בין צלב קרס לסהרה-רוברט סטלוף

בין צלב קרס

מכלול הסיפורים הללו על ערבים שעזרו ליהודים מלמד שאפילו מצוקות המלחמה לא היו יכולות להכחיד נדיבות אנושית פשוטה. בזמן אחר, במקום אחר, רבים מהמעשים המתוארים לא היו ראויים לציון. אבל בגלל זמן התרחשותם ומקום התרחשותם של הסיפורים האלה, הם באמת יחידים במינם.

עד כה, רוב הערבים שאת סיפוריהם סיפרתי – שומרי המחנות, אסירים־עמיתים ומטיפי המסגדים שנזכרו לעיל – היו בני־בלי־שם. רק דרך הזיכרון של אותם יהודים שנהנו מטוב־לבם יש לאל ידינו לספר על פועלם. ערבים אלה לא זכו מעולם להכרה פומבית על שפתחו את לבם ליהודים הנרדפים. אבל לא כולם אלמונים. תודות לעדויות, לארכיונים, לספרי זיכרונות ולפעמים ליד המקרה נתגלגלה לידינו הזכות לדעת את שמותיהם של כמה ערבים שעזרו להציל יהודים ממצוקה, מחבלה ואולי ממוות.

הנודע מכולם הוא סולטן מרוקו מוחמר החמישי, בנו השלישי של הסולטן מולאי ייסוף, חוטר למשפחה העלווית שמשלה במרוקו מאז 1649. הצרפתים בחרו במוחמד, יליד 1910, לרשת את אביו בהיותו בן שבע־עשרה בלבד. הם חשבו שהנסיך הצעיר יהיה לקוח צייתן בהרפתקה הקולוניאלית שלהם, אבל לא יצאו ימים רבים ומוחמד החמישי – שבמלחמה נקרא מוחמד בן-יוסוף – הראה ניצוצות של עצמאות. אדרבה, תמיכתו בעניין הלאומי נעשתה ברבות הימים למטרד לצרפתים עד כדי כך שהוא הוגלה בתחילת שנות החמישים לקורסיקה ואחר כך למדגסקר. אבל טקטיקת היד החזקה של הצרפתים הצליחה רק להלהיט את הרגשות הלאומניים. בנובמבר 1955, החליטו הצרפתים לשנות כיוון והחזירו את מוחמד החמישי למרוקו, ושם התקבל כגיבור. בפברואר 1956, בעקבות הסכם שחתם עם ממשלת צרפת, זכתה מרוקו בעצמאות מלאה. שנה לאחר מכן הוא נטל לעצמו את התואר מלך ונשא אותו עד מותו, ב־1961.

לדידו של מוחמר החמישי, היתה מלחמת העולם השנייה תקופה מסוכנת במיוחד. כריבון־לכאורה של מדינת חסות צרפתית, הוא מלך אך לא משל. חיילים צרפתים שלטו בכל מרוקו, למעט האזור הספרדי הקטן בצפון, והנציב העליון של צרפת הציג לסולטן המלצות שהיו פקודות לכל דבר, למעט שמן. אף על פי כן, הוא לא היה חסר־כוח לחלוטין. הצרפתים ייחסו חשיבות להשפעה הסמלית של תפקידו, והסולטן הרבה לנצלה למען עצמו ולמען ארצו. לפי כל העדויות, מוחמד החמישי לא היה שותף לרגשות הפרו־גרמניים שהיו נפוצים בקרב האליטות הערביות של אותה תקופה. הוא זועזע במיוחד מכך שמשטר וישי ביסס את חוקיו האנטי־יהודיים על נימוקים גזעניים(כמה דם יהודי זרם בעורקיו של אדם) ולא על נימוקים דתיים (אם האדם הגדיר את עצמו כיהודי, נוצרי או מוסלמי). היה בכך כדי להפר עיקר מרכזי של האסלאם, שמקבל בברכה מתאסלמים כמוסלמים לכל דבר, זהים במעמדם המשפטי למוסלמים אחרים. החוקים האנטי־יהודיים של משטר וישי הגדירו אנשים כיהודים אם הוריהם היו יהודים, בלי קשר להגדרתם את עצמם כיהודים. לא זו בלבד שהצווים הצרפתיים החדשים פגעו ברגישויות שאולי היו למוחמד החמישי ביחס לדאגתו לנתיניו היהודים הנאמנים, הם פגעו גם בתפקידו עתיק־היומין של הסולטן כצאצא הנביא מוחמר וכ״מצביא המאמינים״.

ב־31 באוקטובר 1940, פחות מחודש אחרי שפטן חתם על תקנון היהודים של משטר וישי, הצמיד הסולטן את חותמו המלכותי לצו המחיל את החוק על מרוקו. אבל בטרם חתם, הוא סחט מהצרפתים שני ויתורים: ראשית, שיהודי מרוקו יוגדרו על פי בחירת הדת, לא על פי הגזע או ההורות; ושנית, שהאיסור על יהודים לעסוק במקצועות חופשיים והמכסות של התלמידים היהודים לא יחולו על מוסדות יהודיים בלעדיים, כמו ישיבות ומפעלי צדקה קהילתיים. לוויתור השני היתה השלכה מעשית חשובה מאוד – החיים הקהילתיים של יהודי מרוקו נמשכו בלי הפרעות רבות מצד שלטונות וישי. לא זו בלבד שבתי ספר יהודיים ניצלו מהאיסורים המחניקים שמשטר וישי הטיל על בתי הספר באלג׳יריה, הם גם המשיכו לקבל חלק נכבד מתקציבם – עד 80 אחוז – מאוצר המדינה. אשר לוויתור הראשון, המשמעות שלו היתה סמלית יותר ממעשית. רק יהודים מעטים מאוד במרוקו הכריזו על עצמם כמוסלמים כדי להתחמק מהגזרות של משטר וישי על הרכוש ועל העיסוק במקצועות חופשיים. אבל היו יהודים במרוקו שהתנחמו בכך שהסולטן סירב להתיר לזרים ממשטר וישי לבטל אחד מיסודות החברה המרוקנית – שהנתינים מוגדרים על פי הדת ולא על פי גזע.

מוחמר החמישי סיפק תמיכה מוסרית חיונית ליהודי מרוקו גם לא בפומבי. כשהשלטונות הצרפתיים הורו על מפקד של כל הרכוש המצוי בבעלות יהודית ברחבי מרוקו, פחדו המנהיגים היהודים כי בעקבות המפקד הזה תבוא החרמה כללית. הסולטן, ששמע על כך, הסדיר שקבוצת יהודים נכבדים תתגנב לתוך הארמון בהסתר, בתוך עגלה, ותיפגש אתו הרחק מעיניהם הבולשות של הצרפתים. לדברי אחד הנוכחים, הוא הבטיח ליהודים להגן עליהם והרגיע אותם בהבטחתו שהמפקד אינו שלב ראשון בתוכנית לתפוס את רכושם ונכסיהם. (לאחר הפלישה האנגלו־אמריקנית למרוקו, הושמדו מסמכי המפקד בפקודת הסולטן.)

חשובות ככל שהיו ההצהרות החשאיות האלה, הצהרותיו הפומביות של הסולטן בזכות נתיניו היהודים תרמו יותר למוניטין שלו. כך, למשל, בטקס השנתי של יום הכס המלכותי, לעיני בכירי החברה המרוקנית ופקידי משטר וישי שהתכנסו בארמונו, הקפיד הסולטן לברך את מנהיגי הקהילה היהודית שהיו נוכחים באותו מעמד. ״עלי להודיע לכם כי היהודים יישארו תחת חסותי, כמו בעבר״, אמר בקול רם די הצורך כדי שפקידי וישי, ולפחות עיתונאי צרפתי אחד, יקלטו את הרעיון. ״אני מסרב להפלות בין נתיני״.

תודות למחוות כאלה של דאגה לנתיניו היהודים, נזכר הסולטן מוחמר החמישי במסורת של יהודי מרוקו כמושיע, כאחד השליטים המעולים, ההוגנים והסובלניים ביותר שיהודים ידעו אי פעם. המוניטין שיצאו לו קיבלו ממדים מיתולוגיים, ויהודי מרוקו ממשיכים להמציא סיפורים על גבורתו. אבל האמת חייבת להיאמר: הצהרותיו ופעולותיו של הסולטן למען היהודים, אציליות ככל שהיו, לא השפיעו במידה ניכרת על הפעלת מדיניות ״האנטישמיות הממלכתית״ של משטר וישי במדינת החסות המרוקנית שלו. מדיניות זו בוצעה הן על ירי הצרפתים במישרין והן באמצעות סוכניהם בחצר הסולטן, כמו הווזיר הגדול האנטישמי אל־מוקרי. כך או כך, יהודי מרוקו, בתוך הממלכה ומחוצה לה, מוסיפים לראות בסולטן גיבור אהוב.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 120 מנויים נוספים

ינואר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« דצמ   פבר »
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  
רשימת הנושאים באתר