Le tournant décisif de l’année 1961 : le naufrage du Pisces- Yigal Bin-Nun
Le tournant décisif de l’année 1961 : le naufrage du Pisces
L’année 1961 fut une année décisive dans l’histoire du Maroc. Elle vit se dérouler des événements déterminants pour le destin des Juifs : le 3 janvier, Gamal Abdel Nasser arriva au Maroc pour participer à la conférence de la Ligue arabe à Casablanca. Sa visite déclencha une vague d’incidents qui resta gravée dans la mémoire de la communauté. Le 11 janvier, le bateau d’émigrants Pisces (Egoz) coula avec 45 personnes à son bord. Un mois plus tard, à l’occasion de la cérémonie commémorative de leur disparition, la Misgeret distribua des tracts contre les autorités, ce qui entraîna plusieurs arrestations et l’effondrement du réseau clandestin israélien au Maroc. Le 26 février, le roi Mohammed V décéda, quelques jours seulement après avoir reçu les dirigeants de la communauté pour écouter leurs doléances et les rassurer. Son fils Moulay Hassan fut couronné roi à sa place. Au début août, les négociations entre Israël et les autorités marocaines pour une évacuation des Juifs du pays aboutirent et le 21 novembre débuta l’opération Yakhin, au cours de laquelle les Juifs commencèrent à quitter le Maroc avec des passeports collectifs et individuels pour s’installer principalement en Israël. Cette année fut sans doute une date charnière dans l’histoire de la communauté, qui transforma aussi la démographie d’Israël.
La visite du président égyptien à Casablanca fut un événement traumatisant pour la communauté. Il était le symbole du réveil nationaliste panarabe et de l’effondrement de plusieurs régimes monarchiques. Cette tendance ne manqua pas d’inquiéter le régime marocain qui dut s’aligner, contre son grès, sur les tendances pro-nassériennes de son opinion publique. La politique anti-israélienne de Nasser rapprocha le conflit israélo-arabe du cœur des Marocains, ce qui renforça leur nationalisme arabe et suscita une certaine hostilité envers l’Occident, imperceptible auparavant. Les Juifs, de leur côté, attendaient avec angoisse l’ennemi d’Israël, pour voir comment sa visite pouvait avoir une influence sur leurs relations avec les Musulmans. Nasser atterrit au Maroc le 2 janvier 1961 mais, dès la veille, des témoignages avaient fait état d’exactions policières contre des passants juifs. Des policiers insultèrent des vieillards, des femmes et des enfants dans la rue parce qu’ils portaient des vêtements avec un mélange de couleurs bleue et blanche, rappelant, à leur avis, le drapeau israélien. On leur reprocha aussi de porter des vêtements noirs, comme signe de deuil envers l’ennemi d’Israël. Des policiers insultaient le Premier ministre israélien Ben Gourion . On entendit parallèlement des policiers glorifier Nasser, le dirigeant du monde arabe. Il est nécessaire de noter à ce sujet que cette atmosphère n’avait rien de spontané. Elle est la conséquence, au moins en partie, de la propagande panarabe diffusée dans la presse en langue arabe des partis politiques, à la veille de la visite .
Les dirigeants de la communauté dressèrent une liste détaillée des actes antijuifs au cours de ces dix jours néfastes, du premier janvier jusqu’au naufrage du Pisces, le 10 janvier. Le compte-rendu faisait état de vingt incidents, au cours desquels des policiers s’en prirent à 200 ou 300 Juifs, dont certains furent même arrêtés . Ces incidents ne firent pas de victimes et les personnes interpellées furent relâchées au bout de quelques heures, mais cela ne calma pas l’atmosphère lourde d’inquiétudes dans la population juive . L’événement le plus grave commis par la police marocaine eut lieu l’après-midi du samedi 8 janvier, dans le quartier d’Aïn Seba‘ à Casablanca, au cours duquel 25 élèves de la yeshiva Névé Shalom furent arrêtés. Les élèves étaient sortis en toute innocence pour assister au passage du cortège de Nasser en route pour l’aéroport pour quitter le Maroc, lorsqu’ils furent arrêtés par des policiers qui les interpellèrent. Emmenés au poste de police, ils furent accusés d’avoir manifesté contre Nasser sous l’instigation d’Israël. Lorsque le directeur de la yeshiva, le rabbin Meir Wrechner, citoyen suisse, se rendit au poste de police pour demander de les relâcher, les policiers en profitèrent pour l’insulter, le frapper et l’arrêter . Le soir, les élèves furent relâchés, mais le rabbin resta en garde à vue. Le lendemain, des membres du Conseil des communautés rencontrèrent l’adjoint du gouverneur de la ville, Seddiq Abou Ibrahimi, qui présenta ses excuses pour le comportement des policiers, qui avaient mal interprété les instructions. Le consul suisse et le directeur de l’ORT Bernard Wand Polack intervinrent en sa faveur ainsi que David Amar qui s’adressa au colonel Oufkir, directeur des services de sécurité . Max Lœb membre du Conseil municipal de Casablanca et l’ancien ministre Léon Benzaquen rencontrèrent le lundi Ibrahim Zakaria, de la police de Casablanca, qui reconnut que le rabbin avait été frappé et que c’était la raison pour laquelle la police ne voulait pas le libérer dans son état. Le rabbin ne fut libéré que deux jours après, le 10 janvier .
Après que les dirigeants de la communauté eurent réuni systématiquement les témoignages sur ces incidents, ils en firent un rapport au roi. Ce rapport contenait aussi des certificats médicaux attestant des traces de coups ainsi que des témoignages d’enfants humiliés par des policiers . Le président de la communauté de Casablanca, Meier Obadia s’adressa au gouverneur adjoint de la ville, Mohammed Madbouh, et au commandant de la police, Ali Belqacem, et leur décrivit le comportement des policiers frappant femmes et enfants sans aucune raison. Le gouverneur promit aux dirigeants de la communauté qu’une enquête était en cours et leur demanda d’apaiser les esprits dans les quartiers juifs . L’homme d’affaires Isaac Cohen Olivar s’adressa de son côté à son associé, le prince Moulay Ali, et se plaignit du comportement de la police de Casablanca. Le prince était déjà informé de la situation et précisa qu’à part à Casablanca rien de pareil ne s’était produit dans une autre ville du Maroc. Il saisit l’occasion pour se plaindre du fait que les sionistes organisaient une campagne de presse contre le Maroc et qu’ils exagéraient la gravité des faits . L’ancien ministre Léon Benzaquen déclara aux dirigeants de l’American Jewish Committee, Zakariah Schuster et Abraham Karlikov : « Au moins à présent la situation est claire et la fracture visible ».
Contrairement au palais, les dirigeants des partis politiques n’avaient pas trouvé nécessaire de dénoncer les attaques et préférèrent ne pas intervenir, de crainte de perdre la sympathie de l’opinion publique. Pourtant, ils n’étaient pas moins inquiets face à la démagogie nassérienne. Le quotidien de gauche, Attahrir, publia même le 4 janvier une critique sarcastique contre la communauté, à propos de la visite de Nasser : « Il faut remarquer l’absence du grand rabbin de Casablanca [aux réceptions officielles en l’honneur du président égyptien]. Ce jour a été décrété comme un jour de deuil par la communauté juive. C’est ainsi que les Juifs se sont séparés du reste de la nation ». Trois jours plus tard, le journal dut reconnaître son erreur en publiant la réponse du Conseil de la communauté de Casablanca, qui précisait que le rabbin de la ville et les dirigeants de la communauté n’avaient pas participé aux réceptions parce qu’ils n’y furent pas conviés . Il semble que les autorités avaient suffisamment de tact pour ne pas embarrasser les dirigeants juifs avec une telle invitation .
En dépit des tentatives des autorités pour réparer le préjudice, la visite de Nasser suscita un choc psychologique dans la rue juive. Bien qu’aucun incident ne fût constaté dans les autres villes du pays, l’image du « gentil Marocain » avait terni. Les Juifs, habitués à n’entendre que des déclarations d’apaisement les appelant à considérer le Maroc comme leur patrie, et leur rappelant que le pays avait besoin de leurs talents, furent surpris de découvrir un autre visage du pays. Beaucoup se demandaient si ces événements, en liaison avec le conflit israélo-arabe, seraient sans lendemain ou s’ils étaient annonciateurs d’autres humiliations. Même dans les milieux aisés on commença à ressentir le doute et l’angoisse. Les classes moyennes se demandaient avec appréhension ce que signifiaient ces événements et quels étaient les motifs de cette éruption de violence antijuive à Casablanca. Cette alarme conduisit la petite bourgeoisie à prévoir son départ du pays. Des familles qui ne s’étaient jamais intéressées à l’émigration en Israël n’écartaient plus cette idée. En outre, les partisans de l’intégration dans la société marocaine, parmi lesquels Meier Obadia et Marc Sabbah, révisèrent leurs propos et intensifièrent leurs revendications pour les droits des Juifs .
Quelques mois seulement avant le naufrage du Pisces, en octobre 1960, le secrétaire du Conseil des communautés juives, David Amar, traça une image pessimiste de sa communauté devant une délégation du Joint en visite au Maroc. Selon lui, près de 80 % des 240 000 membres de la communauté souhaitaient émigrer et 60 % souhaitaient partir immédiatement, et il fallait les aider à réaliser leur projet. Les 20 % restants espéraient pouvoir rester encore sur place, mais n’écartaient pas la possibilité d’un départ. Parmi ces derniers, il y avait des hommes d’affaires, qui craignaient une détérioration de la sécurité et s’inquiétaient pour leurs biens. Cette catégorie comprenait aussi les fonctionnaires de l’administration publique. Mais il ne faut pas oublier, expliqua Amar, que d’ici cinq ans environ les écoles arabes pour musulmans formeraient assez de jeunes qui monopoliseraient le marché du travail. Surgirait alors le problème de la concurrence entre employés juifs et musulmans. Les premiers devraient lutter pour défendre leurs avantages. D’après lui, plus personne n’était optimiste : « Aujourd’hui on a besoin de nous, mais qu’en sera-t-il demain ? » .
הספרות הרבנית בצפון אפריקה-שלום בר-אשר
אלבאז ר׳ עמרם, חיי עמרם
מקנאס [תש״ט ־ 1949], בדפוס האחים צאייאג.
שו״ת ופסקי דין על ד׳ חלקי השו״ע – ביניהן פס״ד של ר׳ יהודה אלבאז ורבני מרוקו אחרים.
6 דפים הקדמת ר׳ יקותיאל מיכאל אלבאז על משפחת אלבאז ותולדות המחבר + 4 דפים מפתחות ״בני עמרם" + רי״ט עמודים.
אלבאז ר׳ יהודה,
שו״ת ופס״ד על ד׳ חלקי השו״ע, ראה אלבאז ר׳ עמרם.
אלבאז ר׳ יקותיאל מיכאל,
מוצא משפחת אלבאז ותולדותיה, ראה אלבאז ר׳ עמרם.
אלבאז ר׳ רפאל משה, הלכה למשה
ירושלים [תרס״א־ 1901], בדפוס עזריאל (?)
שו״ת ופס״ד על ד׳ חלקי השו״ע, רובם על אה״ע וחוה״מ.
3 דפים הקדמת המחבר (בסופה רשימת הספרים של המחבר) והקדמת ר׳ שמואל אלבאז בן אחיו של המחבר ובתוכה קצת מתולדות הרב + קמ״א דפים + 4 דפים מפתחות ותיקונים. 2°.
אלבאז ר׳ רפאל משה בכמוה״ר שמואל, ארבעה שומרים
פאס [תש׳׳ב – 1942], דפוס מסעוד שרביט ועמרם חזאן.
ספר הכולל ארבעה קונטרסים קצרים ונספח ואלו הם: שומר הברית – הערות ותיקונים לפגם הברית; שומר שבת – קצת עניינים ודינים השייכים לשמירת שבת; כנפי יונה (או ״שומר מצווה״) ״סדר ותיקון עשיית תפילין נכונין ודקדוקיהם וכוונותיהם״; עשרה מאמרות (״שומר תוכחות״) מוסר השכל בדרך משל ומליצה. ונספח לו קונטרס עת קץ – פירוש ע״ד הסוד לפסוקים אחדים בספר דניאל.
כל הקונטרסים כתובים ע״ד הקבלה וספרות המוסר. 8°.
אלבאז ר׳ רפאל משה בכמוה״ר שמואל, עדן מקדם
פאס [ת״ש – 1940], דפוס מסעוד שרביט ועמרם חזאן.
הספר כולל שלושה קונטרסים: מעין לקסיקון עפ״י סדר א״ב של מידות, מושגים, אישים וכיו״ב. ספר בעל אופי מדרשי־קבלי־מוסרי.
מיני מתיקה ־ פירוש לפסוקים מן התנ״ך על דרך הקבלה.
עטרת פז – ספר קבלי. נסב כולו על מדרש אותיות התורה ובעיקר אודות השם ״אהוי שבו כלולים כל אותיות התורה ובו נברא העולם…״ 8°.
אלבאז ר׳ שמואל, ויאמר שמואל
כאזאבלאנקא [התרפ״ט – 1929], בדפוס האחים אלבאז.
חידושים וביאורים על ברכות, שבת, ראש השנה, מועד קטן, ביצה, נידה, בבא מציעא, סנהדרין, אבות עד אמצע פרק בי, וקצת חידושים שונים. רובו של הספר על ברכות, סנהדרין, אבות, ורוב החידושים הם בעיקר על הדרשות והאגדות.
ו דף הסכמת רבני פאס + קי״ג דפים. 2°.
אלחדאד ר׳ מסעוד בן דוד הכהן, כח מעשיו הגיד לעמו ח״א
ירושלים, שנת ליראו״ת בטו״ב [תרס״ו – 1906].
ל״ה דרושים, ביניהם דרשות שנשא בשליחות בחו״ל מטעם ״בית אל״ וי״ב הספדים.
הקדמה + פ״ו דפים. אחריהם הדפיס ה׳ דרושים של ידידו ר׳ שלום הדאיא (דפים פ״ז-צ״ה). אחריהם פסק הלכה בדיני חמץ מהמחבר. 2°.
מצורף אליו ספר בן מכבד אב.
אלחדאד ר׳ מסעוד הכהן, בן מכבד אב
ירושלים, שנת ור״ב שלו״ם בני״ך [תרס״ו – 1906].
הוא החלק השני של הספר כח מעשיו הגיד לעמו. החיבור מכיל ארבעה חלקים: חידושים על תנ״ך (דפים א׳-י׳); ליקוטים על הש״ס (דפים י״א-ל׳); פסקי הלכה (דפים ל״א-ל״ג); שאלות בקבלה (ל״ד-ל״ז); 8 שירים (עמוד השער); מפתח מפורט של כל המקורות (9 דפים), לוח טעויות והשמטות (3 דפים).
אליקים ר׳ משה מאיר חי, דבר נאה [תרס״ו – 1906].
חידושים בהלכה על ספרי ראשונים ואחרונים מבוססים על כ׳׳י של אבי המחבר, הרב ניסים אליקים. בסוף הספר חידושים על כמה פסוקים בתורה של המחבר עצמו(מעמי י״ז 2).
אליקים ר׳ משה מאיר חי, חדר נאה
ירושלים [תרע״א – ו 191].
דרושים וחידושים על פרשיות התורה חמש מגילות, משלי, תהלים, שליקט המחבר מפרי עטו של אביו הרב ניסים אליקים והוסיף עליהם מעט משל עצמו. 6°.
אליקים ר׳ משה מאיר חי, ספר מלחמת המגן
קזבלנקה [תרס״ה – 1925].
ספר הכולל דברי סנגוריה על רבנים ותלמידי חכמים המושמצים על ידי ״תלמידי חכמים״ אחרים ״המתגאים והמתיהרים בתורתם ועושים אותה קרדום לחפור בה״. וכן מאמרי השמצה על אנשים דוגמת אלה האחרונים (יש להניח שחלקו הארי של הקונטרס מכוון לפרשה היסטורית ממשית) עמי 50-1; הסכמת רבני מרוקו עמי 51; תשובת הרב שתרוג עמי 55-52; שני קונטרסים נוספים עימוד נפרד. 8°.
אלכלאץ ר׳ יהודה, מגיד משנה, ראה ר׳ אברהם אנקאווה זבחים שלמים.
אלכלץ ר׳ יהודה הכהן, דיני הגט לפי הרמב״ם בדרך שיר, ראה ר׳ אברהם קורייאט, זכות אבות.
אלמאליח אברהם (עורך), הוד יוסף
ירושלים [תשכ״ו – 1966], דפוס ועד עדת המערבים בירושלים.
מאמרי הערכה, מחקרים והספדים לזכרו של הרב יוסף דוד שלוש מאת סופרים, חוקרים ורבנים, מכריו ומוקיריו של הרב שלוש. 6°.
אלמאליח ר׳ אליהו, בקע לגלגלת
ירושלים (תרע״א – 1911], דפוס הר״ר שמואל הלוי צוקערמאן.
חידושים על כמה ממסכתות הש״ס (ברכות, שבת, כתובות, גיטין, בבא קמא ועוד); חידושים על משנה תורה להרמב״ם; חידושים על בעל הטורים; חידושים על שולחן ערוך וחידושי אחרונים; חידושים על כמה פסוקים בתנ״ך. 6°.
אל-אקצא בסכנה' נדב שרגאי 2012-המוסלמים משכתבים את ההיסטוריה של ירושלים
כבר בשמו של הפת"ח, הזרוע הצבאית של אש"ף לאורך שנים רבות, ניתן למצוא ביטוי לאתוס המוסלמי. פת"ח שהוא במהופך ראשי תיבות של
תנועת השחרור הפלסטינית, מסמל את סורת אל-פתח היא הסורה )הפרק( ה 48- בקוראן, המהללת את הכיבוש של מכה בידי צבא הנביא מוחמד ומבטאת את ניצחון האסלאם באמצעות מלחמת הקודש – ג'יהאד. מאות עיתונים וביטאונים בכל רחבי העולם הערבי, בעלי גוונים אידיאולוגיים ואוריינטציות פוליטיות שונות בתכלית, שיבצו ומשבצים את תצלום כיפת הסלע בראש העמוד הראשון שלהם. אל-אקצא הפך למותג ולסמל לאומי. מבחינת אלו המתהדרים בו זו הוכחת נאמנות לקודשי האסלאם בירושלים, וגם מגן מוצלח מפני האשמות אפשריות של פלסטינים קיצונים על כך שאינם לאומיים מספיק. חוליות הטרור של הפת"ח נקראות גדודי אל-אקצא. פלוגת השוטרים הפלסטינית של הרשות הפלסטינית ביריחו ומחנה המשטרה שם קרויים פלוגת אל-אקצא ומחנה אל-אקצא. האינתיפאדה השנייה שפרצה בשנת 2000 נקראה אינתיפאדת אל-אקצא, והפסגה הערבית שכונסה לאחר שפרצה האינתיפאדה הזאת נקראה פסגת אל-אקצא. אפילו ערבים–נוצרים רואים במתחם מסגד אל–אקצא סמל לאומי.
גם בספרות ובשירה המוסלמית זכתה ירושלים לעדנה מחודשת לאחר מלחמת ששת הימים. להצלחה מיוחדת זכה שירה של אום כולת'ום, הנערצת שבזמרות ערב, 'שלוש ערי הקודש'. בבית השלישי הנוגע לירושלים זרעה גם אום כלת'ום את הזרעים לעלילת 'אל-אקצא בסכנה', שעתידה להתפתח בשנים שיבואו לממדים עמוקים ונרחבים:
"מן המקום ממנו עלה מוחמד בלילה לשמים,
מירושלים הטהורה והזכה
שומעת אנוכי… שוועה לעזרה
עדה אני כי האויבים שרפו
את המקום הקדוש מכול
ודרכו עליו ברגל גאווה.
שומעת אני את האבנים העצובות
מקוננות בחשכת הליל:
אבוי לירושלים הנתונה בידי התוקפן…"
פרק ד': המוסלמים משכתבים את ההיסטוריה של ירושלים
זמן קצר לאחר מלחמת ששת הימים שבו המוסלמים אל שמו המקורי של הר הבית בערבית: במקום להשתמש במונח אל-חרם אל-שריף, הם עברו
להשתמש בשם הנזכר בקוראן: 'אל-מסג'ד אל-אקצא ' )המסגד הקיצון(. דרך זאת הקלה עליהם לשוות לכל רחבת הר הבית מעמד קדוש, בדומה
למסגד, ולהתייחס בהתאם לכל נוכחות יהודית בתחומי האתר. ההתייחסות אל כל רחבת ההר וכתליו ולא רק אל המסגדים כמקום קדוש, עיצבה מעתה גם את היחס לפעילות של כוחות הביטחון הישראליים בשטח ההר, לביקורי יהודים במקום, לניסיונות של יהודים להתפלל בשטח הר הבית, ולמעשה לכל נגיעה ישראלית בשטח המתחם ובכתליו. מנקודת המבט המוסלמית, שלטון יהודי כשלעצמו, הוא שמטמא את מוסלמיותה של ירושלים, מחלל אותה, ולכן מראש אינו לגיטימי.
ב 1967- 46 שנה לאחר כינונה בפעם הראשונה על ידי חאג' אמין אל- חוסייני, ו 16- שנה לאחר שהשלטונות הירדנים פירקו אותה, הוקמה שוב
המועצה המוסלמית העליונה, הפעם בידי מנהיג המרי נגד השלטון היהודי, השיח' אל-סאיח, שנבחר לעמוד בראשה. אל-סאיח, שבסופו של דבר
גורש על ידי ישראל לירדן, הזכיר בהתבטאויותיו והנהגתו את המופתי אמין אל-חוסייני. גם הוא קנה את השכלתו הדתית באוניברסיטת אל-אזהר בקהיר ושב לירושלים. התקופה המשמעותית ביותר בחייו היתה תקופת פעילותו לצדו של אל-חוסייני עצמו. בסוף שנות ה 30- של המאה העשרים נכלא אל-סאיח בגלל פעילות מרדנית נגד בריטניה הגדולה בניצוחו של חאג' אמין, שעמו שיתף פעולה. כאשר רומם חאג' אמין את מעמדם של שני המסגדים בהר הבית והפך אותם מסמל דתי לסמל לאומי של מאבק בתנועה הציונית המתחדשת, סייע בעדו אל-סאיח. "הדת, החינוך והפוליטיקה" נהג השיח' לומר למקורביו, "ירדו כרוכים יחד משמים. בדרך זו הלך מוחמד ובדרך זו אמשיך גם אני."
אירועי חודש אוגוסט 1967 העמיקו את הממד הדתי במרי הערבי שפשט במזרח ירושלים. ניסיונותיו של הרב הצבאי הראשי, הרב שלמה גורן, לקיים תפילות של יהודים על הר הבית, ניסיונות שנבלמו על ידי הממשלה, הביאו את אנשי הדת המוסלמים, בראשות אל-סאיח, לפרסם ב 22- באוגוסט פסק הלכה, שהיווה את הבסיס שעליו תושתת בעתיד ואף תועצם ההתייחסות המוסלמית לנוכחות השלטונית הישראלית בירושלים בכלל ובהר הבית בפרט.
בכלל ובהר הבית בפרט.
"לנוכח כוונת ישראל להרחיב את רחבת הכותל, תפילת הבריגדיר גורן והצהרת שר הדתות כי הר הבית הוא רכוש יהודי, בזכות כיבוש וקניין, יש להדגיש את העקרונות הבאים: 'מסגד אל-אקצא הוא הקיבלה הראשונה והמסגד השלישי בחשיבותו לאסלאם. המקום המקודש הנדון הוא כל שטח הר הבית, המסגד גופו, הקירות המקיפים את הרחבה, השערים, הרחבה, מבנה כיפת הסלע וכל השטחים הגובלים בו. מי שפוגע בקדושתו של שטח זה, פוגע בקדושת המסגד עצמו… זכות הבעלות על הסלע הקדוש… נקבעה על ידי מסורות וקביעות במשך מאות שנים, שבהן קיימו המוסלמים בידיהם זכויות אלו והן אינן ניתנות לערעור. אין לערער אחריהן לא בפני בית דין דתי ולא לפי חוק מקומי או בין-לאומי."
על רקע פסק ההלכה הזה שפורסם בחודש אוגוסט 1967 , נזכיר בקצרה כיצד הפכה ירושלים למקום השלישי בקדושתו באסלאם. בקוראן, אין ירושלים נזכרת כלל בשמה. הפרשנות המוסלמית הקדומה התלבטה בשאלת זיהויו של אל-אקצא )הקיצון, המרוחק ביותר(, הנזכר בהקשר למסע הלילה של מחמד )סורה 17 בקוראן(. היו שהציעו כי הכוונה למסגד שמֵימי, אך אחרים הציעו כי מדובר בירושלים. לאחר בריחתו של מוחמד ממכה למדינה )בערבית: 'הג'רה'( בשנת 622 הוא הורה למאמיניו, למשך תקופה קצרה של 16 חודש, לפנות בתפילתם לעיר ירושלים. בדרך זאת הוא קיווה לשכנע שבטים יהודיים בעיר להתאסלם. כאשר נוכח בכישלונו, נקבעה הקיבלה ) כיוון התפילה( אל הכעבה שבמכה, מקום הולדתה של דת האסלאם, שלא הרחק ממנו חווה מוחמד את ההתגלות הראשונה שלו. כינויָהּ של ירושלים במסורת המוסלמית נותר עם זאת 'הקיבלה הראשונה'. כבר ציינו כי אחד הביטויים המובהקים לחשיבות המועטה שייחסו המוסלמים לירושלים בראשית האסלאם, מגולם בעובדה שירושלים היתה אחת הערים האחרונות שהמוסלמים כבשו בסוריה לאחר מות מוחמד. היא נכבשה על ידי מפקד בדרגה לא גבוהה, ולא על ידי עומר, שהאגדות המאוחרות ייחסו לו את כיבושה. העיר נקראה כאמור בראשית הכיבוש המוסלמי בשם הרומאי איליא ולא בית אל-מקדס ) בית המקדש(. אחר כך, לאורך מאות בשנים היא מוזכרת בכתבים ובמקורות מוסלמיים כבית אל-מקדס, אך רק במחצית השנייה של המאה ה 20- השתרש השם בית אל-מקדס בפיהם של מאמינים מוסלמים.
ראשית התיישבות היהודים בערבות ערב – חדירת הערבים לשטח ארץ־ישראל- ח.ז.הירשברג
פרק שלישי: ראשית התיישבות היהודים בערבות ערב
חדירת הערבים לשטח ארץ־ישראל
ראשית התיישבות היהודים בחצי־האי ערב לוטה ערפל האגדה. גם כאן, כמו בסיפורים על התיישבות היהודים הראשונים בספרד, באנגליה או בבוהמיה, האגדה פותחת בתקופה קדומה מאד, בימי הנביאים והמלכים הראשונים, בימי משה, דויד ושלמה. אגדה אחרת מספרת, שבשעת חורבן הבית הראשון ניצלו שמונים אלף כוהנים ופרצו להם דרך אל ארץ ערב. מכל מקום עובדה היא, כי מימי שיבת ציון נעשו שבטי הערבים שכניהם הקרובים של היהודים היושבים בארצם, ובמרוצת הימים גם של גולי בבל שנשארו בבבל. עוד בימי בית ראשון באו בני ישראל במגע עם אורחות תימן ומושבותיה שבצפון ערב, ובסוף התקופה ההיא התנגשו גם עם שבטי הבדוים, שהתחילו באים מהמזרח. ואולם כשעלו מבבל ראו היהודים כי נודדים רבים, צפוניים וגם דרומיים, באו מן הערבה עם גמליהם וצאנם ובקרם לגור בארץ בני אדום, בעבר־הירדן ובארם־צובה. ומאחר שארץ־ישראל התחילה גובלת עם מושבות־ערבים, יכלו שבי־ציון להכיר יפה את אורחם ורבעם של בני ישמעאל.
שיבת ציון היא חזרתם של היהודים מגלות בבל לארץ ישראל בעקבות הצהרת כורש, החל בשנת 538 לפנה"ס. המונח נטבע לראשונה, ככל הנראה, לאחר חורבן הבית הראשון, והוא מופיע במקרא בפסוק: "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים" (תהלים קכ"ו). במאה ה-19 חודש מונח זה בהגות הציונית, והוגיה קראו לעליית היהודים מארצות פזוריהם לארץ ישראל, בשם "שיבת ציון המודרנית".
תהליך התיישבותם של בני הערבה היה דומה לתהליך התיישבותם של בני ישראל בארץ כנען. לאט לאט הסתגלו בני הערבה לתנאי החיים בארצות שרוב תושביהן היו בתקופה ההיא עובדי־אדמה, והתחילו גם הם להתיישב ולעסוק בחריש ובקציר. ולא זו בלבד, אלא שלאחר זמן מסויים הקימו ממלכה חזקה והתחילו עוסקים במסחר בינלאומי. הם התיישבו באזור הצטלבות דרכי המסחר הגדול בין סין, הודו, אשור, בבל, פרס, תימן, דרום־אפריקה, מצרים, יוון ורומא. באזור הזה הוקמו מרכזי־מסחר, שבהם היו ממיינים ומחלקים את הסחורות, הבאות מארצות היצוא, ושולחים אותן אל ארצות היבוא. על כן היה כאן תהליך כפול: נודדי־הערבה נהו לשם, אולם גם עמים בעלי תרבות גבוהה התאמצו לחדור לשטח הזה. יש סוברים, כי האשורים היו הראשונים, שעמדו על ערכה הרב של תדמור מבחינת המסחר הבינלאומי . בתימא נתגלתה כתובת ארמית מתקופת נבוכדנצר בימי נַבּוֹניד, מלך בבל, השתלטו הבבלים על העיר הזאת, שראוה כמרכז עיקרי של המסחר. אין ספק שבימים ההם באו סוחרים יהודים, לרגל עסקיהם, אל ערי המבצר החשובות(תימא,סלע—פטרה). ״האחים מַרְשו״, בית־המסחר הבבלי הגדול בניפּוּר, שבעליו היו יהודים, קיים קשרים עם ערב, ובוודאי היו סוכניו ומשרתיו היהודיים באים לעתים אל תחנות השיירות הגדולות שבצפוךערב.
ממלכת הנבּטים
הנַבַּטִים (כנראה השבט נַבַּתֻ הארמי) היו שבטים שמקורם בחצי האי ערב; הנבטים הופיעו באזור ארץ ישראל כבר בשלהי התקופה הפרסית ותחילתהתקופה ההלניסטית (המאה ה-4 לפנה"ס). הם עסקו בהעברת סחורות דרך המדבר לשיווק ביוון העתיקה, ואחר כך ברומא. בעיקר סחרו במור ולבונה(שהובאו מאזור תימן וסומליה), וכמו כן בסוגי בשמים נוספים, תבלינים (שהובאו מהודו), מלח, בדים יקרים, ואף אספלט (ששימש ליצירת מומיות). ייחודם וכוחם של הנבטים היה בכך שידעו כיצד לשרוד ולאתר מים במדבר, ונהגו לחצות אותו בשיירות של עשרות גמלים. במהלך הזמן נקבע מסלולדרך הבשמים בו הוקמו תחנות מעבר כל 30–40 ק"מ לאורך המסלול ונחפרו בורות מים לאגירת מי נגר. סחורותיהם הגיעו לנמל עזה, משם יצאו לעיבוד במצרים ואחר כך לאירופה.
בתקופה היוונית יסדו הערבים באזורים האלה ממלכה הנקראת מדינת הנבטים. הלשון הארמית היתה שפת הכתובות שלהם, ולכן שיערו המלומדים בראשונה שהם היו ארמים. ובזה סמכו על הכתובים: בראשית כ״ה, י״ג: כ״ח, טי; ישעיה ס/ז׳; אף־על־פי שבספר החשמונאים א הי, כ״ה; ב ה/ חי: וכן אצל יוסף בן מתתיהו- הם נקראים ערבים. רק לאחר זמן־מה עמדו המלומדים על כך, כי אכן ערבים הם, שהשתמשו בשפה הארמית. מדינת הנבטים השתרעה ממפרץ אילת עד דמשק ומחוף הים התיכון, בין מצרים ועזה, עד חִג׳ר (מדאין צאלח) בחִגיאז הצפוני. אגפיה הגיעו עד לנמל חַוְרֵה, על שפת ים־סוף בדרום, ודוּמַת אל גַ׳נדַל (ג׳וף) בצפון. ויש סוברים, שהחזיקו גם בכל ואדי אלסִרחאן. התפתחותה של חג׳ר גרמה להתנוונותה של דדן, מושבת המעינים והשבאים.
עיר בירתם של הנבטים היתה פטרה, היא סלע הנזכרת בתנ״ך (מלכים ב י״ד,זי; ישעיה מ״ב, י״א), ובה היו מחסני קטורת גדולים (את הקטורת היו מביאים לפטרה מתימן, ומשם היו שולחים אותה אל עזה)». שרידי בנייניה המפוארים של פטרה מעידים עד היום על עושרה ותרבותה של רוכלת־עמים זו. תקופת פריחתה של המדינה הנבטית מקבילה לימי שלטון החשמונאים ובית הורדוס. ימי ראשית הקיסרות הרומית היו ימי הזוהר שלה. אז התפתחו הערים בצרה, פִילַדֶלְפִיָה-רבת עמון(עמאן) וגרש, ושיירותיהן היו הולכות אל בבל וגֶרהה, הנמל החשוב במפרץ הפרסי, בחלק הנקרא בַּחְרֵין. הנבטים היו ידידיהם של הרומאים, ובמסע־הכיבוש של אֶליוּס גאלוּס השתתפו אף הם (כשם שהשתתף בו הגדוד היהודי, שנשלח על־ידי הורדוס). האפוטרופוס סִילֵיאוּס, ״אחי המלך״, שמשל בארץ למעשה, הורה את הרומאים את הדרך אל תימן, הואיל והיו ידועים קשריהם של הנבטים עם הארץ הזאת. סטראבּו מאשים את סיליאוס, שהמסע לא הצליח עקב בגידתו. אמנם סיליאוס הוליך את הרומאים לא בדרך הרגילה, אלא ממזרח להרים, אבל הוא עשה כך כדי להימנע מקרבות בדרך קודם שיגיעו אל מחוז חפצם, לדרוט־ערב. מקץ דור אחד אחרי חורבן ירושלים שמו הרומאים קץ לעצמאותה של נבטיה (106 לספה״נ)" את רשימת מלכי נבט ערך בראשונה א. גוטשמידט.
בממלכת הנבטים חיו יהודים רבים, וכתובות מעידות שהתרקמו שם קהילות יהודיות. ואין תימה, שהרי מדינה זו כללה שטחים, שעולי־מצרים כבשום לפנים. בימי מרד המכבים היו היחסים בין הנבטים והמתקוממים טובים מאוד, ובספר החשמונאים א (הי, כ״ד; טי, ל״ה) ׳מסופר, כי יהודה המכבי ויהונתן באו אל ארץ הנבטים, כדי להסתתר בה מפני האויב, עד שיאספו צבא ויוכלו להילחם בו. במֵקְנא נמצאו מטבעות, שיהודים יצקו אותן בתקופה שלפני חורבן הבית השני". הנבטים נזכרים במדרשים ובתרגומים.
אלישע בן יעיש בעל המופת-שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי מרוקו-ד"ר דב נוי
- אלישע בן יעיש בעל המופת
בעיר מקנס חי מלך רשע, ששנא מאוד את היהודים והיה עושה להם צרות הרבה. וכיצד ? הוא היה מטיל עליהם מיסים רבים, אוסר עליהם את המסחר, דוחף אותם ל״מלאח״. בקיצור — היה עושה להם מוות ממש.
וב״מלאח״ של היהודים היה אז רעב גדול, גדול מאוד. אין פרנסה ואין לחם. ראה זאת המלך הרשע, מה עשה?— הכניס לתוך ה״מלאח״ שני אריות גדולים, וגזר על היהודים:— מוכרחים אתם להאכיל יום יום את האריות האלה. — והוסיף בהנאה:— הם זקוקים לבשר הרבה!
איך יאכילו היהודים שני אריות גדולים, ומניין יקחו בשר הרבה, ולהם עצמם אין אפילו לחם לאכול ?
עשו היהודים את עצמם, כאילו אין הם רואים לא את הכלובים ולא את האריות. בוקר בוקר הם הולכים לבית־הכנסת, ואת האריות אינם רואים, כאילו לא היו קיימים כלל.
שלמה חזן (מספר: סיפורים 51—56), יליד בנימלאל בהרי האטלס (1923). בצעירותו עסק במסחר בכפרי הסביבה, והיה גם קצב. עלה בשנת 1952 עם אביו, אמו, תשעה אחים ושתי אחיות, ועבר לגור בקאסטל (מעוז ציון). כיום הוא אב לשבעה ילדים ופעיל בעסקי ציבור: אהד מראשי ועד בית־הבנסת של העדה המארוקאית במעוז ציון׳ וראש דבריה שם. בגלל יושרו האישי הוא מקובל מאוד על כל בני העיירה. הוא עובד בעבודות חקלאות במשקי הסביבה ומצטיין בחריצותו ובנאמנותו.
הוא מספר את סיפוריו — מוסר יצחק וקסלר — באריכות ובהתאמה מרובה׳ וממחיש בתנועות ידיים מה שלשונו תקצר מלהביע. דיבורו איטי וכבד ביטוי. לעתים הוא מכניס לתוך סיפורו דברי התפלספות על חיי אדם עלי אדמות. אין סיפוריו באים׳ אלא לתת תוקף יתר לדיעותיו, הן בחיי הפרט והן בחיי הציבור. אמונתו בייעוד ישראל ואהבתו לארץ־ישראל הן ללא שיעור. למרות משפחתו רבת הילדים, נתונה דאגתו בעיקר להוריו הזקנים, הגרים בבית־שמש. הוא תומך בהם תמיכה כספית, ובעין יפה. מעולם לא שמעתיו מתאונן. להיפך, הוא תמיד שמח בחלקו.
היו האריות רעבים ביותר, כירסמו את סורגי הכלובים עד שהתפרצו החוצה והשתחררו.
ראו היהודים שכך הוא הדבר — האריות חופשיים הם וסכנת־מוות מרחפת ב״מלאח״ — והתחילו צועקים, בורחים ומסתתרים בכל מקום. הם לא היו הולכים לא לתפילה ולא לפרנסה, רק יושבים סגורים ומסוגרים בבתיהם, ביום ובלילה.
וב״מלאח״ של מקנם העיר היה גר צדיק גדול בשם אלישע בן יעיש, שכל העניין הזה לא איכפת לו— לא אריות, לא קונצים ולא אבטיח. כל היום וכל הלילה הוא יושב והוגה בתורה בבית־הכנסת, כמנהגו מני אז. כי תמיד היה הוגה בתורה, לומד יומם ולילה. נכנסו האריות לתוך בית־הכנסת, והחכם אלישע בן יעיש הסתכל בהם בלי כל פחד… ככה, כמו שמסתכלים באדם. הוא אמר תפילה קצרה ואמר לאריות לשכב. נשכבו האריות על ידו, כאילו היו שני כלבים. אחר כך אמר להם החכם:— בואו אחרי.
- המספר טוען, כי יש תפילה מיוחדת להשקטת ׳חיות רעות ולאילופן, אך היא נשתכחה ממנו (הערת הרושם).
הלכו האריות בעקבות החכם אלישע בן יעיש כמו שני כלבים. והחכם יצא מן ה״מלאח״ והובילם אחריו ישר אל ארמון המלך. ראו אותו השוטרים המבוהלים׳ פחדו מאוד ונתנו לו להיכנס לתוך ארמון המלך. ברירה היתה להם? בארמון אמר החכם למלך:— אדוני המלך רם המעלה! הנה הבאתי לך בחזרה את שני האריות שלך, קח אותם ותן להם אתה אוכל.
עמד שם וזירו של המלך. הוא כעם מאוד על חוצפת החכם היהודי׳ הלועג בדבריו על המלך, ואינו מתייחס אליו בכבוד. פנה לחכם!— כך מקיימים אתם, היהודים, את פקודת המלך ? ! וכיצד אתה, בוגד זקן, בן כלבים, מעז להתחצף כך בפני מלכנו הגדול ! בחיי שלי, בן מוות אתה! ופה תהיה הקבורה שלך! אמר לו החכם:— אתה, שתוק! אין זה כלל עסקך. אם תוציא מלה נוספת מפיך, בחיי התורה, שאני הופך אותך מיד לקוף! אמר הווזיר:— נראה. ירק החכם והווזיר נהפך לאריה שלישי.
ביקש המלך את החכם אלישע בן יעיש, שיחזיר לו את הווזיר שלו, אך החכם אמר:— רק אם תיקח ממני את שני האריות שלך ותבטיח לא לעשות צרות ליהודים כל עוד אתה חי, אמלא את בקשתך. כשתמות — לא איכפת לי, אבל כל זמן שאתה חי, עליך להבטיח לי זאת.
הבטיח המלך לחכם, שכל ימי חייו לא יעשה צרות ליהודים. שוב ירק החכם יריקה קלה על האריה השלישי, והוא נהפך לווזיר.
המלך הרשע קיים את הבטחתו עד יום מותו. ויהודי מקנס חיו בשלום ובשלווה.