ארכיון יומי: 8 בפברואר 2017


שושלת לבית פינטו-אהוד מיכלסון

שושלת לבית פינטובאש ובמים

מנהג היה לרבי הדאן, ללוות כל איש וסוחר שיצא מהעיר לחו׳יל לרגל נסיעה או עסקים. כך גם עשה כשיצאו שני סוחרים גדולים, החכם ביהו ורבי יוסף אלמליח לאנגליה, לרגל מסחרם. כשיצא ללוותם ראה אותו ביהו, ומשום מה הפטיר קללה בערבית שכוונה אל הרב הדאן. הרב הדאן ספג בשקט את עלבונו ולא אמר דבר, אך בליבו פנימה נפגע עמוקות. ״מה ראה האיש לקלל אותי?״ ־ שאל את עצמו.

כשחזר הרב לביתו נתן בו העלבון את אותותיו, והוא החל מקיא דם, מחמת כאבו. משהתאושש מעט עלה אל גג ביתו, וראה שתי ספינות עושות את דרכן בים. ״של מי הן?״ – שאל את שמשו.

״של החכם ביהו. אחת למיטען ואחת לנוסעים״, השיב לו השמש. ״כפי שגרם לי להקיא דם כך תישרף ספינתו על מיטענה, אך לאנשים שבספינה השנייה לא יאונה כל רע״, אמר הרב.

השמש היה עד לדברים, ומיהר אל אשת הסוחר ביהו. הוא סיפר לה על מה ששמע, וזו מיהרה אל הרב הדאן והתחננה בפניו כי יבטל את רוע הגזירה.

״אינני יכול״, ענה לה. ״הדבר משול לכדור רובה, שלאחר שנורה ממנו אין אפשרות לעצור אותו במעופו״. וזמן קצר אחר כך טבעה ספינת הסחורות.

לאחר כחודש חזר החכם ביהו עם חמש ספינות טעונות סחורה, ובהיותם קרובים לשערי הנמל קמה סערה גדולה בים והאוניות חישבו להישבר ולטבוע. החכם נזכר בר״ח פינטו זצ״ל, ושטח תפילתו כי יינצל בזכותו. ״אם אגיע בשלום אתן לבנו הדאן 50 ריאלים, מלבושים ותכשיטי זהב״, נדר.

מייד כשסיים את תפילתו הקים הקב״ה סערה לדממה, והוא וספינותיו הגיעו בשלום לחוף מיבטחים. באותה שעה נם הרב הדאן, ובחלומו הופיע אבי וסיפר לו על הנדר. ״קום בני ולך אל ביהו, ותזכיר לו את הנדר שנדר״, אמר הר״ח זצ״ל.

הלך רבי הדאן אל בית החכם ביהו, שבינתיים שכח מהנדר מחמת ההתרגשות והתלאות. רבי הדאן פנה אליו, סיפר לו על כל המוצאות אותו בדרך ועל הצלתו המופלאה, והזכיר לו: ״קיים את נדרך. אל תאחר לשלמו״. השתומם החכם ביהו. ״מניין ידועים לך כל הפרטים הללו? הרי לא גיליתי אותם לאיש?״ סיפר לו רבי הדאן על החלום, שבו הופיע הר״ח פינטו זצ״ל, והחכם ביהו קם ונישק את הרב הדאן ובו במקום קיים את הנדר שנדר. על מעשה זה שהיה סיפר רבי מאיר אבוחצירא זצ״ל, חמיו של רבי חיים פינטו השלישי שליט״א.

 

סימן לבנים

מסאן בוחבוט היה סוחר יהודי, שעסקיו התפשטו על תחומים רבים. הוא היה בין הגדולים שבסוחרים היהודיים של מוגאדור. לקראת חג הסוכות יצא הסוחר לעיר סמוכה, לרכוש אתרוגים ולהביאם למוגאדור. בהיותו בדרך התנפלו עליו שודדי דרכים, וביקשו להורגו. במקום מוצנע החביא הסוחר סכום כסף גדול, 500 דורו, ונדר כי אם יינצל וישוב בשלום אל עירו ואל ביתו יתרום את הסכום לרבי הדאן. זכות ה ר״ ח פינטו זצ״ל עמדה לו, והוא אכן ניצל.

בדרך הביתה החל להצטער על נדיבותו, ועל כך שנדר סכום כה גדול לרבי הדאן. משום כך החליט, כי יעשה התרת נדרים ויתרום לרבי הדאן סכום קטן מזה.

בינתיים התגלה הר״ח בחלום לבנו הדאן, סיפר לו על שאירע לסוחר והורה לו שלא יקבל ממנו סכום הקטן מזה שנדר – 500 דורו. זמן קצר אחר כך הגיע הסוחר אליו, ובידו 100 דורו וחמישה אתרוגים. רבי הדאן הודה לו על האתרוגים, אך לגבי הממון הודיע לו חד משמעית, כי לא יקח פחות מ־500 דורו. הסוחר הביע את תמיהתו על תגובת הרב הדאן, וזה מיהר לספר לו מה קרה לו בדרך ומה נדר. הסוחר עמד משתאה, והרב הדאן הסביר לו מאין ידע את כל הפרטים.

ללא אומר ודברים הוציא הסוחר 400 דורו נוספים, והשליש את הכסף על ידי הרב. ״אם נודרים משהו – צריך לקיים. טוב שלא תידור, משתידור ולא תקיים״ אמר לו רבי הדאן. לאחר שקיים הרב הדאן את מצוות ״הוכח תוכיח את עמיתך״, החזיר את הכסף לסוחר, שהתקשה כל כך להיפרד מכספו.

 

השר והרב

בשנת תרכ״ג(1863) ביקר השר משה מונטיפיורי ואשתו יהודית במוגאדור. היה זה במסגרת ביקור במרוקו, שנועד למנוע פרעות צפויות ביהודים, בעקבות עלילת רצח בעיר סאפי. היהודים קיבלו אותו בכבוד גדול, וכשהביע את רצונו לבקר בביתו של רבי הדאן מיהרו לפרוש שטיחים מהנמל עד לבית הצדיק, בתוככי ה״מלאח״, הגטו היהודי. שם שהו השר ורעייתו ימים אחדים. העיר ואקלימה הנוח מצאו חן בעיניו, והוא החליט להאריך את שהותו בה. בתקופה הארוכה יחסית שעשה במוגאדור גמל השר משה חסדים ועשה צדקות עם יהודי העיר.

עניי עירך קודמים

לאחר מותו של הרב חיים פיוטו זיע״א, החל בנו, רבי הדאן פינטו, למלא את תפקידו. ברבי יהודה־הדאן היו מתכונותיו של אביו המנוח, והוא היה מוכר כאיש תמים, צדיק ומלומד בניסים. אחת מהמצוות החביבות עליו היתה הצדקה, והוא הקפיד שלא ללכת לישון ופרוטה מצוייה בכיסיו: הוא מיהר לתיתה לעני. מתוך היכרות עם משפחות העניים קיבל רבי הדאן על עצמו לספק לבניהם, המגיעים למצוות, טלית ותפילין ובגדים חדשים, כדי שישמחו ביום היכנסם לעול המצוות. בשמחתם שמח גם הוא, והתנהג כאילו הם בניו ממש.

באחת השנים היו השמיים כנחושת, ומטר לא ניתך ארצה. המצוקה באותו זמן היתה לא רק מות חלקם של האיכרים, והיא פגעה בכולם. גם רבי הדאן היה ביניהם.

והנה, לקראת החגים הצטער הרב צער רב, כי השנה לא יוכל להחזיק במנהגו ולרכוש לבניו בגדים חדשים, וכן לבני העניים. המחשבה על כך גרמה לו לעצב כבד, ולא נתנה לו מנוח. כך גם עלה על יצועו, כשהוא מהרהר בחגים המתקרבים, שלא יהיו כה שמחים כבשנים עברו.

לאחר שנרדם הופיע אביו המנוח בחלומו, ואמר לו: ״בני, הסר דאגה מליבך. אל תצטער על דבר. מחר, בעזרת השם, יהיה לבני ביתך בגדים חדשים, שטרם היו לכם״.

בבוקר ניעור הרב הדאן משנתו, והכין עצמו לתפילת שחרית. בטרם החל להתפלל הגיע אליו משרתו של הגביר משה אפללו, והודיע לו כי הגביר מבקש שכבוד הרב יגיע אליו. הצטרף אליו רבי הראן, וכשהגיעו לבית הגביר קיבל בעל הבית את פני הרב בסבר פנים יפות ובכבוד גדול. מייד סיפר לרב, כי בלילה הופיע בחלומו הרב חיים פינטו זצ״ל, ושאל אותו: ״הייתכן שאתה תלבש בגדים חדשים בחג ובני הדאן ילבש בגדים ישנים? גוזרני עליך, כי תלביש גם את בני ובני ביתו מחלצות״. בבוקר התעורר הגביר משנתו, נזכר בחלום, ומייד ציווה להביא אליו את הרב הראן כדי לקיים את ציווי אביו, הרב המלומד בנסים. הוא נתן לו כסף לבגדים, וכן לבני ביתו, ובתוספת גם שעון ושרשרת עשויים זהב לרבי הדאן.

יצא משם הרב בחזרה לביתו, שמח וטוב לב על כך ששמחת החג לא תיפגע. ראשית רכש בכסף בגדים לעניים, ובמעט שנשאר – לבניו ולעצמו.

לעילוי נשמת חמי, רבי יצחק בנאיים…שבחי צדיקים ביהודית מוגרבית

לעילוי נשמת חמי, רבי יצחק בנאיים…

חמי

חמי

מעשה י

מעשה די ואחד למרה די תכלת פיהא רוח רעה רח״ל וכאנת מרמייה ותה תדרב בידידה וברזליהא בלא קייאץ ותזמעז חבאבהא כאמלין באס יצוובולהא סי דוה וכצרו עליהא ממון בזאף די מה כללאו התא טביב די מה זאבו ומה קדאוסי חתה קנטו מנהא קאלו באיין מה בקאלהא מאזאל חתה דוא. ואחד אנהאר תזמעו לפאמילייא דייאלהא ומסאי לענד רב האר״י ז"ל ועאודולו כולסי די טראחהא וטאחו קדדאמו בלבכה ובתדריעאת באס ירחם עלה רוח די האד למרה למגבונה חתה סאף האדאך סי ותכלתלו למחננה פי קלבו עליהום ודגייא ציפד עלה תלמיד דייאלו די הווא הרב חיים ויטאל ז"ל יקאלו תמסי מעאהום ותסוף אס ענד האדיךּ למרה. וכיף תכל לענדהא הרב חיים ויטאל ז"לל פהם באיין תאכלא פיהא רוח רעה רח״ל ובדה תה יהדר מעא האדאךּ רוח די פוצט האדיךּ למרה וקאלו נחבךּ תערפני כּיפאס סארעוךּ פהאד לעולם ואס נהווא לעון דייאלךּ די בקיתי מגלגל ומדחי ופהאד צארה כּאמלה לכבירה ואזבו האדאךּ ארוח וקאלו לעון דיאלי הווא די זנית מעה מראת אראזל או ולדת מעאהא בזאף דלממזירים רח׳ל . ורזע וקאלו מוהרח׳׳ו להאדאךּ רוח והאד למרה די פאס תכלת אס נהווא לעון דיילהא די זיתי ותכלת פיהא באס עטיתיהא האד צער כּאמל ואזבו האדאף רוח וקאלו דנוב די האד למרה כתיר בזאף די מה כאנתסי טללע לחסאב ואס הקב"ה כאיין פלעולם ופלעזאייב דייאלו לעזאז ועמררהא מה אמנתסי פנסים די כרוז מאצר וכול עאם די כאנו אולאדהא ואהל דארהא יגלמו לילת פסח יעאודו נסים די טרה פכרוז ישראל מן מאצר ויפרחו כאנת הייא תטגז עליהום וכאנת תחסבהום הבאל פעקלהום ועלה האגדה עטאוני רשות מן שמים באס נתכל פיהא ונעדבהא עדאב קוי . ומן די שמע מוהרח״ו ז׳׳ל לכלאם די האדאךּ רוח תקללק בזאף עלה האדיךּ למרה וקאלהא ואס תה תעארף באיין כּפרתי פתורה די הקב״ה ופחאל עבדתי עבודה זרה ודאבה ראה חתה פכּאךּ מה יכון ענדהא והאד רוח יבקה פיהא דימה באס יעדדבהא עדאב קוי חתה תמות בואחד למותה מעזזבה. בלחק אנה נקולךּ ואחד לחאזה די תפכךּ אידה תקבל מן ליום לקדדאם באס תרק עמאיילךּ לקבאח האדו ותקבל עליך באס תאמן בואחד לאמונה צאפייה בזמיע נסים כאמלין די עמל הקב׳׳ה מעה ישראל סוא פכרוז ישראל מן מאצר סוא פנסים די כול אוקת . אנה מוזוד בעז״ה נפכךּ מן האד דיקה די פאס נתינה ונכררז מנךּ האד רוח רעה די תה יכתתרלךּ פעדאבך דגייה

ואובתו האריך למרה קאלתלו אסידי אנה מוזודה לנשמע לכלאמך ונקבל רי תגזר עלייא ורזע ארב ותה יהקק עליהא ואס תה תכללם בצפא וראהא די קאבדה פכּלאמהא ומוזודה באם תקבל די יקוללהא כאמל בקלמהא צאפי פדיךּ סאעה גזר מוהרה״ו ז״ל עלה האדאךּ ארוח באם יכרז מנהא ומה יכרז גיר מן צבאע די רזליהא באס מה יכצצר פיהא חתה מפצל ופריךּ סאעה תפקקץ אצבע די רזליהא בואחד תארק כביר וכרז מנהא רוח ובראט האריךּ למרה. האד למעשה טרא פייאם הרב האר"י ז"ל :

נרפדו מן האד למעשה למעזזב באס כול מן הווא כאייף שי׳׳ת יהדאז יכון יעאוד האד למעשה לאהלל דארו דימה ולכתרה פי לילת פסח באס ידככל לכופה דשי״ת פקלב אולאדו ומראתו ודימה תכון ענדהום לאמונה די הקב״ה ויעמלו באלהום באס ישמעו להגדה לילת פסח באם יעארפו נסים די עמל הקב״ה מעה ישראל אולאדו . ולאבוד מן די ישמע האדסי לאבד יכון יכוף מן שי׳׳ת באס מה יעטר פחתה עון לא בתכמימה ואלה בלעמאל לאיין הקב״ה דאכל פלקלב די בנאדם . ופהאל מה רינה פהאד למרה האדי די לוכאן מה לחכם די פכהא מה כּאנתסי תברה . ונית נתעלמו מן האד למעשה קדדאש הווא לעון די יעמל סי דנוב ומאסי פחאל סי נאם די תה יקולו משפט רשעים 12לשהר ומנוראדאךּ יתהננה ודין הווא גיר מן די יוצל חתה ימסי לגהינם מה יגלס פיהא גיר 12 לשהר בלחק אידה כתתר פלעונות יחדאז יבקה פיהא עאמאת בזזאף ובסחאל דצער ידוז עליה ותכון נשמה דייאלו מתלופה פלעולם ופהאל די זאבו חכמים די למייתין תה יזיו לענד סי חכם באם יעמלהום תקון פחאל די ציבנה פלמעשה די רבי עקיבה די צאב האדאךּ אראזל ראפד לעואד באס יתצוות פגהינם . אוקף רבי עקיבה חתה צוובלו תקון וזכאה פגן עדן:

ויחדאז יחרץ בנאדם באס יתבבת למצות כאמלין די תה יתעמקו פהאד לילה די הייא לילת פסח יהי רצון יטלעו האד למצות לקדדאם הקב״ה ויפכנה דגייה מן האד לגלות למאררה פכּאךּ חקקאני אכי״ר:

שושביני הקדושים-יורם בילו

שושביני הקדושים

רוב הקדושים היו צדיקים מקומיים מובהקים ששמעם לא יצא מעבר לתחום הקהילה, אך אחדים מהם זכו להכרה רחבה יותר. הפיזור הנרחב של הקהילות היהודיות ברחבי המדינה וחוסר הביטחון בדרכים הקשו מאוד על היווצרותו של מעמד צדיקים לאומיים לפני כינון הפרוטקטורט הצרפתי. אולם בדורות האחרונים זכו מקומות הקבורה של צדיקים אחדים לפופולריות גואה, שחצתה גבולות מקומיים, ואפילו אזוריים. עם קבוצה נבחרת זו נמנו קבריהם של רבי דוד ומשה באטלס המערבי הגבוה, על יד המלאח של תַּמְזִירִית; רבי עמרם בן־דיוואן ליד ואזאן; מולאי איגגי ורבי דניאל השומר אשכנזי באטלס הגבוה, ורבי דוד דראע הלוי ליד דימנַת.

כמה מבין הצדיקים היו דמויות מוכרות המעוגנות בזמן ובמקום ובעלי קווי מתאר ברורים, ואילו האחרים נותרו ללא זהות היסטורית מוגדרת. קבוצת הצדיקים ההיסטוריים הייתה מגוונת מאוד מבחינת רקעה ומעמדה. אפשר למצוא בה חכמים מקומיים צנועים מן הדורות האחרונים, שנשאו במשרות דתיות (שוחטים, מלמדים) בקהילות קטנות, שבניהן נצרו בחיות את זכרם. ולעומתם היו חכמים ומקובלים נודעים, שעמדו בראש שושלות של צדיקים או שהיו משובצים בתוכן. המשפחות הקדושות המפורסמות ביותר היו אלה של אביחצירא, פינטו ובן ברוך (בן־עמי תשמ״ד, 38-33). לאור העובדה שברוב המקרים התגלה הצדיק רק לאחר מותו, ברצף של מעשי נסים הקשורים לקברו, אין זה מפתיע שרבים מהצדיקים הפופולריים היו משוללי זהות היסטורית מובחנת.

הרבה מהצדיקים נעדרי הזהות ההיסטורית תוארו באופן סטריאוטיפי כשד״רים (שלוחי דרבנן), רבנים מארץ ישראל שנשלחו לצפון אפריקה לאסוף תרומות למען התושבים ותלמידי הישיבות בארץ הקודש. הם סבבו בין הקהילות השונות במגרב, ופעמים רבות מצאו את מותם על אם הדרך, במקומות נידחים ורחוקים, לפני שעלה בידם להשלים את משימתם. לעתים קרובות התגלה מקום קבורתם באמצעות חלום, שבו הופיע הצדיק לפני תושב מקומי, יהודי או אף לא־יהודי, וכיוון אותו אל האתר הנסתר (שם, 27-25, 45-39, 84-79). מעמדו של הקבר שהתגלה זה מקרוב התבסס בדרך כלל בעקבות פרץ של מעשי נסים שהולידו הביקורים הראשונים במקום. מעשי נסים אלה, שהניבו ריפוי או התרה של בעיות מבעיות שונות, החל במחלה קשה וכלה בפגיעתו הרעה של מתנכל מוסלמי, יוחסו כמובן להתערבותו של הצדיק.

סיפור החיים הטיפוסי של הצדיקים חסרי הזהות ההיסטורית משקף את המתח שבין מכורה לגולה, המלווה את החיים היהודיים בתפוצות. כמו נאמניהם היהודים, גם הצדיקים עזבו את ארץ הקודש ויצאו לגולה — במקרים אחדים יציאה זו אף מתוארת כעזיבה כפויה, מכוחה של גזרה כלשהי (שם, 41) — וכמוהם, גם כמיהתם לחזור לציון אינה מתממשת, והם מתים ונקברים בגולה. ההיבט הדיאלקטי שביסוד מתח זה מתבטא בתפנית צנטריפוגלית שיש בה אירוניה היסטורית. כישלון המשאלה לחזור לארץ ישראל, המשתקף במותו של הצדיק במקום נידח בגולה, מוביל להקמת מרכז חלופי, מקום קדוש מחוץ לארץ הקודש. תהליך זה שיקף מן הסתם את השתרשותן של הקהילות היהודיות בקרקע הנוכרייה, ובה בעת גם הוסיף לחיזוקה של התערות זו. אולם בעקבות גלי העלייה הגדולים לישראל, סייע מוצאם של השד״רים־הצדיקים הקבורים במרוקו למאמציהם של שושביני הקדושים להקים להם מקדש־מעט בביתם, שהרי אך טבעי הוא (כלומר הגיוני מבחינה תרבותית), שהצדיקים ילכו בעקבות מאמיניהם לשעבר וישובו למקום שבאו ממנו.

  • האירוע המרכזי בפולחן הקדושים היה העלייה לרגל לאתרי הקבורה שלהם ביום הפטירה, והחגיגה במקום. אירוע זה כונה בערבית זיארה (׳ביקור׳) או הילולה, מילה שבמקורה הארמי מציינת חגיגת נישואים. הקשר התמוה לכאורה בין פטירה לחתונה נובע מהאמונה המיסטית, שלפיה נשמתו של הצדיק עולה למרומים לאחר פטירתו כדי להתאחד עם השכינה. המקור לאמונה זו מצוי בספר הזוהר, שם מתוארת יציאת נשמתו של רבי שמעון בר־יוחאי בשעת זיווגו הרוחני עם השכינה כ׳הילולא׳, טקס כלולות. ראו ליבס תשמ״ב, 287-236.

 משמעות מיסטית זו עולה בקנה אחד עם מפגני העליצות והשמחה המלווים את חגיגת ההילולה. מועד פטירתו של הצדיק נראה כמתאים במיוחד להשתטחות על קברו משום שביום זה נוכחותו במקום מורגשת בעוצמה רבה, והוא נוח להיענות לבקשות המאמינים. כאשר מועד הפטירה של הצדיק לא היה ידוע, נחגגה ההילולה בדרך כלל בל״ג בעומר, מועד ׳ההילולה הגדולה׳ (לְהִילוּלָה לְכְּבִירָה) לכבודו של רבי שמעון בר־יוחאי.

בתקופת הפרוטקטורט הפכו הילולותיהם של הצדיקים המפורסמים לאירועים המוניים, שמשכו אלפי משתתפים ממקומות שונים במרוקו. החוגגים שהו באתר הקבורה ימים אחדים באוהלים או בחדרי אירוח מיוחדים, והעבירו את זמנם באכילה ובשתייה, בשירה ובריקודים, בתפילה ובהדלקת נרות. כל הפעילויות האלה, רוחניות כארציות, נעשו לכבוד הצדיק. בין ההילולות לבין החגיגות שנחגגו על קברי הקדושים המוסלמים היו קווי דמיון רבים, אם כי מפגני השמחה הסוערים שאפיינו את המוּסֵם (חגיגה) המוסלמי, כמו יריות באוויר ומירוצי סוסים, נעדרו מההילולות. באירועי שיא בחיי הקהילה, שנתנו ביטוי להלוך רוח של אחווה וסולידריות, היה בהילולות מרוח ׳קהילת השווים׳ (communitas), אותה אווירה מיוחדת של שוויון ושיתוף פעולה שוברי מחיצות, שלדעת האנתרופולוג ויקטור טרנר מאפיינת עליות לרגל (1969,1974.(Turner דוגמה בולטת לאחוות השווים אפשר למצוא בהילולות אחדות, שבהן הקפידו המארגנים על חלוקת סעודה אחידה לכל החוגגים מן המטבח המשותף שבמקום, בלי להתחשב במצרכים שתרמו לה, ומנעו הכנה נפרדת של סעודות. אולם במקומות רבים שיקפו ההילולות את הקיטוב החברתי, ותרמו לחיזוקו באפשרן הפגנה בוטה של צריכה ראוותנית וגינוני עשירות. התנהגויות אלה באו לידי ביטוי, למשל, בטקס המכירה הפומבית של נרות ושל כוסות שמן להדלקה לכבוד הצדיק, ששימש מקור חשוב לכיסוי הוצאות ההילולה (בן־עמי תשמ״ד, 94-96; 1988 Bilu)

שירי חתונה מקהילות שונות במרוקו

שטרית יוסף

בשיח האלגורי המצבים הרגשיים והרצוניים הקושרים את הדמויות בנויים אם בך מלכתחילה כמצבים רב־משמעיים שפענוחם תלוי בהקשרי השיח השונים ובנסיבות החברתיות, הציבוריות, המשפחתיות או הפרטיות שבהן מבצעים את הטקסט הלבה למעשה. כך גם בשירי החתונה. בחלקם הגדול של השירים כרכו המשוררים בסל סמיוטי אחד של משמעויות היסוד את ענייני הפרט של החתן ושל הכלה המכוננים את המפגש ואת ההתחברות שבין נאהבים (באמת או בעלמא) דרך נישואיהם מזה ואת ענייני הכלל של עם ישראל ושל הקהילה, המשוועים להתחברות מחודשת עם עברם האידילי המפואר בארץ שממנה גלו ומקווים לגאולה קרובה ואף חולמים עליה, מזה. זהות יסודית זו בין המצבים השונים מיטשטשת לפעמים כשהמשורר מתמקד במערכי היחסים של הפרט ומשתמש לשם בך בעוגנים טקסטואליים שונים בצורת מבעים מזהים או בצורת כינויים מתחום שיח החתונה ושבחיה. סמנים מעמעמים אלה מצביעים במישרין על החתן ועל הכלה המציאותיים שלכבודם נכתב השיר ומעיינים את תכונותיהם האנושיות המובהקות ואת הטקסים שבהם הם אמורים להשתתף. יוצא מכאן, שהשיח השירי העברי של שירי החתונה נד בין מרחבי שיח ותודעה כלליים לאומיים מחד גיסא ובין מרחבי שיח אישיים ומשפחתיים מאידך גיסא – הבול על פי הכוונות של המשורר שכותב את שיר השבח לחתן ולכלה (ולהוריהם לעתים) ועל פי הפרשנות המתבקשת משיר גלות וגאולה ששולב בטקסי החתונה; באן יחסי האהבה וההתרפקות הכלולים בו אלגוריים בעליל ביחס לנסיבות ביצועו והשימושים הליטורגיים שנעשים בו. במקרים אלה על הפרשנות של הטקסט הטקסי לערוך דה־מטפוריזציה של משמעים לאומיים ומיסטיים שונים בטקסט כדי להסב אותם למרחב הפרטי והמשפחתי של נסיבות הביצוע הטקסיות ולממש את הממד האלגורי המלא של הטקסט. זאת ועוד, העלאת עולמות השיח הכלליים והפרטיים שבשירים השונים ומידת עירובם אינן אחידות, אלא שונות משיר לשיר; בקעה האחד אתה מועא שיר גלות וגאולה מובהק הדורש פענוח ופרשנות הקשרית פרטית, ובקעה השני שיר מפורש של שבח לחתן ולכלה, המוגש להם בעורה אמפתית מודגשת של ברכות, איחולים ותפילות לרווחתם ולהצלחתם.

במרחבי שיח כלליים־לאומיים, שהם אלגוריים במהותם, ובמרחבי שיח פרטיים אמפתיים אלה נמקם את פרשנותם של הפיוטים השונים שיעניינו אותנו באן. אלא שבפיוטים שלפנינו מתהפכים לעתים מרחבי השיח המקבילים שדובר בהם. פיוטים רבים שהוקדשו לחתן ולכלה נכתבו כשירי גלות וגאולה אך פורשו כמתאימים לטקסי החתונה. במקרים אלה מרחבי השיח הממשיים, הרפרנציאליים, הם מרחבי השיח המיסטיים שבמסגרתם מתנהל השיח שבין כנסת ישראל לאל, והמרחבים המטה־טקסטואליים האלגוריים מיוצגים על ידי מרחבי השיח האנושי שאמורים להיות תואמים לשיח המתנהל בין החתן האהוב ובין האהובה הכלה. כאן תהליכי הדה־מטפוריזציה השונים עולים לעתים בהרבה על המטפוריזציה שביסוד האלגוריה. יצוין כאן שמעבר ישיר בזה ממרחבי שיח אנושיים־חברתיים הקשורים לתחום החתונה ומשמעיה למרחבי שיח משיחיים־מיסטיים, ולהפך, מוסד בטקסט העיקרי של שבע הברכות שאומרים בטקס הקידושין. בטקסט זה כרוכות זו בזו שמחת עיון בבניה ושמחת החתן והכלה, והברכות שמתייחסות אליהן באות ברצף אחד: ״שוש תשיש ותגל עקרה בקבוץ בניה לתוכה במהרה בשמחה; ברוך אתה ה׳ משמח עיון בבניה. שמח תשמח רעים אהובים כשמחך יעירך בגן עדן מקדם; ברוך אתה ה׳ משמח חתן וכלה״. סמיכות זו של הברכות מדגישה היטב, שבקהילה היהודית המסורתית חוויית היסוד הקהילתית (והכלל־קהילתית, הלאומית), הקשורה לציפייה המשיחית, מכוונת – או לפחות אמורה לכוון – את תחושותיו היומ־יומיות של הפרט היהודי, לרבות תחושותיו ברגעי השיא של טקסי חתונתו. משום כך תהליכי המעבר מעולמות השיח המיסטיים של הגאולה החלימה אל עולמות ההתרפקות והאהבה הגשמיים נראים טבעיים ורלוונטיים בל כך בתרבות הרבנית.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 134 מנויים נוספים

פברואר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« ינו   מרץ »
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728  

רשימת הנושאים באתר