ארכיון יומי: 11 בינואר 2017


ספר בראשית – פרשת "ויחי". מאת: הרב משה אסולין שמיר.

ספר בראשית – פרשת "ויחי".Asilah

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

"ויקרא יעקב אל בניו ויאמר:

האספו – ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים.

  הקבצו – ושמעו בני יעקב, ושמעו אל ישראל אביכם" (בר' מט א).

רבי יעקב אביחצירא שיום ההילולה שלו יחול בכ' טבת אומר:

מתוך שנסתם ממנו הקץ, התחיל לומר להם במה הוא תלוי: בשלום ובאחווה שישררו ביניהם, שאמרו – גדול השלום שעבורו אין מידת הדין נוגעת באדם (ע"פ תנחומא צו ז).

פרשת "ויחי" החותמת את ספר בראשית, מהווה סגירת מעגל בחייהם הסוערים והמורכבים של אבות האומה, ובפרט של בחיר האבות יעקב אבינו ע"ה ובניו. זהו בוודאי רגע מאושר ליעקב אבינו ע"ה המוקף ב-י"ב שבטי יה אותם הוא מברך לפני מותו. בנושא הזה, יעקב אבינו הלך בדרכי יצחק אביו שברך אותו: "…בעבור תברכך נפשי בטרם אמות" (בר כז' ד') .גם משה רבנו ברך את בני ישראל לפני מותו ככתוב: "וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלוקים את בני ישראל, לפני מותו" (דברים לג' א').

רבנו "אור החיים" הק'  שואל בראשית דבריו, מדוע "הוצרך לומר מה שחיה בארץ מצרים {"ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה"}. ועוד קשה, לא היה צריך לומר אלא "ויהי ימי יעקב וכו'".  בתשובתו, הוא מתאר קודם לכן את הסבל הרב אותו עבר יעקב, פרט ל-טו"ב = 17 שנים שהיה במצרים, ולהלן דברי קודשו: "כל ימי יעקב לא נח ולא שקט, כי כשנולד, נולד שטנו {עשיו}, ועדיין לא שקע שמשו {של עשיו}, עמד לבן, ואלה מוסיף לרע לו, ואחריו הוקם על צערה של דינה. ועוד לו, ויבוא רוגז אבדת יוסף, הוא שאמר הכתוב: "ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה – אלו היו חייו, ולא קודם, וסמך לזה אומרו "ויהי ימי יעקב שני חייו, לרמוז שהן הנה היו ימיו שהיה לו בהם חיות, והוא אומרו "ויהי ימי יעקב, פירוש אותם י"ז שנה, שני חייו. פירוש – שהיה לו בהם חיים… כל מי שסוף ימיו בטובה, כאילו כל ימיו בטובה" (רבנו אוה"ח הק' בר' מז, כח). כאשר הסוף טוב, זה מכסה על העבר הלא טוב בבחינת הכתוב: "טוב אחרית דבר – מראשיתו" (קהלת ז, ח). וכן ע"פ הפס' באיוב "והיה ראשיתך מצער – ואחריתך ישגה מאד" (ח, ז).

רבנו אוה"ח הק' מביא עוד פירושים כמו "טובי"ם השניים מן האחד". כלומר, חייו הטובי"ם היו פעמיים כי טו"ב: טו"ב {17} שנים הראשונות כשלימד ופרנס את יוסף עד למכירתו, ועוד טו"ב שנים שהיה במצרים בהן יוסף פרנס את יעקב, בבחינת פעמיים כי טו"ב = 34, השווים בגימטריה "ויחי" כדבר רבנו בעל הטורים.

איסוף {"האספו"} וקיבוץ {"הקבצו"} השבטים לקבוצה מאוחדת,

 התנאי לגאולת עם ישראל.

בטרם הברכות, ביקש יעקב לגלות להם את הקץ, היות וראה שאין בבניו אותיות ח"ט, אבל הקב"ה אמר לו: כשם שאין בהם אותיות ח"ט, כך אין בהם אותיות ק"צ, ונסתלקה ממנו השכינה, והתחיל לומר דברים אחרים = לברכם". (רש"י, בר' מט' א' ע"פ פסחים נו' ע"א. וכן בר' רבה פ"צ ח. החיד"א בספרו פני דוד). את זאת לומדים מהכתוב: "האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים, הקבצו ושמעו בני יעקב, ושמעו אל ישראל אביכם", כאשר בהמשך הוא מברך אותם: "… איש אשר כברכתו ברך אותם" (בר' מט, א – כח).

 המדרש אומר שיעקב אבינו אמנם לא גילה להם את קץ הגלות, אבל מסר להם את המפתח לגאולה ובמה היא תלויה. הביטויים בדברי יעקב: "האספו… הקבצו", מבטאים את תהליך אחדות העם וגיבושו.

קודם לכל, יעקב אבינו מזמן את בניו לאסיפת צוואה ברוח הקודש, היות והיו מפוזרים במצרים. באסיפה הנ"ל, נקבעו מטרותיה ותקנותיה של קבוצת עם ישראל, בכך שהשבטים קיבלו עליהם עול מלכות שמיים בהכריזם: "שמע ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחד", ויעקב עונה להם: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" (פסחים נו, ע"א).  אלה שני פסוקים המוזכרים ערב ובוקר בקריאת שמע, והידועים לכל יהודי באשר הוא.

קבלת עול מלכות שמים הפכה אותם לקבוצה – {"הקבצו"} מגובשת המאמינה בא-ל אחד ובתורתו. יעקב נהג כך היות וחשש שמא יש פסול בזרעו לאחר שלא יכול להגיד להם את מועד הגאולה. אכן, ברכתו של יעקב אבינו הצליחה ועשתה פרי, בכך שבני ישראל צלחו 210 שנות שיעבוד כקבוצה משועבדת לפרעה, אבל מגובשת ומאוחדת באמונתה שהגאולה בוא תבוא, כפי שהבטיח יעקב ליוסף "ויאמר ישראל אל יוסף: הנה אנוכי מת, והיה אלוקים עמכם – והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם" (בר' מח, כא), וכדברי רבנו אוה"ח הק' לפס' הנ"ל: "הודיעו שיהיו נפקדים לשוב שבותם, באין ספק בדבר", כפי שאכן קרה כאשר הם נגאלו וקיבלו עליהם את תורתנו הקדושה במעמד הר סיני, על שלל מצוותיה מתוך אחווה ואחדות "כאיש אחד ובלב אחד", ובכך הפכו להיות שוב קבוצה מאוחדת ומגובשת כאשר האמונה בא-ל אחד מהווה את הבסיס העיקרי לכך, כפי שהיה במעמד הפרידה מאביהם במצרים.

כהוכחה להצלחת ברכת יעקב, ניתן לציין שגם כיום לאחר יותר מ- 3530 שנים לאחר אותה הברכה, ולאחר למעלה מ- 3333 מאז קבלת התורה, עם ישראל שב לארץ ישראל כישות עצמאית שאינה נשלטת ע"י הגויים, וכל יהודי בעולם יכול לעלות ולהתעלות בארץ ישראל מתוקף חוק השבות. קולה של התורה הקדושה כבסיס קיומנו וגאולתנו, נשמע ביתר שאת בהיכלי התורה הרבים בהם ספונים תלמידי חכמים העוסקים בתורה יומם וליל.

רבנו "אור החיים" הק' אומר על כך: "כי גלות רביעית בה יתגלה הגואל העצום צריך שתהיה ביד ישראל מצות עסק התורה, וזולת זה – יתעכב מבוא" (בר' מט יא).

"הזהיר אותם מפני המחלוקת ואמר, תעשו אגודה אחת,

          והתקינו עצמכם לגאולה" (בר' רבה צח).

"האספו… הקבצו" {עם תיבותיהם} = משיח = 358 (רבנו יעקב אביחצירא).

רבנו יעקב אביחצירא המכונה ה"אביר יעקב" שיום הילולתו יחול בכ' טבת {סמוך לפרשתנו} אומר: "מתוך שנסתם ממנו הקץ, התחיל לומר במה הוא תלוי, בשלום ובאחווה שישררו בניהם. שאמרו שגדול השלום, שעבורו אין מידת הדין נוגעת באדם (ע"פ תנחומא צו, ז). ואין השטן נוגע בו (ספרי נשא מב), ולא גלו אבותינו עד שהניחו השלום, ותפסו במחלוקת. והוא ניתן לבעלי תשובה, ככתוב "שלום שלום לרחוק ולקרוב". מקדים את הרחוק שהתקרב וחזר בתשובה, ורק אח"כ מזכיר את הקרוב. ואין הקב"ה מנחם את ירושלים אלא בשלום. ועל ידו תבוא הגאולה, וזהו שנאמר "האספו… הקבצו" {עם התיבות וכללותם – גימטריה} "משיח" = 358.

מספרים על זקן אחד שאסף את בניו לפני מותו ונתן לכל אחד קרש דק, וביקשו לשבור אותו. הבוחן עבר בקלות. לקח חבילת קרשים וביקש מכל אחד לנסות ולשבור אותה. לאחר ניסיונות רבים, איש לא הצליח.

"בני היקרים – עד עכשיו השתדלתי להיות הגורם המאחד, אחרי מותי, זו המשימה שלכם – דרך צלחה".

שלש המלים הראשונות "ויחי יעקב בארץ" הפותחות את פרשת "ויחי", רומזת ע"י נוטריקון לשם "אביר יעקב רבי יעקב אביחצירא" שהגיע למצרים בדרכו לארץ ישראל, ושם עלתה נשמתו לגנזי מרומים דוגמת יעקב אבינו.

השם  "אביר יעקב" שווה מבחינת האותיות, לשם "רבי עקיבא".

רבנו בחיי בר אשר שואל: איך יתכן שיעקב ביקש לומר לבניו אודות הגאולה האחרונה באחרית הימים, ולא הודיעם על גאולת מצרים. הוא מתרץ שאכן יעקב סיפר להם על גאולת מצרים ונסיה ככתוב: "והיה אלוקים עמכם, והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם", והאריך בה. אך לאחר מכן, ביקש לדבר אודות הגאולה העתידית והקבלתה ליציאת מצרים כמו שנאמר "כימי צאתך מארץ מצרים – אראנו נפלאות" (מיכה ז טו)… ולא הניחוהו ממרום לגלות את הקץ.

רבנו בחיי מביא ג' פירושים: לפי הפשט, הדרש והקבלה.

לפי הפשט, הוא מגלה להם בדרך רמז את העתיד, והברכה לכל אחד.

לפי הדרש, הברכות שקיבל כל אחד, אינן מוציאות אותו מכלל הברכות לכלל האחים.

לפי הקבלה, "איש אשר כברכתו ברך אותם, יב' שבטים הם דוגמת י"ב צינורות של מעלה, ועליהם רמז דוד בתהלים (קכב ד): "ששם עלו שבטים שבטי י-ה. הזכיר ל"שבטים" – על י"ב של מעלה, ו"שבטי י"ה" על י"ב של מטה, החתומים יו"ד ה"א בראש ובסוף (במדבר כו ז) "הראובני" ו"השמעוני". וזהו שאמר: "איש אשר כברכתו ברך אותם – כברכתם למעלה – ברך אותם למטה".

 כלומר, "ששם עלו שבטים" = העליונים, "שבטי יה" = השבטים התחתונים, דוגמת "ירושלים של מטה שהיא כנגד ירושלים של מעלה". כשאמר "ששם עלו שבטים" – כנגד יב' שבטים של מעלה שהם יב' צינורות רוחניים, ואילו "יב' שבטי יה", הם כנגד יב' שבטי י-ה של מטה. עלינו מוטלת החובה לנסות להוריד את האורות הרוחניים ע"י  מצוות ומעשים הטובים. כמו כן, לכל שבט מעם ישראל נודע תפקיד בהפצת אורו יתברך של הקב"ה.

בנוהג שבעולם, אדם לפני מותו מחלק את רכושו לבני ביתו, וכאשר הרכוש הוא רב, היורשים "מגיעים" לעיתים קרובות לבתי דין. יעקב אבינו הולך בדרך אביו יצחק, ומוריש  את ברכותיו המהוות קניינו הרוחני.

"המלאך הגואל אותי מכל רע –

                יברך את ה נ-ער-ים …" (בראשית מח, טז).

נ – ער – ים: ער = עין רעה. נ = נון בארמית = דגים – {הנמצאים} ב- ים.

רבנו אור החיים הק': "ברך אותם… שיהיו בהדרגת שלושה אבות…

והמשילם לדגים שאין עין הרע שולטת בהם".

ברכת יעקב אבינו לנכדיו אפרים ומנשה,

 מהווה דגם לברכת אבות לצאצאיהם.

לפני ברכת הבנים, יעקב אבינו ברך את הנכדים אפרים ומנשה בברכה שנקבעה לדורות: "בך יברך ישראל לאמור, ישמך אלוקים כאפרים וכמנשה…". בברכה הזו, מברכים האבות את בניהם בלילות שבת.

רבנו "אור החיים" הק' אומר על כך: "ברך אותם כל כך ברכות, עד גדר שאין ברכה למעלה ממנה, עד שהכול אומרים בך ראוי לברך ישראל". על הביטוי בברכה "ויקרא בהם שמי ושם אבותי", אומר רבנו אוה"ח הק' שיהיו בהדרגת שלושה אבות". פירוש, שיהיו בדרגת האבות. את המילה "ויקרא בהם" הוא מסביר מלשון יקר וגדולה. כלומר, האבות יזכו ליקר וגדולה לאור התנהגותם הטובה של הבנים ההולכים בדרכי אבותם. הוא מדגיש שגם הקב"ה מחבב ומייקר את אפרים באומרו "הבן יקיר לי אפרים וגו' (ירמיה לא, יט).

המדרש (ב"ר מח, יז-יט) מדגיש שבזכות העטרה שעיטר יעקב את אפרים, נקראים ראשי בנ"י בתואר "אפרתי": "ודוד בן איש אפרתי" (שמ"א יז יב), "ירבעם בן נבט אפרתי" (מל"א יא, כו) עם ישראל נקראים אפרתי (ויק"ר ב א).

לגבי תוכן הברכה "וידגו לרוב בקרב הארץ" אומר רבנו אוה"ח הק' "שהמשילם לדגים שאין עין הרע שולטת בהם, וכפי זה אומרו בקרב הארץ. פירוש, הגם שהיו בקרב הארץ, ובזה הם בגדר עליון מהדגים. ידוע שבשביל להוליד יש צורך בחום הגוף, והדגים נמצאים בתוך המים הקרים בניגוד לכך, לכן הקב"ה ברכם שידגו לרוב, כך שיוכלו להתרבות. את אפרים ומנשה הוא ברך שיהיו יותר מהדגים, כך שלא תשלוט בהם עין הרע למרות שהם בארץ כדברי רבי יוסי בר חנינא: "מה דגים שבים – מים מכסים עליהם ואין העין שולטת עליהם, אף זרעו של יוסף אין העין שולטת בהם" (ב"ב קיח,ע"א-ע"ב).

לגבי השימוש בביטוי "המלאך הגואל אותי מכל רע" אומר רבנו אוה"ח הק': "מלאך הרגיל אלי בצרתי, כעניין שנאמר: "ויאמר אלי מלאך האלוקים בחלום יעקב… אנוכי הא-ל…" (לעיל לא, יא-יג)… והוא כוונתו באומרו המלאך וגו'. פירוש: שיהיה מימרא דה' בסעדם ויברך אותם… שיהיו בהדרגת שלושה אבות…".

רבנו "אור החיים" הק' שואל מדוע יעקב שואל את יוסף אודות בניו "מי אלה", הרי ידוע שיעקב לימד אותם תורה במצרים? על כך הוא עונה: "כדי שתהיה הברכה בתגבורת האהבה והחיבה, ולזה שאל מי אלה. כדי שישמע מפי בנו החביב אצלו לומר: בני הם, ויהמו מעיו להם, והוא סוד "מדי דברי בו וגו' רחם ארחמנו וגומר" (בר' מח, ח).

רבנו יעקב אביחצירא אומר שיעקב חשב שבגלל שהם נולדו בגלות, אולי הפרידו בשם אלקים בבחינת אותיות "מי אלה". יוסף ענה לו: "חס ושלום! "בני הם אשר נתן לי "אלקים", ונעשו כי אם בקדושה, וזהו "אשר נתן לי אלקים בזה" – דהיינו, אין בהם חס וחלילה שום פירוד בשם אלקים. אז אמר לו יעקב: קחם נא לי ואברכם" כדברי קודשו.

   אחווה ורעות בין הנכדים –

ברכה לדורות הבאים.

נשאלת השאלה, מדוע יעקב אבינו מקדים את ברכת נכדיו לברכת בניו? כמו כן, מדוע ברכת הנכדים חשובה כ"כ עד שנקבעה לדורות, כדברי הכתוב "בך יברך ישראל"?

הבהמה מגדלת את צאצאיה, ולא מכירה במושג נכדים. בהמה = בה מה = בה מה שיש, היות ואין בה נשמה. האדם לעומת זאת, מכיר ומוקיר את נכדיו ושמח בהם. הסיבה לכך, לאדם יש נשמה אלוקית ששורשיה נטועים בעולם האין סוף האלוקי, לכן ישנה המשכיות וייחודיות הבאה לידי ביטוי בשרשרת הדורות. 

 לברכת יעקב לנכדיו, נודעת חשיבות עצומה,  היות ואפרים ומנשה היו האחים הראשונים בעולם היהודי שלא שררה ביניהם מחלוקת. שני בניו של אברהם אבינו – יצחק וישמעאל – לא הסתדרו ביניהם ונאלצו להיפרד זה מזה, דבר שיצר מריבה מתמשכת ואינסופית בינינו לערבים צאצאי ישמעאל עד לימינו, וכנראה עד אחרית הימים. אצל שני בניו של יצחק – יעקב ועשו – הייתה מלחמת חורמה מצד עשיו שתכנן להרוג את יעקב וזרעו. המלחמה גלשה גם לצאצאים, דבר שנמשך עד ימינו. הפתרון יהיה באחרית הימים כדברי הנביא חבקוק: "והיה בית יעקב אש, ובית יוסף להבה, ובית עשו לקש, ודלקו בהם ואכלום, ולא יהיה שריד לבית עשו – כי ה' דיבר" (חבקוק א, יח).

גם בין האחים בני יעקב שררה מלחמת חורמה דוגמת מכירת יוסף, ולאחר מכן בין מלכות יהודה למלכות אפרים.

לצערנו, פילוגים ומדונים לא חסרים גם בימנו, ועלינו ללמוד מן הניסיון ולפעול ביתר שאת לאחדות המחנה, למרות שהפתרון המושלם והאידאלי יהיה ע"י מלך המשיח ככתוב: "… וקבצתי אותם מסביב, והבאתי אותם אל אדמתם. ועשיתי אותם לגוי אחד בארץ בהרי ישראל, ומלך אחד יהיה לכולם למלך, ולא יהיו עוד לשני גויים, ולא יחצו עוד לשתי ממלכות עוד" (יחזקאל לז כא – כב).

אפרים ומנשה לעומת זאת, מייצגים מערכת יחסים אידיאלית בין שני האחים, אליה אנו אמורים לשאוף בחינוך הדורות הבאים. עובדה זו גם מסבירה מדוע יעקב אבינו משכל את שתי ידיו, כאשר הוא מברך את אפרים [הצעיר מבין שני האחים], לפני שברך את מנשה הבכור. על ידי שיכול הידיים, יעקב ביקש להצביע על העובדה, שבין שני האחים, לא שררה יריבות או מחלוקת (בר' מ"ח יג-יד).

ההורים המברכים את בניהם בערב שבת, מנציחים למעשה את כוונתו של יעקב. משום שאין בעולם ברכה חשובה, מאשר השכנת שלום בין האחים הצעירים המהווים את הדורות הבאים כדברי דוד מלכנו: "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד" (תהילים קל"ג א).

רבנו הרמ"ק מדגיש שיש להיזהר מעין הרע, לכן על האדם לא להבליט את הצלחותיו ונכסיו מפני עין הרע. וכדברי קודשו: "וראוי לאדם שברכתו מצויה, שיעלימנה מבני אדם ויסתיר מעשיו – ויתרבו נכסיו". (עין כל תמר ה, פרק לה). חז"ל מסבירים את הביטוי "נ – ער – ים", כך: ער = עין רעה. נ = נון בארמית = דגים הנמצאים ב- ים. הם יהיו מבורכים כמו הדגים הסמויים מהעין ככתוב: "יצו ה' אתך את הברכה ב- אסמך" – בדבר הסמוי מן העין.

"הפזיזות והכעס – מן השטן".

"ראובן בכורי אתה כחי וראשית אוני, יתר שאת ויתר עז…

פחז כמים אל תותר, כי עלית משכבי אביך…

שמעון ולוי… ארור אפם כי עז" (בר' מט' ג-ד).

חכמים אומרים שהברכה הסמוכה לשעת המיתה כמו אצל יעקב אבינו, היא הברכה הראויה והיעילה. הדוגמה לכך היא ברכת אליהו הנביא לאלישע שביקש וקיבל: "ויהי נא פי שניים מרוחך אלי".

ברכות יעקב לבניו מתחלקות לשלש קבוצות מרכזיות: שבטים כמו ראובן, שמעון ולוי אותם הוא לא רק שאינו מברך, אלא אף נוזף בהתנהגותם. את הקבוצה השנייה הוא מברך ברכות נאצלות כמו יהודה, יוסף וגד וכו'. "יהודה אתה יודוך אחיך וכו'". "בן פורת יוסף וכו'", "גד גדוד יגודנו". על הקבוצה השלישית נמנים כאלה המקבלים בעיקר תיאור מצב כמו "נפתלי איילה שלוחה".

ניתן לשאול, מדוע יעקב לא מברך את כל בניו בברכות נאמנות ונאצלות, כך שכולם יהיו מרוצים.

רבנו "אור החיים" הק' אומר על כך בפסוק החותם את הברכות: "איש אשר כברכתו ברך אותם – פירוש {הברכה} הראויה לו כפי בחינת נשמתו וכפי מעשיו, כי יש לך לדעת כי הנשמות כל אחת יש לה בחינת המעלה. יש שמעלתה כהונה, ויש מלכות, ויש כתר תורה, ויש גבורה, ויש עושר, ויש הצלחה. ונתכוון יעקב בנבואה לברך כל אחד כפי ברכתו הראוי לה, המלך במלכות, והכהן בכהונה, וכן על זה הדרך – ולא הפך המסילות" (בר' מט כח).

הרב יהודה עובדיה ע"ה, נין למקובל הרב יהודה פתיה ע"ה אומר: "הברכה קשורה לזהות הפנימית של האדם – לשמו של האדם. את כוחה של הברכה והשפעתה על האדם מסביר ה"שם משמואל": "והנה ענין הברכה היא המשכם של אורות אלקות ממעלה – ממקום גבוה לנמוך ממנו… והוא חיבור עליונים בתחתונים ממעלה למטה…" (שם משמואל, ויקרא תרע"ח). כלומר, במובנה העמוק של הברכה, היכולת לתרגם עולמות עליונים בעולמות נמוכים. כל תהליך הברכה הוא תהליך הפנמה – יצירת תוכן מהדבר העמוק ביותר בהוי-ה, כדברי קודשו ע"ה.  

רבנו "אור החיים" הק' אומר במבוא לברכות, לאחר הקדמה ארוכה ע"פ הקבלה: "ובזה נבוא לביאור הכתובים כפתור ופרח" – ביטוי בו הוא משתמש כדי להסביר וליישב רעיונות מורכבים. בכך ניתן לראות שיעקב אבינו מצליח לחדור כקרן לייזר בתוך ערפילי ההיסטוריה הקרובה {גאולת מצרים}, וגאולה רחוקה {באחרית הימים}, בהצביעו על הגואל האחרון שהוא מלך המשיח שיבוא מזרעו של יהודה, ולא של ראובן הבכור שהתנהג בפזיזות – "פחז כמים אל תותר", ולא של שמעון ולוי ששלטה בהם מידת הכעס. שתי תכונות שאינן הולמות מנהיג.

בעל "קדושת לוי" אומר: מהאדם הכועס, ניטלת נשמתו. המילה "כעס" {עם המילוי} כאעס, בגמטריה "א-ל ק.נ.א", וכן "מקוה" = 151. כך שעל הכועס לטבול במקוה כדי להיטהר, וגם כדי "להתקרר"..

כמו כן, יעקב אבינו, מבליט באזני בניו את התכונה האופיינית לכל שבט, ומצד שני, האמונה המשותפת בא-ל אחד כדברי רבי שמעון בן לקיש: "ויקרא יעקב… ביקש לגלות לבניו את קץ הימין, ונסתלקה ממנו השכינה. אמר שמא חס ושלום יש במיטתי פסול כאברהם שיצא ממנו ישמעאל וכו'. אמרו לו בניו: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד"… יעקב פתח ואמר: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".

רבנו "אור החיים" הק' ממשיך ואומר: "ועל כל פנים, מימי יעקב ניטלו כל המעלות מראובן כאומרו "אל תותר" – ונתן יעקב ב' מעלות: אחת ליוסף {נחלת הארץ לאפרים ומנשה בניו של יוסף}, ואחת ליהודה {המלכות}, והשלישית {הכהונה}, תלויה ועומדת עד שנתנה הקב"ה לראוי לה אשר ניסהו בפרשת העגל". שבט לוי מממנו יצאו אהרון הכהן ומשה רבנו.

ראובן הפסיד את המתנות הנ"ל בגלל הפזיזות בה נהג, בכך שבלבל יצועי אביו כדברי רבנו אוה"ח הק': "אתה פחזת לבלבל יצועי, ולא כבשת יצרך, אלא שמיהרת כאיש פוחז, ולא עכבת עצמך לניצוח ניצוץ הרע שנשרש בך, לזה לא יהיה לך יתרון מכל הג' יתרונות – ונעשה פשוט".   

רבנו אוה"ח הק' מציין את דברי הזהר הק' (וישלח קעו' ע"ב) האומר שבעצם, ראובן נולד מטיפה ראשונה, ולא ילד לפניו, וגם לא ננערה קשתו מעולם. וכדברי קודשו של רבנו  : "בכורי" – שלא ילדתי בן קודם לך. "כוחי" – שלא יצא ממני זרע קודם. "ראשית אוני" – שלא ננערה קשתי. הא למדת כי יעקב מושלל מבחינה זו של ניאוף בהחלט". כך שבעצם, ראובן הוא זה שגרם לעצמו לאבד את הבכורה לאור התנהגותו הפזיזה.

הזהר ממשיך ואומר, שיעקב אבינו חשב בליל הכלולות שהוא נמצא עם רחל, לכן הבכור חייב להיות יוסף לאור מחשבת יעקב. לכן, גם מהסיבה הזו, יוסף ראוי לבכורה ולא ראובן, גם אם הוא לא אשם בכך.

המלכות – מזרעו של יהודה.

"לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו עד כי יבוא שילה…

אוסרי לגפן עירה, ולשורקה בני אתונו" (ויחי מט, י).

רבנו "אור החיים" הק' אומר שלגבי הברכות אותן בירך יעקב אבינו את יהודה, ישומן מתחיל כבר מעכשיו, היות ואחיו מקבלים את הנהגתו, וזאת בניגוד לאחיו שהברכות נועדו לזמנים רחוקים. וכדברי קודשו: "אין השררה מתחילה לעתיד כדרך שאר הברכות האמורות לשאר האחים שהם לזמנים רחוקים, אלא אתה בעצמך יודוך אחיך". יהודה מכונה "גור" לפני מעשה תמר, ואילו לאחר מעשה תמר, הוא בבחינת "אריה", ממנו יצאו פרץ וזרח שהם "מלכותו מלכות כל עולמים עד כי יבוא שילה". הוא מדגיש שמורכבות המעשה של יהודה ותמר כלתו – יד ההשגחה בדבר.

רבנו יעקב אביחצירא {שיום ההילולה שלו ושל הרמב"ם בכ' בטבת}: מסביר בהרחבה את מעשה יהודה ותמר ע"פ רבנו האר"י הק' (שער הגלגולים סוף הקדמה טו): "יש נשמות קדושות עליונות עשוקות ביד הסטרא אחרא שאינה מניחה אותן לצאת מתחת ידה, כי בעודן תחת ידה יש להן רווח גדול – שמגיע להם חיות מרובה, ובצאתן מתחת ידה, תתמעט חיותה, ולכן אינה מניחה אותן להיכנס במקום קדוש, שמא יפלטו מידה ולא ישובו להם… הקב"ה יתברך שמו מביא ע"י אדם גדול {כמו יהודה}, דבר שנראה לסטרא אחרא שהוא עוון גדול ופגם, ומניחים לנשמות להיכנס…" כמו במקרה של יהודה ותמר כלתו מהם יצאה מלכות יהודה ומלך המשיח.

לכן אומר רבנו יעקב אביחצירא: "וזה אות מובהק דמעשה תמר בקדושה נעשה, דאי לא תימא הכי, היכי שייך שיצאו צדיקים, חסידים ומלכים קדושים ממעשה זה. אלא וודאי בקדושה היה הדבר". (פיתוחי חותם ויחי מט, ח-יא)

  • "עד כי יבוא שילה".

ש-י-ל-ה = משה = 345. מ-ש-ה = "מ-ה ש-היה ה-וא שיהיה…" (קהלת א, ט).

משה רבנו היה הגואל הראשון, ויהיה הגואל האחרון.

הפרשנים דנים במשמעות השם "שילה" המסמל את מלך המשיח.

רש"י: "מלך המשיח שהמלוכה שלו… ומדרש אגדה: "שילה = שי לו. שנאמר, "יובילו שי למורא" (תהלים עז, יב).

רבנו בחיי: שילה – מלשון שליית אשה. המשיח יוולד בלידה טבעית משליית אשה, בניגוד למסורת הנוצרית.

רבנו "אור החיים" הק' אומר: "מלכותו מלכות כל עולמים, כי קנה יסוד המלוכה עד כי יבוא שילה, שאליו אנו מקווים יום יום, ציפינו לישועה". {הכוונה למלך המשיח אליו מייחלים אנו}.

ש-י-ל-ה = משה = 345. מ-ש-ה = "מה שהיה הוא שיהיה…" (קהלת א, ט). משה רבנו היה הגואל הראשון, ויהיה הגואל האחרון. לגבי השאלה המתבקשת, הרי משה רבנו משבט לוי, ואילו המשיח אמור להיות משבט יהודה? על כך עונה רבנו "אור החיים" הק': "יש לך לדעת כי בחינת נשמת משה ע"ה, היא כלולה מי"ב שבטי ישראל, כי כל הס' ריבוא היו ענפים ע"ה, וענף שבטו של דוד במשה הוא. ולזה תמצאנו בארץ מדבר שהיה מלך, כהן, לוי, נביא, חכם וגיבור – שהיה כולל כל הענפים שבקדושה, ולעתיד לבוא תתגלה בעולם שורש המלכות שבמשה, שהוא עצמו מלך המשיח והוא דוד, והוא ינון, והוא שילה".

הרב רפאל הירש: שילה – מלשון שוליים. כלומר, גם כאשר עם ישראל נמצא לעיתים בשוליים, הוא עוד יקום וינצח את אויביו ע"פ הכתוב: "ולו יקהת עמים" – יקום וירש אויב.

                    ב."אוסרי לגפן עירה, ולשורקה בני אתונו" (ויחי מט, י).

עירה, אתונו" – המשיח והחמור.

בברכתו ליהודה, יעקב אבינו מציין את האתון נקבת החמור ובנה העיר, ובכך הוא רומז למלך המשיח, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בדברי הנביא זכריה המנבא את ימות המשיח, וכך הוא אומר: "גילי מאוד בת ציון, הריעי בת ירושלים, הנה מלכך יבוא לך, צדיק ונושע – עני ורוכב על חמור" (זכריה ט, ט).

רבנו "אור החיים" הק' אומר שהביטוי "אוסרי לגפן עירה" בברכה ליהודה, רומז לגאולת ישראל ממצרים בבחינת הכתוב: "גפן ממצרים תסיע" (תהלים פ, ט), ואילו הביטוי "ולשורקה בני אתונו", רומז לגאולתנו בבחינת הכתוב: "אשרקה להם ואקבצם" (זכריה י, ח). הפעל "אשרקה" בזמן עתיד, רומז לקיבוץ {"אקבצם"} עמ"י בגאולה העתידה.

ג."כיבס ביין לבושו – ובדם ענבים סותה".

הגאולה מתוך רחמים – בזכות עסק התורה, או חלילא מתוך צרות.

רבנו "אור החיים" הק' אומר שהיין רומז לעסק התורה כדברי חז"ל לכתוב: "הביאני אל בית היין" (ש. השי' רבה ב). ואילו  הביטוי "ודם ענבים סותה", רומז לגאולה מתוך יסורים בבחינת "עני ורוכב על חמור". הביטוי "סותה" הוא בגד תחתון שאינו מהודר ביופיו, ולכן הוא מסמל גאולה מתוך צרות. הביטוי "לבושו" לעומת זאת, מסמל מלבוש עליון האמור להיות מהודר, ולכן הוא מסמל את הגאולה מתוך חסד ורחמים בבחינת הכתוב בדניאל: "וארו עם ענני שמיא, כבר אינש אתא" (דניאל ז, יג). רבנו סעדיה גאון אומר שבזמן הגאולה, העננים ינמיכו טוס, ועליהם יעלו יהודי הגולה לארץ ישראל. בפשט הכתוב, ניתן להתייחס לעליית מיליוני יהודים לא"י ברכבת אווירית לה אנו עדים.

רבנו "אור החיים" הק' מדגיש בנושא גאולתנו: "גלות רביעית בה יתגלה הגואל… צריך שתהיה ביד ישראל מצוות עסק התורה. וזולת זה יתעכב" (בראשית מג, יא). אכן, לאור דברי קדשו, צריכים להתחזק בעסק התורה.

"אראנו נפלאות"

 קבורת הרמב"ם בטבריה – על פי נס.

הנשר הגדול רבנו משה בן מימון – הרמב"ם, קבור במרכז טבריה עריסת התורה שבעל פה, לצדם של רבן יוחנן בן זכאי וחמשת תלמידיו: רבי אליעזר בן הורקנוס, רבי יהושע בן חנניה, רבי יוסי הכהן, רבי שמעון בן נתנאל, ורבי אלעזר בן ערך – המהווים את הדור הראשון של התנאים, ואבות התורה שבעל פה. למעשה, הם מהווים את אבות ההלכה כפי שהתפתחה ע"י תלמידם הגדול רבי עקיבא וחמשת תלמידיו: רבי מאיר בעל הנס, רבי שמעון בר יוחאי, רבי יוסי בר חלפתא, רבי יהודה בר אלעאי, ורבי אלעזר בן שמוע המוזכרים מאות פעמים בגמרא.

רבי יהודה הנשיא הלך לאורם, ובמיוחד לאורו של רבי מאיר, וערך את המשנה המהוה את ספר היסוד של ההלכה.

רבנו הרמב"ם, הלך בדרכו של רבי יהודה הנשיא וחיבר את חיבורו המונומנטלי "משנה תורה – היד החזקה", בו קיבץ וכינס פסקי הלכה מכל מקצועות היהדות. את הספר הוא ערך בצורה אנציקלופדית לפי נושאים, כך שניתן למצוא בו בקלות כל הלכה.

בעצם, הרמב"ם שכלל את פסקי הרי"ף – הרב רבי יצחק פסי מהעיר פס שבמרוקו, הבנויים ע"פ רצף הגמרא.   

הרמב"ם מעיד על עצמו שלקח לו עשר שנים מאומצות לכתוב את החיבור, וכדברי קדשו: "טרחתי יומם ולילה כמו עשר שנים רצופות בקיבוץ חיבור זה" (איגרת הרמב"ם לרבי יהונתן הכהן מלוניל). את החיבור החל בגיל 36.

נכדו של הרמב"ם רבנו דוד הנגיד כותב בספר "סדר הדורות" שבלילה בו השלים הרמב"ם את הספר, הוא חלם את אביו רבנו מימון הדיין הספרדי המגיע אליו כשהוא מלווה באדם אחר. אביו אמר לו: "הנה לך, זה משה רבנו ונבהל, שאמר לו: באתי לראות מה שעשית. וכשראה אמר: "יישר כוחך".

רבנו הרמב"ם ציווה לפני מותו, שיעלו את עצמותיו בתוך ארון לארץ ישראל, אולם לא ציין באיזו עיר יקברו אותו. לדברי זאב ווילנאי בספרו "מצבות הקודש בארץ ישראל", החליטו ראשי הקהילות לאפשר לגמל ללכת עם הארון, ובמקום בו יחנה, שם יקברו אותו. ההחלטה הנ"ל נבעה מכך שכל ראש קהילה בארץ ישראל, רצה שהרמב"ם יקבר בעירו, ולא חסרות ערים קדושות בארץ ישראל.

הגמל נחת בטבריה, במתחם קברי רבן יוחנן בן זכאי ותלמידיו – אבות ההלכה כפי שהיא מופיעה במשנה, דבר המהווה אות וסימן מן השמים שתורת ההלכה של הרמב"ם – זכה וטהורה, המהווה המשך ישיר של תורתם.

שבת שלום ומבורך – משה אסולין שמיר.

לע"נ אמי מורתי שביום שלישי הקרוב יב' טבת – ימלאו שנתיים לעלייתה לגנזי מרומים. אבי מורי רבי יוסף בר עליה ע"ה. רבי אברהם בר אסתר ע"ה. רבי מסעוד אסולין ע"ה. חניני בת מרים ע"ה. עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת קנדוב ע"ה.. רבי יששכר בן נזי ע"ה.

הקבלה במרוקו-היכל הקודש-המקובל האלוהי-רבנו משה בר מימון אלבאז זצוק"ל

השיטההיכל בקודש

למה קוראים ספירה? הרבה הגדרות נערכו כבר למילה הזאת על ידי מומחים וחוקרים בתורת האמת: או שטח מושגי מיוחד, או ״אאון״ ואצילות אלוקי, או עולם של אחדות במעשה, או בריאה דמיונית שיצירתה קדמה לבריאת העולם, או הזיו הנהדר של האלוקות. אין להגדרות האלה מספיק תוכן כללי, כדי לצרפן למערכת אחת. אפילו אצל המקובלים הידועים יש למילה ספירה כמה וכמה משמעויות: מן הבהירות של הספיר ועד ההגשמה המושגית של המספר או בדרך אגב הריכוז של עניני הסיפור מתוך סדר הזמנים. גם הרב שמעון לביא זצ״ל, המחבר פירוש על הזהר ״כתם פז״, אמר בהקדמתו, שכל דברי חכמינו זי׳ל בזאת החכמה הם ״בהשאלה מצדנו אנחנו הנשואים בחומר״, אף על פי שאמר לפני זה שהספירות הן ״עצם נאצל מעצמותו יתברך כהדין קמצא דלבושיה מיניה״.

למעשה, נדמה לנו שכל ספירה וספירה היא כמו מבנה עילי, חדשני, אצילי וממשי גם יחד, הוויות נגלות ונסתרות, כתווך מיוחד בין אדם למקום ב״ה , אף על פי שהופעתן והתקשרותן זו לזו הן תחת רשות אנושית. ובכן ההרגשות והתחושות, ההבנות וההסברות, מתנהגות על ידי הספירות כמו שנתפרסם מתוך ההאנשות הרבות שיש בתנ״ך. הספירות אינן מתקשרות מסביב לציר האנכיות, מלמעלה למטה בכיוון אין סופי; הן, מתגלות גם כן, מלמטה למעלה למרות האופי האלוקי שיש בהן. נמצא כאן, מתוך הכפילות המדומה, ההפרש שיש בין עצמות לכלים כמו שהזכרנו לעיל. הצד המובהק הזה נותן לספירות זהות כפולה שמגלה את העליוניות והאימננטיות שיש בהן. כל ספירה וספירה מחזקת את יציבתה בתוך שתי דרגות משלימות כדרך נשמה וגוף, אחת פנימית ואמיתית שמתלבשת בשניה, שהיא הלבושים והקישוטים המיוחדים לה ושנקראים ״תחתון״. המושג הראשון הוא בבחינת עצמות והשני בבחינת אופן וכלי (ראה פתיחת הרב יעקב ששפורטש).

בדרך כלל הספירות נראות לנו כתמונות אפשריות של הממשי ועלינו להקפיד בכל יום ובכל מקום כדי לצמצם את ההתפזרות הבלתי חוקית הזאת, עד שנגיע לעולם הייחוד השלם הזה שכל איש נדיב לב זקוק לו. אולם דרכי הייחוד הם קשים מאוד וגם מפותלים ן הם אינם אפשריים כי אם מתוך לימוד והבנה, נפילה והתגברות עצמית, ענווה נגלית וגאווה סודית כסוד הכתוב ״כי גאה גאה״ (שמות, ט׳יו א׳). התפילה אינה שפיכות רוח לפני אחת מן הספירות, אלא בקשה פנימית מלפני אין סוף ב״ה וב״ש, כי הוא עילת העילות ונשמה לנשמות, אף על פי שאין לנו תפיסה ביה כלל וכלל, ככתוב בזהר(פיקודי רלט־א) ״אין סוף דלא קיימא להודעא״. וזה רק כדי שישיב לנו בחסדו הגדול תשובה נאמנה דרך הספירות. ואם ברור שהמציאות של אין סוף היא למעלה מכל מעלה וחוץ מן החלל של הספירות עצמן, יש לנו להדגיש שהוא והן אחד בכל זמן ובכל מקום. בכוונה הזאת, אמר הרב יעקב אפרגן ז״ל, תלמיד מובהק של הרב משה אלבאז, בספרו הנהדר ״מנחה חדשה״ על התורה, שהספירות הן עצמות וכלים, עצמות כלפי פנים וכלים כלפי חוץ ן אולי נחה עליו רוח של קבלת צפת, עד שחשב שהספירות הן זהויות רוחניות וממשיות, פנימיות וחצויות. לפיכך כל בעלי תורה צריכים את המושג ״ספירה״, מתוך דרישה פנימית, כדי להשלים רצוננו וכוונתנו ולאחד כל מה שיוצא לאור ומתפשט בעולם התחתון הזה. ובזה יבוארו דרכי הייחוד והאמונה, וגם ההשפעה מן האחד לרוב, כדי לשאת על עצמנו האופי הכפול של דין ורחמים, שהקב״ה מעביר אתו בכל רגע בייחוד שלם. זו הדרך הנשגבה שהראה לנו הרב משה אלבז בספרו ״היכל הקודש״ כשהוא אומר לנו: ״דע אתה המעיין כי בכל מקום שיאמרו המקובלים ברכה פלונית כנגד ספירה פלונית… אין הכוונה אל הספירה עצמה, ח״ו, אלא ליחיד הקדמון השוכן בה והפועל בה והוא נשמתה… שאסור להתכוון לקצוות אלא אל העיקר שהוא סיבת הסיבות יתברך. וכך היא הכוונה בקרבן, ובתפילות, ובברכות, ושמור זה העיקר והבין הוא״ (דף ל״ו).

עשר הספירות ממלאות את כל העולמות ונותנות מציאות לכל הדעות, לכל הידיעות, לכל השמועות ולכל המחשבות. בהתאם לכך הן פוטרות את העולם מן ההשערה של האין(האפס) ואף על פי שאולי הוא נמצא אינו קיים במצפון האנושי, כי המקום המיוחד שנשאר לו יהיה רק מעבר לעולם עצמו. ואם בנוגע לנו אין לאפס מציאות ממש בעולם, מבחינה זו מציאות הספירות היא הכרחית ועיקרית. מבחינה אחרת הספירות מעתיקות את כל התהליכים של הידיעה האנושית ומאפשרות לא רק המחשבה אלא גם הזיכרון והחושים. לפי החוקרים, מדע ההכרה מקבל בדרך כלל שני מיני הכרות, אחת עיונית מיוסדת על למידה וחשיבה, ואחת בלתי אמצעית של זיהוי סימני היכר של הנוכחות של ״צלם אלוקים״ שיש בכל אדם.

הקדושים וקבריהם-יששכר בן עמי

35 ר׳ אברהם כהן בו־דוואיה (תיללית)

עדות זו נמסרה על־ידי נינו של הקדוש שחי בקרית־שמונה. וכן על־ידי אחרים.%d7%94%d7%a2%d7%a8%d7%a6%d7%aa-%d7%94%d7%a7%d7%93%d7%95%d7%a9%d7%99%d7%9d-001

 נקרא גם ר׳ אברהם הכהן וכן ר׳ אברהם בו־דוואיה."

נולד במאה השמונה־עשרה (1750 בקירוב). ההילולה שלו נערכת ביום האחרון של חנוכה. לפי מסורת משפחתו הוא בא מארץ־ישראל כשליח ובהגיעו לתיללית החליט להשתקע שם ונשא אשה ממשפחת מלכה.

1.35 ״לפני פטירתו, עליו השלום, בשעה ארבע ביום שישי, אמר להם שלא ילינו את גופתו. אמר להם שיתקעו יתד מברזל בין השמש לצל ואז תעמוד השמש במקומה עד סוף הקבורה. כך היה הדבר. נפטר. התחילו לטפל בו אנשי חברא קדישא. שלחו אנשים לחפור את הקבר. הלכו ותקעו את היתד בין הצל לבין השמש. וכך קרה שהשמש עמדה. עד שגמרו את הקבורה. הדליקו את הנרות, הוציאו את היתד ורק אז שקעה השמש״.

          ר׳ אברהם בו־דוואיה  – eיים קדוש אחר בשם זה הקבור בקצר אל־סוק.

        הערות המחבר : לקדוש נולדו חמישה בנים והם: יעקב, יוסף, יצחק, דוד ומאיר. בנו של מאיר, בשם אברהם, נפטר ביום ג׳ של פסח תשט״ז(1956) בתיללית. בנו יוסף כהן חי בקרית־שמונה ועורך הילולה לקדוש כל שנה. נכד אחר של הקדוש, אהרון (בנו של יוסף), נהרג בתאונת־דרכים בקרית־שמונה.

2.35 ״ר׳ אברהם כהן בו־דוואיה. אחיו הוא ר׳ דוד כהן. סיפרו לי שכאשר עזבו היהודים את דאדס ועלו לארץ־ישראל, נשארו שמה איזה שתי משפחות. ערבים באו והתחילו לחפור בבית־הקברות שלנו. והוא, הקדוש, כאילו עומד מולם והופך להם את הראש. עשה להם משהו ולא יכלו לנגוע בבית־הקברות. כך שמעתי״.

3.35 ״ר׳ אברהם כהן בו־דוואיה. נקרא בו־דוואיה מפני שהיתה לו מקטרת בצורת יד והיא היתה כל הזמן דלוקה. הוא בא מארץ ישראל. היה עשיר ומלומד. נפל עליו הגורל לצאת לחו״ל. יצא לפי דין־תורה ונתן גט לאשתו. הגיע לתיללית בעמק הדאדם, שם קבורים קדושים מחורבן בית ראשון., הגיע לתיללית ואמר: זה ירושלים. מצא מקום תורה ואנשים גדולים. הוא בא עם שליח מארץ־ישראל. הוא נשאר בעיר והתחתן עם אשה ממשפחת מלכה. הוא התרשם מחכמת אנשי המקום. גם בישראל היו לו ילדים. הוא הביא איתו חיבור בכתב־יד שהלך לאיבוד. בתיללית נולדו לו עוד חמישה ילדים. הקדוש היה מסתכל בכוכבים ויודע מי יחיה ומי ימות. כשהגיע הזמן שלו, הזמין כל אנשי העיר ואמר להם שבו. זה היה ערב שבת. רצו ללכת כי זה היה ערב שבת אבל אמר להם, אף אחד לא יזוז עד שיכינו לי מקום בעולם הבא. אמר להם אני צריך להיות שם לפני שבת. שם מקל כדי שהשמש תעמוד. קראו קריאת שמע ולקחו אותו לבית־הקברות. יש שיר על זה. עשו לו לוויה וכל הזמן השמש עמדה, כאשר הוציאו את המקל נהיה חושך. נשים שלא ילדו הלכו ושמו אוזן בהמה על קברו, או אלה שהיו מתים להם ילדיהם. הוא [הקדוש] אמר ליהודים: אם אויב בא, אבנים יוצאות מבית־הקברות ומגרשות אותם״.

4.35 ר׳ אברהם הכהן נקרא בו־דוואיה. גם הבנים שלו היו קדושים. יש להם זכות. היו מפחדים מהם. עליהם השלום. היו קשים., היינו עוזרים להם בכסף. היו הולכים למלאח והיו נותנים להם כי יש להם זכות. לא יכולים לומר לא. כשהצרפתים נכנסו אלינו בכביש המוביל לר׳ אברהם הכהן, הם עמדו וידיהם למעלה. לא יכלו לזוז. בא הקצין ושאל, אמרו זה הקדוש. הסתובבו ואז יכלו להמשיך. ר׳ אברהם הכהן יקח בקבוק מחייא, יגיד משהו וזה ייהפך למים. יקח ריאל חסאני וישים על צוואר הבקבוק, יתן מכה וזה ייכנס לתוך הבקבוק, יתן עוד מכה וזה ייצא"

36 ר׳ אברהם כנאפו(מוגאדור)

 שייך למשפחת רבנים מפורסמת בעיר זו.

Comnunautes juives des marges sahariennes..M. Abitbol

communautes-juives

C'est dire qu'ils avaient perdu leur ancien rôle dans l'économie mzabite. En outre, certains "services" juifs étaient de tout temps condamnés par les Mzabites: débits de boissons alcoolisées et magie notamment. Quant à l'usure, elle était pratiquée aussi bien par les Juifs que les Mzabites suivant toutefois des méthodes différentes. Le Dr Amat, écrivant en 1888 en fait la description suivante:

 le Mzabite est le banquier de tous les nomades du Sahara central. Il leur avance l'argent, avec lequel ils achètent des marchandises, le Mzabite leur en reprend une partie pour se faire rembourser et leur achete le reste en produits d'une autre espèce. L'Arabe imprévoyant devenu débiteur, le Mzabite ne lui retire pas sa confiance et continue ses avances acceptant en garantie sa récolte de dattes et ses troupeaux et profitant de sa situation de créancier pour obtenir de meilleures . conditions dans les transactions qu'ils font ensemble. C'est ainsi qu'il fructifier ses capitaux dans les mains des nomades qu'il continue de tenir sous sa dépendance. Le Juif par contre — affirme notre au­teur—"dès qu'il tient l'Arabe pour quelques dettes, il le pousse le plus rapidement possible à la ruine et tue ainsi sa poule aux œufs d'or croyant la basse-cour inépuisable." Il explique ces différents procédés par le fait que les Mzabites, non belliqueux et se sachant vulnérables vis-à-vis des nomades, craignaient de les ruiner et d'en faire des enne­mis, tandis que les Juifs étaient "protégés et cuirassés par nos lois vis- à-vis de l'indigène à peu près sans défense."

Douze ans plus tard nous entendons un autre son de׳ cloche: les Juifs, qui il y a 25 ans encore prêtaient à des intérêts exorbitants dans tous les marchés, ont été complètement supplantés par des concurrents mzabites et kabyles; d'où le rapide enrichissement de certains négo­ciants de Ghardaïa, Guerrara, Beni Isguen et ailleurs. Après la Grande Guerre, on nous parle de nouveau de l'usurier juif, surtout dans le Constantinois et dans le Sud-algérien : "Dans les Territoires du Sud", — nous dit l'auteur d'une thèse sur l'usure en Algérie — "l'élément usurier prépondérant est constitué par les Israélites. Les avances en numéraire qu'ils consentent à des riches propriétaires des palmeraies se terminent toujours par la conclusion d'une antichrèse et surtout d'une vente à réméré".

Tous les auteurs traitant des Juifs du Mzab sont unanimes à brosser un tableau assez sombre de leur ancienne condition. Subissant les rigueurs excessives du statut humiliant du dhimmi, ils furent relégués dans un quartier isolé, avec interdiction formelle d'en dépasser les limites. Un emplacement spécial leur était réservé dans le marché et ils ne pouvaient puiser leur eau que d'un puits bien déterminé. Hors du mellâh, ils étaient obligés de marcher pieds nus. Il leur était dé­fendu de monter à dos d'âne ni de porter le haïk blanc: turban noir et papillotes, sawâlef, étaient leurs traits distinctifs. Jusqu'à l'arrivée des Français il leur était interdit de posséder des terres cultivables et même de pratiquer le commerce. Les femmes juives ne pouvaient en outre quitter le Mzab :

Par ce moyen, les Mzabites comme les seigneurs berbères de l'Atlas, empêchaient leurs Juifs de se soustraire à leur emprise. Ils pouvaient, par ailleurs, justifier cette mesure par le fait que leurs propres femmes étaient frappées du même interdit. La rigueur de cette règle s'atténua après l'annexion du Mzab mais elle fut maintenue, à l'égard des Juif, jusqu'à la première Guerre mondiale.

בין צלב קרס לסהרה-רוברט סטלוף

בין צלב קרס

מכלול הסיפורים הללו על ערבים שעזרו ליהודים מלמד שאפילו מצוקות המלחמה לא היו יכולות להכחיד נדיבות אנושית פשוטה. בזמן אחר, במקום אחר, רבים מהמעשים המתוארים לא היו ראויים לציון. אבל בגלל זמן התרחשותם ומקום התרחשותם של הסיפורים האלה, הם באמת יחידים במינם.

עד כה, רוב הערבים שאת סיפוריהם סיפרתי – שומרי המחנות, אסירים־עמיתים ומטיפי המסגדים שנזכרו לעיל – היו בני־בלי־שם. רק דרך הזיכרון של אותם יהודים שנהנו מטוב־לבם יש לאל ידינו לספר על פועלם. ערבים אלה לא זכו מעולם להכרה פומבית על שפתחו את לבם ליהודים הנרדפים. אבל לא כולם אלמונים. תודות לעדויות, לארכיונים, לספרי זיכרונות ולפעמים ליד המקרה נתגלגלה לידינו הזכות לדעת את שמותיהם של כמה ערבים שעזרו להציל יהודים ממצוקה, מחבלה ואולי ממוות.

הנודע מכולם הוא סולטן מרוקו מוחמר החמישי, בנו השלישי של הסולטן מולאי ייסוף, חוטר למשפחה העלווית שמשלה במרוקו מאז 1649. הצרפתים בחרו במוחמד, יליד 1910, לרשת את אביו בהיותו בן שבע־עשרה בלבד. הם חשבו שהנסיך הצעיר יהיה לקוח צייתן בהרפתקה הקולוניאלית שלהם, אבל לא יצאו ימים רבים ומוחמד החמישי – שבמלחמה נקרא מוחמד בן-יוסוף – הראה ניצוצות של עצמאות. אדרבה, תמיכתו בעניין הלאומי נעשתה ברבות הימים למטרד לצרפתים עד כדי כך שהוא הוגלה בתחילת שנות החמישים לקורסיקה ואחר כך למדגסקר. אבל טקטיקת היד החזקה של הצרפתים הצליחה רק להלהיט את הרגשות הלאומניים. בנובמבר 1955, החליטו הצרפתים לשנות כיוון והחזירו את מוחמד החמישי למרוקו, ושם התקבל כגיבור. בפברואר 1956, בעקבות הסכם שחתם עם ממשלת צרפת, זכתה מרוקו בעצמאות מלאה. שנה לאחר מכן הוא נטל לעצמו את התואר מלך ונשא אותו עד מותו, ב־1961.

לדידו של מוחמר החמישי, היתה מלחמת העולם השנייה תקופה מסוכנת במיוחד. כריבון־לכאורה של מדינת חסות צרפתית, הוא מלך אך לא משל. חיילים צרפתים שלטו בכל מרוקו, למעט האזור הספרדי הקטן בצפון, והנציב העליון של צרפת הציג לסולטן המלצות שהיו פקודות לכל דבר, למעט שמן. אף על פי כן, הוא לא היה חסר־כוח לחלוטין. הצרפתים ייחסו חשיבות להשפעה הסמלית של תפקידו, והסולטן הרבה לנצלה למען עצמו ולמען ארצו. לפי כל העדויות, מוחמד החמישי לא היה שותף לרגשות הפרו־גרמניים שהיו נפוצים בקרב האליטות הערביות של אותה תקופה. הוא זועזע במיוחד מכך שמשטר וישי ביסס את חוקיו האנטי־יהודיים על נימוקים גזעניים(כמה דם יהודי זרם בעורקיו של אדם) ולא על נימוקים דתיים (אם האדם הגדיר את עצמו כיהודי, נוצרי או מוסלמי). היה בכך כדי להפר עיקר מרכזי של האסלאם, שמקבל בברכה מתאסלמים כמוסלמים לכל דבר, זהים במעמדם המשפטי למוסלמים אחרים. החוקים האנטי־יהודיים של משטר וישי הגדירו אנשים כיהודים אם הוריהם היו יהודים, בלי קשר להגדרתם את עצמם כיהודים. לא זו בלבד שהצווים הצרפתיים החדשים פגעו ברגישויות שאולי היו למוחמד החמישי ביחס לדאגתו לנתיניו היהודים הנאמנים, הם פגעו גם בתפקידו עתיק־היומין של הסולטן כצאצא הנביא מוחמר וכ״מצביא המאמינים״.

ב־31 באוקטובר 1940, פחות מחודש אחרי שפטן חתם על תקנון היהודים של משטר וישי, הצמיד הסולטן את חותמו המלכותי לצו המחיל את החוק על מרוקו. אבל בטרם חתם, הוא סחט מהצרפתים שני ויתורים: ראשית, שיהודי מרוקו יוגדרו על פי בחירת הדת, לא על פי הגזע או ההורות; ושנית, שהאיסור על יהודים לעסוק במקצועות חופשיים והמכסות של התלמידים היהודים לא יחולו על מוסדות יהודיים בלעדיים, כמו ישיבות ומפעלי צדקה קהילתיים. לוויתור השני היתה השלכה מעשית חשובה מאוד – החיים הקהילתיים של יהודי מרוקו נמשכו בלי הפרעות רבות מצד שלטונות וישי. לא זו בלבד שבתי ספר יהודיים ניצלו מהאיסורים המחניקים שמשטר וישי הטיל על בתי הספר באלג׳יריה, הם גם המשיכו לקבל חלק נכבד מתקציבם – עד 80 אחוז – מאוצר המדינה. אשר לוויתור הראשון, המשמעות שלו היתה סמלית יותר ממעשית. רק יהודים מעטים מאוד במרוקו הכריזו על עצמם כמוסלמים כדי להתחמק מהגזרות של משטר וישי על הרכוש ועל העיסוק במקצועות חופשיים. אבל היו יהודים במרוקו שהתנחמו בכך שהסולטן סירב להתיר לזרים ממשטר וישי לבטל אחד מיסודות החברה המרוקנית – שהנתינים מוגדרים על פי הדת ולא על פי גזע.

מוחמר החמישי סיפק תמיכה מוסרית חיונית ליהודי מרוקו גם לא בפומבי. כשהשלטונות הצרפתיים הורו על מפקד של כל הרכוש המצוי בבעלות יהודית ברחבי מרוקו, פחדו המנהיגים היהודים כי בעקבות המפקד הזה תבוא החרמה כללית. הסולטן, ששמע על כך, הסדיר שקבוצת יהודים נכבדים תתגנב לתוך הארמון בהסתר, בתוך עגלה, ותיפגש אתו הרחק מעיניהם הבולשות של הצרפתים. לדברי אחד הנוכחים, הוא הבטיח ליהודים להגן עליהם והרגיע אותם בהבטחתו שהמפקד אינו שלב ראשון בתוכנית לתפוס את רכושם ונכסיהם. (לאחר הפלישה האנגלו־אמריקנית למרוקו, הושמדו מסמכי המפקד בפקודת הסולטן.)

חשובות ככל שהיו ההצהרות החשאיות האלה, הצהרותיו הפומביות של הסולטן בזכות נתיניו היהודים תרמו יותר למוניטין שלו. כך, למשל, בטקס השנתי של יום הכס המלכותי, לעיני בכירי החברה המרוקנית ופקידי משטר וישי שהתכנסו בארמונו, הקפיד הסולטן לברך את מנהיגי הקהילה היהודית שהיו נוכחים באותו מעמד. ״עלי להודיע לכם כי היהודים יישארו תחת חסותי, כמו בעבר״, אמר בקול רם די הצורך כדי שפקידי וישי, ולפחות עיתונאי צרפתי אחד, יקלטו את הרעיון. ״אני מסרב להפלות בין נתיני״.

תודות למחוות כאלה של דאגה לנתיניו היהודים, נזכר הסולטן מוחמר החמישי במסורת של יהודי מרוקו כמושיע, כאחד השליטים המעולים, ההוגנים והסובלניים ביותר שיהודים ידעו אי פעם. המוניטין שיצאו לו קיבלו ממדים מיתולוגיים, ויהודי מרוקו ממשיכים להמציא סיפורים על גבורתו. אבל האמת חייבת להיאמר: הצהרותיו ופעולותיו של הסולטן למען היהודים, אציליות ככל שהיו, לא השפיעו במידה ניכרת על הפעלת מדיניות ״האנטישמיות הממלכתית״ של משטר וישי במדינת החסות המרוקנית שלו. מדיניות זו בוצעה הן על ירי הצרפתים במישרין והן באמצעות סוכניהם בחצר הסולטן, כמו הווזיר הגדול האנטישמי אל־מוקרי. כך או כך, יהודי מרוקו, בתוך הממלכה ומחוצה לה, מוסיפים לראות בסולטן גיבור אהוב.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 134 מנויים נוספים

ינואר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« דצמ   פבר »
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

רשימת הנושאים באתר