ספרי לי אימא…טרז זריהן- דביר – החוטמית

 החוטמיתספרי לי אמא.....

במהלך טיוליי הרבים בפארקים הציבוריים מחוץ למלאח, נהגתי ללטף את מרבדי הפרחים שכיסו את שטחי הגן. באחד הימים, זכיתי לתגלית יוצאת דופן: מלב שיח סבוך הציצה כותרתה ההססנית של חוטמית קטנה ומרהיבה. המראה הקפיץ את לבי. כמה רציתי בה! "אך אי אפשר", ידעתי. "סבתי הזהירה אותי פעמים רבות שאם שומר הגן יתפוס אותי קוטפת פרחים יהיה גורלי רע ומר".

ואולם, נדמה היה שהחוטמית הטילה עליי כישוף, כי במהרה רוב הנחיותיה של סבתי התאדו ממוחי כלא היו מעולם. דחקתי כל התלבטות וגלשתי אל מאחורי השיח. שם עקרתי את החוטמית משורשיה והסתרתי אותה תחת חולצתי. איש לא ראה אותי. הייתי מרוצה שדווקא ביום מיוחד הזה הפארק היה ריק ממבקרים. השומר, למזלי, התמקד בהפעלת מערכת ההשקיה ולא התייחס אליי, לכן הבחין בחולצתי הנפוחה למדי. התחלתי לרוץ, מאושרת ומגחכת מעצם הצלחתי הראשונה בביזה.

אין לתאר את להיטותי להגיע הביתה. במקלט חדרי הנחתי את הפרח על שולחני הקטן, מוקסמת ממגוון צבעיו, ורצתי לחפש צנצנת על מנת למלא אותה באדמה ולשתול את הפרח לתוכה.

"עליי לפעול מהר ככל האפשר פן יבול וימות הפרח לנגד עיניי", חשבתי.

אלתרתי במטבח עציץ מקופסת שימורים ריקה מאלומיניום אשר מילאתי באדמה מהחצר מחוץ לביתנו. לאחר שהשקתי את האדמה שתלתי במרכזה את הפרח הגנוב שלי והשתדלתי שלא להכתים בבוץ את הגבעול ואת עלי הכותרת שלו. אינני זוכרת כמה זמן עמדתי מול הפרח שלי בהערצה בטרם נכנסתי למיטתי. לפני שהלכתי לישון, הצבתי את הצמח על אדן חלוני, כדי שייהנה מאוויר צח.

משהתעוררתי בבוקר השכם, חשתי לעבר הקופסה כדי לוודא שהפרח שלי מסתגל למקומו החדש. שם המתינה לי אכזבה מרה: עלי הכותרת של החוטמית איבדו בין לילה את זיוום והתקמטו מעט. נגעתי באדמה ומצאתיה לחה עדיין. לא יכולתי להבין מה גרם לפרח שלי ליבול. נטלתי את קופסת השימורים ורצתי למטבח כדי להתייעץ עם סבתי.

"מדוע היא גוססת כה מהר? האם לא טיפלתי בה נכון?" שאלתי את סבתי כשגרוני חנוק מדמעות.

"בהחלט טיפלת בה היטב ילדתי", השיבה לי בעצב סבתא למראה דמעותיי. ״ אך כמו כל דבר שחי עלי אדמות, הפרח הזה הזדקן ולכן הוא גוסס".

"איך ייתכן ? הרי הוא רק נולד. אתמול הוא היה ניצן בלבד! למה הוא צריך למות כל כך מוקדם?" עניתי לה.

"אנא הירגעי", עודדה אותי סבתי. "אורך החיים של הפרח תלוי בסוגו: יש פרחים שמצליחים לשרוד שבוע; אחרים, חיים בדרך כלל יום או יומיים למרות כל מאמצינו לשמר אותם. פרח מסוג זה שבידייך חי, כנראה, רק יום אחד. אינך צריכה להיות עצובה! לפני שהפרחים נובלים, הם דואגים להשאיר עמוק באדמה גרעינים לדור חדש. כמו בני אדם, הם מתרבים, ולכן לעולם אינם נכחדים".

"אנא ממך, ממה, הפרח שלי גוסס. בוודאי יש דרך להאט את נבילתו", התחננתי בפניה.

"האמיני לי ילדה, שום דבר אינו יכול לעצור את גסיסתו. עליך ללמוד לקבל את המוות כפי שאת מקבלת את החיים, שכן האחד הוא חלק בלתי נפרד מהשני. הרשי לי להסביר לך שוב מדוע שום דבר אינו מת באמת: מחר או בעוד כמה ימים ינבטו הזרעים של הפרח הגוסס שבידייך ויגדלו לפרחים הזהים לו במקרה. הפרחים, העצים, הדגים, החיות והאדם – כולם מעמידים צאצאים בצורה זו או אחרת. את, למשל, הנך המשך של אביך ואמך, שהם עצמם דור המשך של הוריהם. את דומה מאוד לאביך, אבל יש לך גם את החיוך של אמך. יבוא יום ויהיו לך ילדים והם ימשיכו את השושלת, כפי שקבעה הבריאה. זכרי שהמוות הוא רק שלב נוסף לקראת חיים חדשים".

הסבריה של סבתי לא נחמו אותי או המתיקו את יגוני במאום. אחזתי בקופסת השימורים ובה הפרח הגוסס וחזרתי לחדרי, שם המשכתי להביט בו כל שעות הבוקר. שוב ושוב, בדקתי אם יש סימן כלשהו של שיפור במצבו. בערב הרכינה החוטמית שלי את ראשה וענפיה התייבשו ונבלו. נכנסתי למיטתי כשדמעות של עצב זולגות מעיניי, בתקווה להירדם, אך רק כשהשחר הפציע הכניעה אותי השינה. למחרת היה ברור לי שעלי להיפטר משרידיה של החוטמית. לפני שסילקתי את הקופסה על תכולתה, הציעה לי סבתי: "אל תזרקי את תוכן העציץ. רוקני אותו כאחת האדניות שלנו והמשיכי להשקותה" אמרה. "מדוע? הרי בטוח ששום דבר לא יצמח", השבתי. "את טועה. עשי כדבריי ואנו נדבר בעוד שבוע או שבועיים", התעקשה. רוקנתי את המתקן באחת האדניות ובמשך שבועות מספר השקיתי אותן עד שאבדו תקוותיי המטופשות; רק אז חדלתי מכך.

הסתיו חלף ואחריו הגיע חורף קר וגשום. סיפורה של החוטמית שלי כמעט נשמט מזיכרוני. עם בוא האביב החלו לפרוח אט-אט הצמחים השתולים באדניות של סבתי. לפתע, בין השתילים הצעירים והשברירים, גיליתי כמה ניצנים של חוטמית. צהלתי משמחה לנוכח המראה המרהיב. הם היו רבים כל כך. רצתי אל סבתי כדי להכריז על הבשורה הנפלאה והיא פרצה בצחוק לנוכח הפתעתי.

"אמרתי לך, נכון? שום דבר אינו נצחי אך גם לא אובד לגמרי. אבל יהיה לך די זמן כדי ללמוד את כל הלקחים החשובים של החיים בבית הספר וגם במהלך חייך. בינתיים, לכי ותיהני מפרחייך, אבל אל תופתעי אם הם יבלו. דעי כי הם עוד ישובו חזרה, כמו גלי הים הנשטפים על החוף."

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
פברואר 2017
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728  
רשימת הנושאים באתר