מורשת יהדות מרוקו

ברכת ממילא ובית העלמין המוסלמי

מחנה ישראל לפני בניית הגשר

ברכת ממילא: שתי אמות מים, עליונה ותחתונה, הותקנו בירושלים. הן נוספו על מימי מעיין הגיחון ועין רוגל ועל הבורות וברכות המים האחרות שלא הספיקו עוד לתושבי ירושלים בתקופת החשמונאים ובימי הורדוס. האמות סיפקו לעיר מים ממקורות גבוהים מחוצה לה.

ברכת ממילא הייתה חלק מהמערכת של האמה העליונה שסיפקה מים לשטח ה״העיר העליונה״ בירושלים. הברכה הובילה מים לברכת המגדלים הסמוכה לשער יפו ולאזור מגדל דוד (המצודה) דרך תעלה בקיר הדרומי של הברכה שאורכה כ־750 מטר. הברכה יכול להכיל כ־40,000 מטר מים מעוקבים.

השימוש בברכת ממילא נעשה עוד בימי בית שני, והיא שימשה מאגר מים גם בתקופת המנדט הבריטי. במלחמת העצמאות, בתקופת המצור, השתמשו תושבי ירושלים במימיה.

בית חעלמין חמוסלמי: בית העלמין שימש לקבורה מהמאה ה־13 עד 1927 והשתרע עד סוף שנות ה־30 במאה ה־20 עד גבולות מחנה ישראל מדרום ורחוב קרן היסוד ממערב. בקצהו מצוי מבנה הנקרא תורבה אל כובכיה, על שם כובך, שהיה קצין ממלוכי. במבנה קבור האמיר הממלוכי אידוגד, ובכיפת המבנה מצוינת שנת מותו – 1289.

קברים רבים נהרסו כשבנה הוואקף המוסלמי את מלון פאלאס שמדרום לאתר, וכשהוקם גן העצמאות דהיום ונבנו הבניינים שממערב.

תאריfי בנייתם של מבנים שונים בקרבת השfונה (לצורך המתשה והשוואה)

מנזר לזארוס, אגרון 20 – נבנה ב-1866

בניין הקונסוליה האמריקנית, אגרון 16- נבנה ב־1868

מנזר האחיות רוזרי, אגרון 14- נבנה ב־1887

מלון פאסט (כיום פנינת דן), שלמה המלך – נבנה ב־1891

בית החולים הצרפתי סנט לואי, רחוב הצנחנים פינת שבטי ישראל – נבנה ב־1896

בניין ימק״א, רחוב המלך דוד – נבנה ב־1926

המכון האפיפיורי למקרא, רחוב אמיל בוטה – נבנה ב־1927

מלון פאלאס, אגרון 30 – נבנה ב־1929

מלון המלך דוד, המלך דוד – נבנה ב־1931

מרכז ״גשר״, המלך דוד 10- נבנה ב־1993

פני מזרח בסוף מערב / בלפור וזקק

עם השמש העולה הוא בא

כרקיע מאיר, לכולנו זוהר

 בשעת בוקר מוקדמת.

גלימתו שלל גוונים

שנשרו מן האופק ההולך ומתבהר.

הוא עולה לקראתנו, נוגע

לא־נוגע ברחוק ובקרוב.

אור חדש מציף את הרחוב.

 הנהו הפלאי שייחלנו לו עכשו

חכם צוף־דב״ש ברומית הבוקר,

באור הזהב.

שלום עליך , הכם דוד בן־שמעון

שפניך נגוהות

וגלימתך קורנת הילה.

 רטובים אנו מצינת הבוקר הזאת

כי חיכינו לך ימים ארוכים.

הנה תפילת שחרית נשמעת

בשכונת המערבים מחנה־ישראל.

 חככו צוף־דב״ש מהלך עימנו

בקוצר רוח, ברעד.

מביט במחנהו, ביתו שהיה לתפארה

ממלמל תפילה ,מאזין לנעימות

״בטרם כל יצור נברא״.

רוח קלה נושבת, רוח אביבית

הערב רד

אולי תישאר עימנו מורנו,

לתפילת ערבית?

הוא הולך וקרב

עד קצה שכונת מערב

זהב הדמדומים

נושק גלימתו הבוערת.

רוח קדושה עוברת בנו, רות אתרת.

לך לשלום , הכם צוף־דבש

כי ביתך יעמוד תמיד,

כי לעולם יאירו פני המזרח

לשכונת מערב.

כמעט כל השירים המתייחסים לקהילות אלה מופיעים בדיוואן הראשון שלו, הנושא בראשיתו את התאריך של שנת תקמ״א (1781) ובסופו תקמ״ז(1787). את ביקורו בגיברלטר הוא ערך בשנות התשעים, כנראה שנה או שנתיים לאחר תום זוועות מולאי יזיד במרס 1792. השירים המתייחסים לנסיעה זו מופיעים בדיוואן השני שלו בלבד, שהוא ערך לאחר מאורעות אלה, ובכתיבה שונה מזו של יתר כתבי־היד. את התרגשותו הרבה מביקורו בגיברלטר ואת התלהבותו מהליכותיהם ומנדבנותם של בני הקהילה וגביריה הוא תיאר כך באחד משירי השבח המעניינים ביותר שלו:

למרבה המשרה ולשלום אין / קץ וקצבה, צרר יקדמכם;

בתיכם שלום מפחד, סואן / ברעש לא תשמע אזניכם;

 תמיד אין צְוָחָה, אין פרץ, אין / יוצאת בכל רחובותיכם.

 25 תבלו ימיכם ושנותכם / בטובה, שמורה ערוכה.

מה גדלו

מאירים לארץ ולדרים / עליה, מזכים הרבים,

רודפי צדק; פרנסים, גזברים, / עדת שועים, שרים ונציבים,

צורי, כנשוא נס על ההרים, / מזלכם ירים בין כוכבים.

לעולם שלמים וגם רבים, / ישימכם אדון הממלכה.

מה גדלו

25-22 המשורר מברך את בני הקהילה שימשיכו ליהנות עד סוף הימים ממעמדם הרם ומיחסי שלום עם שכניהם וביניהם. הוא מתפעל מהשקט, מהשלווה ומהרגשת הביטחון השוררים ברחובות העיר.

• למרבה המשרה… וקצבה: על פי ישעיה ט, ו.
• בתיכם שלום מפחד: על פי איוב כא, ט;
• סואן ברעש לא תשמע אזניכם: על פי ישעיה ט, ד.
• אין צוחה… בכל רחובותיכם: על פי תהלים קמד, יד.
• תבלו ימיכם ושנותכם בטובה: על פי איוב כא, יג!
• טובה שמורה ערוכה: שמורה ומזומנת לכל עת וזמן.
• מאירים לארץ ולדרים עליה: יהודי גיברלטר תורמים לשפע של המושבה, מאירים פנים לשכניהם ולאורחיהם (מעתק סמנטי מתוך לשון התפילה בתפילת היוצר);
• מזכים הרבים: על פי לשון חז״ל (אבות ה, יה: ״כל המזכה את הרבים, אין חטא בא על ידו״), והכוונה כאן שהם לא רק זוכים בקיום המצוות ובמידות התרומיות שהמשורר מנה בהם, אלא גם מזכים אחרים.
• פרנסים… ונציבים: המשורר מונה את כל אלה המשמשים במוסדות הקהילה ואת היהודים בעלי התפקידים הרמים בתוך המושבה, שהיו להם קשרים עם אנגליה ועם ארצות אחרות, ובמיוחד מרוקו, כדי לברך אותם על אירוחם הנאה ומתן הנדבות בעין טובה.
• צורי: בוראי, הקב״ה:
• כנשוא… ההרים: מעלה, מעלה, על פי ישעיה יח, ג:
• ירים מזלכם: כנראה תרגום בבואה של – אללאה יהָאז מְזַאלְכּוּם -בערבית יהודית, שהייתה לשון־אמו של המשורר.

לעולם: לנצח, לעולמי עד! שלמים וגם רבים: על פי נחום א, יב, אך כאן במובן השקוף של ברכה לקיום שלמותה של הקהילה ולהתרבותה:

 אדון הממלכה: הקב״ה, אך ייתכן שהמשורר רומז כאן למלך אנגליה, שתחת חסותו ורשותו היהודים בגיברלטר חיים ומשגשגים

.

30 הדרת נוה צדק, מקדש עליון, / תבנה צור, שמה תִטַּעֵמוֹ:

 בקרוב יֶחֱזוּ באפריון / עשה לו המלך שלמה;

ישירו במכתם וְשִׁגָּיוֹן / לויים עלי דוכנמו;

יְשֵׁינֵי עפר יקומו, / תהיה ליי המלוכה,

 וברוב חסדו לכם ממרומו, / ישים שלום טובה וברכה.

ישים שלום

34-30 מחרוזת אחרונה זו מוקדשת כולה לתפילה לגאולה, לשיבת ציון, לבניין בית המקדש ואף לתחיית המתים. המשורר שוזר את מבורכיו בתפילה ומאחל להם שיזכו להשתתף במאורעות מיוחלים אלה.

הדרת נוה צדק: הכוונה לירושלים, שהיא ״הדרת קדש״, על פי תהלים קד, כח; כט, ב; מקדש עליון: בית המקדש שיבנה הקב״ה, שהוא ״עליון קנה שמים וארץ״ (בראשית יד, כב); שמה תטעמו: תשכן אותם, על פי שמות טו, יז.

אפריון עשה לו המלך שלמה: כינוי לבית המקדש בלשון הפיוט, אך אפשר גם שיש כאן רמז לבית הכנסת החדש ״נפוצות יהודה״, שהיה עתיד להיבנות, ושאת בנייתו יזם ר׳ שלמה אבודרהם. בית הכנסת הוקם בשנת תק״ס (1800). ראה על כך הירשברג, תולדות, ב, עמי 283, 365 הערה 79.

ישירו במכתם ושגיון: על פי תהלים ז, א;

 לויים עלי דוכנמו: מלשון חז״ל ומלשון התפילה: ״ולויים על דוכנם״ בבית המקדש: עלי דוכנמו: הארכה פואטית משיקולי משקל וחריזה.

ישיני עפר: מלשון התפילה בתפילת שמונה־עשרה, על פי דניאל יב, ב:

תהיה לה׳ המלוכה: על פי עובדיה א, כא^.

ברוב חסדו: על פי תהלים סט, יד:

ממרומו ישים שלום: ממקום שבתו במרומים, בשמים – על פי איוב כה, ב

 ישים שלום טובה וברכה: על פי תפילת שמונה־עשרה.

סיום השיר, את חלקיו האחרים של השיר עם ביאורים, ניתן לראות בפוסטים הקודמים, השיר כולו מובא ברצף

אלי פילו – אתר מורשת מרוקו

קברי הקדושים היו מוקדי עלייה לרגל וריפוי גם באסלאם המרוקאי, אך בצד אלה פעלו ונערצו גם קדושים חיים רבים. באסלאם נתפסה הבאראכּה, המתת האלוהית, כנובעת ממוצא מיוחם, שמקורו בדרך כלל במשפחת הנביא מוחמד (בן-עמי תשמ״ד, 187-186; 23 ,1926,1 Westermarck). במרוקו המוסלמית נפוצו משפחות רבות שטענו למוצא ממשפחת הנביא (שורפה), ובהן הועברה הבאראכּה מאב לבן. חשיבותה של ׳זכות אבות׳ בקרב יהודי מרוקו כמקור לא אכזב להשגת כוחות פלאיים, מעידה כי היהודים לא נותרו אדישים לרעיון הכריזמה המשפחתית הרווח באסלאם. אכן, כפי שניווכח בהמשך, שושלות של צדיקים מצאו את דרכן לפנתיאון הקדושים היהודי־מרוקאי, ואחדים מבני המשפחות הקדושות האלה אף הוכרו כצדיקים עוד בימי חייהם. אך העיקרון הנפוץ באסלאם של כריזמה העוברת בירושה, לא השתרש בצורה כה מעמיקה בקרב היהודים. הקבוצות והמסדרים הסופיים, שהתארגנו למן המאה השש־עשרה במרכזים (שכונו, ביחיד, זאוויה) סביב קדושים נודעים וצאצאיהם (בן-עמי תשמ״ד, 189 ; לא חלחלו לתוך הרקמה של פולחן הצדיקים היהודי. חוסר המיסוד בהערצת הקדושים היהודים אינו צריך להפתיע לנוכח הפוטנציאל לגיבוש כוח פוליטי שהיה טמון במסדרים, ושמומש לא אחת בהיסטוריה של המגרב. ליהודים, שבמעמדם כד׳ימי היו משוללי כוח פוליטי על פי הגדרה, לא נותר אלא להישען על צדיקים מתים. עוצמתם העל־טבעית של צדיקים אלה, שאינה מיתרגמת באופן ישיר לכוח ארצי, היא נשקו המובהק של החלש .

ראוי לציין כי המיעוט היחסי של שושלות צדיקים וחולשת המיסוד והתשתית הארגונית, שאפיינו את פולחן הקדושים היהודי במרוקו עד המאה העשרים, עמדו גם בניגוד בולט לדגם החסידי של הצדיק שנפוץ באירופה מסוף המאה השמונה־עשרה. הצדיקים בחסידות עמדו בראש חצרות בעלות תשתית ארגונית וחינוכית ענפה, והקימו שושלות שהבטיחו המשכיות בין־דורית (אטקס תש״ס: אסף תשנ״ז: שלום תשל״ו, 85-36). ניתן אולי לייחס פיתוחים נבדלים אלה של מושג הקדושה אצל יהודי המגרב ואצל יהודי מזרח אירופה לגבולות החדים יותר שהבדילו בין יהודים ללא־יהודים במזרח אירופה, לעומת המרחב המוסלמי. הצדיק החסידי היה יכול להיהפך במקרים רבים למנהיג רב כוח דווקא משום שכוח המשיכה שלו היה מוגבל לקהילה היהודית בלבד. ואילו במרוקו, בגלל האופי הדומה של פולחן הקדושים המוסלמי והיהודי, לא היה ניתן לשלול לחלוטין את האפשרות, שהצדיקים ימשכו אחריהם גם מאמינים מוסלמים, אילו יוחסה להם קדושה עוד בחייהם.

19 רעיון זה פותח על ידי הרווי גולדברג (245 ,1992 Goldberg). אכן, קברי הצדיקים היהודים משכו אליהם גם מוסלמים. ראו בן־עמי תשמ״ד, 170-166; 1948 .Voinot

יהודי מרוקו נחשפו לדגם החסידי של הצדיק רק לאחר מלחמת העולם השנייה, כאשר חסידות חב״ד החלה להקים בה רשת של בתי ספר, אולם, כפי שניווכח בהמשך, עיקר הפיתוח והפעילויות הארגוניות שאפיינו את פולחן הקדושים במחצית הראשונה של המאה העשרים, היו קשורים למודרניזציה של המדינה בעקבות כינון הפרוטקטורט הצרפתי. השפעות חסידיות ברורות על פולחן הקדושים המגרבי ניתן לראות בביטויו המתחדשים בישראל. כך, למשל, זכו דמויות נערצות כמו בבא סאלי בכינוי אדמו״ר, והכריזמה שלהן מוסדה על ידי הקמת מוסדות דת וחינוך המזכירים ׳חצר׳ חסידית. אך המיסוד הגובר של פולחן הקדושים בישראל קשור בעיקר לקיומם של משאבים פוליטיים וחומריים שלא היו קיימים במרוקו.

הנטייה המיסטית החזקה בקהילות מרוקו העצימה את פולחן הצדיקים ועם זאת הועצמה על ידו. גם בפולחן הקדושים המוסלמי מילאו תפקיד חשוב מסורות מיסטיות־סופיות, שהתפשטו במגרב במאה האחת־עשרה. בניגוד לקהילות יהודיות אחרות, שבהן עליונותה של ספרות ההלכה על ספרות הקבלה לא הוטלה בספק, במגרב, ובמיוחד בדרום מרוקו, חיו שתי המסורות בדו־קיום שוויוני למדי. המקום המרכזי שתפסו מסורות מיסטיות בא לידי ביטוי מרחבי בחשיבות המיוחסת לבית הקברות (שבו נקברו רבנים שנערצו כצדיקים) בצד בית הכנסת, וכן בחשיבותו של ספר הזוהר בצד התלמוד. אכן, קשה למצוא מקבילות בקהילות יהודיות אחרות להיקף הקריאה הטקסית ולשימושים המאגיים בזוהר שהיו נוהגים במרוקו .מחברו של ספר הזוהר על פי המסורת, רבי שמעון בר־יוחאי (רשב״י), תנא בן המאה השנייה לספירה, הפך לדמות המתווכת בין פולחן הצדיקים לבין המסורת המיסטית בקרב יהודי מרוקו. מכוח מעמדו המקודש של הזוהר בספרות הקבלה נתפס רבי שמעון כראש וראשון למיסטיקנים במסורת היהודית, ובפנתיאון הקדושים של יהודי מרוקו הוא זכה למעמד מיוחד כמודל נערץ של חסידות, ידע אזוטרי ומעשי נסים.

הפיזור הגיאוגרפי של קברי הצדיקים במרוקו שיקף את תפוצת הקהילות היהודיות במרוקו המסורתית. אולם ההגירה המסיבית מהאזורים הכפריים בפנים הארץ אל המרכזים העירוניים לאחר כינון הפרוטקטורט הצרפתי שינתה את מפת ריכוזי היהודים, והותירה קברים לא מעטים באזורים שבהם הנוכחות היהודית התדלדלה מאוד או אף נעלמה כליל. יששכר בן־עמי איתר לא פחות מ־652 קברי קדושים ברחבי מרוקו(בן־עמי תשמ״ד), אך אין ספק כי מספר זה רחוק מלשקף את המציאות. דומה שלכל קהילה יהודית במרוקו היה לפחות צדיק־פטרון אחד משלה. רוב ציוני הקדושים נמצאו בבתי הקברות המקומיים ונבדלו מהקברים האחרים בפרטים ספורים, כמו כיסוי גג פשוט מעל הקבר, מצבה גדולה יותר או כתובת הקדשה מפורטת. הקברים שמחוץ לבית הקברות אופיינו לעתים על ידי ציון טבע בולט, כמו מערה או עץ עבות, או על ידי מבנה קטן, שהזכיר את המבנים שהוקמו על קברי הקדושים המוסלמים, אך נפל מהם בדרך כלל בגודלו ובהדרו.

שושלת לבית פינטו-אהוד מיכלסון

מעשי מופת

רבי גור אריה יהודה פינטו זצ"ל

המכונה

רבי הדאן

באבן ובאגרוף

באחד הימים עבר רבי הדאן, בנו של הרב חיים פינטו, ברחוב העיר. ערבי, שעבר במקום, קם עליו והיכה אוחו. רבי הדאן, שהיה אז צעיר בשנים, השיב מלחמה שערה, לקח מאבני המקום וזרק עליו. הערבי נפצע, ודם זב מפצעו.

שלח המושל וציווה להביא אליו את הרב חיים פינטו, האב האחראי על בנו. ציית האב, וכשהגיע אל המושל – כמעט פרחה נשמתו של האחרון. פניו של הרב קרנו, ויצאו מהן שתי אלומות אש. המושל התחלחל וביקש מהרב שלא יתקרב אליו יותר, והתנצל על כך שהטריח אותו. הוא אף שאל את הרב אם יש ברצונו להעניש את הערבי, שפגע ברבי הראן. הר״ח סירב, ומאז כיבד המושל את הרב חיים פינטו והתייחס בכבוד אל יהודי העיר.

והרכוש קח לך

אחד מעשירי מוגארור נסע בספינותיו מאנגליה, לאחר שהעמיסו בסחורות. בדרך קמה סערה גדולה, והכל החלו להתפלל. גם העשיר התפלל, הזכיר את זכות הר״ח פינטו זצ״ל ונדר כי אם יינצל ייתן את כל רכושו ואף את הבגד שעליו לרב הדאן, בנו של הר"ח. שמע הקב״ ה את תפילתו, והוא הגיע בשלום עם אוניותיו למוגאדור.

כשהגיע אל קרקע מוצקה התחרט על נידרו, וחשב לעשות התרת נדרים. בכל מקרה תיכנן לשלוח מתנה קטנה לרבי הדאן. בעודו יושב וחושב הגיעו אליו שליחים מרבי הדאן, ואמרו לו כי הרב רוצה לפגוש אותו. כשהתייצב אצלו אמר הרב לסוחר, כי הספינות של הסוחר – של הרב הן, ואפילו בגדיו שעל גופו. ״מניין לך כל אלה?״ – נדהם הגביר, שלא גילה את נדרו לאיש. סיפר לו רבי הדאן, כי בלילה הופיע אביו בחלומו, וסיפר לו על הסוחר ועל נדרו. ״אם נדרת- קיים. אבל, כדי שלא תצטרך לעשות התרת נדרים, כי אינך מעוניין לקיים את הנדר, הריני מוחל לך על הרכוש ואני נותן לך את הכל במתנה״, אמר לו רבי הראן.

ברוך שומר הבטחתו

בכל שנה, לקראת פסח, היה הרב הדאן אופה מצה שמורה. בנושא זה לא סמך על איש, והוא במו ידיו עסק במצוות המצה. לשם כך הקדיש את היום שלפני ערב פסח.

באחת השנים סיכם עם אופה כי יבוא להשתמש בתנורו, בשעה מסויימת. הגיע הרב עם המים והקמח, המערוך ויתר הכלים לאפיית המצות, וכשהגיע למאפיה מצא כי התנור תפוס על ידי מישהו אחר, למרות הסיכום שהיה בינו לבין האופה. נפגע הרב מכך, ועוד יותר הצטער על כך שלא יוכל לאפות מצות לכל בני משפחתו העניפה.

כשרצה לשוחח על כך עם האופה, ענה לו זה בקוצר רוח: ״אולי כדאי שתבוא ביום אחר. עכשיו יש לחץ״.

יצא הרב משם, ומייד פרצה אש במאפיה, ושרפה את התנור, הכלים והמצות. האופה, שראה כיצד המאפיה שלו עולה בעשן, מיהר אל הרב הדאן וביקש את סליחתו, ומייד התחייב כי מעתה והלאה יעמוד בדיבורו.