ילדותו של הרמב"ם בבור ופרא אם – ביהודית מצרית ותרגום לעברית
פי כובור אלולד ואנפטם לחץ מא צאר עומרו תלת סנין ודאה אלכותאב, וקעד מורת מנתין פי אל כותאב ולם אתעלם אלף בית אבדן. וגמיע אכוואתו יתעבו פיה אן יתעל(ם) שמע ישראל ולם יתעלם אבדן לחין מא צאר עומרו סתת סנין אנחמק עליה אלחכם חב יצרבו. פי קאם הווא צרב אל חכם פי ראסו בטחו והרב. פי אראח אלחכם לאבוה ואחכה להו בדאלך ופרגו אלדם וקאל להו מן אליום לם עודת נקבלו ענדי פי אלכותאב. פי אכד בכאטרו אלרב מימון וקאל להו אסמח דל עיבה לאגל כאטרי וסאמחו ואקבלו ולם תאכוד עלא כאטרך וכליתו יקעוד מע אלאוולאד אייאך עסא אללה יתעלם מן אלאוולאד כלמתין. פי רגע אלכותאב תאני וצאר כל יום יצרב אלאוולאד ויאזיהום ויבט(ח)הום וכל יום יטלע מע אלפלתייה ללכליה ינהב ויצרב ואכד להו נבות כביר וצאר בטחגי מן אל עוטאם. וכל יום וקת מא יגוע ידכול אלבית ויאכול וישרב וילפע נבותו עלא כתפו ותנו מאשי ולם עאדו אכוואתו יקצרו יכלמוה אבדן. וכל מן יכלמו מן אכוואתו והוא ראייח לו באלנבות. וצארו אכוואתו יעזבו אבוהום עלא אלגיזה די אלדי גת מנהא האדא אלג׳ולאם. ואומו צארת מתל אלכדאמה ולם אחד יעמל להא מקאם. וליל ונהאר תבכי עלא דאלך אלולד אלדי גה.מנהא. וכל יום יגי לאבוה מאייתין שכייה מן האדא אלולד דא יקול אבנך בטחני ודא יקול אבנך כסר דראעי וכל ואחד יקול שכל לחין מא זעל אבוה מנו מן אלדי ביעמלו פי אלנאס. ליום מן דאת אלאייאם קאל אלרב מימון לאום אלולד יא פלאנה תערפי תקלי לאבניך אנו יסאפר מן האדי אלבלד וירוח לבלד ג׳יר האדי ונרתאח מנו. פי קאלת להו נעם יא סידי לחין מא יגי נקול להו אייאך עסא אללה ס״ו (סובחאנו ותעאלה) יחוט פי קלבו אנו יסאפר מן האדי אלבלד ונרתאח מן עישתו ויא סיידי לוכאן ביידי כונת מוותו ומוות נפסי ונרתאח מן האדא אלולד. פי חין מא גה אלולד מתל אלעאדה יאכול וישרב. פי קאלת להו אומו יא ולדי ליש מא תרוח תסאפר תתפרג פי האדי אלדונייא. פיקאל להא יא אומי פי דונייא ובלאד ג׳יר די פי קאלת להו יא ולדי פי דונייא ובלאד אחסן מן האדי אלבלד וגמיע אלנאס יאסאפרו וירוחו יגיבו אלמכאסב ויגו. פי קאל להא אלולד יא אומי אעמלי לי שוויית זוואדה וקולי לאבוייה יעטיני מאיית שריפי נתסבב בהא ואנא נסאפר. פי קאלת להו אומו טייב יא ולדי חין יגי אבוך נאכוד לך מנו מאיית שריפי. ועמלית להו זוואדה וגה אבו מן אלמדרש קאל להא יא פלאנה קולתי לאבניך יסאפר פי קאלת להו נעם יא סיידי וטלב מנך מאיית שריפי יתסבב בהא. פי קאל להא כודי מאייתין שריפי וכליה יסאפר ונרתאח מנו. פי אכדית אלמאייתין שריפי לתאני חין מא גה מתל אלעאדה יאכול. פי קאלת להו אומו יא ולדי כוד דל מאייתין שריפי ואלזוואדה וסאפר לבלד אן תריד. אכד אלמיתין שריפי ואלזוואדה ואתווגה מע אלקאפלה וארתאח אבוה מנו ואכוואתו ארתאחו ופרחו ואנשרח קלבהום.
- ילדותו של הרמב״ם בבור ופרא אם
גדל הילד ונגמל. כשהגיע לגיל שלוש שנים לקחו (אביו) לבית המדרש (״אלכותאב״) וישב שם כשנתיים, ולא למד אפילו אלף־בית. כל אחיו התייגעו ללמדו ״שמע ישראל״, ולא למד מאום. כשהגיע לגיל שש כעס עליו החכם ורצה להכותו; קם הוא והכה את החכם על ראשו, הפילו וברח. הלך החכם לאביו וסיפר לו על כך והראה לו את הדם ואמר לו: מהיום לא אוכל לקבלו עוד אצלי בבית המדרש. ביקש הרב מימון לפייסו ואמר לו: מחל על בושה זאת למען כבודי; סלח לו וקבל אותו והעבר על כבודך והנח לו לשבת עם הילדים אצלך, אולי ילמד מן הילדים שתי מילים.
חזר (הרמב״ם) לבית המדרש, והיה מכה כל יום את הילדים ומזיק להם והיה מפילם, והיה יוצא כל יום עם הנערים הפראים מחוץ לעיר שודד ומכה. הוא לקח לו אַלָּה גדולה והיה מן המתאבקים החזקים. בכל יום כשהיה רעב היה נכנס לבית (הוריו) אוכל ושותה, נושא אלתו על כתפו והולך. ולא יכלו אחיו דברו, וכל מי שהיה מדבר עמו מאחיו היה הוא עונה לו באלה. והיו אחיו מחרפים את אביהם בנישואים שנולד מהם הבן הזה. ואמו היתה כמו שפחה, ואיש לא היה מכבד אותה, ולילה ויום היתה בוכה על הנער הזה שילדה. וכל יום היו מגיעות אל אביו מאתיים תלונות על הילד הזה: זה אומר לו בנך הפילני וזה אומר בנך שבר לי את זרועי וכל אחד אומר משהו! עד שכעס אביו עליו בגלל מה שעולל לבריות.
באחד הימים אמר הרב מימון לאם הנער: פלונית, עלייך לומר לבנך שייסע מן העיר הזאת וילך לעיר אחרת, ותהיה לנו מנוחה ממנו. אמרה לו: טוב, אדוני, עד שיבוא אומר לו! שאלוהים ישתבח שמו ייתן בלבו שיסכים לנסוע מן העיר הזאת, וננוח מגידולו. אדוני, לו היה הדבר בידי הייתי ממיתה אותו וממיתה את עצמי, והיתה לנו מנוחה מהנער הזה.
כשבא הנער כמנהגו לאכול ולשתות, אמרה לו אמו: בני, למה לא תיסע לסייר בעולם הזה? אמר לה: אמי, יש עולם מחוץ לעיר הזאת? אמרה לו: בני, יש עולם וערים יפות יותר מן העיר הזאת, וכל האנשים נוסעים והולכים להרוויח וחוזרים. אמר לה הנער: אמי, הכיני לי מעט צידה לדרך ואמרי לאבי שייתן לי מאה שריפי להוצאות, ואני אסע. אמרה לו אמו: טוב, בני, כשיבוא אביך אקח לך ממנו מאה שריפי.
הכינה לו צידה לדרך, ובא אביו מבית המדרש. אמר לה: פלונית, אמרת לבנך שייסע? אמרה לו: אכן, אדוני; וביקש ממך מאה שריפי להוצאות. אמר לה: קחי מאתיים שריפי ותני לו לנסוע, וננוח ממנו. לקחה את מאתיים השריפי עד שהגיע שנית כמנהגו לאכול, ואמרה לו אמו: בני, קח את מאתיים השריפי האלה והצידה ושים פניך עם השיירה. ואביו נח ממנו ואחיו נחו, ושמחו ושש לבם.
הפרוגרמה הלאומית־עברית והחברתית של חוגי המשכילים-יוסף שטרית
ההשכלה העברית בצפון אפריקה בסוף המאה הי"ט
ה. הפרוגרמה הלאומית־עברית והחברתית של חוגי המשכילים
ניסיונות אלה של חוגי המשכילים העבריים להתארגנות חברתית־תרבותית לקידום מטרותיהם הם מסימניהם הברורים של השינויים המנטליים והתרבותיים־פוליטיים שחלו בשכבות הרחבות של הקהילות היהודיות בסוף המאה הי״ט. באותו הזמן הם גם אולי הביטוי המוקדם והמוחשי ביותר לתחילת התגבשותו של רעיון הלאומיות היהודית המודרנית באותן הקהילות. מלבד כתביו וניסוחיו המפורשים של שלום פלאח בנושא, שעוד נעמוד על טיבם בהמשך, דיווחיו של יעקב גולדמן עוזרים לנו גם כאן לעמוד על התבטאותן של תמורות פוליטיות אלה שהתחילו להסתמן בקרב המנהיגות האינטלקטואלית של יהדות צפ״א באותו הזמן. כך הוא כותב שעה שביקר בתוניס בסתיו 1889:
כל אלה המחזיקים במעוז השפה העברית דבקים ברעיון הלאומי בכל לבם ונפשם, והיא שיחתם כל היום, ובכח הדמיון העז אשר לבני אפריקא יבנו למו מגדלים בבני ציון ויחלמו חלומות נעימים בישוב אה״ק [=ארץ הקודש], ידרשו אחר מעמד המושבות העבריות באה״ק, וכל שמועה יבלעו כבכורה טרם קיץ. כל מאמר המדבר באחד מכ״ע [=מכתב עתי] ע״ד [=על דבר] ישוב הארץ יקרא עשר פעמים וידברו בו כל היום וכל הלילה, ואת מתנגדי הישוב ישנאו תכלית שנאה ושם הסופר המדבר סרה על הישוב לקללה בפיהם.
לגבי המשכילים העבריים רגש לאומי זה כרוך היה בטיפוח הסולידריות היהודית בכל אתר ואתר ובהתנחמות בקיומה של סולידריות פעילה כזאת, באהבת העם על כל תפוצותיו, בהזדהות מלאה עם סבלותיו ומצוקותיו, בחדווה להצלחת בניו בקרב אומות העולם, בשאיפה לשינוי וברצון לתרום לשינוי מעמדו המושפל וגורלו המר באותן ארצות שהיו רבות כל כך ושאליהן לא הגיעה עדיין בשורת האמנציפציה (ובמיוחד בארצות צפ״א פרט לאלג׳יריה), בהזדעזעות ואף בהתפלצות משנאת ישראל ומביטוייה החדשים בצורת האנטישמיות המאורגנת, בקשר העמוק הדתי־מיתי לארץ־ישראל וליישובה, וכן ברצון לטפח ולחזק את אחדות העם ולשמור על תרבותו הייחודית ולשונו המפוארת. בשלב זה של התפתחות הרעיון הלאומי היהודי באירופה ובצפ״א, היינו בסוף שנות השמונים ובתחילת שנות התשעים של המאה, לא התגבשו עדיין הביטויים המדיניים והמהפכניים של הלאומיות היהודית, כפי שקרה שנים מעטות לאחר מכן, עם היווסדה של הציונות המדינית וראשית ההתארגנות הציונית שהתחייבה מקיומה ההכרחי של תנועה המונית.
קשר זה בין הפעילות העברית לבין הרגש הלאומי בקרב המשכילים, שעליו מדבר יעקב גולדמן, לא הצטמצם לקהילת תוניס בלבד. אנו מוצאים אותו גם בכתביהם של משכילי מוגדור: אם במרומז, בכתביו של יצחק בן יעיס הלוי; ואם במפורש ובהרחבה, בשירתו, בכתיבתו ובפעילותו הציונית של דוד אלקאים. גם שלום בכ׳אש באלגייר נתן ביטוי מודגש לרעיון הלאומי ולתפארתה של הלשון העברית בעיתונו בית ישראל ובכתביו העממיים השונים. כמו כן, גם בתוניס וגם באלג׳יר פרסמו שלום פלאח ושלום בביאש חיבורים בערבית יהודית המתארים את אתריה הקדושים ומקומותיה של ארץ־ישראל.
התעוררות לאומית זאת על ביטוייה העדכניים היא אמנם הוכחה להזדהותם המלאה של המשכילים עם מסריהם של הזרמים המקבילים בהשכלה של מזרח אירופה ושל העיתונים המגיד והמליץ, שהקדישו מאז שנות השמונים מקום חשוב יותר ויותר על דפיהם ליישוב ארץ־ישראל ולתנועת חיבת ציון; אולם קודם כול היא עדות לתמורות הפנימיות החדות שחלו ברגשותיהם ובציפיותיהם החברתיות־פוליטיות של בני הקהילות בצפון־אפריקה לקראת סוף המאה שעברה. התעוררות זאת היא גם המסבירה את התקבלותו הטבעית והמהירה של הרעיון הציוני בצפון־אפריקה בכלל ובמרוקו בפרט מיד לאחר קונגרס באזל, ואת הקמתם של ארגונים ציוניים כבר בתחילת המאה העשרים בידי אותם חוגי משכילים. בשמו של הרגש הלאומי היהודי גם יתארו ויפרשו המשכילים תוך הזדעזעות עמוקה את הגילויים האנטישמיים החדשים בצפון־אפריקה, אם מצד הנוצרים והמוסלמים באלג׳יריה ובתוניסיה ואם מצד המוסלמים במרוקו.
שלום פלאח היה שופרה הראשון והמובהק של התנועה הלאומית בצפ״א. לדעתו, רק חינוך יהודי חדש יכול לבנות, לחזק ולטפח את הרגש הלאומי שהתפרץ לתודעה היהודית בעידן זה של תמורות כמעט כפויות. לבן הוא נלחם נגד דרכו של בית־הספר של כי״ח בתוניס שחינך לערכים צרפתיים בלבד, ונאבק למען ייסודו של חינוך יהודי־לאומי אמיתי ויעיל. מטרה זאת של ביסוס הרגש הלאומי, ניתן היה להשיגה רק דרך לימוד הלשון העברית ומקצועות עבריים בצורה יעילה ומושכת לכלל בני ישראל, כולל לימוד התנ״ך ״על דרך ההיגיון״; רק כך אפשר יהיה לחזק את האחדות בתוך העם ובתוך הקהילות השונות. לכן הוא נרתם לפתיחת בית־ספר מתחרה, ובו אף פיתח שיטות לימוד חדישות'־בהוראת העברית.
פרוגרמה חינוכית לאומית זאת של פלאח הייתה המגובשת והמפורטת ביותר שהוצעה באותו הזמן בצפ״א. יש אפילו להתפלא ולהתפעם מכך, שראייה לאומית אידיאולוגית כה מודרנית של מעמד העברית בחיי הקהילה והעם התנסחה בצפ״א שנים מעטות בלבד אחרי קריאתו והתגייסותו של אליעזר בן יהודה להחייאת העברית ולהפיכתה ללשון הלאומית החדשה של העם היהודי. שלום פלאח היה גם הראשון שנתן ביטוי כה אקטואלי ל״קנאתו״ לעם ולאהבת השפה העברית, שפיעמה מאז ומתמיד ביהדות צפ״א, אהבה שפרצה ועלתה על סדר היום הקהילתי בדור זה של חיבת ציון ותחיית השפה. כמעט באותו הזמן נתן דוד אלקאים ביטוי פיוטי עז לקנאתו ללשון העברית ולממדיה הצרים בהשוואה ללשונות העמים. הוא שורר שירי שבח לכבודה, תיאר בחושפנות בלתי רגילה את אהבתו לה ותרם להרחבתה תוך שימוש בצורות ובמבנים חדשים שהיו פרי יצירתו ופיתוחו.
ברם, טעות היא לחשוב שפעילותם של חוגי המשכילים העבריים התמקדה בכתיבה ובהפצה בלבד של מסרים משכיליים ולאומיים־חינוביים. כמו לגבי רבים מאחיהם באירופה, שאיפותיהם חרגו מעבר לתחומי היצירה והפעילות האינטלקטואלית גרידא. בריכוזים המשכיליים החשובים, כמו תוניס ומוגדור, הם התאגדו והשתתפו בארגון הקהילה ובחיי החברה והתרבות שלה במטרה להביא לשינויים ולרפורמות שיצעידו את הקהילה בעידן זה של התפרצות המודרניות. בשתי הקהילות ניסו המשכילים העבריים להקים ארגונים קהילתיים דמוקרטיים והמוניים שיתחרו בארגון הקהילתי המסורתי והמאובן לטעמם, לייעל את חלוקת כספי הקופה הקהילתית, לשתף את השכבות החלשות הרחבות — שלא השתתפו עד אז במשחק הפוליטי של הקהילה — בהכרעות על גורלה של הקהילה, לשנות את מבנה הקהילה למבנה קונסיסטוריאלי מודרני, ולמנות רב ראשי על פי המודל הצרפתי. את כתביהם וססמאותיהם הם הועידו למאבק בבערות ובדעות הקדומות, למלחמה במנהגים המאגיים ולמאמץ המשכילי להרחבת הידע הרציונלי והמבוקר.
בו בזמן הם לא התגמדו מול יוקרתה והישגיה ההומניים והפוליטיים של ההשכלה האירופית, ״הסיוויליזסיון״, שהתפרצה לעתים בעצמה לתוככי השכונות היהודיות, אלא ביקשו לבור להם מתוכה את הערכים האוניברסליים שנראו להם כמתאימים ביותר לשיפור מעמדם ואיכות חייהם של היהודים בצפ״א. הם שאבו במיוחד את הססמאות והרעיונות האמנציפטוריים של ההשכלה האירופית והעריכו על פיהם את מעמדם ואת מועקותיהם או את אושרם של יחידים ושל ציבורי היהודים בצפ״א ובעולם. מצעם האידיאולוגי ותכנית הפעולה האישית והקהילתית שלהם התבססו מלכתחילה על שילוב מלא מתחים של המסורת היהודית — עתירת החוויות לגביהם — ושל ״האמונה הצרופה״ עם אותם ערבים אוניברסליים שאינם מתנגשים חזיתית עם מסורת דתית זאת. בשמם של ערבים אמנציפטוריים אלה הם גם דרשו ופעלו למען שינוי או שיפור מעמדם הפוליטי של הקהילות ושל היחידים. בשמם הם גם הזדעזעו מגילויי האנטישמיות החדשים, הן בתחום התעמולה הארסית מעל דפי העיתונות וכתבי השטנה והן בתחום היחסים היומיומיים עם האוכלוסיות הנוצריות והמוסלמיות.
זאת ועוד, כמו שדגלו בערכים אמנציפטוריים כדאיים, הם גם הסכימו עם אותם יסודות חינוכיים מודרניים שביכולתם היה לשפר את מצבם החברתי־כלכלי והחברתי־מקצועי של בני הקהילה. הם תמכו בלימוד שפות אירופיות חיות (הצרפתית, האנגלית, הספרדית או האיטלקית) בבתי־הספר הקהילתיים שפתחו בי״ח ו/או אגודת אחים הלונדונית, ופעלו במרץ־עטם למען מתן חינוך מקצועי לבני הנוער כדי להכשירם לחיי עבודה מועילים ומכובדים.
בכל פעולותיהם וכתביהם, נקודות המוצא הרעיוניות שלהם היו בעיקרו של דבר דאגה לצרכיה החברתיים־פוליטיים האוטונומיים של הקהילה היהודית וחיפוש האמצעים להגביר את חייה האוטונומיים, וזאת תוך שילובה ללא מתחים הרסניים בתהפוכות העתים והזמנים שלא הייתה לה שליטה עליהן, ותוך ניסיון ליצור אולי אפילו מעין הרמוניה בין ערכיה המסורתיים־דתיים של הקהילה לבין הישגי המודרניות האירופית על יסודותיהם המדעיים, הטכנולוגיים, החברתיים־פוליטיים והאינטלקטואליים הראויים. בקיצור, הם פעלו לגיבוש זהות יהודית־קהילתית־לאומית מודרנית המחייבת פתיחות וקשב לסביבה ולחילופי הזמנים, אך מבירה בו בזמן בערכיה התרבותיים הסגוליים ובהיסטוריה היהודית היחידה במינה.
שירתו האישית והחברתית־היסטורית של ר׳ שלמה הלואה (מכנאס, המאה הי״ח) ומסורת השיח השירי־עברי במרוקו יוסף שיטרית
שירתו האישית והחברתית־היסטורית של ר׳ שלמה הלואה (מכנאס, המאה הי״ח) ומסורת השיח השירי־עברי במרוקו
יוסף שיטרית
- שִׁיר שֶׁבַח לְחָכָם – מַה טּוֹב טַעְמוֹ! ־ כָּל הָעָם יַבִּיעוּ בְּפִיהֶם: -14
צְאוּ וּרְאוּ בַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה / אָבוּ דַר הֶם בְּתוֹך נְוֵיהֶם.
מַה טּוֹב וּמַה נָּעיִם גּוֹרָלֵמוֹ ! / הָאֵל יוֹסֵף עֲלֵיהֶם כָּהֶם.
מֵאֵת יְיָ הָיְתָה זֹּאת לָהֶם, / בָּחַר בַּקְּהִילָּה הַנְּסוּכָה.
מה גדלו
-שְׁמוֹ הןֵ הוּא נוֹדַע בַּשְׁעָרִים / הַמְצֻויָּיִנִין בַּהֲלָכָה,18
מְפוֹצֵץ סְלָעִים, עוֹקֵר הָרִים, / וְשִׂיחָתוֹ, תַלְמוּד צְרִיכָה,
עָנָו שׁוֹפֵט בְּצֶדֶק מֵשָׁרִיםָ / עָשִׁיר, דַּל וְרוּחוֹ נְמוּכָה;
שָׁיֵיף עָיֵיל, שָׁיֵיף נָפֵיק, וכַ־ / מֶּלֶך בַּגְּדוּד הוּא בַר רֵיכָא.
מה גדלו
15-14 המשורר מציין לשבח את הרב הראשי ואב בית הדין הנערץ של קהילת גיברלטר, ר׳ שלמה אבודרהם, שמוצאו היה מתיטואן ושהיה מיטיבו.
מה טוב טעמו: מלשון השירה והמליצה, על פי תהלים קיט, סו:
יביעו בפיהם: על פי תהלים נט, ח.
צאו… שלמה: על פי שיר השירים ג, יא;
המלך שלמה: רמז לתוארו הבלתי רשמי של הרב הראשי בגיברלטר!
אבו דר הם בתוך נויהם: הכוונה כאן לכך שבני הקהילה הזמינו את ר׳ שלמה אבו דרהם מתיטואן, ששם הוא שימש דיין, לבוא ולדור בקרבם ולשמש רב הקהילה!
אבו: רצו;
דר: שישתכן ויתיישב!
הם: בני הקהילה:
נויהם: ברבים, משיקולי משקל וחריזה.
מה… נעים גורלמו: על פי תהלים קלג, א ועל פי לשון התפילה!
האל… כהם: על פי דברים א, יא.
מאת… זאת: תהלים קיח, כג!
בחר: הכוונה כאן כנראה להסכמתו של ר׳ שלמה אבודרהם לבוא ולשמש דיין בגיברלטר ולוותר על כהונתו בתיטואן!
הקהילה הנסוכה: המבוססת והמפוארת, על פי לשון הפיוט הספרדי ולשון השירה המאוחרת.
21-18 המשורר מונה את שבחיו, מעלותיו ומידותיו התרומיות של ר׳ שלמה אבודרהם, שהיה ממשפחת רבנים ידועה, היה גדול בתורה וביראה והנהיג את קהילתו בשאר רוח ותוך הקפדה יתרה על דין צדק.
נודע בשערים: משלי לא, כג, והכוונה כאן לרבני מרוקו, עמיתיו של הדיין, וכן לאבותיו הרבנים ממשפחת אבודרהם, שהיו גדולים בתורה ובהלכה!
המצו״נין בהלכה: מוסב ל״שערים״.
מפוצץ סלעים, עוקר הרים: תלמיד חכם חריף ובקיא, על פי מאמר חז״ל ״עוקר הרים וטוחנם זה בזה״ ומאמרים דומים אחרים!
ושיחתו תלמוד צריכה: ר׳ שלמה אבודרהם היה חכם תלמודי, וכל היום שח בסוגיות תלמודיות! על פי תהלים קיט, צז ״כל היום היא שיחתי״.
שופט בצדק משרים: על פי צירוף של תהלים ט, טו! עה, ג!
ורוחו נמוכה: מי שמדוכא וחלש בחברה, ולא כמקורו בלשון חז״ל ובלשון הפיוט ״[שפל ו]נמוך רוח״ בהוראת ״צנוע״.
שייף… נפיק: (בארמית) זוחל כשנכנס וזוחל כשיוצא, היינו עניו וצנוע – בבלי סנהדרין פח ע״ב!
כמלך בגדוד על פי איוב כט, כה! כאן הכוונה לא רק למנהיג רוחני סמכותי ונערץ, אלא רמז לתואר הלא רשמי שבן כינו היהודים בסוף המאה ה-18 בגיברלטר את הרב הראשי של הקהילה " מלך היהודים "
בר ריכא : בארמית מזרע אצילים וגדולי העם – כאן מזרע רבנים ידועי שם בתולדות יהודי מרוקו