מורשת יהדות מרוקו

השררה ב״חברה קדישא״ בפאס במאה העשרים

משה עמאר

המכללה האקדמית אשקלון ואוניברסיטת בר־אילן

עיון בתעודה לנושאיה השונים

 ״חברה קדישא״ במרוקו ובעיר פאס

ה״חברה קדישא״ הוא אחד המוסדות המאורגנים שהיה כמעט בכל קהילות ישראל בארץ ובתפוצות מאז ומתמיד. גם בקהילות היהודיות במרוקו, אפילו בקטנות שבהן, היה ארגון ״חברה קדישא״ שטיפל בכל צורכי המת ובקבורתו. במרוקו נקרא גוף זה בשמות שונים, ביניהם ״חברת גומלי חסדים״ ו״חברת רבי שמעון״ (על שם רבי שמעון בר יוחאי). השם האחרון נפוץ יותר ונקרא בשם מקוצר אלחברא (=החברה). החבר ב״אלחברא״ נקרא בשם ״אלחברי״ וברבים ״אלחבריין. בראש החברה עמד שיך (=מנהיג, נשיא) שתפקידו לנהל אותה, לפקח על פעילותה ועל תפקוד החברים בה וכן לנהל את הכספים ואת הוצאותיה. מספר חברי החברה הפעילים בערים הגדולות הגיע לעשרות רבות. בתעודה שלהלן מוזכרים מאות חברי החברה בפאס.

הערת המחבר : על ״חברא קדישא״ במרוקו ראה רבי יוסף בן נאים, נוהג בחכמה, מהדורת מ׳ עמאר, בני־ברק תשמ״ז, עמי קפה-קצ; ר״י משאש, אוצר המכתבים, ירושלים תשכ״ט, ח״ב, סימן תתקצח; ר׳ בן שמחון, יהדות מרוקו – הווי ומסורת במחזור החיים, אורות יהדות המגרב, לוד תשנ״ד, עמי 536-473; ח׳ טולידאנו, ״טכסי מיתה וקבורה בקהילת מכנאס״, בתוך פי חכמים – חיבורים וכתבי יד ממשפחת טולידאנו, בההדרת ח׳ טולידאנו, ח׳ בנטוב ומי עמאר, לוד תש״ס, עמי 192-155.

בערים נחלקו חברי החברה לכתות, ולכל קבוצה היה תפקיד: כת הלנים (=אלבייאתה), היו לנים בבית החולה האנוש ומשגיחים עליו, כדי שבשעת הגסיסה יקראו לפניו פרקי מקרא, ובשעת יציאת הנשמה יקראו את קריאת שמע: כת הרוחצים (=אלגססאלא), הם שטיפלו בכל ענייני טהרת המת: כת תופרי התכריכים (=אלכפאנא)_; כת החופרים (=אלחפפארא), טיפלו בחפירת הקבר ובקבורת המת: וכת נושאי המיטה (=ארפפאדא), הם שהובילו את אלונקת המת מביתו לבית הקברות. בראש כל כת היה אחראי (=מקדם). גם נשים היו חברות בארגון, והן טיפלו בטהרת נשים ובתפירת התכריכים. עד אמצע המאה העשרים במרבית המקומות נעשתה כל פעילות חברי החברה בהתנדבות, וכבוד היה להימנות עם חבריה. פעילות זו לא הצטמצמה לטיפול בנפטרים, והחברים אימצו להם פעילויות התנדבותיות שונות, כמו להשכין שלום בין איש לאשתו, לארגן שיעורי תורה לחברים – בדרך כלל היה זה שיעור קריאה בספר הזוהר: וכן לטפל בעריכת ההילולה לרבי שמעון בר יוחאי בל״ג בעומר. נשות החברה שימשו גם במיילדות, עזרו לגייס הכנסות ופעלו במעשי צדקה וחסד ועוד.

החברות בחברה הייתה גם זכות והסבה כבוד לחברים בה, בנוסף על הזכות שבקיום המצווה הגדולה של עשיית חסד עם המתים. ואכן בין חבריה נמנו גם כאלה שלא היו מסוגלים מבחינה נפשית לעסוק בעניינים אלה, ובכל זאת השתדלו ״להתברך״(=להצטרף) לחברה וראו בזה סגולה לאריכות ימים. הם היו ״חברים״ בתואר, ועסקו בעניינים חברתיים וכן תרמו למימון ההוצאות.

בשנות השלושים של המאה העשרים נשאל רבי יוסף בן נאים האם מותר לאנשי ״חברה קדישא״ לקבל שכר תמורת עבודתם, שכן הם עוסקים במצווה, ועל עשיית מצווה אסור לקבל שכר. בתשובתו נתן רבי יוסף בן נאים תיאור של ה״חברה קדישא״ ותפקידיה, וזה לשונו:

ובמחז״ק פאס יע״א, – ובמחננו זה קדוש פאס, יבנה עירו, אמן –  מיום הוסדה ועד עתה, יש בה חברה קדישא חברת גומלי חסדים. וכן בכל ערי המערב, והם משמשים בזה ימים לרבות הלילות, בחוזק יד בלי רפיון ידים ובלי התרשלות ובלי עצלות, וכוונתם לשם שמים בלי תקות קיבול שכר. הנה שכרם אתם לעולם הגמול, ושמם מוכיח עליהם שנקראים חברת גומ׳׳ח, – גומלי חסדים –  שעושים חסד של אמת עם המתים. ומי שהשיג להיות מהחברה ההיא לשמש עמהם, הוא שש ומתפאר בזה שזכה למעלה זאת. ויש להם סדרים נכונים והגונים אין די באר.

והחברה חלוקה לשלשה כתות, כדי שיוכלו שאת וכל אחד יעבוד עבודתו. כת אחת עוסקים לחפור הקבר, ובוחרים לזה אנשים בריאים ובעלי כח, ויש להם מנהיג וראש ממונה עליהם.

כת אחרת שמטפלים בגוסס לשבת לפניו לילה ויום, ומתגלגלים עמו לשומרו עד דכדוכא אחרונה, וקורין לו שיר השירים, והפטרות מעשה מרכבה שביחזקאל וחבקוק וקריאה נאמנה וקריאת שמע ופסוקים ידועים שיש בידם וכו'. ואחרי מותו פושטים בגדיו ומניחים אותו ע״ג – על גבי –  קרקע. כת שלישית נקראים כת הרוחצים, שרוחצים המת ומנקים אותו מכל טינוף. ועושים ארבע מיתות – מעין ארבע מיתות בית דין, כדי להקל את כפרת אשמיו –  ומנתיחים – גוזרים את הבד לתכריכין – התכריכין לעשות מלבושים, ונותנים לחברת נשים לתפור אותם, ומחזירים התכריכים תפורים ליד האנשים ומלבישין המת. ואם היא אשה, מתעסקים בה הנשים לרחוץ אותה ולהלבישה התכריכים. ויש להם ראשי משמרות, שכל אחד מטפל בלילה ויום אחד מימי השבוע. ואשריהם כשיהיה ב״ם – בר מינן – מת בעיר בטלים ממלאכתם וממסחרם, ולא ישקוטו ולא ינוחו עד שקוברים אותו ושמים עליו הגולל. והולכים עם האבילים לבית, ומטפלים לתת לאבילים סעודת הבראה, והכל עושים בחריצות נפלאה.

         מתוך חיבורו של רבי יוסף בן נאים, שארית הצאן, דז׳׳ג, סימן שסא (להלן: שארית הצאן: אני עוסק כיום בהחדרתו). הציטוט מובא כאן כפי שהוא מופיע במקור. הוספתי פיסוק וחילקתי את הטקסט לפסקאות. גם בחיבורו: ״זכרון ליום אחרון״, המצוי עדיין בכתב היד, עמי 450, כתב תיאור של פעילות החברה בקצרה: ״חברת גומלי חסדים – ה׳חברא׳ נקראת על שם התנא הקדוש הרשב׳׳י זיע״א, היא ה׳חברא׳ הקדומה בעולם. מטרתה ופעולתה נשגבה מאוד, לגמול חסד עם המתים, לקבור אותם ולרחוץ אותם ולהלבישן תכריכין. ויש בה אנשים ונשים. ובימי החולה הולכים לבקרו וכשיהיה החולה נוטה למות, יושבים לפניו לילה ויום עד שבשעת הוצאת נשמה לומדים לפניו קריאת שמע וקריאה נאמנה וכר וכר. בידם סדר הלימודים הכתובים בספר מעבר יבק ובשאר ספרים. ועושים גמילות חסדים לעשות שלם בן אדם לחבירו, וכמה עניינים אין די באר, השם ישלם גמולם ויאריך ימיהם, אכי״ר״.

מדבריו של הרב בן נאיים אנו למדים שהי״ם היה משורר מחונן ובעל שיעור קומה. יצוין בהקשר זה שהרב משה עמאר שההדיר את ספרו ״קופת הרוכלים״ גילה בסוף כתב היד פיוט שחיבר הי״ם לאחר הוצאתה להורג של הנערה סוליקה חג׳וויל בשנת ,1834 פרט המאשש שמשוררנו הגיב בשירתו על אירועי התקופה.

הערת המחבר : פרט זה הובא במאמרה של ז׳ולייט חסין(לעיצוב דמותה, עמי 38). בינתיים איתרתי את השיר שחיבר ר׳ ידידיה מונסונייגו על סוליקה הצדקת בכתב יד פרטי של קינות שמקורו בפאס ושצילומו ברשותי. הפיוט יצא לאור באחרונה בספרה של ז׳ולייט חסין, סוליקה הצדקת הרוגת המלכות, ירושלים תשע״ב, עמי 136-129.

אם רוב השירים של הי״ם לא נדפסו ונשארו בכתב יד בעיזבונו, מן הראוי להבליט שבמסגרת ההדרת חיבורי רבני המשפחה כינס הרב ידידיה מונסונייגו האחרון [ג] את פיוטי אבי־סבו שהיו מפוזרים בדפים יחידים והעתיקם בכתב ידו בחוברת (יומן), וכך הציל אותם מאבדון. הוא אף התחיל להדפיס אחרים מהם במכונת כתיבה, ככל הנראה על מנת לההדיר את הקובץ ולהקל את העבודה על המדפיסים. ויש לשער שתוך כדי מלאכת האיסוף הוא הדפיס גם שירים אחדים של ר׳ ידידיה [ב] פייטננו וגם של אביו ר׳ רפאל אהרן, ובהם שני השירים שאנו מציגים כאן. הקובץ כולל מקצת פיוטיו, וסך הכול עשרה שירים, בעיקר שירי גאולה ושירי שבח והודיה.

ב. הפיוטים ותכונותיהם

1. הפיוט ״אני היום אברך״

השיר ״אני היום אברך״ של הרא״ם יועד לשמש כעין פתיחה לפיוט העיקרי ״מי כמוך״, כפי שהדגיש המהדיר ר׳ ידידיה מונסונייגו 1ג1 בכתובת: ״שיר שיסד הרב רפאל אהרן מונסונייגו זצוקלה״ה [זכר צדיק וקדוש לחיי העולם הבא] זיע״א [זכותו יגן עליו] לאומרו קודם ׳מי כמוך׳ וסי׳ [וסימנו] אני רפאל״.

בצורתו הספרותית בנוי הפיוט בתבנית שיר מעין אזור. הוא מורכב משבע מחרוזות מרובעות טורים. שלושת הטורים הראשונים חורזים ביניהם בחריזה מתחלפת ממחרוזת למחרוזת, והטור הרביעי הוא פסוקית מן המקרא. החרוז בו זהה לחרוזי שאר הטורים האחרונים של כל המחרוזות.

לאחר ההשוואה עם יצירותיהם של פייטנים אחרים ממרוקו יש מקום להניח שפיוט זה נכתב בעקבות שירו של הרב יעקב אבן־צור, ״יהגה שבחך חכי / צורי גואלי מלכי״, המשמש גם הוא ״פתיחה״ לפיוט ״מי כמוך״ שלריה״ל לשבת זכור.

הערות המחבר : על פיוטיהם של הרא״ם ושל הי״ם שיצאו לאור בידי ר׳ ידידיה מונסונייגו [ג] ראו תדגי, הספר, עמי 184-183. ייתכן שר׳ ידידיה מונסונייגו [גו העתיק את פיוטי אבי־סבו, ר׳ ידידיה 1ב1, במטרה להדפיסם, אלא שלא אסתייעא מלתא. ראוי להעיר שלאחר התמעטות תושבי הקהילה היהודית בפאס וצמצום היקף העבודה בבית הדין ייחד הרב מונסונייגו את מיטב זמנו ומרצו להעתקת כתבי היד של אבותיו. וכאן המקום להביא עדות אישית: פעמיים או שלוש פעמים נזדמן לי לבקר את הרב במשרדו, וכשנכנסתי אצלו מצאתיו ליד מכונת הכתיבה. כששאלתי אותו במה הוא עוסק, השיב לי: ״כמעט אין תיקים בבית הדין; אני מנצל את הזמן שבו אני במשרד להעתיק חיבורים אחדים של אבותיי״. כידוע, דאג הרב ידידיה מונסונייגו [ג] לההדרת ספרים שלמים של רבני המשפחה ולא רק פיוטים יחידים(ראו לעיל הערה 27) והעמיד שם לאבותיו לדורות.

את הקובץ הציגה הגברת רות אדרי, מצאצאי הרב, במסגרת עבודה סמינריונית במכון הלאומי לשפות ולתרבויות המזרח באוניברסיטת פריז אין ספק שקובץ זה אינו כולל אלא מקצת מפיוטיו של ר׳ ידידיה. לא מצאתי בתוכו את השיר על סוליקה הצדקת ואת הפיוט שחיבר בעת כניסת שבט האודאיא לפאס בשנת תקצ״ב, שאליו רומז הרב יוסף בן־נאיים בחיבורו. ראו אבן צור, עת לכל חפץ, לד ע״ב – לה ע׳׳א.

12. תולדות יוסף בו אוטוביוגרפיה של המחבר, בה הוא מתאר את תולדות

חייו וקורות משפחתו, וכן מביא את רשימת חיבוריו. בתולדות חייו, מתרכז בעיקר לגבי תקופת צעירותו עד שנות העשרים, וכן לגבי שנותיו האחרונות, בה מתאר את מחלותיו. ויש חלל לגבי רוב שנות חייו ובן לגבי בני ביתו. קיצור מתולדותיו הוא כתב מספר פעמים. בקונטרס 54 עמודים.

13. זכרון ליום אחרון בו רישום של ארועים היסטוריים שאירעו ליהודי מארוקו בכלל ויהודי העיר פאס בפרט. החיבור כולל שני כרכים, בהם כשבע מאות עמודים. הרישום משנת תר״ ן עד שנת תשי״ח (1890—1958), התיאור כתוב בצורה כרונולוגית סדירה. והוא כולל תיאור מלחמת העולם הראשונה והשניה, מלחמת העצמאות של ישראל ומלחמת סיני, ומלחמת העצמאות של מארוקו. המחבר אסף מכתבי-יד ישנים ידיעות על התקופה הקדומה. וכן העתיק את הכרוניקה שכתב ר׳ יהודה ב״ר עובד בן עטר, על השנים תק״ן—תקע״ב (1790—1812). ידיעות אלו פורסמו על ידי המחבר בהקדמתו לספר ״מלכי רבנן״, ולאחרונה על ידי ר״ד עובדיה.

חשיבות מיוחדת למידע שמוסר לנו ר׳ יוסף, להכרת מצבה של הקהילה היהודית בפאם, אורח חייה, הנהגתה ומצבה החברתי והפוליטי, כפי שהוא משתקף¡ מבפנים. מאחר שהוא חי ופעל בתקופה זו. בחלק גדול מן הארועים, היה נוכח או מקורב לאישים שפעלו בהם. למרות שיש בידינו כרוניקה של ר׳ שלמה הכהן, המקיפה את השנים תרל״ט—תרפ״ה (1879—1925). יש מקום לבדוק את הזיקה שיש בין שתי הכרוניקות, ומתור עיון ראשון נראה, כי בחלק מהמקרים הן מחזקות ומשלימות זו את זו. ר׳ יוסף! אף נעזר באיורים אותם גזר מהעיתונות היומית במארוקו ומחוצה לה.

לחיבור אין שער והקדמה משל המחבר. בכרר ראשון יש 532 עמודים. הדף 14.5×20. בעמוד 20—22 שורות. בשורה 11—15 מלים. ובו תיאור המאורעות עד ניסן תש״ ח (1948).

בכרר השני מתוארים המאורעות מניסן תש״ח עד אב תשי״ח (1958). בו 176 עמודים. הדף! 14.5×20.2. בעמוד 20—28 שורות. בשורה 11—15 מלים. שני הכרכים מפוררים דפים דפים, משום כר חסרו מהם מספר דפים.

37. מלה בלשוני אגרונים, נוסחי שטרות ומצבות והתכתבויות. את האגרונים נועדו לשמש כפתיחה למכתבים, הם כתובים במליצה השזורה מקטעי פסוקים ומאמרי חז״ל, נוהג הרווח עד היום בין חכמי מארוקו. השטרות כוללים: כתובת חרש, בענין זה מזכיר מעשה שנעשה על ידו לפני הרב שלמה אבן דנאן; חידוש תנאי הכתובה: שטר עניות; שטר מכירת קרקע יתומים; נוסח שומא, הורדה והסכמת בית דין_; שטר הכרזה; תעודות שחיטה; הסכמה על הכנסת אורחים; ונוסחי מצבות, אותם ניסח לבקשת משפחות הנפטרים, חלקם ללא שם. המציבה האחרונה שיש עליה תאריך ופרטים, היא מכ״א ניסן תשט״ז (1956). התכתבות שניהל ר׳ יוסף עם חכמים ממארוקו ומחוצה לה, כולל חכמי ארץ ישראל. רוב ההתכתבות היא מכתבי ניחומים שכתב. חלק ניכר מהתכתבותו של ר׳ יוסף מרוכז בחיבורו ״הגות ליבי״ בקונטריס ׳לשוני עט^,, עליהן יש להוסיף את אלה. בסוף החיבור העתקה מכתב-יד שהיה לפניו, ובו שלשלת היוחסין של משפחת בן חסין במכנאס.

חיבור זה נועד לשמש כעזר ודוגמא לסופרים ולחכמים בתפקידם ובעבודתם הספרותית, בכתיבת שטרות ומכתבים. לחיבור יש שער משל המחבר, אך אין הקדמה. אינו ממוספר, ובו 81 דפים. הדף 14.5×18.9. בעמוד 20—24 שורות. בשורה 12—18 מלים.

38. מלבי רבנן בו תולדות חכמי מארוקו ויצירותיהם, על סמך מקורות מהספרות הרבנית בדפוס ובכתב־יד וכן מפי השמועה; מעין ספר ״שם הגדולים״ לרבינו החיד״א. החיבור ערוך לפי א—ב של השמות הפרטיים של חכמים. אם כי לא תמיד נשמר הסדר הפנימי שבתור הא״ב. המחבר הקפיד לתאר את הרבנים בתוארים בהם מצא אותם מוזכרים בכתובים, כדבריו: ״ואין אני דומה כ״א [= כי אם] לצלם שחוטף הצורה בדמותה וצלמה כי אנכי קטן… ואין ראש קולמוסי חד ושנון לתת תואר לגדולים…״.

בהקדמה באו פרטים רבים מתולדות יהודי מארוקו, תוך ציטוט קטעי מקורות מכתבי-יד. מקורות אלה הביא בשלמות בחיבורו ״זכרון ליום אחרון״. בחיבורו בא לידי ביטוי צערו וכאבו ממצבה הפיזי של היצירה הרוחנית של חכמי מארוקו. הוא פנה בקריאה נרגשת ב״קול קורא״ לעשירי הקהילה, לחוש להצלת תורתם של רבותינו חכמי המערב משיני עש וכליון, אשר היא מונחת בקרן זוית בכתובים, וכל יום שעובר הולך אורה ודועך מפגעי הזמן:

לכן אחי ורעי התעוררו, העטו על הנשכחים חנינה … והושיטו ידיכם והוציאו מכסת פסח מכיסיכם, למאור ונוגה אור התורה … ולהעלותם על מכבש הדפום … ואל תמנעו הטוב כי יש יכולת בידכם לעשות … ועשו חסד עם המתים המחברים להוציא עמל רוחם לאור עולם … ואחת שאלתי מאת ה׳ אותה אבקש שדברי אלה ימצאו להם אזנים קשובות…

בשנת תרצ״א הדפים את הספר מלכי רבנן בירושלים. יש לציין למרות שמאז התגלו ופורסמו יצירות רבות מחכמי מארוקו, כמו כן נודעו לנו חכמים נוספים ופרטים רבים שלא היו ידועים קודם, בכל זאת מחוסר ספר אחה הרי ״מלכי רבנן״ עד היום משמש כספר יסודי בנושא. העובדה שחיבור זה ערוך לפי השמות הפרטיים מקשה על השימוש בו, לתקן זאת אנו הכננו אינדקס ל״מלכי רבנן״ ול״כבוד מלכים״ הערוך לפי שם המשפחה ושמות הערים, ומקוים בע״ה לפרסמו בקרוב. לא מצאתי כתב-יד של הספר אצל המשפחה. בנדפס יש ק״כ דפים+י״ג דפים, הסכמות והקדמה. דפים קכז—קכח, סיפור הוצאתה להורג על קידוש ה׳ של הנערה הצדקת סוליקה חתואל. דר קכט, הקדשה והנצחה לזכר בנו שלמה ואשת נעוריו, שנפטרו בדמי ימיהם. דף> קל, השמטות.

המטוס הצבאי הראשון שהיגיע לעיירה, היווה מוקד משיכה. למשמע רעש המטוס, יצאו כולם בבהלה מבתיהם, ובסקרנות רבה נהרו לכיון שדה־הנחיתה. המטוס עבר בטיסה נמוכה ראשונה ושניה מעל בתי־העיירה והקים רעש מחריש אוזניים. בסיבוב השלישי לפני נחיתתו, הנמיך טוס ועבר מעל למרכז השדה, כאשר לפתע הופיעה מולו קבוצת־ערבים אשר חצתה את השדה באותו רגע ממש. הקבוצה באה מכפר תולאל לעבר העיריה, קיצרה את דרכה דרך שדה־הנחיתה ולמראה ציפור הפלדה הענקית והרועשת, פתחה בריצה מטורפת ומבוהלת כשגלימותיהם הלבנות מתנופפות אחריהם ברוח העזה. הריגתם של ערבים אלה על ידי המטוס הייתה בלתי נמנעת אלמלא עשה המטוס סיבוב־חד, נחת על צידו בקצה השדה, התדרדר עד לשדה־התבואה הסמוך, התהפך והתפרק לחלקים. המושל מולה שצפה במחזה המחריד, דהר בג׳יפ לעבר המטוס, ובעזרת שומריו חילץ אח שני הטייסים מתוכו. עשן סמיך היתמר ממנועי־המטוס, והטייסים יצאו בנס בלא פגע ומייד פתחו בכיבוי־השריפה בעזרת גלימותיהם הכחולות של שומרי־המושל. ״מדוע סטיתם ממסלול־הנחיתה?״ צעק המושל מולה ברוגזה על הטייסים שעמדו מולו שחורים ומאובקים.

״היינו הורגים את קבוצת־האנשים שרצה במרכז השדה״, השיבו לו.

המושל מולה לא נראה מרוצה מתשובה זו, אך הטייסים הוסיפו והסבירו לו שגם אילו היו הורגים את האנשים היו מתהפכים בתוך שדה־הנחיתה וספק אם היו יוצאים חיים מהמטוס, כיוון ששדה־התבואה בו נחתו היה רטוב, מה שסייע למטוס לא להתלקח באש. כך הסביר הטייס הראשי כשהוא מסיר מעליו את סרבלו שנקרע לגזרים. המושל מולה נרגע קמעא; ולאחר שהטייסים עלו לגייס, נסע איתם לביתו שבגן־העיריה. ליד המטוס ההרוס נשארו השומרים הערביים חמושים, ולא נתנו לאיש להתקרב אליו.

הלקח נלמד, וכעבור שבועיים היגיע מטוס שני, אשר נחת בשדה רק לאחר שחגורת־שומרים' הוצבה סביבו ומנעה מכל הסקרנים הרבים, שהופיעו שוב בהמוניהם, לחזות בפעם השניה בחייהם בציפור־פלדה מעופפת, באוויר. כל מה שידעו לפני־כן על מטוס היו מעשיות, והעובדה שזהו ״רעש בלתי נראה בשמים״. במטוס השני הגיעו מכונאים וטכנאים עם כליהם, כדי לתקן את המטוס הראשון. הם שהו בעיירה למעלה מחודשיים ואחר המריאו שניהם, ויותר לא באו מטוסים.

צרור של צרות ניחת על העיירה גוראמה. המושל מולה הנוקשה במדי־הנאצים, עבודות־הכפיה של היהודים, מחסור חמור במצרכי־מזון חיוניים ביותר, דאגות המלחמה בעולם וגורל היהודים, ואם לא די בכל זה, הרי עוד צרה אחת גדולה נחתה על העיירה בפעם השניה תוך שנים מעטות — הבצורת. בעקבות הבצורת החמורה באה מגיפת־הטיפוס שהפילה מאות אנשים למשכב. חולי־הטיפוס הובלו בתוך שמיכות למרפאה קטנה, שם קיבלו כדורים וזריקות והוחזרו לבתיהם. רק חולים אנושים נשארו במרפאה והושמו בבידוד מוחלט. בכפרים הערביים מתו עשרות־חולים מחוסר טיפול, והרופא הצבאי היחידי שהוזעק למקום לא הצליח להשתלט על כל המקרים. גם יהודים אחדים מתו בעיירה ממגפת־טיפוס, ורוב התושבים קבלו חיסון לבל יידבקו. האח של המרפאה המקומית, עסו, גזר על כולם לשתות הרבה תה עם נענע. המגפה נמשכה למעלה משישה חודשים, וכפי שבאו הצרות בזו אחר זו, כך ־החלו להיעלם במהירות. ידיעות התחילו להגיע אודות סיום המלחמה, וכי צבאות בנות הברית ורוסיה עסוקים בחיסול האוייב־הנאצי ובכיבוש גרמניה. בעיירה הנידחת השכוחה הזו היתה מחשבתם ודאגתם של התושבים היהודים נתונה בעיקר לגורל אחיהם היהודים באירופה, והיו צמאים לכל ידיעה, בשורה וחדשה, כדי ללמוד ולשמוע אודות מצבם. בשלב זה לא היה המצב ברור, כלל ועיקר, וחרושת השמועות סימרה את שיערם של המתעניינים והסקרנים. בשורות איוב סיפרו שרוב יהודי־אירופה נכחדו, ובחלקם הגדול הורעבו למוות. אחרות סיפרו על השמדת יהודים בגזים. איש לא ידע לספר את האמת, ואם הצרפתים המעטים בעיירה ידעו אותה הרי גורל עמם ומדינתם קדם אצלם ולא נטו לספר הרבה ליהודים: ואז הגיעה הבשורה המשמחת בדבר מותו של היטלר. מותו של הצורר הנאצי הביא בעקבותיו גל של שמחה מהולה בצער על השואה, מה שקיבל ביטוי בשירו של מאיר דבית ישועה:

באה בשורה באה בשורה

היטלר מת ועמו במדורה

ליהודים הייתה שמחה ואורה

 את קדושינו אנו מבכים מרה

מי יספר לנו מה שקרה

 בעודנו מתפלשים בעפרא

עבד אויב האנושות כשוחט פרה

 אויב נטול רחמים שטבח בשירה

אל! חנון ורחום על קדושינו

אשר הלכו לטבח בידי אוייבינו

למה העוון הזה נפל בחלקנו

 די, די, די מצרות ומסבלנו

שמחו וגילו אחינו בשירה

על מות אוייבנו בקבר שכרה

היטלר מת ועמו במדורה

באה בשורה באה בשורה.

אך שמעו האנשים שהמלחמה הסתיימה וכבד הגבירו הסוחרים את פעילותם במסחר ״השחור״ כדי לחסל את המלאי שלהם לפני הזרמת־סחורות חדשות למרוקו.