקב ועשו. ותמה חכמים קאלו. אלי באעד הדפינה עשו חב יקתל יעקב. ופאק ביה יהודה וקתלו. ואלי קאלתלו אמו. חינפטרו פי נהאר ואחד האדאך אידה כאן נפטר יעקב לאוול. ותמה חכמים קאלו אלי עשו קתלו חושים ולד דן וקתלי חידפנו יעקב אבינו

פלפרשה מתאע הזמעה האדי. יעקב אבינו וקתלי כאן יצללי לרבבי באש ימנעו מן עשו קאל. קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך כי במקלי עברתי את הירדן הזה ועתה הייתי לשני מחנות. הוני ואחד ינשד. יעקב אבינו אלי קאל ועתה הייתי לשתי מחנות. והאדה הווא אלי קסמהם. וקסמהם עלא כאטר כאייף מן עשו. מאענאהה מוש חאזה באהייה אלי תלז באש יוולי לשתי מחנות. חאזה אוכרה. הרש"י ז"ל פסר נתמעטו זכיותי. והאדה לחז"ל קאלו. אלי הצדיקים מה עמרום מה יטלבו מן ענד רבבי חאזה קבאלת למצוות אלי יעמלוהם. כאנשי יטלבו מתנת חינם. השנווה קאעד יקול תווה נתמעטו זכיותי.

לאכן מערוף אלי קאלו לחז"ל פי מסכת שבת. אלי ינזם ירץ' עלא צאחבו ומה ירצ'שי. יתעאקב וקתלי צאחבו יעמל דנוב. ואלי ינזם ירץ' עלא לפאמילייה מתאעהו האו עלא לבלאד מתאעו האו על לעולם לכל ומה ירצ'שי. יתעאקב עלא אלי מה רצ'שי וקתלי יעמלו דנוב. מאענאהה אלי ינזם ירץ' בהיי טאריקה ומה ירדשי. אלי ינזם ירץ' עליה ומה ירצ'שי וקתלי יעמל דנוב. יתעאקב חתתה הווא. ומן זמלתהה. אלי ינזם יקררי זגארו האו ידרש בלעבאד באש יוורילום הטריק מתאע התורה. ומה יעמלשי. יתעאקב. כיף מה קאלו לחז"ל. אלי וצל להוראה ומה יוורישי הדין יתעאקב.

הוני האדה האש קאעד יקול יעקב אבינו. קטנתי מכל החסדים ומכל האמת. הרש"י ז"ל פסר נתמעטו זכיותי. נקצו הזכיות מתאעי. עלאש. עלא כאטר כי במקלי עברתי וכו'. אלי פלאוול כנת ואחדי. ונערף רוחך האש עמלת. וכאן גלטת נעמל תשובה. ולאכן תווה הייתי לשתי מחנות. ענדי ברשה עבאד מעאייה אלי נזמת קצמתהם לשתי מחנות. וממכן הומאן עמלו דנוב והאנה חנתעאקב עלא אלי מה רדיצ'שי עליהם האו מה קריתהומשי מליח.

אכוואני לעזאז. פשמים מה תנפעשי כלמת מה נערפשי האו מה קריתשי. יקולולו עלאש מה קריתשי ועלאש מה תערפשי. וחתתה ואלו יקול קרית ולכלאם האדאך מה דכלשי למכי. יקולולו חתתה חד מה קאלך כדם מכך. רבבי וקתלי עטאנה התורה באש נטבקוהה מוש באש נתנאקשו מעאהו התורה אלי עמלהה באהייה האו לא. וחתתה ואלו ענדנה חק נאקשו. זעמה חנווליו נערפו כיר מן רבבי. וליהאדה לעבד אלי מה קראשי האו מה קראשי זגארו האו ינזם ירץ' עלא לעבאד ומה ירצ'שי יתעאקב. עלא כאטר רבבי וצאנה הוכיח תוכיח. מה נזמושי נקולו לא מה נרצ'שי עלא לעבאד האש מדכלני פיהם. רבבי וצאנה הוכיח תוכיח. וחתה ואלו לעבד מראת יקול פאש קאם נתעאקב עלא דנוב עמלו לוכר. לחאזה לאוולה לכלאם האדה מוש דאכל לניקאש.

 וחתתה ואלו ואחד יכמם באש ינאקש פיה. ילזמנה נערפו מאדאם רבבי קאללנה אלי ילזמנה נרצ'ו עלא בעצ'נה. האדאך הווא אחסן חאזה. ומן הוני זוואב לנאס אלי יקולך האש מדכלך פינה. והאשכון אנתין באש תקולי האש נעמל. כל ואחד מננה הווא מבעות מן ענד רבבי באש ירץ' עלא כל ישראל. וחתתה אקל ואחד. מן חקו באש ירץ' עלא מלך ישראל האו לכהן גדול. בלאדנה זגירה וכלנה נערפו לעבירות אלי קאעדין ינצארו. ולאכן מה ענדנאשי לקדרה באש נווקפוהם. ולאכן מה ילזמנאשי נסכתו. ילזמנה וקתלי נשופו האשכון קאעד יגלט נקולולו. ובלאכץ הרביין וכבארת לקהל אלי כלאמהם מסמוע. ילזמהם יחאוולו באש ירצ'ו עלא לעבאד. אלי אידה כאן מה חיירצ'ושי חייתעאקבו. ומה נקולושי מה חייסמעושי כלאמנה. צחיח מראת ואחד יקול יהיו שוגגין כיר מן מזדין. ולאכן מוש פי כל לחאלאת. ובלאכץ אידה כאן נערפו אלי הנאס מה קאעדאשי תערף קוות לחראם אלי קאעד יתעמל. ומראת תלקא לעבד אלי עמל לחאזה האדיך מה יערפשי חראם. האו יתביינלו חסידות ובארה. כיף תכטיית הראס ולבאש מתאע הנסה. אלי ברשה נסה מה יערפושי קוות לחראם. האוו יתביינלום חסידות. האוו יקולו רזאלנה יחבו איכאך. ילזם הרביין וכבאראת לקהל יפהמו הנאס קוות לחראם האדה. וכל חאזאת אלי ישופו הנאס תגלט פיהם. מן לואזב עליהם באש יפאהמוהם ויביינולום לחראם אלי עמלו. האדי הייא לכדמה לחאקיקייה אלי עטאהה רבבי לרביין וכבאראת לבלאד. ונזיבו הוני מעשה ואחד דתי יכדם פי באנכה. לבאנכה ידכלולהה ברשה עבאד. פיהם הדתיים ופיהם לחילונים. וחתתה אלי יכדמו פלבאנכה פיהם הדתיים ופיהם לחילונים. ובהאדה הווא מה כאנשי יתכלם מעה חד עלא הדין. אידה כאן עמל מצוה עמלהה לרוחו ואידה כאן עמל עבירה עמלהה לרוחו. נהאר זאבולו בנת באש תעמל התרבץ מתאעהה בחדאהו פלבירו מתאעהו. לבנת האדי מה תערף שיי מן הדין ומה תעמל חתתה שיי וחתה הלבאש מתאעהה מה כאנשי באהי. הווא תקלק מן לחאלה האדי. חמל תלאתה ארבעה הייאם פלאכר משה נשד הרבי מתאעהו. קאלו כלם לאידארה. יאכי ואזב עליך באש תעלמהה אנתין. אנתין זית תכדם מוש תקררי. סמע כלאם הרבי מתאעהו וכלם למודיר. אלי הווא מוש מסתעד באש לבנת האדי תתרבץ בחדאהו. קאלו ראו ענדך זייאדה פשהרייה לפתרה אלי תרבץ פיהה. קאלו מה חסתישי. קאלו עלא כיפך גדווה תווה נבדלוהה ענד ואחד אוכר. מן גדווה זאתו לבנת נשדתו האש עמתלך אלי מה תחבשי תעמללי התרבץ. האנה בלחק רתאחיתלך אלי אנתין לאהי בכדמתך ותעלם פייה מליח. קאללהה בצאראחה האנה ראני דתי ומוש מסתעד באש נשוף לבאש האדה ונעמל לחראם. קאלתלו האש פיה מן חראם האדה. ועלא כל חאל כאן עלא הלבאש קולי כיפאש תחבני נלבש תווה נלבש. ועלאש מה קלתלישי לייה האנה. ראו בדלת לבאשי מן לאוול ולא תקלקת אנתין ולא תקלקת האנה. וקתלי חייבדלוני ענד ואחד אוכר האשכון יערף כיפאש יטלעלי. קאללהה פי האדי ענדך חק. ואידה כאן תצאוובי לבאשך נתראזע חתתה האנה. קאללהה כיפאש ילזמהה תלבש כיף בנאת ישראל הצנועות. קאלתלו חתתה ואלו אלי מה נערפשי השנווה לפרק אלי האדה חלאל והאדה חראם. לאכן קבלת. ופעלן מן גדווה זאת בלבאש צנוע. והווא תראזע עלא למטלב מתאעהו. וקעדת תכדם מעאהו. ולאכן מן וקתהה תחל ניקאש פדין. כל מררה וקתלי ירתאחו שוייה ישרבו קהווה תבדא תנאקש פיה פדין. הווא פלאוול כאן מתהרב מן הניקאש האדה. נהאר קאלתלו אסמע. האנה יהודייה כיפי כיפך. ואידה כאן אנתין ואלדיך קראווך האנה מה קראני חד הדין. ילזמני נערף הדין באש נערף נדכל ונשד הדין האו לא. קאללהה סמעי. הדין מה עמרו מה כאן באכתייאר לעבד. הדין מזבר עלא לעבד. קאלתלו יאכי קריתני הדין אנתין באש תקולי עמלי. קאללהה גלבתיני. לבנת האדי רזעת בתשובה פי זרת הראזל האדה. ותווה הייא כנתו. מרת ולדו. יהי רצון. אלי רבבי יעטינה לכיר ולהנה וצחה. ויבעתלנה משיח צדקינו. במהרה בימינו. אמן סלה.     

שכונת מחנה ישראל-עוזיאל חזן

ברכת ממילא ובית העלמין המוסלמי

מחנה ישראל לפני בניית הגשר

מחנה ישראל לפני בניית הגשר

ברכת ממילא: שתי אמות מים, עליונה ותחתונה, הותקנו בירושלים. הן נוספו על מימי מעיין הגיחון ועין רוגל ועל הבורות וברכות המים האחרות שלא הספיקו עוד לתושבי ירושלים בתקופת החשמונאים ובימי הורדוס. האמות סיפקו לעיר מים ממקורות גבוהים מחוצה לה.

ברכת ממילא הייתה חלק מהמערכת של האמה העליונה שסיפקה מים לשטח ה״העיר העליונה״ בירושלים. הברכה הובילה מים לברכת המגדלים הסמוכה לשער יפו ולאזור מגדל דוד (המצודה) דרך תעלה בקיר הדרומי של הברכה שאורכה כ־750 מטר. הברכה יכול להכיל כ־40,000 מטר מים מעוקבים.

השימוש בברכת ממילא נעשה עוד בימי בית שני, והיא שימשה מאגר מים גם בתקופת המנדט הבריטי. במלחמת העצמאות, בתקופת המצור, השתמשו תושבי ירושלים במימיה.

בית חעלמין חמוסלמי: בית העלמין שימש לקבורה מהמאה ה־13 עד 1927 והשתרע עד סוף שנות ה־30 במאה ה־20 עד גבולות מחנה ישראל מדרום ורחוב קרן היסוד ממערב. בקצהו מצוי מבנה הנקרא תורבה אל כובכיה, על שם כובך, שהיה קצין ממלוכי. במבנה קבור האמיר הממלוכי אידוגד, ובכיפת המבנה מצוינת שנת מותו – 1289.

קברים רבים נהרסו כשבנה הוואקף המוסלמי את מלון פאלאס שמדרום לאתר, וכשהוקם גן העצמאות דהיום ונבנו הבניינים שממערב.

תאריfי בנייתם של מבנים שונים בקרבת השfונה (לצורך המתשה והשוואה)

מנזר לזארוס, אגרון 20 – נבנה ב-1866

בניין הקונסוליה האמריקנית, אגרון 16- נבנה ב־1868

מנזר האחיות רוזרי, אגרון 14- נבנה ב־1887

מלון פאסט (כיום פנינת דן), שלמה המלך – נבנה ב־1891

בית החולים הצרפתי סנט לואי, רחוב הצנחנים פינת שבטי ישראל – נבנה ב־1896

בניין ימק״א, רחוב המלך דוד – נבנה ב־1926

המכון האפיפיורי למקרא, רחוב אמיל בוטה – נבנה ב־1927

מלון פאלאס, אגרון 30 – נבנה ב־1929

מלון המלך דוד, המלך דוד – נבנה ב־1931

מרכז ״גשר״, המלך דוד 10- נבנה ב־1993

 

פני מזרח בסוף מערב / בלפור וזקק

עם השמש העולה הוא בא

כרקיע מאיר, לכולנו זוהר

 בשעת בוקר מוקדמת.

גלימתו שלל גוונים

שנשרו מן האופק ההולך ומתבהר.

הוא עולה לקראתנו, נוגע

לא־נוגע ברחוק ובקרוב.

אור חדש מציף את הרחוב.

 

 הנהו הפלאי שייחלנו לו עכשו

חכם צוף־דב״ש ברומית הבוקר,

באור הזהב.

שלום עליך , הכם דוד בן־שמעון

שפניך נגוהות

וגלימתך קורנת הילה.

 רטובים אנו מצינת הבוקר הזאת

כי חיכינו לך ימים ארוכים.

 

הנה תפילת שחרית נשמעת

בשכונת המערבים מחנה־ישראל.

 חככו צוף־דב״ש מהלך עימנו

בקוצר רוח, ברעד.

מביט במחנהו, ביתו שהיה לתפארה

ממלמל תפילה ,מאזין לנעימות

״בטרם כל יצור נברא״.

רוח קלה נושבת, רוח אביבית

הערב רד

אולי תישאר עימנו מורנו,

לתפילת ערבית?

 

הוא הולך וקרב

עד קצה שכונת מערב

זהב הדמדומים

נושק גלימתו הבוערת.

רוח קדושה עוברת בנו, רות אתרת.

לך לשלום , הכם צוף־דבש

כי ביתך יעמוד תמיד,

כי לעולם יאירו פני המזרח

לשכונת מערב.

ביקורו בג'יברלטאר של רבי שלמה חלואה

 רבי-שלמה-חלווה-קטע-משיר

כמעט כל השירים המתייחסים לקהילות אלה מופיעים בדיוואן הראשון שלו, הנושא בראשיתו את התאריך של שנת תקמ״א (1781) ובסופו תקמ״ז(1787). את ביקורו בגיברלטר הוא ערך בשנות התשעים, כנראה שנה או שנתיים לאחר תום זוועות מולאי יזיד במרס 1792. השירים המתייחסים לנסיעה זו מופיעים בדיוואן השני שלו בלבד, שהוא ערך לאחר מאורעות אלה, ובכתיבה שונה מזו של יתר כתבי־היד. את התרגשותו הרבה מביקורו בגיברלטר ואת התלהבותו מהליכותיהם ומנדבנותם של בני הקהילה וגביריה הוא תיאר כך באחד משירי השבח המעניינים ביותר שלו:

 

למרבה המשרה ולשלום אין / קץ וקצבה, צרר יקדמכם;

בתיכם שלום מפחד, סואן / ברעש לא תשמע אזניכם;

 תמיד אין צְוָחָה, אין פרץ, אין / יוצאת בכל רחובותיכם.

 25 תבלו ימיכם ושנותכם / בטובה, שמורה ערוכה.

מה גדלו

 

מאירים לארץ ולדרים / עליה, מזכים הרבים,

רודפי צדק; פרנסים, גזברים, / עדת שועים, שרים ונציבים,

צורי, כנשוא נס על ההרים, / מזלכם ירים בין כוכבים.

לעולם שלמים וגם רבים, / ישימכם אדון הממלכה.

מה גדלו

25-22 המשורר מברך את בני הקהילה שימשיכו ליהנות עד סוף הימים ממעמדם הרם ומיחסי שלום עם שכניהם וביניהם. הוא מתפעל מהשקט, מהשלווה ומהרגשת הביטחון השוררים ברחובות העיר.

  • למרבה המשרה… וקצבה: על פי ישעיה ט, ו.
  • בתיכם שלום מפחד: על פי איוב כא, ט;
  • סואן ברעש לא תשמע אזניכם: על פי ישעיה ט, ד.
  • אין צוחה… בכל רחובותיכם: על פי תהלים קמד, יד.
  • תבלו ימיכם ושנותכם בטובה: על פי איוב כא, יג!
  • טובה שמורה ערוכה: שמורה ומזומנת לכל עת וזמן.
  • מאירים לארץ ולדרים עליה: יהודי גיברלטר תורמים לשפע של המושבה, מאירים פנים לשכניהם ולאורחיהם (מעתק סמנטי מתוך לשון התפילה בתפילת היוצר);
  • מזכים הרבים: על פי לשון חז״ל (אבות ה, יה: ״כל המזכה את הרבים, אין חטא בא על ידו״), והכוונה כאן שהם לא רק זוכים בקיום המצוות ובמידות התרומיות שהמשורר מנה בהם, אלא גם מזכים אחרים.
  • פרנסים… ונציבים: המשורר מונה את כל אלה המשמשים במוסדות הקהילה ואת היהודים בעלי התפקידים הרמים בתוך המושבה, שהיו להם קשרים עם אנגליה ועם ארצות אחרות, ובמיוחד מרוקו, כדי לברך אותם על אירוחם הנאה ומתן הנדבות בעין טובה.
  • צורי: בוראי, הקב״ה:
  • כנשוא… ההרים: מעלה, מעלה, על פי ישעיה יח, ג:
  • ירים מזלכם: כנראה תרגום בבואה של – אללאה יהָאז מְזַאלְכּוּם -בערבית יהודית, שהייתה לשון־אמו של המשורר.

לעולם: לנצח, לעולמי עד! שלמים וגם רבים: על פי נחום א, יב, אך כאן במובן השקוף של ברכה לקיום שלמותה של הקהילה ולהתרבותה:

 אדון הממלכה: הקב״ה, אך ייתכן שהמשורר רומז כאן למלך אנגליה, שתחת חסותו ורשותו היהודים בגיברלטר חיים ומשגשגים

.

30 הדרת נוה צדק, מקדש עליון, / תבנה צור, שמה תִטַּעֵמוֹ:

 בקרוב יֶחֱזוּ באפריון / עשה לו המלך שלמה;

ישירו במכתם וְשִׁגָּיוֹן / לויים עלי דוכנמו;

יְשֵׁינֵי עפר יקומו, / תהיה ליי המלוכה,

 וברוב חסדו לכם ממרומו, / ישים שלום טובה וברכה.

ישים שלום

34-30 מחרוזת אחרונה זו מוקדשת כולה לתפילה לגאולה, לשיבת ציון, לבניין בית המקדש ואף לתחיית המתים. המשורר שוזר את מבורכיו בתפילה ומאחל להם שיזכו להשתתף במאורעות מיוחלים אלה.

הדרת נוה צדק: הכוונה לירושלים, שהיא ״הדרת קדש״, על פי תהלים קד, כח; כט, ב; מקדש עליון: בית המקדש שיבנה הקב״ה, שהוא ״עליון קנה שמים וארץ״ (בראשית יד, כב); שמה תטעמו: תשכן אותם, על פי שמות טו, יז.

אפריון עשה לו המלך שלמה: כינוי לבית המקדש בלשון הפיוט, אך אפשר גם שיש כאן רמז לבית הכנסת החדש ״נפוצות יהודה״, שהיה עתיד להיבנות, ושאת בנייתו יזם ר׳ שלמה אבודרהם. בית הכנסת הוקם בשנת תק״ס (1800). ראה על כך הירשברג, תולדות, ב, עמי 283, 365 הערה 79.

ישירו במכתם ושגיון: על פי תהלים ז, א;

 לויים עלי דוכנמו: מלשון חז״ל ומלשון התפילה: ״ולויים על דוכנם״ בבית המקדש: עלי דוכנמו: הארכה פואטית משיקולי משקל וחריזה.

ישיני עפר: מלשון התפילה בתפילת שמונה־עשרה, על פי דניאל יב, ב:

תהיה לה׳ המלוכה: על פי עובדיה א, כא.

ברוב חסדו: על פי תהלים סט, יד:

ממרומו ישים שלום: ממקום שבתו במרומים, בשמים – על פי איוב כה, ב

 ישים שלום טובה וברכה: על פי תפילת שמונה־עשרה.

סיום השיר, את חלקיו האחרים של השיר עם ביאורים, ניתן לראות בפוסטים הקודמים, השיר כולו מובא ברצף

אלי פילו – אתר מורשת מרוקו

שושביני הקדושים-יורם בילו

שושביני הקדושים

קברי הקדושים היו מוקדי עלייה לרגל וריפוי גם באסלאם המרוקאי, אך בצד אלה פעלו ונערצו גם קדושים חיים רבים. באסלאם נתפסה הבאראכּה, המתת האלוהית, כנובעת ממוצא מיוחם, שמקורו בדרך כלל במשפחת הנביא מוחמד (בן-עמי תשמ״ד, 187-186; 23 ,1926,1 Westermarck). במרוקו המוסלמית נפוצו משפחות רבות שטענו למוצא ממשפחת הנביא (שורפה), ובהן הועברה הבאראכּה מאב לבן. חשיבותה של ׳זכות אבות׳ בקרב יהודי מרוקו כמקור לא אכזב להשגת כוחות פלאיים, מעידה כי היהודים לא נותרו אדישים לרעיון הכריזמה המשפחתית הרווח באסלאם. אכן, כפי שניווכח בהמשך, שושלות של צדיקים מצאו את דרכן לפנתיאון הקדושים היהודי־מרוקאי, ואחדים מבני המשפחות הקדושות האלה אף הוכרו כצדיקים עוד בימי חייהם. אך העיקרון הנפוץ באסלאם של כריזמה העוברת בירושה, לא השתרש בצורה כה מעמיקה בקרב היהודים. הקבוצות והמסדרים הסופיים, שהתארגנו למן המאה השש־עשרה במרכזים (שכונו, ביחיד, זאוויה) סביב קדושים נודעים וצאצאיהם (בן-עמי תשמ״ד, 189 ; לא חלחלו לתוך הרקמה של פולחן הצדיקים היהודי. חוסר המיסוד בהערצת הקדושים היהודים אינו צריך להפתיע לנוכח הפוטנציאל לגיבוש כוח פוליטי שהיה טמון במסדרים, ושמומש לא אחת בהיסטוריה של המגרב. ליהודים, שבמעמדם כד׳ימי היו משוללי כוח פוליטי על פי הגדרה, לא נותר אלא להישען על צדיקים מתים. עוצמתם העל־טבעית של צדיקים אלה, שאינה מיתרגמת באופן ישיר לכוח ארצי, היא נשקו המובהק של החלש .

ראוי לציין כי המיעוט היחסי של שושלות צדיקים וחולשת המיסוד והתשתית הארגונית, שאפיינו את פולחן הקדושים היהודי במרוקו עד המאה העשרים, עמדו גם בניגוד בולט לדגם החסידי של הצדיק שנפוץ באירופה מסוף המאה השמונה־עשרה. הצדיקים בחסידות עמדו בראש חצרות בעלות תשתית ארגונית וחינוכית ענפה, והקימו שושלות שהבטיחו המשכיות בין־דורית (אטקס תש״ס: אסף תשנ״ז: שלום תשל״ו, 85-36). ניתן אולי לייחס פיתוחים נבדלים אלה של מושג הקדושה אצל יהודי המגרב ואצל יהודי מזרח אירופה לגבולות החדים יותר שהבדילו בין יהודים ללא־יהודים במזרח אירופה, לעומת המרחב המוסלמי. הצדיק החסידי היה יכול להיהפך במקרים רבים למנהיג רב כוח דווקא משום שכוח המשיכה שלו היה מוגבל לקהילה היהודית בלבד. ואילו במרוקו, בגלל האופי הדומה של פולחן הקדושים המוסלמי והיהודי, לא היה ניתן לשלול לחלוטין את האפשרות, שהצדיקים ימשכו אחריהם גם מאמינים מוסלמים, אילו יוחסה להם קדושה עוד בחייהם.

19 רעיון זה פותח על ידי הרווי גולדברג (245 ,1992 Goldberg). אכן, קברי הצדיקים היהודים משכו אליהם גם מוסלמים. ראו בן־עמי תשמ״ד, 170-166; 1948 .Voinot

יהודי מרוקו נחשפו לדגם החסידי של הצדיק רק לאחר מלחמת העולם השנייה, כאשר חסידות חב״ד החלה להקים בה רשת של בתי ספר, אולם, כפי שניווכח בהמשך, עיקר הפיתוח והפעילויות הארגוניות שאפיינו את פולחן הקדושים במחצית הראשונה של המאה העשרים, היו קשורים למודרניזציה של המדינה בעקבות כינון הפרוטקטורט הצרפתי. השפעות חסידיות ברורות על פולחן הקדושים המגרבי ניתן לראות בביטויו המתחדשים בישראל. כך, למשל, זכו דמויות נערצות כמו בבא סאלי בכינוי אדמו״ר, והכריזמה שלהן מוסדה על ידי הקמת מוסדות דת וחינוך המזכירים ׳חצר׳ חסידית. אך המיסוד הגובר של פולחן הקדושים בישראל קשור בעיקר לקיומם של משאבים פוליטיים וחומריים שלא היו קיימים במרוקו.

הנטייה המיסטית החזקה בקהילות מרוקו העצימה את פולחן הצדיקים ועם זאת הועצמה על ידו. גם בפולחן הקדושים המוסלמי מילאו תפקיד חשוב מסורות מיסטיות־סופיות, שהתפשטו במגרב במאה האחת־עשרה. בניגוד לקהילות יהודיות אחרות, שבהן עליונותה של ספרות ההלכה על ספרות הקבלה לא הוטלה בספק, במגרב, ובמיוחד בדרום מרוקו, חיו שתי המסורות בדו־קיום שוויוני למדי. המקום המרכזי שתפסו מסורות מיסטיות בא לידי ביטוי מרחבי בחשיבות המיוחסת לבית הקברות (שבו נקברו רבנים שנערצו כצדיקים) בצד בית הכנסת, וכן בחשיבותו של ספר הזוהר בצד התלמוד. אכן, קשה למצוא מקבילות בקהילות יהודיות אחרות להיקף הקריאה הטקסית ולשימושים המאגיים בזוהר שהיו נוהגים במרוקו .מחברו של ספר הזוהר על פי המסורת, רבי שמעון בר־יוחאי (רשב״י), תנא בן המאה השנייה לספירה, הפך לדמות המתווכת בין פולחן הצדיקים לבין המסורת המיסטית בקרב יהודי מרוקו. מכוח מעמדו המקודש של הזוהר בספרות הקבלה נתפס רבי שמעון כראש וראשון למיסטיקנים במסורת היהודית, ובפנתיאון הקדושים של יהודי מרוקו הוא זכה למעמד מיוחד כמודל נערץ של חסידות, ידע אזוטרי ומעשי נסים.

הפיזור הגיאוגרפי של קברי הצדיקים במרוקו שיקף את תפוצת הקהילות היהודיות במרוקו המסורתית. אולם ההגירה המסיבית מהאזורים הכפריים בפנים הארץ אל המרכזים העירוניים לאחר כינון הפרוטקטורט הצרפתי שינתה את מפת ריכוזי היהודים, והותירה קברים לא מעטים באזורים שבהם הנוכחות היהודית התדלדלה מאוד או אף נעלמה כליל. יששכר בן־עמי איתר לא פחות מ־652 קברי קדושים ברחבי מרוקו(בן־עמי תשמ״ד), אך אין ספק כי מספר זה רחוק מלשקף את המציאות. דומה שלכל קהילה יהודית במרוקו היה לפחות צדיק־פטרון אחד משלה. רוב ציוני הקדושים נמצאו בבתי הקברות המקומיים ונבדלו מהקברים האחרים בפרטים ספורים, כמו כיסוי גג פשוט מעל הקבר, מצבה גדולה יותר או כתובת הקדשה מפורטת. הקברים שמחוץ לבית הקברות אופיינו לעתים על ידי ציון טבע בולט, כמו מערה או עץ עבות, או על ידי מבנה קטן, שהזכיר את המבנים שהוקמו על קברי הקדושים המוסלמים, אך נפל מהם בדרך כלל בגודלו ובהדרו.

מעשי מופת רבי גור אריה יהודה פינטו זצ"ל המכונה רבי הדאן

שושלת לבית פינטו-אהוד מיכלסון

מעשי מופת
%d7%94%d7%a9%d7%95%d7%a9%d7%9c%d7%aa-%d7%9c%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%a4%d7%99%d7%a0%d7%98%d7%95

רבי גור אריה יהודה פינטו זצ"ל

המכונה

רבי הדאן

באבן ובאגרוף

באחד הימים עבר רבי הדאן, בנו של הרב חיים פינטו, ברחוב העיר. ערבי, שעבר במקום, קם עליו והיכה אוחו. רבי הדאן, שהיה אז צעיר בשנים, השיב מלחמה שערה, לקח מאבני המקום וזרק עליו. הערבי נפצע, ודם זב מפצעו.

שלח המושל וציווה להביא אליו את הרב חיים פינטו, האב האחראי על בנו. ציית האב, וכשהגיע אל המושל – כמעט פרחה נשמתו של האחרון. פניו של הרב קרנו, ויצאו מהן שתי אלומות אש. המושל התחלחל וביקש מהרב שלא יתקרב אליו יותר, והתנצל על כך שהטריח אותו. הוא אף שאל את הרב אם יש ברצונו להעניש את הערבי, שפגע ברבי הראן. הר״ח סירב, ומאז כיבד המושל את הרב חיים פינטו והתייחס בכבוד אל יהודי העיר.

והרכוש קח לך

אחד מעשירי מוגארור נסע בספינותיו מאנגליה, לאחר שהעמיסו בסחורות. בדרך קמה סערה גדולה, והכל החלו להתפלל. גם העשיר התפלל, הזכיר את זכות הר״ח פינטו זצ״ל ונדר כי אם יינצל ייתן את כל רכושו ואף את הבגד שעליו לרב הדאן, בנו של הר"ח. שמע הקב״ ה את תפילתו, והוא הגיע בשלום עם אוניותיו למוגאדור.

כשהגיע אל קרקע מוצקה התחרט על נידרו, וחשב לעשות התרת נדרים. בכל מקרה תיכנן לשלוח מתנה קטנה לרבי הדאן. בעודו יושב וחושב הגיעו אליו שליחים מרבי הדאן, ואמרו לו כי הרב רוצה לפגוש אותו. כשהתייצב אצלו אמר הרב לסוחר, כי הספינות של הסוחר – של הרב הן, ואפילו בגדיו שעל גופו. ״מניין לך כל אלה?״ – נדהם הגביר, שלא גילה את נדרו לאיש. סיפר לו רבי הדאן, כי בלילה הופיע אביו בחלומו, וסיפר לו על הסוחר ועל נדרו. ״אם נדרת- קיים. אבל, כדי שלא תצטרך לעשות התרת נדרים, כי אינך מעוניין לקיים את הנדר, הריני מוחל לך על הרכוש ואני נותן לך את הכל במתנה״, אמר לו רבי הראן.

ברוך שומר הבטחתו

בכל שנה, לקראת פסח, היה הרב הדאן אופה מצה שמורה. בנושא זה לא סמך על איש, והוא במו ידיו עסק במצוות המצה. לשם כך הקדיש את היום שלפני ערב פסח.

באחת השנים סיכם עם אופה כי יבוא להשתמש בתנורו, בשעה מסויימת. הגיע הרב עם המים והקמח, המערוך ויתר הכלים לאפיית המצות, וכשהגיע למאפיה מצא כי התנור תפוס על ידי מישהו אחר, למרות הסיכום שהיה בינו לבין האופה. נפגע הרב מכך, ועוד יותר הצטער על כך שלא יוכל לאפות מצות לכל בני משפחתו העניפה.

כשרצה לשוחח על כך עם האופה, ענה לו זה בקוצר רוח: ״אולי כדאי שתבוא ביום אחר. עכשיו יש לחץ״.

יצא הרב משם, ומייד פרצה אש במאפיה, ושרפה את התנור, הכלים והמצות. האופה, שראה כיצד המאפיה שלו עולה בעשן, מיהר אל הרב הדאן וביקש את סליחתו, ומייד התחייב כי מעתה והלאה יעמוד בדיבורו.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 134 מנויים נוספים

דצמבר 2016
א ב ג ד ה ו ש
« נוב   ינו »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר