הפרוגרמה הלאומית־עברית והחברתית של חוגי המשכילים-יוסף שטרית

ההשכלה העברית  בצפון אפריקה בסוף המאה הי"טמקדם ומים כרך ג

ה. הפרוגרמה הלאומית־עברית והחברתית של חוגי המשכילים

ניסיונות אלה של חוגי המשכילים העבריים להתארגנות חברתית־תרבותית לקידום מטרותיהם הם מסימניהם הברורים של השינויים המנטליים והתרבותיים־פוליטיים שחלו בשכבות הרחבות של הקהילות היהודיות בסוף המאה הי״ט. באותו הזמן הם גם אולי הביטוי המוקדם והמוחשי ביותר לתחילת התגבשותו של רעיון הלאומיות היהודית המודרנית באותן הקהילות. מלבד כתביו וניסוחיו המפורשים של שלום פלאח בנושא, שעוד נעמוד על טיבם בהמשך, דיווחיו של יעקב גולדמן עוזרים לנו גם כאן לעמוד על התבטאותן של תמורות פוליטיות אלה שהתחילו להסתמן בקרב המנהיגות האינטלקטואלית של יהדות צפ״א באותו הזמן. כך הוא כותב שעה שביקר בתוניס בסתיו 1889:

כל אלה המחזיקים במעוז השפה העברית דבקים ברעיון הלאומי בכל לבם ונפשם, והיא שיחתם כל היום, ובכח הדמיון העז אשר לבני אפריקא יבנו למו מגדלים בבני ציון ויחלמו חלומות נעימים בישוב אה״ק [=ארץ הקודש], ידרשו אחר מעמד המושבות העבריות באה״ק, וכל שמועה יבלעו כבכורה טרם קיץ. כל מאמר המדבר באחד מכ״ע [=מכתב עתי] ע״ד [=על דבר] ישוב הארץ יקרא עשר פעמים וידברו בו כל היום וכל הלילה, ואת מתנגדי הישוב ישנאו תכלית שנאה ושם הסופר המדבר סרה על הישוב לקללה בפיהם.

לגבי המשכילים העבריים רגש לאומי זה כרוך היה בטיפוח הסולידריות היהודית בכל אתר ואתר ובהתנחמות בקיומה של סולידריות פעילה כזאת, באהבת העם על כל תפוצותיו, בהזדהות מלאה עם סבלותיו ומצוקותיו, בחדווה להצלחת בניו בקרב אומות העולם, בשאיפה לשינוי וברצון לתרום לשינוי מעמדו המושפל וגורלו המר באותן ארצות שהיו רבות כל כך ושאליהן לא הגיעה עדיין בשורת האמנציפציה (ובמיוחד בארצות צפ״א פרט לאלג׳יריה), בהזדעזעות ואף בהתפלצות משנאת ישראל ומביטוייה החדשים בצורת האנטישמיות המאורגנת, בקשר העמוק הדתי־מיתי לארץ־ישראל וליישובה, וכן ברצון לטפח ולחזק את אחדות העם ולשמור על תרבותו הייחודית ולשונו המפוארת. בשלב זה של התפתחות הרעיון הלאומי היהודי באירופה ובצפ״א, היינו בסוף שנות השמונים ובתחילת שנות התשעים של המאה, לא התגבשו עדיין הביטויים המדיניים והמהפכניים של הלאומיות היהודית, כפי שקרה שנים מעטות לאחר מכן, עם היווסדה של הציונות המדינית וראשית ההתארגנות הציונית שהתחייבה מקיומה ההכרחי של תנועה המונית.

קשר זה בין הפעילות העברית לבין הרגש הלאומי בקרב המשכילים, שעליו מדבר יעקב גולדמן, לא הצטמצם לקהילת תוניס בלבד. אנו מוצאים אותו גם בכתביהם של משכילי מוגדור: אם במרומז, בכתביו של יצחק בן יעיס הלוי; ואם במפורש ובהרחבה, בשירתו, בכתיבתו ובפעילותו הציונית של דוד אלקאים. גם שלום בכ׳אש באלגייר נתן ביטוי מודגש לרעיון הלאומי ולתפארתה של הלשון העברית בעיתונו בית ישראל ובכתביו העממיים השונים. כמו כן, גם בתוניס וגם באלג׳יר פרסמו שלום פלאח ושלום בביאש חיבורים בערבית יהודית המתארים את אתריה הקדושים ומקומותיה של ארץ־ישראל.

התעוררות לאומית זאת על ביטוייה העדכניים היא אמנם הוכחה להזדהותם המלאה של המשכילים עם מסריהם של הזרמים המקבילים בהשכלה של מזרח אירופה ושל העיתונים המגיד והמליץ, שהקדישו מאז שנות השמונים מקום חשוב יותר ויותר על דפיהם ליישוב ארץ־ישראל ולתנועת חיבת ציון; אולם קודם כול היא עדות לתמורות הפנימיות החדות שחלו ברגשותיהם ובציפיותיהם החברתיות־פוליטיות של בני הקהילות בצפון־אפריקה לקראת סוף המאה שעברה. התעוררות זאת היא גם המסבירה את התקבלותו הטבעית והמהירה של הרעיון הציוני בצפון־אפריקה בכלל ובמרוקו בפרט מיד לאחר קונגרס באזל, ואת הקמתם של ארגונים ציוניים כבר בתחילת המאה העשרים בידי אותם חוגי משכילים. בשמו של הרגש הלאומי היהודי גם יתארו ויפרשו המשכילים תוך הזדעזעות עמוקה את הגילויים האנטישמיים החדשים בצפון־אפריקה, אם מצד הנוצרים והמוסלמים באלג׳יריה ובתוניסיה ואם מצד המוסלמים במרוקו.

שלום פלאח היה שופרה הראשון והמובהק של התנועה הלאומית בצפ״א. לדעתו, רק חינוך יהודי חדש יכול לבנות, לחזק ולטפח את הרגש הלאומי שהתפרץ לתודעה היהודית בעידן זה של תמורות כמעט כפויות. לבן הוא נלחם נגד דרכו של בית־הספר של כי״ח בתוניס שחינך לערכים צרפתיים בלבד, ונאבק למען ייסודו של חינוך יהודי־לאומי אמיתי ויעיל. מטרה זאת של ביסוס הרגש הלאומי, ניתן היה להשיגה רק דרך לימוד הלשון העברית ומקצועות עבריים בצורה יעילה ומושכת לכלל בני ישראל, כולל לימוד התנ״ך ״על דרך ההיגיון״; רק כך אפשר יהיה לחזק את האחדות בתוך העם ובתוך הקהילות השונות. לכן הוא נרתם לפתיחת בית־ספר מתחרה, ובו אף פיתח שיטות לימוד חדישות'־בהוראת העברית.                                                           

פרוגרמה חינוכית לאומית זאת של פלאח הייתה המגובשת והמפורטת ביותר שהוצעה באותו הזמן בצפ״א. יש אפילו להתפלא ולהתפעם מכך, שראייה לאומית אידיאולוגית כה מודרנית של מעמד העברית בחיי הקהילה והעם התנסחה בצפ״א שנים מעטות בלבד אחרי קריאתו והתגייסותו של אליעזר בן יהודה להחייאת העברית ולהפיכתה ללשון הלאומית החדשה של העם היהודי. שלום פלאח היה גם הראשון שנתן ביטוי כה אקטואלי ל״קנאתו״ לעם ולאהבת השפה העברית, שפיעמה מאז ומתמיד ביהדות צפ״א, אהבה שפרצה ועלתה על סדר היום הקהילתי בדור זה של חיבת ציון ותחיית השפה. כמעט באותו הזמן נתן דוד אלקאים ביטוי פיוטי עז לקנאתו ללשון העברית ולממדיה הצרים בהשוואה ללשונות העמים. הוא שורר שירי שבח לכבודה, תיאר בחושפנות בלתי רגילה את אהבתו לה ותרם להרחבתה תוך שימוש בצורות ובמבנים חדשים שהיו פרי יצירתו ופיתוחו.

ברם, טעות היא לחשוב שפעילותם של חוגי המשכילים העבריים התמקדה בכתיבה ובהפצה בלבד של מסרים משכיליים ולאומיים־חינוביים. כמו לגבי רבים מאחיהם באירופה, שאיפותיהם חרגו מעבר לתחומי היצירה והפעילות האינטלקטואלית גרידא. בריכוזים המשכיליים החשובים, כמו תוניס ומוגדור, הם התאגדו והשתתפו בארגון הקהילה ובחיי החברה והתרבות שלה במטרה להביא לשינויים ולרפורמות שיצעידו את הקהילה בעידן זה של התפרצות המודרניות. בשתי הקהילות ניסו המשכילים העבריים להקים ארגונים קהילתיים דמוקרטיים והמוניים שיתחרו בארגון הקהילתי המסורתי והמאובן לטעמם, לייעל את חלוקת כספי הקופה הקהילתית, לשתף את השכבות החלשות הרחבות — שלא השתתפו עד אז במשחק הפוליטי של הקהילה — בהכרעות על גורלה של הקהילה, לשנות את מבנה הקהילה למבנה קונסיסטוריאלי מודרני, ולמנות רב ראשי על פי המודל הצרפתי. את כתביהם וססמאותיהם הם הועידו למאבק בבערות ובדעות הקדומות, למלחמה במנהגים המאגיים ולמאמץ המשכילי להרחבת הידע הרציונלי והמבוקר.

בו בזמן הם לא התגמדו מול יוקרתה והישגיה ההומניים והפוליטיים של ההשכלה האירופית, ״הסיוויליזסיון״, שהתפרצה לעתים בעצמה לתוככי השכונות היהודיות, אלא ביקשו לבור להם מתוכה את הערכים האוניברסליים שנראו להם כמתאימים ביותר לשיפור מעמדם ואיכות חייהם של היהודים בצפ״א. הם שאבו במיוחד את הססמאות והרעיונות האמנציפטוריים של ההשכלה האירופית והעריכו על פיהם את מעמדם ואת מועקותיהם או את אושרם של יחידים ושל ציבורי היהודים בצפ״א ובעולם. מצעם האידיאולוגי ותכנית הפעולה האישית והקהילתית שלהם התבססו מלכתחילה על שילוב מלא מתחים של המסורת היהודית — עתירת החוויות לגביהם — ושל ״האמונה הצרופה״ עם אותם ערבים אוניברסליים שאינם מתנגשים חזיתית עם מסורת דתית זאת. בשמם של ערבים אמנציפטוריים אלה הם גם דרשו ופעלו למען שינוי או שיפור מעמדם הפוליטי של הקהילות ושל היחידים. בשמם הם גם הזדעזעו מגילויי האנטישמיות החדשים, הן בתחום התעמולה הארסית מעל דפי העיתונות וכתבי השטנה והן בתחום היחסים היומיומיים עם האוכלוסיות הנוצריות והמוסלמיות.

זאת ועוד, כמו שדגלו בערכים אמנציפטוריים כדאיים, הם גם הסכימו עם אותם יסודות חינוכיים מודרניים שביכולתם היה לשפר את מצבם החברתי־כלכלי והחברתי־מקצועי של בני הקהילה. הם תמכו בלימוד שפות אירופיות חיות (הצרפתית, האנגלית, הספרדית או האיטלקית) בבתי־הספר הקהילתיים שפתחו בי״ח ו/או אגודת אחים הלונדונית, ופעלו במרץ־עטם למען מתן חינוך מקצועי לבני הנוער כדי להכשירם לחיי עבודה מועילים ומכובדים.

בכל פעולותיהם וכתביהם, נקודות המוצא הרעיוניות שלהם היו בעיקרו של דבר דאגה לצרכיה החברתיים־פוליטיים האוטונומיים של הקהילה היהודית וחיפוש האמצעים להגביר את חייה האוטונומיים, וזאת תוך שילובה ללא מתחים הרסניים בתהפוכות העתים והזמנים שלא הייתה לה שליטה עליהן, ותוך ניסיון ליצור אולי אפילו מעין הרמוניה בין ערכיה המסורתיים־דתיים של הקהילה לבין הישגי המודרניות האירופית על יסודותיהם המדעיים, הטכנולוגיים, החברתיים־פוליטיים והאינטלקטואליים הראויים. בקיצור, הם פעלו לגיבוש זהות יהודית־קהילתית־לאומית מודרנית המחייבת פתיחות וקשב לסביבה ולחילופי הזמנים, אך מבירה בו בזמן בערכיה התרבותיים הסגוליים ובהיסטוריה היהודית היחידה במינה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
פברואר 2017
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728  
רשימת הנושאים באתר