מורשת יהדות מרוקו

המקלט בערב

חשוב להעיף מבט על המקלט שבו נמצא מחסה לפליטים היהודים האלה, הפלשתינאים או ״בני יהודה׳, שנמלטו מן הרומאים, וזאת כדי להבין את ״לב הבעיה״ במזרח התיכון כיום – הסיכסוך בין ערבים ליהודים. התנאים שבהם חיו קהילות היהודים בחצי־האי הערבי – הן לפני הכיבוש הערבי המוסלמי והן אחריו – יש להם השפעה נכבדה על יחסי יהודים וערבים עד היום הזה, כי המתכונת שהתפתחה ב־חצי־האי הערבי יצרה מסורת הנמשכת מאז ועד עתה.

לדברי המלומד המזרחן אלפרד גיום(Guiliaume), מסתבר שלראשונה התיישבו יהודים בחצי האי הערבי בעקבות נפילת שומרון ב־722 לפנה״ס:

…כמעט ודאי הוא שהמושבה היהודית הצבאית השלמה לעצמה באסואן ובמצרים העליונה, שעד לפני שנים אחדות לא ידע עליה העולם מאומה, הוקמה סמוך לאחר נפילתה של שומרון, ולכן לא מן הנמנע הוא שכמה יישובים יהודיים בערב קמו הודות לפליטים שנמלטו מבירתם הצפונית העתיקה של העברים.

גיום בטוח כי ״במאות הראשונה והשניה לספה״נ… שימשה ערב מקלט קרוב״ ליהודים שנפגעו מפגיעתם הרעה של הרומאים, ״שהיו חסרי כל רחמים״.

בארץ הערבית, שבעיני רבים היא נחשבת ״ערבית טהורה״, זו שכעבור דורות הרבה עתידה היתה להצמיח את האסלאם,

הוקמו כמה וכמה יישובי יהודים ונוצרים במקומות שונים, ואלה ואלה כאחד הפיצו את התרבות הארמית וההילניסטית. המרכז הנוצרי הראשי בדרומה של ערב היה בנַג'ראן, שבה התפתחו חיים פוליטיים מתקדמים ביחס. יהודים וערבים שהתייהדו מצויים היו בכל מקום, ובפרט בית׳ריב, שלימים הוסב שמה מדינה. הם היו בעיקר חקלאים ובעלי־מלאכה. מוצאם מסופק, והרבה סברות הועלו בקשר אליו.

 אם גם לא רבים הם המודים בכך, הרי לא היסטוריון אחד בלבד טוען כי העיר השניה לקדושה לערבים, מדינה, היתה אחת מאותן ערים ״ערביות טהורות״ כביכול שלמעשה נושבו בה שבטים יהודיים תחילה. כותב ברנארד לואיס:

בעיר מדינה, מרחק כ־450 ק״מ צפונית למכה, נושבו לכתחילה שבטים יהודיים מן הצפון, במיוחד בַנוּ נאדר ובנוּ קּוּרייטזה. עָשְׁרָהּ היחסי של העיר משך אליו ערבים עובדי־אלילים, שהסתננו אליה בראשונה כקליינטים של היהודים וסופם שהצליחו לרדות בהם. מַדינה, או ית'ריב, כמו שקראו לה לפני האסלאם, לא ידעה שום צורה של מימשל יציב כלל. העיר היתה שסועה מריבות בין השבטים הערביים המתחרים עַוץ וחַ׳זרָג' והיהודים היו לשון מאזניים רופפת. הללו עסקו בעיקר בחקלאות ובמלאכות־יד, ולפי שעלו על הערבים מבחינה כלכלית ותרבותית הרי לא חיבבו אותם… משעה שהגיעו הערבים לאחדות בזכות מוחמד תקפו את היהודים עד שחיסלום לבסוף. במחצית השניה למאה החמישית ברחו הרבה יהודים פרסים מן הרדיפות לחצי־האי הערבי ונוספו על היישוב היהודי שם. אבל במאה הששית בקירוב מסרו סופרים נוצרים על חשיבותה הנמשכת של הקהילה היהודית שנשארה בארץ־הקודש. טבריה שבארץ ישראל מילאה תפקיד מרכזי לגבי היהודים הפזורים שהתיישבו בערב. בממלכת חִמְיָר לחופו המזרחי של ים סוף בערב רבים היו ״המתגיירים בחוגים בעלי־השפעה״, והממלכה הרחיבה שלטונה על־פני ״חלקים ניכרים של ערב הדרומית״.

פשוטי־עם ובני מלוכה כאחד קיבלו את היהדות, ואחד הסופרים מוסר כי ״כוהנים יהודים (מן־הסתם רבנים) מטבריה… נמנו עם פמלייתו של המלך ד'וּ נוּאס והיו שלוחיו במשאיומתן עם ערים נוצריות״. לדברי גיום,

בשחר האסלאם תפסו היהודים מקום מרכזי בחיים הכלכליים של חג'אז [ערב]. כל האדמות המשובחות היו בידיהם…; הם היו ודאי לפחות מחצית האוכלוסיה במדינה. יישוב יהודי היה גב מצפון למפרץ עקבה… חשוב לציין שיהודי חג'אז גיירו רבים מבני השבטים הערבים. הפליטים ה״פלשתינאים״ או בני־יהודה הראשונים – היהודים – נעשו מתיישבים ערבים מצליחים ומרובי־השפעה.

הצלחתם של היהודים נבעה מיתרון בקיאותם בעבודת האדמה ובהשקאה וכן ממרצם וחריצותם. בתוך דורות אחדים נעשו פליטים [יהודים] חסרי־בית בעלי אחוזות גדולים בארץ, [אותם פליטים שבאו לחג׳אז כאשר כבשו הרומאים את ארץ ישראל] שלטו במשק הממונות שלה ובמסחרה… הנקל אפוא לראות שהצלחת היהודים היתה קריאת־תגר בעיני הערבים, בפרט בני־קורייש במֶכָּה ו… [שבטים ערביים אחרים] במדינה.

 הנביא מוחמד עצמו היה מבני שבט קורייש, שחמד את אוצרותיהם של היהודים, ועל כן

כאשר אחזו המוסלמים בנשק החמירו עם היהודים הרבה יותר מאשר עם הנוצרים, שעד סופד של הכליפות הערבית הטהורה לא הכבידו אכפם עליהם.

 אחד הטעמים ל״הפליה זו״ לרעת היהודים היא הדבר שגיום הגדירו כ״לשון הב­­וז הקוראן״ ביחס ליהודים. הקרקעות והגידולים שפיתחו היהודים היו מקור ראשון במעלה לשלל בחצי־האי הערבי המדברי. עוד בימי הנביא מוחמד והאסלאם – החל בגירושים, בהשפלות, בעושק, בהמרות מאונס או ברציחות של מתיישבי: יהודים יושבי מדינה וגמור בטבח ההמוני ביהודי ח׳יבר – נוצר אצל הערביב־ המוסלמים התקדים של החרמת רכוש יהודי. היחסים בין הנביא מוחמד ליהודים לא היו ״נוחים… מעולם״:

הם היו לצנינים בעיניו בסרבם להכיר בו נביא, בהלעיגם עליו ובהתווכחם עמו! ומובן שעליונותם הכלכלית… היתה גירוי קיים־ועומד. נראה הדבר כי ה״הסתה״ הראשונה מצד הנביא מוחמד עצמו נגד היהודים קשורה בתקרית שבה  פקד ״ לרצוח… יהודי אחד או שנים בלי לשלם דמי כופר לשארי- בשרם "

ראשיהם דחו את טענתו שהוא שליח האלוהים, ואף על פי שבלי ספק שאבו מידה של קורת רוח מן  העובדה שקיבל את שליחותם האלוהית של אברהם, משה והנביאים, ספק אם אפשר היה לדרוש מהם שישמחו על הכללתם של ישוע וישמעאל במניין השליחים אשר בחר.

העובדה שקיימים היו כיסים של יהודים ממורמרים בתחומי הבסיס שלו ומסביבו היתה עילה לאי נחת וכדי שיוכל [מוחמד] לנהל מלחמה בלי דאגה הכרח היה לחסלם.

הואיל והיהודים העדיפו להוסיף ולהחזיק באמונותיהם שלהם

חשדו בשבט של יהודים בקירבת מדינה כי בגד ואילצו אותו להניח את נשקו ולפנות את מושבותיו. קרקע  רבת ערך ושלל למכביר נפלו בידי המוסלמים… בני שבט קורייטזה השכן, שעד מהרה עלה עליהם הכּורת, לא קמו לעזרת אחיהם, ובעלי בריתם, שבט עַוץ, פחדו לתת להם תמיכה פעילה.

גזר הנביא מוחמד ״לא תדורנה שתי דתות יחדיו בחצי האי הערבי״. צו זה הוצא אל הפועל עלי ידי אבו בכר ועומר הראשון, הכליפים שקמו לאחר הנביא מוחמד כל יושבי המושבות היהודיות ברחבי ערב הצפונית נשחטו באורח שיטתי.

בעקבות השמדתו של שבט קורייט׳ה היהודי״ באה, לדברי ברנארד לואיס, התקפה על נווה־המדבר היהודי ח׳יבר״.

מוחמד שלח שליחים אל היהודים שנמלטו על נפשם לח׳יבר הבטוחה והנוחה,ובאמצעותם  ״הזמין״ את עוּצַייר, ״אל מהמלחמה״ היהודי, לבקר במדינה לצורך משא ומתן.

עוּצייר יצא לדרך עם שלושים בני־לוויה ומשמר ליווי מוסלמי. היהודים לא חשדו בשום מזימה ויצאו בלי נשק. בדרך התנפלו המוסלמים על המשלחת חסרת המגן והרגו את כולם, למעט אחד שהצליח להימלט. ״המלחמה היא מרמה׳ כלשון אחת המימרות שמרבים לצטטה מפי הנביא.

המוסלם בחברה החדשה המתהווה הנו בעצם ״מתמסר״ או נכנע, לרצונו של הבורא, כפי שמוחמד ביאר אותו, כלומר אסלאם פירושו היה להיכנע או להתמסר לרצונו של מוחמד, שלא מעט סתירות והתגלויות ״אלוהיות״ היו בדבריו על-פי הזמנה, דבר המעורר ספקות באשר לתפקידו ה״תמים״ כביכול בהעברת המסר האלוהי לבני-האדם ותו לא. תום-לב זה יכול היה להיות בן-תוקף כל עוד מוחמד פעל במכה כמו נביאי ישראל, להבדיל, כסוכן מתריע בפני שחיתות מידות וסוף העולם הקרב, בלי שום אינטרס מושקע בתוצאות נבואותיו על ענייני דיומא. דברי מוסר ותוכחה אלה היו דומים לדברי ירמיה על הכשדים הבאים לצור על ירושלים, בעוד הנביא נרקב בבית האסורים. אך כאשר הזירה עוברת למדינה – שאני. כשמוחמד הוא השליט, ולכן הפתרונות שהוא מספק לאומה שלו, בהתבססו על דברי נבואתו, הופכים לחוק האלוהי, אזי עולות שאלות רבות ביחס ל״כשרותם״ של פתרונות אלה. הנה, למשל, כאשר הוא ממאיס את היהודים, הוותיקים ממנו במדינה, על שכניהם המוסלמים (החדשים) שנטו לצידו, הוא ממהר להוריד פסוקים שמיימיים שמגנים אותם, לעומת דברי השבח שהיה לו להעתיר עליהם קודם לכן, כאשר חיזר אחריהם ורצה את קרבתם. אם כן, להבדיל מתקופת מכה, שבה היו נבואותיו אפוקליפטיות בעיקרן, לאמור דברי אזהרה וזעם על השליטים, הפכו נבואותיו במדינה לתחיקתיות יותר, כמו ויקרא ובמדבר, להבדיל, בחינת "ואלה החוקים אשר תתן לפניהם״. אשר על כן, כל היצירה הקוראנית, אשר מלבד שפתה העשירה והמגייסת אין בה מסר או רעיון חדשים שלמעלה מן הבנאלי, חולקה לפרקיה בעת עריכתה על-פי מקום ״הורדתה״ – מכה או מדינה. והואיל ואין שום סדר ענייני או כרונולוגי בדברים, ושום משנה סדורה בשום עניין, ראו עורכיה לסדר את 114 פרקיה לפי אורכם, פרט לפרק הראשון – אלפאתחה (־הפותחת), בו עושים שימוש יומיומי חוזר בשעת התפילות. בראש בלסורה (פרק), הכוללת בין כמה מאות איה (אות של אללה = פסוק) ועד לשתיים בלבד בסורות הקצרות ביותר, מופיע הציון ״הורד במכה או במדינה״.

הנה כי כן, ההתגלויות התחיקתיות הללו היו למכשיר עיקרי לביסוס שלטונו של מוחמד במדינה, משעה שכל אימת שנזקק להכריע ספקות או ויכוחים באשר לדרוש לעשותו, באה הפקודה האלוהית שאיש לא יכול היה לצאת או לעמוד נגדה. כוח זה הפך את מוחמד למחוקקו של חוק בעל סנקציה שמיימית, דבר שהצעיד אותו אל מעבר למעמדו הקודם של איש מוסר ומתנבא לפי תומו, הרוצה בתיקון העולם, למקומו כמחוקק-שליט שאיש איננו יכול לערער עליו, והמסוגל לנקוט יוזמה כדי לתקן עולם בצלם רעיונותיו שיקדו בקרבו. אולם, כדי להבין עד תום את המהפך הגמור שהתחולל במעמדו של מוחמד במדינה, ולהעריך את עוצם ידו ורוחב כשרונותיו, טוב לזכור שלבד מן הסטטוס הנערץ של נביא-מחוקק, הוא בנה לעצמו עמדה יחודית עוד בארבעה תחומים: המשפט, המנהל, הדת והצבא. ואם כי העיר מדינה היתה קטנה מדי למידותיו של מוחמד, היא ודאי היתה מיקרוקוסמוס להרצתן של שיטותיו, כמו רומא ליוליוס קיסר, בטרם יצאו חילותיו לכבוש את העולם. בשדה המשפט, ניהולה של עיר מחייב גם לפסוק בסיכסוכים בין בני-אדם ושבטים, שמטבע הדברים כולם נהרו אליו, לא רק משום שיצא שמעו כמאזין ובעל חוש צדק, אלא גם כלא נוטה חסד לגדול ולעצום, ולא מטה משפט נגד האומלל וחסר הכל. ואם משפט, היש לדבוק במשפט השבטי המסורתי או להיזקק לאמות המידה החדשות שמוחמד הביא עמו, ושהולידו חיזוקים ופירוטים התגלותיים חדשים כל אימת שהיה נדרש להם? ואם משפט חדש, מי כמוחמד מחוללו, שיוכל לפסוק אם אנשים מסוכסכים נהגו כשורה, ולגזור מעקרונות הבורא שאותם הוא מכיר, על כל מקרה פרטי שיובא בפניו? אנו רואים, איפוא, שתפקידו של מוחמד לאחר תקופת מכה עבר המרה והדגשה מנביא ¡נביא} ממש המתריע מפני הבאות, לשליח אללה (רסול אללה,}, הוא התפקיד העיקרי לו הוא יטען ולו יטענו מאמיניו, בעוד שהנבואה כנראה רק מסייעת לו להימצא בחברתם של הנביאים האחרים, כמו אדם ולוט שאינם נביאים ממש.

כמו משה רבנו, להבדיל, שכאשר תכבד עליו המלאכה הוא ימנה שרי עשרות, שרי מאות ושרי אלפים, שיהוו את הבסיס למנהל הציבורי העברי הקדום, כך גס במדינה, כאשר תגברנה מאוד תביעות המשרה, יאלצו יורשי מוחמד למנות להם עוזרים: למשפט יהיו אלה קאדים, לצבא הם ימנו מפקדי מסעות ופשיטות, ויפקידו מצביאים דגולים על מסעות כיבוש (פותוח, רבים של פתח, שם ארגונם הראשי של הפלשתינים), לדת יהיו אלה אימאמים (העומדים מנגד) לנהל תפילה, ולמנהל – מפקדי מחוזות ואחשדרפנים שינהיגו את אזוריהם כמדינות משלהם, רק עם חובת תשלום מס למרכז בימים כתיקונם, ואפילו זה לא בימים פחות טובים. ובינתיים, עד שירחיב, וכל עוד מוחמד נהנה מסמכויותיו ואיננו מראה סימן כי כבדו עליו, הוא ממלא את כולן בחדווה וביד רמה. בשטח המנהל, הוא המנכ״ל על ענייני העיר, האקזקוטיבה הראשית, שעל פיה ישק דבר, אם כי לשעה עדיין היה לשבטים מה לומר. מוחמד ניהל את העיר דרך השבטים, כלומר השתמש במבנה הארגוני הקיים כדי להשתלט עליו, אך לאחר הקמת האומה, שהיתה בידיה (כלומר בידיו) קופה ציבורית שניזונה מכספי מיסים אסלאמיים (זכאת, אחד מעמודי האסלאם), גברה גם עצמאותו מהם. רק עם פרוץ האסלאם הכובש לאחר מות מוחמד (632), נוצר הצורך להקים בסיס אימפריאלי מורחב על היסודות ההתחלתיים שאותם הוא הקים. בתחום הדת, מוחמד הנהיג בימיו תפילות בחצרו, בטרם היו מסגדים, ומפאת מעמדו נהרו אנשי העיר להסתופף עמו בשעות התפילה, שלכתחילה לא היו קבועות וגם מספרן לא היה קבוע. אך אט אט התגבשה התמונה, ואם בתחילה הוביל מוחמד את מאמיניו בתפילה, ככל שהמתלמדים החדשים הצטרפו היה צורך להעמיד לפניהם (אימאם – לעמוד לפני) מדריכי תפילה שידריכום בסבך הכריעות וההשתחוויות לפני אללה. גם בתחום הצבאי, מוחמד, כראש האומה, כמו ראשי שבטים במתכונת שהוא הכיר, יצא בראש צבאו למלחמה, אבל תחת התואר החביב על כלל המוסלמים של אז, כנראה מפאת תנאי הכיבוש ואווירת ההתפשטות – אמיר אלמואמין (מפקד המאמינים), תואר שיעבור בירושה, בכל דור ודור, לשליט המוסלם התורן. מעניין שמכל תאריו, ומכל תוארי הח׳ליפים האדירים שבאו אחריו, נראה תוארם הצבאי מועדף או פופולרי בעיניהם, כי בו מרבים להשתמש במקורות כדי להתייחס אליהם, מעבר לכל פרופורציה בתרבויות אזרחיות עשירות ומפוארות, כמו העבאסית (1253-750). ייתכן שבהמשך לאותה מסורת, אנו חוזים גם כיום במנהיגי מדינות, גם אם הם אזרחים, עוטים בגדי צבא, כאילו לומר שגם הם אמירי המאמינים בארצותיהם (סאדאת במצרים, חוסיין בירדן, ערפאת ברשות הפלשתינית צדאם בעיראק).

תולדות יהודי אל-מגרב

פרופסור יוסף ( ג'ורג' )  הררי

הוצאת המחבר, חולון תשל"ד

הקדמה                                                                                      17—21

מרוקו — פקידה כללית קצרה                                                      23—25

פרק ראשון

ראשית הישוב היהודי במרוקו                                                      27—33

העברים בין יורדי הים הראשונים. — מסורת יהודי האטלס, השתייכותם לשבטי זבולון, אשר ונפתלי. — האבן בקיר בית־הכנסת בג׳רבה המיוחסת למקדש שלמה.— ציוני התלמוד על המצאות יהודים באפריקה. — סיפורי אגדות על משה רבנו ועל קבר יהושע בן־נון. — היחסים בין השלטון הרומאי לבין היהודים עד 400 לספירה.

פרק שני

המאבקים עט הנוצרים והפריחה הרוחנית                                       34—43

הופעתו של בן אדריס ופעולותיו. — ייסוד פאס. — ההתפתחות התרבותית בקרב העם. — שינויים מדיניים. — מצב יהודי סהרה בזמן ההוא. — נצחונות היהודים במאבקם עם הנוצרים באיזור וואד דרעאי. — אדרוס השני והישנויים שהנהיג. — הפריחה הרוחנית. — ר׳ יהודה חיוג, חוקר השפה העברית. — ר׳ יהודה אבן קוריש, הרופא והמדקדק. — דונש בן לברט, אמן השפה. — (408—1040).

פרק שלישי

עמידתם של המנהיגים בתקופת הרדיפות                                        44—53

שלטון האלמוחידין. — גזרות בן תמורת ועבד למומין. — האנוסים. — עליית המימונים לפאס ופעולתם. — יציאתם. — הישנות הרדיפות. — אפליית האנוסים. — הפילוג בעם. — הרי״ף רבי יצחק אלפסי. — ירידת האלמוחידין. — מרד יחיא ותוצאותיו לגבי היהודים. — רוח היהודים במערב בתקופה ההיא. — רבי יוסף אבן ועקנין. — רבי נחום מערבי. — משפחת הרמב״ם. — איגרת אל יהודי תימן. — המצב המדיני במרוקו. — ממשלת אלמובריטין, רבי יקב אלפסי בן הרי״ף, רבי יהודה אבן עבאס, רבי יהודה אבן סיסאן, ורבי משה דרעי. — יוסף בן עמרון. — רבי שלמה בן פרחון. — משיח השקר בפאס. — המאורעות במדינת וואד דרעא. — ניצחון היהודים. — לברדעי ומלחמותיו. מפלתו. — מות שמואל. — השלטון היהודי והכחדתו. — (1040—1270).

פרק רביעי

השפעת מגורשי ספרד על הקהילות                                               54—66

בואם של יהודי ספרד למרוקו.— טלטולי דרכם.—ר׳ חיים.— גדולי גלויות ספרד ופורטוגל במרוקו. — גירוש הפליטים מפאס. — תקופת הרגיעה. — השפעת הפליטים על תושבי המקום. — הקנאה מצד התושבים. — המחלוקות בין שתי הגלויות בדבר משרות ציבור ומנהגים. — רבי משה חליבה ראש הפליטים ומחלוקתו עם רבי שלום מסנות. — הישנות המחלוקת מאוחר יותר עם רבי חיים גאגין. — נצחון הפליטים והשתלטותם על קהילות צפון מרוקו.— משפחת פרץ והתנחלותה בדאדיש ותילליש. — מצבו של הדור הראשון של גולי ספרד בפאס. — שרי היהודים הקרובים למלכות. — שנות הרעה. — השר אהרון בפאס. — שור בכפר תאפיללת. — רבני הדור ופעלם. — (1270—1350).

פרק חמישי

תקופת התלאות ומעמדם הרם של יחידים                                       67—73

המצב המדיני. — התמוטטות שלטון המרעים. — מרד שריף מחמד. — נבואות היהודי מסעוד בן מצליח — הטורקים במרוקו. — יהודי שוש ותלאותיהם. — המגפה בפאס. — הבצורת. — עבד אלמליח מושל אלג׳יר. — התנכלותו ליהודים. — 11 ימי הפורענות שבאו ע״י מולאי מוחמד. — המרת הדת. — מיסוי חדש. — ״חרם״ רבני פאס בדבר המיסים. — צורר היהודים באריחן. — חילול חגים. — המאורעות בתאדלא. — הישנות הצרות. — דלדול הישוב היהודי בפאס. — יהודים בחצר המלכות. — קינות ר׳ שאול סורירו. — משפחת השגרירים: משפחת פליאג׳י, שמואל יעקב ובנו דוד. — (1350—1660.

פרק שישי

פעולותיהם ויצירותיהם של דור ההמשך ממגורשי ספרד

״בעלי התקנות״; נגידי פאם. — תולדותם ופעלם. — הדור השני של מגורשי ספרד ופורטוגל. — וידאל. הצרפתי. — ספרי הקודש: ״צוף דבש״, ״אמרי שפר״, ועוד. — רבי יוסף אלמוזנינו. — ר׳ שמואל אבן דנאן. — רבי יצחק אבן זמרה.— פיוטים. — רבי שאול סירירו. — רבי משה אלבז בר מימון. — ״היכל קודש. — (1660—1710).

פרק שביעי

מהומות ואירועים כחזרה לתקופת ימי הביניים

המצב המדיני. — אהרן בן משעל. — מבצר תאזה. — גזרות המושל בפאס. — טיטוואן ואלקאצר. — הריסות בתי־ הכנסיות. — עלית ממשלת העלאווין. — מולאי ארשיד. — כיבושיו. — גירוש היהודים מאזאוויא. — התישבותם בפאס וצפרו. — השפעת שבתי צכי במרוקו. — התפלגות יהודי מרוקו לקבוצות שונות. — גירוש היהודים במחוז האדלא. — סבל יהודי מארקאש. — מות ארשיד ועלי מולאי ישמעאל. — יחסו ליהודים בכלל וליהודי מקנאס בפרט.— תקופת השואה של אל־יאדיד. — משפחות טולידאנו ומאימראן. — יציאת אברהם טולידאנו ומשפחות נוספות. — (1660—1800).

פרק שמיני

דודות של הוגי דעות

״בית דין החמישה״ בפאס. — רבי שמואל שאול. — רבי אפרים בן אברהם. — רבי רפאל עובד בן צור. — רבי יוסף הצרפתי. — רבי מתתיהו סירידו. — הסופר רבי אברהם מנסאנו. — ספריו על התורה ובפילוסופיה. — קהילת מקנאס. — רבי שמואל טולידאנו. — רבי משה טולידאנו. — רבי יחזקאל ברדוגו. — המשורר רבי דוד חסין, קטעי שיריו. — רבי חיים בן רבי יהודה טולידאנו. — רבי משה ברדוגו. — רבי אליעזר באבילה. — חכם הרזים ר׳ חיים בן עטר, תולדות חיים וספריו. — (1710—1800).

פרק תשיעי

רכנים כני זמננו

מנהיגי מרוקו לפני המנדט הצרפתי. — הקשרים עם יהודי אירופה. — כי״ח. — ר׳ אבנר ישראל הצרפתי. — תולדות יהודי פאס. — רבי שלמה טולידגו. — רבי רפאל אוחנא. — ״דובבי שפת ישנים״, — החברה להוצאה לאור של ספרות ישנה וחדשה. — רבי רפאל משה אלבז: ״שיר ידידות״. — רבי רפאל בן אמוזיג ובית הדפוס שלו. — הגאון רבי יעקב אבו חצירה, ספריו ושיריו. — הגאון הידוע רבי דוד אבו חצירה, כיסופיו לגאולה. — האיש הפלאי, רבי דוד שלוש. — בגו רבי יוסף שלוש וצאצאיו. — מופת הדור — רבי יוסף אלמליח. — המקובל רבי משה בן יצחק אדרעי, פעולתו בלונדון וספריו המתורגמים לגרמנית ולאנגליה. — משפחת טולידנו. — בית בן־עטר. — רבי יהודה. — רפאל בודוגו. — (1800—1900).

פרק עשירי

השפעות התנועה הציונית                                                          121—141

שלטון מולאי סלימן. — בנו חסן. — מראקש מרכז התלמוד. — הגאון רבי אברהם צרפתי. — הרב מרדכי בר ששת. — הגאון אלעזר הלוי, מחברת ״עבודת לוי״. — הרב דוד שלוש, בנו יוסף שלוש. — הרב דוד צבח, בעל הפירוש על ״ארבעה טורים״. — אגדות. — המלכים מולאי יוסף, מולאי חסיד. — פעולות כלכליות ותרבותיות של צרפת. — הרב רבי פנחס כהן אזוג. — ריבוי ישיבות בערים. — הרבנים, יהושע ברדיגו, יוסף ברדיגו, טולידאנו. — השפעת התרבות הצרפתית על הנוער היהודי. — קנאת הערבים ביהודים המשכילים וביהודים בכלל. — המלך מוחמד בן יוסף. — הפחה לגלאוי. — התנועה הציונית והשפעתה. — (מ־1900 עד פרוץ מלחמת העולם השניה — 1939).

פרק אחד עשר

השלכות מלחמת העולם השניה                                                  142—153

מלחמת העולם השניה וזוועותיה. — השפעתה על המדיניות המרוקאנית, על הערבים, היהודים והנוער בכללו. — פעולותיו החיוניות והנועזות של המלך מוחמד בן־יוסף. — השפעת האמריקנים. — אירגון ״האיסתקלאל״ ופעולותיו רבות העצמה, לחיוב ולשלילה. — המאבקים הרבים של הפחה לגלאוי, לצד המלך ונגדו. — המרד הלאומי וספיחיו. — שלטון צרפת ומדיניותו השונה. — הגלית המלך מוחמד בן־ יוסף והמלכת המלך בן־ערפא (״צל־מלך״). — סבלם של היהודים בתקופות תהפוכות אלה. — המרד הכללי נגד שלטון צרפת.—דחף העליה ארצה ופעולות הרבנים.—(1939—1953).

פרק שניים עשר

המחתרת הכפולה                                                                     154—192

פעולות להחזרת המלך המודח. — המרצות לעליה. — יהודים פעילים מלאי מרץ.— מקנאס ויהודיה. — המלאה ותלאותיו. — הרב יוסף ממש. — מר יוסף ברדוגו. — אבוטבול הצעיר. — מר שמעון דיין. — העיר ואדזאן. — רבי עמרם בן דיואן המקובל. — רבי ברוך טולידאנו. — וג׳דה. — קזבלנקה. — מר עזר ביטון המהולל. — מרקש. — ראש הקהיה מר יצחק עשור. — כפרי האיזור ויהודיהם. — מר יוסף הלוי, נשיא כפר תיכרת. — (1950—1955).

פרק שלושה עשר

תנודות במדיניות מרוקו והשפעותיה! על היהודים                        193—207

המשך פעולות המחתרת היהודית. — כישלון המדיניות הצרפתית. — מאורעות הדמים. — התפלגות המפלגות והאזרחים ביחס לצרפתים. — שובו של המלך מוחמד מגלותו. — יחסו האוהד ליהודים. — השלכות מדינת ישראל על ערבי מרוקו. — ריב המפלגות הערבים. — (1955—1961).

פרק ארבעה עשר

מות המל ד מוחמד החמישי                                                      208—219

המצב הכללי במדינה לעת זקנתו של מוחמד החמישי. — מותו והאבל אחריו. — הכרזת חסן בנו ליורשו של מוחמד. — חולשת השלטון בתקופתו הראשונה. — תכסיסי ערמה של מפלגת ״האיסתקלאל״.— מאסרו של ד״ר חי (מחבר הספר).— חודשים של עיניים בכלא. — סידרת משפטים עד לזיכויו. — התנכלויות לאחר השחרור. — עלייתו. — (1961—1963).

נ ס פ ח י ם:                                                                            221—257

נספח א:

מנהגי הכפריים היהודים במרוקו. (חגיהם ושמחותיהם.

שירתם ותפילתם. הליכותיהם ועבודותיהם). נם9ח ב:

קיצור חולדות חייו של המחבר, דעותיו והשקפותיו.

מפתח השמות                                                                          259—266

תמונות רבנים ומנהיגים