המשפט העברי קהילות מרו- מ.עמר-ס״ג. טופס שלא לתת הגט לאשה, עד עבור שלשים יום.
ס״א. טופס תקנה שלא ישא אשת חמיו. והאב יהיה אפוטרופוס על בניו, אם אינו זולל וסובא, ושומא הדרא לעולם, זולת אי זבנא, או אורתה, או יהבה במתנה. ומתנה ש״מ סגי שיעידו עדי הצוואה שהיה מצוי שם חכם.
עם היות שדברי פי חכמים נוחי נפש שלמים וכן רבים חן. וכל דבריהם בתקנה וסייגים שעשו האמת והצדק, ואין להרהר אחר דבריהם, שכוונתם לרדוף הצדק. ולהחזיק הבדק. ראינו גם אנחנו לפרש דבריהם, מקצת דברים אשר הם בודאי סמכו על המבין. ומקום הניחו לנו אבותינו להתגדר בו. מה שכתבו בענין דברי הברחות, שכל המבריח נכסיו ולא יחרוך רמיה צידו, ולא תעשינה ידיו תושיה, אף אם ימצא פוסקים מסייעים דבריו, עכ״ז אל המקום אשר יפנה הרא״ש ז״ל, אחריו אנו הולכים דוקא, בנדון זה וגם בפרטים אחרים מקובלים אצלינו, שהיו נוהגים בכאן מימות עולם, בימי הקדמונים ז״ל. אך אמנה בשאר הדינים, אם יהיו חולקים על הרא״ש, ב׳ מעמודי ההוראה הייה הרי״ף והרמב״ם ז״ל. ראוי לנו לנטות אחריהם ולשתות מימיהם. אך במה שלא דברו ב׳ העמודים הנזכרים יש לנו ללכת בעקבותיו. ומה גם עתה אם הדבר ההוא יש בו צד חומרא כמעשה שהיה בכאן במדינת פיאס יע״א, שנשא איש אחד אשת חמיו, ובלי ספק שהרי״ף ז״ל הביא הברייתא המוזכרת במסכת יבמות, בפרק שני בצורתה. תניא מותר לו לאדם לישא אשת חמיו. וגם הרמב״ם ז״ל יראה ממנו שהוא מסכים לסברת הרי׳׳ף ז״ל, מדלא הזכירה באיסורי ערוה. אך אמנה תלמוד ירושלמי חולק על זה, וחשש למראית העין. שלא יאמרו מותר לו לאדם לישא אם אשתו. ובה״ג חשש ג״כ לחששא זאת ופסק כתלמוד ירושלמי, והרא״ש ז״ל כתב דכן מסתברא. אך אמנה נמוקי יוסף ז״ל כתב בשם הריטב״א ז״ל, שהרמב״ן ז״ל ורבים מרבותינו התירו, וכן עיקר וכן המנהג בכל ספרד עכ״ל. ועם היות שבפי היסוד המונח בידינו שהלכה כהרי״ף! והרמב״ם, ולית הלכתא כהרא״ש ז״ל לגבייהו. ומה גם עתה שהריטב״א והרמב״ן ז״ל קיימי כוותייהו. עכ״ז כבר נהגו מימות עולם כדעת הרא״ש ז״ל. ועם היות שכבר נעשה מעשה פה פ׳אס בשנים קדמוניות שנשא אחד אשת חמיו. לא נעשה בעצת החכמים, אלא שעמד וקידש קודם ששאלו את פי החכמים ז״ל. ולכן לא יכלו להפקיע הקידושין ואין להוציא לעז על בניו. אמנם לכתחילה יש לחוש לדעת הרא׳׳ש ז״ל, וכן ג״כ אנו נוהגים כסברת הרא״ש ז״ל, בענין אשה שמתה וכתובתה כפי התקנה אחר שיחלוק הבעל עם בניו הקטנקם ובנותיו. אין למנות על הנכסים שנפלו לבניו אפוטרופס, דבמקום אב אין לך אפוטרופוס הגון יותר ממנו, כמפורש בדברי הרא״ש ז״ל בשאלותיו בכלל פ״ז יעי״ש. אך אמנה אם יראה לב״ד שהאב זולל וסובא, ואינו הולך בדרכי הכשרים. יש לאל ביד ב׳׳ד י״ץ לקחת מידו חלק הבנים, ולתתו ביד איש נאמן שיראה לב״ד י״ץ, עד שיגדלו הבנים.
ובדין אחר לא קי״ל כהרא״ש ז״ל, עם היות שלא רבו החולקים עליו. והוא בדין שומא הדרא לעולם, כתב הרא״ש ז״ל בפרק המפקיד, דוקא בשלא השביח המלוה, או שלא נתייקרו הקרקעות. אבל נתייקרו הקרקעות, לא מסתבר כלל שיצפה הלוה כל ימיו אם יתייקרו הקרקעות שיפדה קרקעו, ואיכא נעילת דלת בפני לווין עכ״ל. וביאר דבריו בנו הר״י בעל הטורים ז״ל, שאם נתייקרה חוזרת לו אם ירצה ליקחנה כפי היוקר ששוה עכשיו, כמוזכר בח״מ סי׳ נ״ג. ועם היות שרבינו ירוחם ובעל הטורים ז״ל, נטו לס׳ הרא״ש ז״ל, וגם התוספות. פשוט הוא דהרא׳יש ז׳׳ל תמיד מימי התוספות הוא שותה, ולדעתם הוא נוטה. ורבינו יעקב ז״ל בנו, ורבינו ירוחם ז״ל תלמידו, על הרוב נוטים לסברת הרא״ש ז״ל, שהיה רב ואב לכולם. ולכן אינם נחשבים אלא לסברא אחת. ומה גם עתה שבנדון זה איכא חשש רבית כמוזכר בסברת בעה״ת ז״ל, שאם יטול המלוה אותו שבח דממילא, חוה ליה בנוטל שכר מעותיו והו״ל כרבית. וכלל מסור בידינו מהקדמונים החכמים נ״נ ז׳׳ל, דבמקום דאיכא איסור והיתר, הן לענין ערוה, הן היכא דשכיח איסור רבית דאורייתא, הלך אחר המחמיר. ולכן נהגו בכאן דשומא הדרא לעולם, אפילו אי אייקור ממילא, זולת אי זבנה או אורתה או יהבה במתנה, כמוזכר בספרי הפוסקים ז״ל.
וגם כן מ״ש החכמים השלמים נ״נ זצ״ל שמתנת ש״מ צריך שיחתום בה חכם מחכמי המעמד יצ״ו, כדי לידע שהיה מצוי לשם. כבר נהגנו בימים האלו שיעידו עדי הצוואה שהיה מצוי לשם החכם פי ובהא סגי. ולקיים כל דבר, ח״פ בעישור אחרון לסיון שנת יג״ן עלינו לפ׳׳ק, וחתומים הרבנים כמהר״ר יהודה עוזיאל זלה״ה, ובמהר״ר סעדיה ן׳ רבוח זלה״ה, וכמהר״ר יצחק אבן צור זלה״ה, וכמהר׳׳ר שמואל ן׳ דנאן זלה״ה.
מצאתי כתוב בכתב יד החכם השלם הדיין המצויין כמהר׳׳ר שמואל שאול ן׳ דנאן זלה״ה וז״ל: מה שנמצא כתוב בכתב יד מוהר״ר יעקב אבן צור זלה׳׳ה וז״ל, ובזמן הזה נהגו שאפילו לא יהיה החכם מצוי שם, מגי כשילך אחד מהסופרים אל החכם, ויעידו שהיה זה בהסכמת החכם, נאם יעב״ץ.
סיון שס״ג
ס׳ב. טופס תקנה המגרש בגט ש׳׳מ, דינא כאלמנה לענין פרעון כתובתה, הן היתה כתובה כדת. הן היתה למנהג קהלות המגורשים ישצ״ו.
בהיות שראינו אנו החתומים שכמה אנשים בהיותם על ערש דווי ב״מ, מצד שבועת היבום שתיקנו נוחי נפש ז״ל, שאם יחלה ג׳ ימים ויהיה חוליו מסוכן עפ״י רופא, שיתן גט ש׳׳מ. וכמה אנשים מצד רחמנותא אף אם אין להם שבועה, כדי שלא תשאר זקוקה ליבם הם נותנים גט ש״מ, בתנאי הגט המוזכרים בספרי הפוסקים, ולאחר מיתת הבעל כמה נשים הן מערערין ואומרות, שיש להן ליטול סך כתובתם במושלם כדין הגרושה. וראינו אנו החתומים לתקן תקנה הגונה וישרה, ויראה לנו שמימות עולם נ״נ ז׳׳ל נהגו כן, שהמגרש את אשתו בסתם בגט ש״מ כדי שלא תשאר זקוקה ליבם, שהדין בפרעון כתובתה יהיה כאלמנה לא כגרושה. וזה הדין הוא בין בכתובה שהיא כדת וכהלכה, בין בכתובה שהיא כפי מנהג קהלות המגורשים י״ץ, ועם היות שהרא״ש ז״ל כתב בתשו׳ שאלה בהפך. עכ״ז להיות שאנן סהדי שלא נתכוון כי אם לקיים שבועתו ואף בלא שבועה לא נתכוון אלא לעשות עמה חסד, כדי שלא תשאר זקוקה ליבם. לכן ראינו להחזיר עטרה ליושנה, שכל המגרש בגט ש׳׳מ סתם בלי תנאי מפורש, בין האיש והאשה והיורשים מסתמא דינה כדין אלמנה. ולקיים כל דבר חתמנו פה בעישור אחרון לסיון שנת ועלו מושיעים בה״ר ציו״ן לפ״ק וקיים. וחתום הרב כמוהר׳׳ר שמואל ן׳ דנאן זלה׳׳ה. וס״ל כתוב וז״ל כך נהגנו וחתום החכם השלם כמוהר״ר שאול סרירו זלה״ה.
סיון שס׳׳ג
ס״ג. טופס שלא לתת הגט לאשה, עד עבור שלשים יום.
בהיות שבימי החכמים השלמים נ״נ זלה״ה, תיקנו תקנה הגונה וישרה, שכל איש אשר יתן גט לאשתו, לא יתנוהו הסופרים לאשה המתגרשת זולת עד עבור שלשים יום. שהרבה מן האנשים הם מגרשים מצד עלות כעסם וזעמם ולאח׳׳ך הם מתחרטים, וכמעשה שהיה בזמן התלמוד שתיקנו לכהנים גט מקושר, כדי שישקוט כעסו ג״כ ועשו והצליחו הראשונים נ״נ ז״ל. וראוי לנו ג״כ ללכת בעקבותיהם. זולת אם יראה לב״ד אשר יהיה בימים ההם לפי צורך השעה, הן מצד הבעל הן מצד האשה, אם השעה צריכה לכך, יכולים לתת לה גט לאלתר. ולקיים כל דבר ג"כ ח״פ בעישור אחרון לסיון המאושר, שנת ה׳ צבאות יג׳׳ן עלינו לפ׳׳ק וקיים. וחתום הרב כמוהר״ר שמואל ן׳ דנאן ז״ל, ורוחה שבק לדקשיש מיניה.
אדר תכ״ד