הלביבות־ ״אל־ מקרוד״- יהדות המגרב – רפאל בן שמחון

מזמור שיר חנוכת

מזמור זה, נוהגים הספרדים ועדות המזרח לאומרו בימי חנוכה, אחרי ההדלקה כי הוא ראשי תיבות של המילה ״מש״ח ־ מזמור שיר חנוכת״, שהם גם: מילה, שבת, חודש, שעליהם גזרו היוונים והיה נס חנוכה, ולכן תיקנו ״משח״ שהוא : שמן לנרות ושרומז גם: מילה, שבת, חודש. (החיד״א). יש מוסיפים עוד פסוק ״ויהי נועם״ וקוראים אותו שבע פעמים, על־פי המקובלים שאומרים שיש בו סגולה לשמירת הבית. 

הנשים נוהגות שלא לעשות מלאכה בעוד שהנרות דולקים ויש עוד שנוהגות שלא לעשות מלאכה ביום א׳ וביום ח׳ של חנוכה, ובאמצע כעין חול המועד (מנהגים).

משחקים

משחק הקלפים אינו מקובל על יהודי המגרב בחנוכה, כי אם בפורים, גם דמי חנוכה לא נתנו לילדים אלא בפורים ובתשעה באב. משחק הקוביה או הסביבון, אינו ידוע לילדים וגם המבוגרים זר להם. במקום המשחקים נהגו במרוקו ובכל צפון־אפריקה להרבות בסעודות ומאכלי משמנים.

הערת המחבר : סגולה לשמירה חומר כל לילה אחר הדלקת נרות חנוכה ז' פעמים " ויהי נועם ומזמור יושב בסתר ; ת.ספר בגולות ישראל וסידורי תפילה

מאכלים

הלביבות והסופגניות

מאכלים רבים ומגוונים קיימים אצל כל קהילה יהודית בצפון־אפריקה בחג החנוכה. המשמנים העיקריים בחג זה הן הלביבות והסופגניות העשויות מקמח, מים ושמרים. מטגנים אותן בשמן וטובלים בסוכר או בחמאה ודבש. מנהג זה של טיגון בשמן הוא לסמל את נס פך השמן. שני המשמנים האלה: הסופגניות או, " א-ספאנז"  בעגה המקומית והלביבות או " אלמקרוד "  הן תוספות למאכל הלאומי העממי, ה״כוסכוס״ עם ירקות ובשר מטוגן, שמקומו לא נפקד מאף חג או מאורע חגיגי כלשהו. שני המנעמים האלו הן בעצם מאכל עממי לא רק בחנוכה בלבד, אלא בכל תקופת החורף.

זכורים לרבים מאתנו, בכל אזורי מרוקו, איך בשעות המוקדמות של הבקרים החורפיים, היה אפשר לראות יהודים משכימי קום השבים מתפילת שחרית " סלאת לפ'זר " (תפילת ותיקין) ובידיהם כמה מנעמים לארוחת הבוקר לבני הבית: א־״ספ׳נג׳״ מטוגנות, עגולות מחורחרות, שלוש או ארבע יחידות מחורחרות ומושחלות בזו אחר זו על חוט, או " בלוט משלוקין " – בלוטים שלוקים במים " ואו " א-כבאל " –קלחי תירס  – הכל לפי העונה, וכמובן גם בחנוכה עלו על השולחן כל ״המנעמים״ האלה.

הלביבות־ ״אל־ מקרוד״

בנוסף לסופגניות שמקומם לא היה נפקד מאף בית יהודי בחנוכה, היה עוד סוג שני, והם הלביבות ־ " אל-מקרוד " . הלביבה היא בצורת משולש והכנתה כהכנת הסופגניה, אך עם בצק פחות דליל. מטגנים על מחבת, טובלים אותה באבקת סוכר, מורחים עליה חמאה ואוכלים עם תה. ה״מקרוד״ הייתה הסופגניה של העניים, משום שלא דרשה הוצאות מרובות וגם היה מאוד קל להכינה.

אמפ׳ואר

מאכלים נוספים של יום־יום היו מנת חלקם של שכבות־חברה מסויימו , לא רק בחנוכה בלבד, אלא גם ברוב ימות השנה. אחד מהם הוא " אמפואר ".

עקרת הבית שמרה את שיורי הלחם שנשארו מהשבת וגם לחמים מלפני יומיים שלושה, שמה אותם בתוך משרית לכמה רגעים, כדי שהלחם יהיה רטוב. אחר־כך לחצה וסחטה אותו ביד ושמה אותו בתוך מסננת גדולה " כסכאס "  בשפת המקום, המשמשת גם להכנת ה״כוסכוס״ זאת, לאחר שפיזרה בתחתית המסננת חתיכות קטנות של בצל. את המסננת המלאה שיורי הלחם שנסחט, הניחה על סיר מלא מים רותחים. מהאדים התבשל ״אמפ׳ואר״. פשוט, הכנתו כמו הכנת ה״כוסכוס״. מאכל זה היה מנת חלקם של משפחות ברוכות ילדים ודלות אמצעים. הבשר היה כעין ״מותרות״ ועלה על שולחנם רק בשבתות ובחגים; במקום הבשר, נהגו המשפחות להצטייד לעת מצוא, מחנות הקצב; במעיים או ריאה, מייבשות אותם, עושות מהם נתחים קטנים, ושומרות אותם לשעת הצורך, ואז מוציאות אותם, מטגנות אותם ומפזרות את הנתחים על התבשיל במקום נתחי בשר מטוגן כפי שצריך להיות. גם שמן הטיגון שנשאר שופכים על ה״אמפ׳ואר״ כדי לתת טעם טוב יותר. מאכל זה שימש לארוחת צהרים.

אל־מיגאז

מאכל נוסף היה בחנוכה ושעלה על שולחנן של אותן משפחות, היה, " אל מי-מיגאז "  , אשר הכנתו הייתה קלה וזולה, גם לא דרשה הוצאות מיוחדות.

עקרת הבית שמרה כל פרוסת לחם שנשארה וכשהצטברה כמות, עשתה ממנה חתיכות קטנות של לחם ושפכה את כל הכמות לתוך סיר מים רותחים, אליהם הוסיפה תבלינים וחומרי טעם שונים: פפריקה, פלפל, שום כתוש, שמן ומלח. אחרי שהכל רתח והלחם ספג מספיק מים, הורידה את הסיר וזה היה כבר מוכן לאכילה, בפרט לארוחת בוקר, כך שאם ״אמפ׳ואר״ שימש לארוחת הצהרים, ״אל־מיגאז״ שבר את רעבון פיות הילדים בבוקר.

אטפפ׳י

מאכל נוסף אשר שימש לארוחת הבוקר, היה " אטפפי "  ״מעדן״ זה עלה כמעט באופן קבוע על שולחנם של אותן משפחות, שלא זכו להינות ממנעמי החיים, גם הכנתו זולה וקלה. זוהי בעצם מין דייסה אשר להכנתה השתמשו בקמח, אליו הוסיפו מים עד שנהפך לבצק מאוד דליל. גם כאן הוסיפו חומרי טעם: פלפל אדום וטחון, שום כתוש, שמן ומלח. אחר־כך עקרת הבית הרתיחה מים ושפכה לאט לאט את הקמח הדליל לתוך המים החמים כשהם מוצבים על אש קטנה ועירבבה את הדייסה עד שנתקבלה ורודה. לדיסה זו הוסיפו חתיכות לחם קטנות ואכלו בהנאה ובתיאבון רב.

א־ סמיך (סולת)

בין המנעמים האהובים על השכבות הללו, היה ״א-סמיד "  – סולת אשר שימש לארוחת הבוקר. גם כאן לא היה צורך במאמץ רב או בהוצאה נוספת.

בעלת הבית הרתיחה סיר מים ושפכה לתוכו: כוסבר, צמח תבלין (גד) קצוץ, פלפל שחור, שמן ומלח. וכשהמים הם עדיין על האש, עקרת הבית שפכה לאט לאט את הסולת אל תוך הסיר בלי לדלל אותה קודם במים, כך נוצרה גם כן דייסה, עליה הוסיפה פרוסות קטנות של לחם. מאכל זה שימש לארוחת הבוקר אצל רוב אותן משפחות.

הבשר המשומר־ ״לכ׳ליע״

העשירים ונדיבי־לב נהגו לקנות במשותף כמויות גדולות של בשר בחודשים החמים ביותר בחודשי־הקיץ(תמוז־אב), כאשר הבשר מצוי בשפע ובזול. את הבשר חותכים לנתחים, מטגנים אותם ומכניסים אותם לתוך כדים גדולים (כ׳וואבי) עשויים מחרס. הבשר המטוגן הזה נקרא ״לכ׳ליע״ והוא נשמר היטב. בחנוכה כשהקור שולט והבשר לא נמצא או שהוא ביוקר, פותחים את הכדים שעליהם שכבת שומן עבה, מוציאים את גזרי הבשר המשומר ושמים על ה״כוסכוס״.

הנדיבים לא שכחו את הנצרכים ותלמידי חכמים דדחיקא ליהו שעתא ושלחו לכל אחד קערה של ״כוסכוס״ בתוספת מנה של בשר מטוגן, אשר שימש בסעודות הרבות של ימי חג החנוכה.