מורשת יהדות מרוקו

השלישי הוא שלרבי אהרן בן סמחון ממכנאס מתוך ספרו " זקן אהרן " מהדורת הרב משה עמאר, לוד תשנ"ב, פיוט לנועם " אל אדון ברצותו " סימן אני אהרן בן סמחון לאומרו ביום המילב בבית הכנסת.

לבי ובשרי יחד ירננו / לאל חי ומשירי אהודנו

על בריתו שחתם ההשרנו / אשורר אחר נוגנים שיר וזמרה

אנכי היום לה' אשירה

אלהי ארוממך / אודה שמך וארנן במעשי ידיך

אין קדוש כה' כי אין בלתך / וין צור צייר זולתך אל נורא

קח נא מפי היום אשירה שי תמורה

נפלאים מעשיך יה שוכן רומה / אשר צר את האדן בחכמה

מאש רוח מים ואדמה / רקמו ציירו צורה בתוך צורה

זרק נפח בו נשמה טהורה

יחיד אב המון צוה צור נורא / לעשרים דורות לכרות את הערלה

להבדיל בין ובין בני עולה / מאוסה היא הערלה ומכוערת

טומאתה מכל טומאות חמורה

אחי ועמי לעילת כל העילה / פצחו רננו ואמרו בגילה

ברוך אשר ציווינו על המילה / כי רבה היא מאוד ויקרה

בשבילה כל העולם נברא

הרבה לנו מצוות נורא עלילה / ועל כולנה עלתה מצוות המילה

לשם ולפארת וגם לתהלה / שקולה היא כנגד כל התורה

בזמנה דוחה שבת חמורה

רבו כמו רבו את שבחיה / כי י"ג בריתות נכרתו עליה

אורחות חיים ישיגו כל שומריה / ימיהם יאריך אל חי ונורא

וגם עד זקנה ושיבה וגבורה

נביא איש האלוהים משה רבנו / עת בא בדרך ועסק במלונו

ולא הקדים תחילה למול בנו / אז באו אף החימה קל מהרה

ובקשו להמיתו לולא צפורה

בזכותה נאור יושב קדם סלה / ימהר יחישה עת הגאולה

לפדות עם עני ונדח בגולה / כאז שקדמה יצאה אום טהורה

מארץ מצרים נוף העבודה

סלעי ומצודתי משוך חסדך / על ילד זה הנחתם בחותמך

ממטה למעלה נרשם בו שמך / ירצה דמו לפניך נורא

זבח קרבן כפרה

חון תחון אל רחום בזכות המילה / עניה סוערה סורה וגולה

וקבץ בניה אל עיר תהילה / אז יגדל שם יה בעלמא

די ברא בסוד עדה טהורה

פוגרום בפאס

במשך כשבועיים, עד 28 באפריל, נשארו כל תושבי המלאח בחצרות הארמון. רייניו רכש בדי קנבס כדי להקים מקלטים זמניים, ומחצלות מקני סוף חולקו לשוהים ושימשו להם למיטות.

החזרה הקשה

ביום שלישי, 23 באפריל, הגיע מוחמר תאזי, שר העבודות הציבוריות, לגן החיות בבו אלח׳וסיסאת וזימן את הרבנים והאחראים. הוא ביקש מהם שיעמידו לרשותו 100 יהודים, שתמורת תשלום יפנו את הריסות המלאח. אנשים אלו חולקו לקבוצות של עשרה, ובראש כל צוות העמידו אחראי. הצבא הצרפתי העמיד לרשותם גם משמר צבאי.

הם החלו לפנות את מפולת ההריסות ולהחריב את המבנים שהיו על סף התמוטטות. הם בדקו את הבארות כדי למצוא חפצים שהוסתרו שם ותיעדו אותם כדי להשיבם לבעליהם. במשך עבודות אלו נאסרה הכניסה למלאח, בשל חשש מפני ביזה בבתים. הרשות הצרפתית הודיעה בעיר שיוטל עונש מוות על כל מי שיימצאו ברשותו נכסים של יהודים. לפי ר׳ אבן דנאן, חפצים פגומים הונחו ברחובות, ולמחרת אספו אותם חיילים והעבירו אותם לשער המלאח. לא נמצאו שם חפצי ערך, כלי נחושת או שטיחים יקרים. הד״ר וייסגרבר ואנדרה מינו(André Meynot) הכתב של סוכנות ידיעות הווס(l'Agence Havas), שנמצא בפאס בעת התפרצות המרד, סיפרו בכתבותיהם שבוואדי פאס נשטפו אין ספור חפצים שהבוזזים שדדו מהיהודים:

יהיה קשה להעניש את הבוזזים כי הם משליכים כעת את מוצגי אשמתם. בוואדי פאס נשטפות קופסאות, וכמויות אדירות של טבק ובד. נזרקים בו לבנים ונעליים. חפצים אלו נשללו במלאח.

הגנרל מואניה הגיע לפאס, מלווה בתגבורת של שישה גדודים של חיל רגלים ושלוש יחידות פרשים שנלקחו מאזור השאווייה. הם התפרשו בכל שכונות העיר, וסייעו להשיב בהן את הסדר. חיילים ושוטרים צרפתים נכנסו למדינה כדי לשמור על הביטחון והחלו לעצור את המורדים הערבים.

ב־26 באפריל נישאה דרשה (ח׳וטבה) בשמו של מולאי אלחאפיד במסגדים בקארוויין, במולאי אדריס ובמסגדים אחרים. הדרשה כוונה אל הגדודים השריפיים, והסולטן גינה בה את המרד נגד הצרפתים: ׳אתם יודעים של אילו רציחות ומעשי ביזה היו האירופים, שהיו האורחים שלנו קרבנות, […] נגד אללה התמרדו הרוצחים׳.

היהודים כלל לא הגיבו לעובדה שהסולטן השמיט כל התייחסות לקרבנות מבני עדתם או למחויבות של המאמינים כלפי הד׳ימים.

עבודת הפינוי הראשונית נמשכה שבוע, עד יום ראשון 28 באפריל. אז יכלו היהודים לעזוב את חצרות הארמון, אם כי הפינוי נמשך עד יום רביעי 1 במאי. מי שבתיהם היו ראויים למגורים חזרו לגור בהם, ומי שבתיהם נחרבו התגוררו אצל קרוביהם או אצל חברים.

בזכות הסיוע מבחוץ יכלו תושבי המלאה לשוב בהדרגה לבתיהם, אשר תוקנו בחפזה, באופן זמני, ולחזור לחיים אומללים לאחר שנשדדו לחלוטין.

החזרה לא הייתה קלה. הזוועות שסבלו מהן יצרו בעיות חברתיות וטרגדיות קורעות לב. הנשים הנשואות לכוהנים שנאנסו נאלצו לפי ההלכה להיפרד מבני זוגן, אפילו אם היו אימהות לילדים. נשים ונערות רבות שנאנסו היו כעת בהיריון. משפחות רבות היגרו לערים אחרות והתחילו חיים חדשים, ולכך נלוו קשיי הסתגלות.

אלמליח כתב: ׳היהודים ישובו למלאה כעדר קרבנות תמימים ששילמי בחייהם ובנכסיהם את כופר האירופים שניצלו מטבח. למעשה, ביזת המלאה, שלא נעשה דבר כדי למנעה, ושבה במשך שלושה ימים הוציאו החיילים המורדים וכל שודדי העיר את זעמם, היא שהצילה מאסון מוחלט את הרובע האירופי.