סיפורי הנביאים – אלכסאאי

 

סיפורי הנביאיםהכינוי הנפוץ בקוראן ליהודים הוא ״בני ישראל״, והוא מתייחס בדרך כלל לבני תקופת המקרא, שלהם ניתנה בשורת המקרא; אך יש שהוא מתייחס גם ליהודים בני זמנו של ישוע, ולעתים אף ליהודים בני זמנו של מוחמד עצמו, שאליהם הוא פונה באמצעות סיפוריו על נביאיהם בעבר. באשר לזהותם של אותם נביאים, הם אמנם אישים הידועים מן המקרא, ובחלקם מן הספרות הנוצרית, אולם במקורותיהם רובם לא נחשבו לנביאים. ליתר פירוט: נביאי הקוראן הלקוחים מן המקרא הם אדם הראשון, חנוך, נוח, אברהם, לוט, יצחק, ישמעאל, יעקב ובניו – שהבולט בהם הוא יוסף – וכן איוב, משה, יתרו, אהרן, דוד, שלמה, אליהו, אלישע ויונה. הנביא הלקוח מתולדות הנצרות הוא כמובן ישוע, המופיע בקוראן כנביא גרדא ולא כמושיע ברוח הנצרות,' ועמו נזכרים לטובה שני אישים הקשורים בו: זכריה ויוחנן. בהקשר זה יש להוסיף כי הקוראן מספר על עוד שני נביאים, שנשלחו לא לבני ישראל, אלא לעמים ערביים קדומים, והם: הוד וצאלח. לפנינו אפוא סדרת אישים שהיו תקדים למוחמד באמונתם המונותאיסטית, ורובם הנחו את עמיהם לאותה אמונה.

לגבי חלק מן האישים הללו הסיפורים בקוראן הם מעטים, קצרים, ולעתים אפילו קצרים מאוד – לא יותר מרמז מעורפל, ולגבי אישים אחרים הם ארוכים, ברורים ומפורטים. הבולטים בכמותם הם הסיפורים על אדם, על נוח, על אברהם, על יוסף ועל משה. מביניהם הבולט ביותר הוא משה, הן בכמות הסיפורים עליו והן במעמדו הרם העולה מהם, כי עמו ״דיבר אלוהים פנים אל פנים״, כמו שנכתב בכמה מקומות בקוראן (למשל: סורה 2, 253 ). גם אברהם בולט במעמדו, בייחוד לנוכח הקשר הרעיוני שהקוראן יוצר בינו לבין דת מוחמד, כפי שאפרט בהמשך.

לסיפורי האישים שהוזכרו יש עוד שני מכנים משותפים, פרט להיותם נביאים או שליחים, האחד ספרותי והאחר היסטורי או סוודו־היסטורי. המכנה המשותף הספרותי הוא בסממנים האגדתיים הנמצאים בהם, והנמצאים גם במקורות שמהם הקוראן שאב אותם. נראה שמוחמד והקהל שלו אהבו בייחוד סיפורים עממיים מושכי לב, כאלה שיש בהם נסים ונפלאות וכיוצא באלה. ראיה לחשיבות אופיים זה של הסיפורים אפשר למצוא בפתיח לסיפור יוסף בסורה 12: "בגלותנו לך את הקוראן הזה אנו מספרים לך את הנאה שבסיפורים״. המכנה המשותף השני, ההיסטורי או הפסוודו־היסטורי, הוא בהשתייכותם של הנביאים המופיעים בהם לתקופות הקדומות בתולדות עם ישראל (חוץ מהנביא יונה, השייך לכאורה לתקופה מאוחרת).

ואכן מתברר שהקוראן כלל אינו מזכיר כמה נביאים, שבמקרא הם דווקא חשובים אך מאוחרים, אלה המכונים ״נביאים אחרונים״, כלומר: ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל ורוב נביאי תרי־עשר. הרושם הוא שהיעדרם מן הקוראן נובע מהאופי ה״לאומי״ היהודי, המודגש בנבואותיהם במקרא והקשור בתקופות התנבאותם, שהן מאוחרות יחסית: סמוך לחורבן בית ראשון – לפניו או אחריו. אפשר להניח שאופי זה, המדגיש את גאולת עם ישראל בארצו, לא עניין את מוחמד. ייתכן, כמובן, שמוחמד כלל לא שמע סיפורים על הנביאים האלה, אך גם אם שמע לא ראה לנכון להטיף לשומעיו באמצעותם. את עובדת מציאותו של סיפור יונה בקוראן, למרות השתייכותו לקבוצת תרי־עשר המאוחרים, אפשר אפוא לתרץ בשני גורמים: האחד – בכך שחברו בו יחדיו האגדתיות המופלאה (יונה בבטן הלוויתן) וההטפה לעבודת האל האחד (כמו בסיפורי הנביאים הקדומים המובאים בקוראן); והשני – בכך שלכאורה אין בו האופי ה״לאומי״ היהודי שהוזכר, של גאולת עם ישראל בארצו, שהרי נביא זה הטיף לאנשי נינוה הנוכרים.

כשאר הנושאים בקוראן גם סיפורי הנביאים אינם ערוכים לפני עניינים או לפי סדר זמנים, אלא הם מפוזרים ומקוטעים, בהתאם לאופי ההתגלות שניתנה למוחמד: קטעים־קטעים ובהזדמנויות שונות. לפיכך, אם נרצה להכיר במלואו את הסיפור על נביא כלשהו, נצטרך על פי רוב ללקט ולערוך את כל אזכוריו הפזורים בקוראן. סיפורים מעטים בלבד יוצאים מכלל זה. הבולט שבהם הוא סיפור יוסף, המופיע בשלמותו בסורה 12, שאין בה כל נושא אחר. זאת ועוד, יש נביאים הנזכרים בקוראן רק בשמותיהם בתוך רשימות שמיות של מטיפים או של צדיקים, וללא כל סיפור עליהם, כמו אלישע (סורות 36,6; 38, 48).

כנגד זה, לעתים מופיעים סיפורים שבתוכנם מוכרים לנו מן המקרא, אך ללא ציון שמות גיבוריהם, כמו שמואל (הנזכר רק כ״נביא״ בסיפור דוד וגליית, בסורה 2, 248-246), או קין והבל (הנזכרים רק כ״שני בניו של אדם״, בסיפורם שבסורה 32-27,5 ועוד יוזכרו להלן).

ולעניין תוכני הסיפורים בקוראן, אף שבמחקר מקובל לעסוק בבדיקה מדוקדקת של מקורות ההשפעה היהודיים והנוצריים עליהם, הועלתה גם אפשרות של השפעה בכיוון הפוך, דהיינו: של הקוראן על מקורות יהודיים או נוצריים מאוחרים ממנו." כן הושם לב ליצירתיות המקורית הנמצאת בסיפורי הקוראן, הן מן הבחינה הדתית־אסלאמית והן מן הבחינה הספרותית־עממית. אביא שתי דוגמאות לכך.

הדוגמה הראשונה לקוחה מסיפור קין והבל, שכאמור מופיע בסורה 5, 32-27 בלי אזכור שמות גיבוריו. נכתב שם כי הם שני בניו של אדם, ומסופר שכל אחד מהם הקריב קרבן לאלוהים, ורק קרבנו של אחד מהם התקבל. לפיכך התנהל ביניהם ויכוח שהסתיים ברצח הידוע. כאן אתייחס רק לשני הפסוקים האחרונים בסיפור, העוסקים בשלב שאחרי הרצח. בפסוק 31 נכתב:

" אחר שלח אלוהים עורב לחפור באדמה, למען יראה לו כיצד יכסה את נבלת אחיו. אז אמר: אוי לי, וכי לא אוכל לעשות כמעשה עורב זה, ואכסה אף אני את נבלת אחי?

עניין זה, של קבורת הבל על פי הדוגמה שראה קין אצל עופות, אינו נזכר בסיפור המקראי אלא רק באגדה היהודית הבתר־מקראית, וזאת בשתי גרסאות: האחת מדברת על עופות טהורים, והשנייה – על עורבים. מתברר כי הראשונה שייכת למדרש בעל רבדים קדומים טרום־אסלאמיים (תנחומא, ראשיתו במאה הרביעית), והשנייה – למדרש מאוחר מהקוראן (פרקי דרבי אליעזר, מהמאה השמינית). אפשר אפוא לשער שמוחמד שמע את הסיפור בנוסח המדרש היהודי הקדום, אך שינה את זהותם של העופות לעורבים, אולי מפני שמנקודת ראות עממית הם מסמלים רוע או מזל רע או את דמותו של השטן (כיאה למעשהו של קין). הנוסח הקוראני הזה השפיע ככל הנראה על המדרש היהודי המאוחר. יש להוסיף כי עצם ההתייחסות לקבורת הבל, במדרשים ובקוראן כאחד, היא בבחינת מוטיב עממי אגדתי ידוע: מוטיב אטיולוגי הבא להסביר את המקור לקיומן של תופעות שונות בעולם. לענייננו הוא עונה על השאלה: כיצד ידע קין מה לעשות בגופת אחיו המת? ובלשון כללית יותר: כיצד ומאימתי נודע לבני אדם שעליהם לטמון את מתיהם באדמה.?

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 134 מנויים נוספים

ינואר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« דצמ   פבר »
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  
רשימת הנושאים באתר