תולדות היהודים באפ' הצפ.חיים זאב הירשברג

מימין הגאון רבי יוסף בן נאים בספרייתו, שני משמאל בפינה ר' מכלוף בנו של שלום

מימין הגאון רבי יוסף בן נאים בספרייתו, שני משמאל בפינה ר' מכלוף בנו של שלום

כבר עמדנו על כך, שביזת מצרים שימשה נושא לפולמוס נגד היהודים בימיו של ר׳ עקיבא, שראה צורך להסתייג ממנה, בהצביעו על כך, כי בסופו של דבר רכוש זה הפך למכשול חמור לבני ישראל. גם טרטוליאן, בוויכוח עם מארקיון הגנוסטי, מעלה את העניין של ביזת מצרים«. ׳(כת מארקיון) טוענים נגד בורא העולם בדבר המרמה והגזל של כלי הזהב והכסף, שציווה על העבריים, לנזקם של המצרים… המצרים תובעים מהעבריים החזרת כלי הזהב והכסף, מאידך תובעים העברים נגד זאת, בטענם גם מכוח אבותיהם ובהסתמכם על אותם מקו­מות במקרא, שמגיעה להם החזרת השכר עבור העבודה שעבדו בהם, בלובנם לבנים ובבנותם ערים וכפרים׳. כאן חזית אחת לטרטוליאן והיהודים נגד הת­קפת הגנוסטים על המוסר של התנ״ך, ותשובתו מתאימה בדיוק לדברי ספר היוב­לים ולהגנתו של גביהא בן פסיסא בתלמוד.

אין זה מקרה, כי שני הנושאים שעליהם התווכחו רבי ואנטונינוס, ושסודרו בתלמוד מיד לאחר הוויכוחים לפני אלכסנדרוס, נדונו גם על־ידי טרטוליאן. היו אלה דברים שעמדו לדיון בין הפילוסופים היווגיימ־רומיים ובין היהדות והנצרות. בוויכוח: נשמה מאימתי ניתנה באדם, משעת פקידה או משעת יצירה ? מודה רבי לאנטונינוס, כי היא ניתנה משעת פקידה, ומביא מקרא מסייע (איוב ד, יב). טרטוליאן בחיבורו יעל הנשמה, נגד הפילוסופים׳ עומד על השאלה, אם — כדעת אנשי הסטיאה והרופא היגיסיוס — מתחברת הנשמה עם הגוף דק משעת הלידה או משעת העיבור. המסקנה שמגיע אליה טרטוליאן היא זו של אנטונינוס ורבי. בנוגע לעונש ביום־הדין האחרון מסביר רבי לאנטונינוס, כי ׳הקב״ה מביא גשמה וזורקה בגוף ודן אותם כאחד׳, וזו גם דעתו של טרטוליאן במאמרו ׳על תחיית המתים׳ .

אין להניח שהמקורות היהודיים והנוצריים בנידון זה בלתי־תלויים אלו באלו. וכן לא יתקבל על הדעת כי חז״ל השתמשו בהוכחותיו של טרטוליאן. מסתבר כי ידועה היתה לו שורת הנושאים על ויכוחים דתיים, כפי שסודרה בתלמוד (׳שאלו מינין את רבן גמליאל׳ וכר, סנהדרין צ, ב — צא, ב), וגם התשובות עליהן. כתביו מלמדים אותנו, כי הוא סיגל לעצמו אגדות חז״ל ולפעמים יצא נגדן.

טרטוליאן מתווכח עם הטוענים, שהעולם נברא ממשהו קיים וכי המלאכים היו שותפים במעשה זה. לאמיתו של דבר נעלמו המלאכים לפני בריאת העולם. הוא מסביר בשיטות האגדה כיצד נבראו העולם ואדם הראשון. עניין לפולמוס הוא הריב בין קין להבל. קין האח הגדול, שלא שעה הקב״ה אל מנחתו, מסמל את היהדות, בעוד שהבל הצעיר, שנרצח על־ידי אחיו(רמז לצליבה), מסמל את הנצרות. קין נולד בטומאה! הוא היה מזרעו של השטן. לעומת זאת היה חנוך נביא. עניין בני האלים ובנות האדם. נחש־הנחושת וגם יהושע הכוהן הגדול (זכר׳ ג, ג) הם סמלים לישו. פולמוס עם האגדה, ששלמה מלך על העולם כולו, כי זה מגיע רק לישו

השפעת ההלכה מורגשת בחיבורו של טרטוליאן ׳על עבודה זרה׳. וכבר דנו בזה בהרחבה יהודה ברגמן ז״ל וייבדלו לחיים. בער וא. א. אורבך. טרטוליאן יוצא נגד השתתפות הנוצרים, בפרהסיה ובצנעה׳ בכל דבר שריח עבודה זרה נודף הימנו. אסור לקחת חלק בחגיהם ובחגיגותיהם המשפחתיות, אם כרוכה בהן מעין הודיה באליליהם. הוא גוזר על כל המלאכות הקשורות בעשיית צלמים בכל צורה ובכל חומר, על המסחר בהם ובכל אביזרי עבודה זרה, כגון מיני קטורת. אל לו לנוצרי להיות מלמד תינוקות ומורה, כי עיסוקו זה מחייבו להקדיש את משכורתו הראשונה לאלילת הדעת והחכמה, ולהשתמש בספרים שמרובים בהם הסיפורים על אלים ואלות.

קווינטוס ספטימיוס פלורנס טרטוליאנוס (בלטינית: Quintus Septimius Florens Tertullianus; בערך 230150 לספירה) היה תאולוג נוצרי חשוב ואחד מאבות הכנסייה. הוא חי ופעל בקרתגו ומילא תפקיד מרכזי בגיבוש התאולוגיה הנוצרית במאות הראשונות לספירה.

טרטוליאנוס היה הראשון שהעמיד קורפוס שלם של כתבים נוצריים בשפה הלטינית, נוסף לכמה חיבורים שכתב בשפה היוונית. הוא היה הראשון שהשתמש במושג trinitas כדי לציין את השילוש הקדוש, וככל הנראה, הראשון שהשתמש בנוסחה "שלוש פרסונות, מהות אחת" (בלטינית: "tres Personae, una substantia"). כמו כן החל את השימוש במושגים "ברית חדשה" ו"ברית ישנה".

בניגוד לאבות כנסייה אחרים, טרטוליאנוס מעולם לא הוכר כקדוש בידי הכנסייה, כנראה מכיוון שבסוף ימיו הוא אימץ את המונטניזם שנחשב למינות.

 

שלא כנוצרים הראשונים במזרח, שבאו ממקור ישראל, התגייסו הנוצרים הרא­שונים באפריקה בעיקר מחוגים פאגאניים, שדשו בענייני עבודה זרה ואף לא הרגישו עד היכן השפעתה מגעת בחיי יום־יום. לפיכך היתה המלחמה נגדה צורך השעה. בפולמוסיו החריפים נגד עבודה זרה יכול היה טרטוליאן להצביע על מל­חמתם של הנביאים נגד האלילים, ועל חזונם שיום יבוא והפסילים ועבודתם יעב­רו מן העולם. בהקשר היסטורי אחר חוזר לעניין זה כעבור מאתיים שנה אבגוסטין, אחד מאבות־הכנסיה המכובדים ביותר: עתה, שהיהודים פזורים על פני כל האר­צות והאומות, הרי זו ׳צדקה׳(תרגום מילולי: השגחה) שעשה הקב״ה עם הנוצ­רים. עתה שהושמדו הפסלים, המזבחות, החורשות(הקדושות) והמקדשות של אלי־השקר ונאסרו קרבנותיהם, אפשר להראות מתוך כתביהם, שנביאיהם ניבאו זאת מקדם. אילו קראו על כך בכתבים שלנו, אומר אבגוסטין, ייתכן שהיו רואים אותן נבואות כהמצאה שלנו.

ייתכן, שגם חיבורו של טרטוליאן ׳על המחזות׳, המכוון נגד ביקורים בתי­אטראות, קרקסאות וכדומה, הושפע מדעות חז״ל. בדומה להם מפרש הוא את תהי­לים א, א על אלה שאינם יושבים בתיאטראות. ׳ובחוקותיהם לא תלכו (ויקרא יח, ב) — שלא תלכו בנימוסות שלהן, בדברים החקוקין להם, כגון תיטריות וקרקסאות והאסטדיות׳(ספרא אחרי מות פרק יג) — אזהרה זו היתה דבר בעיתו גם בשביל יהודים. ראינו כבר למעלה שאבגוסטין מוכיח אותם על שהם מבלים שבתם בישיבה בתיאטראות. אמנם, פעם אחת מעמיד הוא לדוגמה לפני קהל שומעיו את יהודי סימיטו  (עיירה קרובה להיפו, מקום כהונתו), הנמנעים מביקורים במקומות אלה. אגב נעיר, כי לפי עדות מלפני שבעים שגה היו מצביעים כאן על חורבות בניין מהתקופה הביזאנטית או הרומית(ליד מחצבי־השיש המפורסמים) כעל יצלא אל־יהוד׳ — בית־כנסת היהודים .

כאמור, טרטוליאן הוא ראשון בין סופרי הפנסיה, שהתחילו לפעול באיזור המע­רבי של חוף אפריקה. את השכלתו המשפטית רכש לו בקרתיגני. אמנם, הוא עצמו מספר שראה את רומי, אבל לא נודע לנו שהלך פעם למרכזי התורה במזרח. קשה להניח שידיעותיו באגדה ובהלכה הגיעו אליו מן הסופרים הנוצריים המעטים שקדמו לו במזרח, כגון אנשי הפולמוס המובהקים תיאופילוס מאנטיוכיה ויוסטוס איש שכם, בן דורו של ר׳ עקיבא. ידיעותיו באו לו מסתמא מאותם חוגים עצמם, אשר נגד השפעתם על הנוצרים והפאגאנים נלחם הוא בכל עוזו ומרצו. חוגים אלה עמדו בקשרים הדוקים עם התנאים בארץ־ישראל, הם שהפיצו את דעת ה׳ בקרתיגני בימיו של רב, ואת בניהם שלחו ללמוד תורה בארץ־ישראל. וכן רואים אנו באספקלריה שאייה מאירה של טרטוליאן את יהודי אפריקה ולמדים משהו על היקף ידיעותיהם בתורה.

מינוקיוס פליכס, בן תקופתו של טרטוליאן, שעבר לגור ברומי, נמנע מלהתקיף במישרים את היהודים, ועושה זאת רק דרך אגב. ניתוח חיבורו ׳אוקטאוויאנוס׳ מוכיח, כי מינוקיוס בסותרו את טענות מתנגדיה הפאגאניים של הנצרות השת­מש בנשק האפולוגיטי שהכינו היהודים עוד לפני שניים־שלושד, דורות (יוסי־ פוס פלאוויוס). הוא עצמו מציין, כי מכיר הוא את התרגום של המקרא וכן את כתבי יוסיפום ואנטונינוס יוליאנוס, סופר שאינו ידוע לנו ממקור אהר. ב׳אוק־ טאוויאנוס׳ ניכרת גם ההשפעה של כתבים חיצוניים, שמובלעות בהם דעות השאו­בות ממקור יהודי.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 132 מנויים נוספים

מרץ 2017
א ב ג ד ה ו ש
« פבר   אפר »
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  
רשימת הנושאים באתר