הצרה עם האסלאם – אירשאד מנג'י

הצרה עם האסלאם

אבל אם האמונה היהודית והאמונה האיסלאמית הן אמונה אוזת, מה הטעם להיותן ישויות שונות? בעצם, מה הטעם לשמור על הנצרות? או על ההינדואיזם, הבודהיזם או כל איזְם אחר? למה אנחנו לא יכולים לוותר על עליונות של פולחן אחד ולראות זה בזה את יצירי ידיו של בורא משותף? הקוראן אינו מתחמק מהשאלה הזאת, המרגיזה מכולן. דתות שונות צריכות להתקיים, הוא אומר, כדי שבני אדם ירגישו תמריץ להתחרות ״בעשות הטוב״. הוא מודה שטוב לא יכול להיעשות כאשר מסתבכים בוויכוחים על מי ממלא ״באמת״ את רצון האל. אתם ואני לא יכולים לדעת, ואנחנו חייבים להתעלם מכל האנדרלמוסיה המיותרת הזאת. הקוראן מבטיח לנו שאלוהים יישב את חילוקי הדעות הדוקטריניים בינינו ברגע שנחזור אליו. בינתיים, התחרות במעשים טובים היא קריאה יזמית ואמנותית כאחד לקחת את גוש החומר הזה של כתבי הקודש ולהמשיך כל העת לשפר את יופיו של המוצר. בעצם טבעו של התרגיל הזה מתקיים המניע האחר של אלוהים לבריאת סוגים שונים של בני אדם: כדי שיהיה לנו תמריץ להכיר זה את זה. נדמה כאילו הבורא התכוון שנשתמש בהבדלים כבמכשיר לשבירת קרח, ולא כתירוץ לנסיגה לפינות מנוגדות של זירת הקרב.

אני מודה, זאת המשמעות שהייתי רוצה שתהיה לכל העניין. אבל הכול פתוח לפרשנות, כיוון שהקוראן גם מבקש להרתיע מוסלמים מקיום יחסי חברות עם יהודים ונוצרים, שמא נהפוך חלילה להיות ״כמוהם״. הוא מדבר על ה״הם״ האלה כעל ״אנשים חוטאים״, שאותם ״לא ינחה אלוהים.״ יש דיבורים על ייסורים, טבח והשתת מס מיוחד על לא־מוסלמים לטובת כובשיהם המוסלמים: ״ובפוגשכם את הכופרים והכיתם [אותם] על צוואר עד אם תפילום חללים, ואסרו [אותם] באזיקים.״ אלה פסוקים רושפים באמת ובתמים, והם מחזקים את ידיהם של אלה מבין המוסלמים היורקים על היד המושטת להבנה בין הדתות. בעיני האנשים האלה, לא־מוסלמים יכולים להתקיים, אבל לעולם לא כשווי זכויות למוסלמים. הם בבחינת ״בני חסות״ שאינם מתקרבים כלל לשוויון זכויות. וזאת משום שהאיסלאם איננו אמונה אחת בנוסף על האחרות, הוא עולה על כולן בזכות העובדה שניתנו לו המילה המושלמת והנביא האחרון בשירות האל האחד. צריך לבחור לקרוא את הקוראן כך, נכון? אבל אנחנו לא מודעים לעובדה שאנחנו בוחרים לעשות זאת.

״רק רגע,״ ייתכן שתמחו, ״אני לא בוחר שום פרשנות. אני לא רוצה להחטיף לשכן שלי בגלל שהוא חוגג את חנוכה, אז אל תצררי אותי בצרור אחד עם שונאי היהודים. אני אדם הגון, לכל הרוחות.״ כן, סביר להניח שאתה אדם הגון, את אישה הגונה. אם כן, מתוך הגינות, שאלו את עצמכם: האם אני בחרתי לקרוא תיגר על אמונת הזרם המרכזי של המוסלמים שלפיה האיסלאם עולה על הנצרות ועל היהדות? אנחנו שקועים עמוק כל כך בנרקיסיזם הרוחני שלנו, שרוב המוסלמים לא מקדישים מחשבה שנייה, או אפילו ראשונה, לנזק שהגישה הזאת עלולה לגרום לעולם. אנחנו מקבלים אותה באופן אינסטינקטיבי, ורק מוציאים מדי פעם בפעם את הראש מהחול ושמים לב ל״קיצונים״. ולפעמים גם אז אנחנו לא שמים לב אליהם.

האם אני מגזימה? תגידו לי לאחר שתקראו את הסיפור הזה. שבועות אחדים לפני 11 בספטמבר הצטרפתי לדיון של מוסלמים בתחנת טלוויזיה כלל־קנדית כדי ״לדון בדימויים של העולם האיסלאמי״. חברי הצוות, שראו בהזמנה המנוסחת בנימוס לשון נקייה להצעה ״בואו נתאונן על המערב״, התענגו על ההצלפות הרגילות בתרבות הפופולרית הצפון אמריקנית: הוליווד מציגה את כולנו כקנאים, הקנאים תמיד שחומי עור, וכל שורה סטנדרטית אחרת בקנון הקורבנות. מתוך שעמום מוויכוח־על־טייס־אוטומטי, הצעתי כיוון שונה: אנחנו המוסלמים לא נותנים לאנשים תמריץ רב מדי לראות בנו משהו אחר פרט למקשה אחת. איפה, שאלתי, היו המוסלמים בטורונטו, ונקובר או מונטריאול כאשר הטאליבן מוטט את פסלי בודהא הטרום־איסלאמיים שהשקיפו על עמק במיאן באפגניסטן? ״אין אונס בדת,״ אומר הקוראן. לא יכולנו לצפות שהטאליבן יזמרו את הפזמון הזה. אבל מדוע המוסלמים במערב לא בחרו לשיר אותו, במקום להישאר אילמי פה ברוב המקרים ? מה הסיבה לכך שאין מחאות המונים מוסלמיות ברחובותינו?

חיכיתי.

התגובה היחידה הגיעה ממוסלמית אחרת – פעילה פמיניסטית, לא פחות. ״מנג׳י,״ היא פלטה, ״את יודעת מה קורה למוסלמים בפלסטין?״ סליחה?! שמישהו יחזיר אותי לכדור הארץ או ישגר אותי לחלק אחר של מערכת השמש שבו יש הבחנה בין צדק להצדקה. אני מוכנה לומר את זה לזכותה: ברור שיש קשר כלשהו בין עליית הרודנות האיסלאמית והפוליטיקה העיקשת במזרח התיכון. אבל איך מערכת היחסים המורכבת הזאת מצדיקה שתיקה מוסלמית במערב כלפי אנשי הטאליבן, מפוצצי הפסלים של בודהא, מרסקי הנשים, אוסרי העפיפונים ומאיימי המאוהבים בהוצאות להורג, הטוענים לעליונות כתבי הקודש שלהם?

היא לא הצדיקה דבר. התגובה של ״אחותי״ היתה השתפנות. עם כל החשיבה הביקורתית שלה על המערב, היא עטתה את האיסלאם חסר המחשבה שלה כמו בורקה המכסה אותה מכף רגל ועד ראש. אם זאת ההצעה הטובה ביותר של מי שמגדירה עצמה פמיניסטית, לאן מועדות פני כולנו חשבתי וצמרמורת עברה בי.

כולם מתמקדים בתאריך 11 בספטמבר. אני רוצה להתמקד בימים שלאחריו. מה אנחנו, המוסלמים, אמרנו בתוקף לאמצעי התקשורת, לפוליטיקאים ולעצמנו על האיסלאם? אבלים וחפויי ראש, אמרנו שאמונתנו נחמסה, ״נלקחה כבת ערובה.״ נכון מאוד, אמריקה, נלקחה כבת ערובה. לבנו איתך, גרמניה. גם אנחנו אוהבים את חירותנו, אוסטרליה. כולנו בסירה אחת, קנדה. אנחנו, יחד איתכם, נלקחנו כבני ערובה.

לא יכולתי לשאת את הדימוי הזה. מה שעלה ממנו הוא שהאיסלאם עצמו היה מטוס המשייט לעבר גן עדן כלשהו של זכויות אדם, ואלמלא אירועי 11 בספטמבר נוסעי ״אייר קוראניסטן היו מגיעים ליעדם הנהדר בלא כל טלטלה, תודה רבה. המטוס נחטף. נלקחנו כבני ערובה. כאילו הדת שאנחנו מאמינים בה היא משקיף תמים על מעשי האלימות שמוסלמים מבצעים. נלקחנו כבני ערובה. תיאור טעון מבחינה רגשית המזכה את המוסלמים בני הזרם המרכזי מהאחריות לבקר את החקיינית. ו ״קורת עצמית פירושה, בראש ובראשונה, התוודות על הצד הלא ׳!׳ה של הקוראן, ועל האופן שבו הוא מציג את הטרור.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2017
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  
רשימת הנושאים באתר