מכתב מאת הנסיך מולאי מחמדי אל הקאיד מחמד ן׳ אחמד אמוש
מסמך מס' 1
מכתב מאת הנסיך מולאי מחמדי אל הקאיד מחמד ן׳ אחמד אמוש2.
(21.8.1843)
השבח לאל לבדו ותפילת אלוהים על רבוננו מחמד ועל בני ביתו
חותמת:
החליפה מולאי מחמד
בן נסיך המאמינים
עבד אל־רחמאן
האל ישמרהו
אל משרת3 אדוננו4 הרם הקאיד5 מחמד בן אחמד אמוש-יהי האל בעזרך, השלום ורחמי אלוהים עליך בשם אדוננו — יסייעו אלוהים — לעצם העניין: היהודי שלמה קורקוס 6הוא יהודי שלנו 7המטפל באחדים מעסקינו. התחשב בכך, קבל אותו בסבר פנים יפות. אין הוא מבקש משרה ממשרות היהודים8 אלא את בטחונו האישי. הוא כבר מסר על התנהגותך הטובה כלפיו וכלפי שאר היהודים. זה מה שאתה מתבקש לעשות9. האל בטובו ידריך את צעדיך. אמן ושלום. 25 רג׳ב שנת 1259.
הערות המחבר לפי המספרים המופיעים במסמך.
1- מולאי מחמד ן׳ עבד אל־רחמאן: משנה למלך (ח׳ליפה) במראכש עד עלותו לכס המלוכה במקום אביו, ב־1859.
2 – אחמד אמוש – מושל צבאי של העיר מוגאדור לפני הפצצתה בידי הצי הצרפתי ב־1844 ולאחריה.
3 – אל משרת – וציף, ח׳דיס ועבד (במובן ״עבד״ או ״משרת״) הם שלושת המושגים שבשימוש השולטאן ובניו, כשהם פונים לפקידי המח׳זן.
4 – אדוננו – מולאנא ה״מולא״ שלנו, שם־תואר המוענק לכל צאצאי הנביא (שרפא), ובכללם לבני השושלת השריפיות במארוקו.
5 – הקאיד – דרגה צבאית ותפקיד מינהלי כאחד המוענקות למושל של עיר או של שבט.
6 – שלומו קרקוז, לפי הנוסח.
7 – הוא יהודי שלנו – ביטוי פטרימוניאלי זה אינו חייב להטעות בנוגע למעמד היהודים במארוקו, שהיה מושתת על עקרונות הפקה– האסלאמי ולא על־פי רצונו של שליט כלשהו. היהודים לא היו ״רכושו״ של המלך. משפט זה מבטא אפוא יחס ידידותי כלשהו כלפי שלמה קורקוס. ״הוא משלנו״ — כך צריך להיות מובנו.
הפקה – فقه חוק יבש, תורה, דוקטרינה
8 – ממשרות היהודים – במארוקו, כמו בשאר מדינות האסלאם, נהוג היה למנות רק יהודים לתפקידים מיוחדים, כמו למשל, בכל הקשור בהפקת מטבעות זהב.
נראה מתוך מיסמך זה שיחסו של הנסיך מחמד ליהודים היה שונה מזה של אביו, כפי שהאחרון מבטא אותו במכתב לקונסול צרפתי בטנג׳ה, מה־20 בדיו אל־חג׳ה 1257 (2.2.1842):
9 – מתבקש לעשות – ״יהודי ארצנו המבורכת הם בחינת מעאהדון, אשר קיבלו עליהם את תנאי חוקנו הדתי בכל הקשור למעמד העמים הנהנים מהחסות(דימה)(…). כל עוד הם מקיימים תנאים אלה אסור לשפוך את דמם ואסור לפגוע ברכושם. אך אם אינם נשמעים אפילו לאחד מהתנאים האלה, חוקנו המבורך מתיר לשפוך את דמם ולנשלם מרכושם. דתנו המפוארת אינה מעניקה להם אלא אותות קלון ונחיתות. לכן תיחשב כעבירה נגד תנאי החסות אפילו הרמת קול של יהודי בפני מוסלמי. יבושם לכם, אם במדינתכם, היהודים הם שווים לכם אך אצלנו אין הדבר כך״.