אבי פיקאר – יחסו של עיתון הארץ לעלייתם של יהודי צפון אפריקה
שבועות ספורים לאחר אותה התכתשות סביב הפרסום והעמדה של הארץ, שלח העיתון שליח מיוחד לצפון אפריקה – העיתונאי עמוס אילון. היה זה העיתון היחיד בארץ שעשה זאת באותם ימים. היוזמה העיתונאית היקרה לא הייתה אקראית. היא נועדה לשרת את הקו של הארץ בוויכוח על ההקלות בעלייה הסלקטיבית בפרט, ועל דמותה העתידית של העלייה לישראל בכלל. עורכי הארץ, שתמכו בהשארת כללי הסלקציה במתכונתם ואף בהחמרתם ראו בשליח מיוחד גורם מסייע. ואכן, אילון התייחס בחשש לגל העלייה הצפוי מצפון אפריקה בעקבות הקלות בכללי הסלקציה.
בקרב אנשי הסוכנות רווחה ההנחה שביקור בצפון אפריקה ומגע ישיר עם היהודים שם צפוי לעורר אמפטיה. לפיכך נרתמו שליחי המחלקת העלייה בצפון אפריקה ללוות את אילון ולסייע לו. הנחתם שהתבססה במידה רבה על האתוס הלאומי ועל השיח המשלב, עתידה הייתה להתבדות.
לאחר שהתפרסמו כמה מהכתבות, כתב יצחק רפאל לנציגו במרוקו שאילון יצא מצויד בדעה קדומה על פי הזמנת שולחיו – – עורכי הארץ .גם בזיכרונותיו ציין רפאל שהארץ 'לא חס על ממונו, שיגר כתב מיוחד לארצות צפון אפריקה, את עמוס אילון […]מסקנתו היתה בהתאם לקו'
הערת המחבר – מאוחר יותר, לקראת עצמאותן של מרוקו ותוניסיה והתגברות גל העלייה משם, שלחו עיתונים נוספים שליחים לצפון אפריקה. אולם ב- 1953 ,בעת שהעלייה משם הייתה בשפל, רק הארץ שלח שליח מיוחד.
שליחותו של עמוס אילון עמוס אילון היה כוכב עולה בשמי העיתונות העברית באותם ימים. בגיל 28 נחשב הצעיר יליד וינה לבן טיפוחיו של גרשום שוקן, המו"ל והעורך של הארץ. הוא היה מומחה ל'סדרות', ניתוח מתמשך הכולל דיווח ופרשנות של תופעות חברתיות שונות. הוא כתב על הפילוג בתנועה הקיבוצית, על חיי העולים ועל ישראל השנייה במושבי עולים ובמעברות ב- 1951 .לפני הנסיעה לצפון אפריקה פרסם סדרת כתבות על ישראלים באירופה. לימים יהיה מי שיכתיר אותו למתעד הגדול של הסיפור הישראלי. ספרו הישראלים פורסם ב-1971 וזכה להצלחה בינלאומית מיידית.
באפריל- מאי 1953 פרסם אילון בהארץ סדרה בת שמונה כתבות מצפון אפריקה. חמש מתוכן עסקו ביהודי צפון אפריקה ובשאלת העלייה משם. אילון ביקר בחמישה מוקדים: בעיר תוניס, באי ג'רבה, בקזלבנקה, במראכש ובהרי האטלס.
ניתוח של כתבות אלה יכול להצביע על שיטתיות המסתירה את שני פניה של התופעה שאותה כינה אדוארד סעיד 'אוריינטליזם': אקזוטיות ובוז. אולם חשוב להבחין בין שתי התופעות. כאשר אילון תיאר תופעות שאינן קשורות לעלייה, היו אלה תיאורים אקזוטיים. כאשר הוא הגיע ליהודים, ובעיקר לאלה שהיו מועמדים לעלייה, הוא תיאר את מה שראה בתיעוב, ללא שום אקזוטיקה ובוודאי ללא חמלה, אלא בעיקר בריחוק.
כך למשל בכתבה הכללית על מראכש, כתבה שאין בה אזכור של הנושא היהודי כלל, שגורים ביטויים כמו 'נדיר המראה ומזעזע ביופיו' או 'אדריכלות ברברית מוסלמית אצילה'. לעומת זאת, בבואו לתאר את היהודים בעיר, נוקט אילון לשון אחרת: 'אלפי יהודים בשטח צר וצפוף, המכוסה סימטאות קטנות, רצופות אבנים אדומות או מכוסות חול, כשהצואה ומי השפכים זורמים במרכזן'.
הטקטיקה של אילון הייתה ליצור ריחוק מנטלי בעזרת תיאורים דוחים על חוסר היגיינה, דלות ועבודה ירודה. במקביל הוא הדגיש את העובדה שלא מאיימת על יהודי צפון אפריקה סכנה ואין שום טעם להעלותם. כחלק ממהלך זה הוא תקף את מנגנון הסוכנות ופעיליו כמי שמזרזים את העלייה ללא סיבה.
הערת המחבר : רות פירר (סוכנים של החינוך הציוני, חיפה 1985 ,עמ' 227 )מונה רשימה של שבעה מאפיינים שליליים שבהם תוארו עדות המזרח בספרי לימוד היסטוריה בישראל: קיפאון ואימפוטנציה; פרימיטיביות ניוון ופיגור; אמונות תפלות; דלות ולכלוך; ניוון פיסי ותחלואים; חוסר תרבות וחינוך לקוי; נחיתות והשפלה. שישה מתוך המאפיינים הללו חוזרים שוב ושוב בסדרה של אילון. המאפיינים שכמעט ואינם מופיעים הם נחיתות והשפלה. הדגשת ממד זה בכתבות הייתה מעלה את הצורך בהעלאתם ארצה, בניגוד לכוונתו של אילון.
זרות וגועל
בעיניים אירופיות רבות הצטיירו המלאחים (רובעי היהודים) והכפרים בצפון אפריקה כנחותים, אולם תיאוריו של אילון היו ציוריים במיוחד והדגישו נקודות שהיה בהם כדי ליצור מרחק נפשי בין הקורא הישראלי ליהודים המתוארים בכתבות. לשם השוואה אפשר לראות את תיאוריו של ההיסטוריון הישראלי חיים זאב הירשברג על אותם רבעים יהודיים בתוניס, בקזבלנקה ובמראכש. הירשברג שהה בצפון אפריקה שנתיים אחרי אילון, אך תיאוריו היו אמפטיים הרבה יותר.
כך למשל יצר אילון, בתארו את היהודים בצפון אפריקה, אסוציאציה לערבים. את יהודי הרובע היהודי בתוניס הוא תיאר כך: 'הם נראים כמוסלמים לכל דבר. בקוי פניהם, במצב בריאותם הירוד, בנקיונם, בלבושם וגם במבטאם'. על יהודי הרי האטלס כתב: 'הם פרימיטיבים מאד ואינם נבדלים בקווי פניהם או ברמת חייהם משכניהם המוסלמים'. בהזדמנות אחרת תיאר אותם כ'בעלי מנטאליות של המאה ה-11 .
טקטיקה אחרת הייתה חזרה בלתי נלאית על פרטי פרטים המדגישים את רמת ההיגיינה הנמוכה של היהודים. שפתו במקרים אלה ציורית במיוחד, כמו בדוגמה הבאה:
" בדמויות מחרידות נתקלים כאן על כל צעד: פני ילדים תפוחים, דלוקי עיניים […], עיוורים למחצה, אגזאמות מכסות את עורם השחום של תינוקות […]. מבלים בחצרות ללא שמש בתוך האשפה והאבק […] שני זאטוטים, נראים כבני ששה חודשים אבל אומרים שהם בני שלוש וארבע. מתוך חתיכת פח שבורה הם אוכלים עדשים. לאחד פצעים בעלי מוגלה בראשו הקרח, השני ממצמץ בעיניו שמסתיר אותן מעין וילון של ריר כהה.
אילון תיאר את הרובע היהודי בתוניס כך: 'בתים הרוסים למחצה, סימטאות שרוחבן לעיתים פחות משני מטר, כוכים סתומים בלבני חמר'. את היהודים שם תיאר כך: 'לפחות %90 מיהודי טוניס עניים מרודים החיים מהיום למחר […] תושבי הגיטו נולדו בו, כאן הם חיים בתנאים היגיינים שלא יתוארו, בסרחון שקשה לשאתו, אינם יוצאים מהרובע במשך חודשים, אוכלים, שותים וישנים, עובדים ומולידים'. על יהודי קזלבנקה כתב:
"האנשים שמכנים אותם כעת בישראל בשם הכולל מרוקנים, עם כל הטוב והרע המתרמז בכך, בחלקם הגדול מקזבלנקה באו. כאן נולדו, כאן התגוללו באשפתות הגטו היהודי, כאן התחנכו (אם בכלל קיבלו חינוך) ב"חדרים" צפופים בהדרכת מלמד עיוור למחצה […] מי שרואה את הרקע שלהם כאן, את הגיטו ואת סימטאותיו, את ה"מלמדים", את ה"בתים", המיטות, את החברה המסורתית הזאת המתפוררת במגעה עם הטכניקה המערבית – אינו רשאי להתפלא על כך שמרוקאים מופיעים במקום מכובד ביומני תחנות המשטרה בישראל.
המלאח בקזבלנקה זכה לתיאור הבא: זהו ריכוז של לכלוך, סירחון, עוני ניוון, חולי ופארוואסיות שקשה למצוא כמותו ב"מדינה" הערבית – הקסבה של המרוקנים המוסלמים […] אך עוברים את מחיצת העץ הגבוהה המסתירה את הגטו ואני נתקלים בגל של סירחון שקשה להגדירו, כאילו מרקיבים לא רק בצלים, סוליות, בגדים ושאריות בשר – אלא גם בני אדם חיים.
יהודי ג'רבה תוארו כך: 'התנאים הם פרימיטיבים לאין שיעור. מצב הבריאות ירוד ביותר. משפחות בנות 10 עד 12 נפשות חיות בבקתות חימר מרוחות בסיד שהלכלוך מכסה את רצפותיהן ואת הקירות בעובי של מילימטרים […] התושבים מתרחצים כאן פעמים בשנה'.
בתיאורם של תושבי מראכש בולט הניגוד בין האקזוטיות בתיאור המוסלמים, לבין הגועל והדחייה בתיאור היהודים. כך תיאר אילון דמויות של מוסלמים בשוק המפורסם של מראכש: 'ברברים נושאי חרבות עקומות שהן לעיתים יפות להפליא ועשויות מלאכת מחשבת' או 'זקופי קומה הם עומדים ובהם אתה מוצא טיפוסים יפי מראה עד מאד – גבוהים, מחוסרי זקן לחיים, לעיתים בהירי שיער אך תמיד נוצצות מתחת למצחים נוקשים עיניים שחורות כפחם וחדות כלהב חרבותיהם' היהודים באותו שוק תוארו כך:
איזה טיפוסים אפשר לראות כאן ליד המסור או ליד הכבשן הרוטט: דמויות מזוקנות, מחודדות אף, עזות מצח, שחורות מפיח – אחד עם פרצוף של נביא מכה בפטישו על צלחת נחושת ללא רתיעה, משך שעות בלי להפסיק […] זקן כבן שבעים עומד ליד גלגל ומסובבו, בלי להפסיק, במונוטוניות מטומטמת.
PUBLICATION DE TEHILLA LE-DAVID
PUBLICATION DE TEHILLA LE-DAVID
Vers 1780 David Ben Hassine rêve de publier son oeuvre et de s'assurer ainsi une place dans l'histoire des lettres juives. Il regroupe donc les poèmes qu'il a écrits, du moins ceux dont il a conservé une copie! En effet, à cette époque, les nouveaux piyyoutim, d'abord chantés par leur créateur lui-même, circulent de main en main, en cas de succès, sous forme de copies manuscrites et, pour cette raison, finissent parfois par disparaître, tantôt parce qu'ils ne sont pas reproduits en nombre suffisant pour garantir leur survie, tantôt parce qu'ils ne sont pas inclus dans les anthologies poétiques établies par des amateurs cultivés, pour leur propre usage.
David Ben Hassine constitue ainsi un recueil de 184 poèmes, auxquels il adjoint les livrets de Méqoman Shel Zévahim et des Azharot. Il intitule ce volume Têhilla Lé-David [Hymne de David], Le manuscrit est prêt en 1782 date de la plupart des haskamot de la première édition. Le premier poème est dédié au Hakham Shélomo Shalem, Grand-Rabbin de la communauté séphardie d'Amsterdam, amateur de piyyoutim, dont il espère l'appui pour la publication de Téhilla Lé- David.\ Or, comme le Hakham Shalem est mort en 1781 cela signifie, même si la nouvelle du décès a mis une année à parvenir au Maroc, que le manuscrit était déjà prêt en 1781 et peut-être même avant, soit plus de vingt-cinq années avant sa publication..
Ce manuscrit ne semble cependant avoir quitté Meknès pour Amsterdam que beaucoup plus tard, probablement à la fin de l'année 1789 ou au début de 1790 au plus tard, puisqu'un poème daté de 1789 est inclus dans l'édition d'Amsterdam. Ce retard s'explique certainement par l'activité fébrile déployée par le poète pour trouver des mécènes susceptibles de financer cette publication, comme en témoignent les appels de fonds dans plusieurs haskamot, ou le poème dédié aux bienfaiteurs qui voudront bien l'aider à faire imprimer son oeuvre. De même, David Ben Hassine couvre de bénédictions son généreux protecteur "Shélomo Sebbag, qui m'a assuré de façon absolue qu'il s'évertuerait à rendre justice à ce livre et à le faire imprimer".
Ici se place la légende du voyage de David Ben Hassine à Amsterdam, où il aurait rencontré Shélomo Sebbag, qui souffrait d'un calcul dans la vessie. Citant un verset du Deutéronome (25, 13) le poète lui aurait adressé la bénédiction suivante: "N'aie point dans ta bourse deux poids [pierres] inégaux, un grand et un petit!" L'allusion ingénieuse fait éclater de rire le malade, si bien qu'il en expulse le calcul, et guérit sur-le-champ! Anecdote piquante, mais sans fondement: David Ben Hassine ne s'est jamais rendu à Amsterdam, et il n'a connu son bienfaiteur qu'au Maroc.
David Ben Hassine reçoit des haskamot particulièrement élogieuses des autorités rabbiniques des grandes villes: de Meknès, celles de son beau-frère Réphael Berdugo, de son gendre Binyamin Elkhrief et de Moshé Maïmaran, qui exhorte ses lecteurs à patronner la publication de Téhilla Lé-David, "malgré le dénuement de nos coreligionnaires écrasés d'impôts"; de Fez, où son ami Hayyim David Séréro lui dédie un poème, et de Marrakech.
Nous savons que David Ben Hassine avait décidé, dès 1780 de publier son oeuvre à Amsterdam, puisqu'à cette date, il en parle de façon explicite dans son poème dédié au Hakham Shalem. Pourquoi Amsterdam? A cette époque, il n'y avait pas d'imprimerie au Maroc, si bien que les auteurs devaient surmonter toutes sortes de dificultés pour publier leurs ouvrages en Europe. Or, au XVIIIe siècle, Amsterdam était devenu un important centre d'édition hébraïque, qui exportait des livres juifs dans toute l'Europe et au Moyen Orient. Il était donc naturel que David Ben Hassine songeât à y faire imprimer son oeuvre, d'autant plus qu'un cercle poétique hébraïque y était très actif, dans la communauté séphardie, sous l'impulsion du Hakham Shalem et du poète David Franco Mendes. C'est certainement pour cette raison que David Ben Hassine en espérait un soutien efficace.
Bien que le manuscrit de Téhilla Lé-David, probablement confié à Shélomo Sebbag, que ses activités commerciales conduisaient régulièrement en Europe, quitte Meknès en 1789 ou au début de 1790 il ne sera publié aux Editions Proops, d'Amsterdam, qu'en 1807 quinze ans après la mort de David Ben Hassine. En fait, le manuscrit est en mauvais état lorsqu'il arrive chez l'imprimeur. Le correcteur des épreuves de Téhilla Lé-David, Moshé Edder'i (c. 1774-1842), se plaint, dans son préambule, des "nombreuses difficultés que j'ai éprouvées pour réviser ce livre précieux en vue de son impression, même si je l'ai fait avec amour, car il avait été écrit à la main depuis de nombreuses années, et de ce fait de nombreux mots et lettres en étaient effacés, à force de passer de main en main … Et j'étais le seul à pouvoir accomplir cette lourde tâche, car personne d'autre n'était compétent pour déchiffrer cette écriture, qui est celle de mon pays."
Après la clôture de son manuscrit, David Ben Hassine continue à composer des piyyoutim jusqu'à son dernier souffle, comme il l'écrit textuellement vers 1790 "Ceci [ce poème], je l'ai ajouté après le départ de mon ouvrage pour l'imprimerie." Il compose alors notamment sa complainte sur le sac du mellah de Meknès en 1790, et les poèmes nouveaux, inclus plus tard dans l'édition de Casablanca, dont il constitue un deuxième recueil, qu'il intitule Shétil David [Scion de David]. Le protecteur de David Ben Hassine, Shélomo Sebbag, meurt vers 1790 mais trois de ses amis, les riches et puissants notables mentionnés dans la page titre de Téhilla Lé-David, poursuivent sa tâche, et font publier le recueil poétique à leurs frais.
אוצר גנזים-יעקב משה טולידאנו
מכתב ד
הרב יעקב משה טולידאנו
ר׳ חיים ביבאס כותב שוב לר״ש בן עמרם, שהרב יעב״ץ ור״מ אדהאן עוזרים לו, וחכם ־אחר שמו רבי; יהודה אבן־צור עזרלבני עטר..ושר״מ בירדוגו אף שידע מה שעבר לא״א עמהם ומה שעשו לו, במקומ שיציל עשוק הוא עוזר להם, ולכן מסיים ״ואין לי מה לעשות תשלח לי־ הפסק חתום בחותם החכם נר״ו״ [הוא ר'י בן עטר], זה ימים עמדו למשפט החכם הנבון כהה״ר מימון בן אדהאן עם מםעוד כהן על אודות החצר שהיתה משותפת ביניהם.ונפסק הדין לעשות ביניהם! גוד או איגוד ונכתב ונחתם ונעשה מעשה שאמר לו כהה״ר מימון למסעוד הנז׳ גוד או איגוד ולפי הערך שהעריך החצר כהה״ר מימון נתרצה מסעוד הנז׳ למכור חלקו ופרע כה״ר מימון דמי החצר וזכה במקחו כהה"ר מימון הנז׳ ושוב הביא מס׳ הנז׳ פסק דין ממתא פאס יע״א שהורה שהבתים מבוררים וכל אחד מכיר את ביתו לא שייך ביה דין גוד או איגוד והם אמת שיש טעם לדבריהם אבל מה נעשה׳ שבתי דינים שלפנינו ושלפניהם כך היו דנים בפשיטות לעשות בחצר דין גוד או איגוד אפי׳ כל א׳ ביתו מיוחד וכך שמענו שדנים בכל בתי דינים שבמערב ואין פוצה פה וכך היינו דנים מאז ועד עתה וגם חפשנו בפוסקים ומצאנו סמוכות לפסק הקדמונים על מה אדני משפטם הוטבעו ולכן פסקנו שזכה כהה״ר מימון במקחו ולא נשאר למסעוד הנז׳ שום דין ודברים ושום זכות ולראיה וזכות ביד כה״ר מימון הנז׳ חתמנו פה בשליש ראשון לכסליו שנת פדות לפ׳׳ק וקיים.
גוד או איגוד – שותפין בדבר שאין בו כדי חלוקה, שותף אחד יכול לכפות את חבירו להפסיק את השותפות ולבחור האם הוא רוצה לקבל את הנכס ולשלם עבורו (גוד), או לתת את הנכס ולקבל את דמיו (אגוד) (הסוגיא בבבא בתרא יג., בסוגיא זו האריך קונטרסי שיעורים בבא בתרא ח)
משה בירדוגו יעקב טולידאנו יהודה בירדוגו
גם אנחנו החתומים ראינו, שיש סמוכות למנהג שהיו נוהגין בתי דינים שלפנינו ושלפניהם לדון דין גוד או איגוד אפילו כשהבתים מבוררים לכל אחד מדברי הפוסקים ז״ל ומסתבר כוותייהו לכן ח״פ מכנאסא יע״א אהרן הצרפתי וכה״ר אברהם בן חסין׳, לאפושי גברי קאתינא כי גם אנכי ראיתי כיון שיש למנהג. זה סמוכות מדברי הפוסקים זלה׳״ה ודאי זכה במקחו החכם הנז׳ והוגד לי מפי אדם פשר שאדוני אבי זצוקלה״ה דן דין זה בנדון כזה ממש שפסק לעשות דין גוד או איגוד אפילו כל אחד היה ביתו מיוחד והוציא זה שכנגדו בגוד ואיגוד ערב שבת עם חשיכה ולכן ח״פ מכנאסא יע״א וקיים, כמוהר״ר יהודה בן צור.
אף על פי שיש מחלוקת בין הפוסקים כמבואר למעיין בסי׳ קעו מטח״מ כיון שנהגו מאז ומקדם בעיר הזאת לעשות גוד או איגוד בנדיוך כזה ממש ככתוב בקבלת עדויות עם כהה״ר מימון ועל כיוצא בזה אמרר פוק חזי מאי עמא דבר ופשוט הוא והלאות אנשים גט יגיעת בשר להאריך בזה וקיים,-כהה״ר שלם הסבעוני, —
בהיותי בעיר המהוללה באנשיה וחכמיה נדרשתי להפקת רצוו השואל להגיד דעתי בענין הכתוב בפניני, ואען ואומר להיות שכן הגיד לי הרב הכולל מאריה דאתרא כמוהר"ר משה בירדוגו נר״ו כי כן היו דנים תמיד זה ימים ושנים לדון דין גוד או איגוד אפי׳ בכהאי גוונה דכל א׳ מבורר חלקו בדיורים אלא מצד מרבץ החצר בכל גוונא היו דנים פה ב״ד קמא ובתרא דינא דגא״א ולהיות כן כל הקונה חלק בחצר אדעתא דהכי קא קני ופשוט ומה ,גם דבעיקר הדיין יש פנים להעמיד״ דברי מארי דינא דהוו דייני הכי ולהיות שאין פנאי להאריך ח"פ, מהאי טעמא הכתוב לחוד דקם דינא בהדי החכם הר״ם יצי׳ו וקיים כמוהר״ר חיים בן עטר נר״ו.
פסח בצפון אפריקה- מקורות שונים-מטעמי החג
מתוך הספר " יהדות המגרב " רפאל בן שמחון
מטעמי החג
חג הפסח הוא חג עשיר במאכלים מיוחדים, אך רוב רובן של המשפחות פונים אל מאכל עממי: הפולים הירוקים, בישלו אותם, או עם בשר שמן או עם הדג אילתית הנקרא ״א־סאביל״ . מאכל מיוחד היה עוד בפסח והוא ״אל־ מחממר״, דומה לפשטידה, עשוי נתחי בשר וביצים.
מאכל מסורתי מובהק ושאף משפחה לא ויתרה עליו בפסח הוא ״הכ׳רשוף״(קינרס) ממולא בשר. דלי אמצעים הסתפקו בעלים של ״הכ׳רשוף״, קילפו אותם ובישלו אותם עם בשר וזה היה תבשיל מאוד טעים.
פשטידת מצות. (אל מחממר)
המצרכים: לקחת שלוש מצות, שתי כפות מרגרינה, כוס אחת קמח מצה, חמש ביצים, רבע כוס שקדים מקולפים וכתושים, קליפה מגורדת מחצי לימון, וחצי כפית של מלח.
אופן ההכנה: לשבור את המצות ולפורר אותן, לשים אותן במים עד שיתרככו, אחר־כך לסחוט אותן היטב בידיים. לחמם את המרגרינה במחבת ולטגן בה את המצות, תוך בחישה עד שיזהיבו מכל הצדדים. אחרי זה להעביר לקערה גדולה, להוסיף לקערה את קמח המצות המטוגנות.
להפריד את החלמונים מן החלבונים, לטרוף היטב את החלמונים ולהוסיף לקערה, להוסיף גם את השקדים, את קליפת הלימון והמלח, לערבב, להקציף את החלבונים לקציפה מוצקה, לערבב בקלילות ובזהירות עם תערובת המצות, להעביר אחר־כך לתבנית משומנת במרגרינה.
לאפות בחום בינוני במשך כ־45 דקות. פשטידה כזו יכולה לשמש כתוספת למנה עיקרית או כמנת קינוח – בתוספת ריבה, סוכר מעורב בקינמון, סירופ פירות וכדומה.
כופתאות (אל־כואורי)
המצרכים: שתי מצות, שתי ביצים, כף אחת של אבקת מרק עוף, שתי כפות בצל מטוגן, כף קמח־מצה, שתי כפות מרגרינה, מלח ופילפל, פטרוסיליון קצוץ.
אופן ההכנה: משרים את המצות במים עד שמתרככים, אחר־כך סוחטים אותן בידיים ומפוררים אותן. אחרי זה מערבבים אותן עם הביצים ואבקת המרק, הבצל המטוגן, הקמח־מצה, המרגרינה והפטרוסיליון הקצוץ, מוסיפים מלח ופילפל לפי הצורך וטועמים, אחר כך מגלגלים כופתאות בידיים רטובות ומבשלים אותן במי־מלח רותחים, עד שיעלו ויצופו על פני המים. מגישים אותן כתוספת לבשר או עם רוטב כלשהו.
בארוחת ליל הסדר בתוניסיה, מגישה עקרת־הבית לבני המשפחה מין תבשיל של כמה ירקות ושמו ״מפוקי״ שמובנו ״מוגש״, בשר־כבש ומצות מבושלים. למחרת היא מגישה מין ספוגניות מקמח מצה, וגם מצות טבולות
בדבש.
מטעמי חלב
לביבות ממצות
המצרכים: שתי מצות, שתי ביצים, מלח ופלפל, קורט קנמון, שתי כפות מרגרינה.
אופן ההכנה: מרטיבים את המצות בחלב למשך כמה רגעים, אחר כך סוחטים ומפוררים אותן, מוסיפים את הביצים. לאחר מכן טובלים אותן במלח, פילפל וקינמון, מטגנים כמו שמטגנים הלביבות, במרגרינה חמה, משני הצדדים.
כאשר הלביבה מוכנה, רצוי לפזר עליה אבקת סוכר ואז יש לנו מנה מתוקה.
עוגת מצות עם קקאו
המצרכים: ארבע מצות (אפשר גם יותר), מרגרינה אחת, שתי כפות קקאו וחצי כוס סוכר שתי כפות מים או קצת יותר (לפי הצורך).
אופן ההכנה: להרטיב המצות בחלב או גם ביין, מחממים את הקקאו עם מעט מים וכמות הסוכר עד שהכל יימס ויהפך לעיסה דלה. אחר כך מורידים מהאש ומוסיפים את המרגרינה בלי מלח לתוך העיסה, מערבבים היטב עד שהכל יהיה נמס, מוסיפים תמצית רום או וניל. אחרי זה מורחים את העיסה על כל מצה ומניחים מצה על השניה. אפשר לעשות חבילה של ארבע
מצות או יותר. מכניסים את חבילות המצות למקרר לשעה. אחר כך מוציאים אותן וחותכים כל חבילה לארבע ושש חלקים שהם בעצם עוגות מוכנות לאכילה.
לביבות גבינה
המצרכים: רבע ק״ג גבינה לבנה רכה (כחושה או שמנה), רבע ק״ג גבינת קוטג׳ שתי ביצים, כפית מלח, כפית סוכר, כוס וחצי קמח מצה, מרגרינה לטיגון, שמנת חמוצה וסוכר לפי הטעם.
אופן ההכנה: לבחוש או לטרוף את שני סוגי הגבינה יחד, עד שתתקבל תערובת אחידה. להוסיף לתערובת את הביצים, המלח, הסוכר וכוס אחת קמח מצה, לבחוש את זה היטב. להכין עתה את הלביבות, אך קודם לטבול אותן בקמח מצה שנותר לטגן במרגרינה חמה עד שהלביבות תהיינה זהובות משני הצדדים, להגיש אותן חמות עם שמנת חמוצה וסוכר.
עוגיות קוקוס
המצרכים: כוס סוכר, ארבעה חלבונים, קורט מלח, שלושת רבעי כוס קוקוס טחון, כמה טיפות תמצית שנף (וניל), מרגרינה לשימון, מעט קמח תפוחי אדמה.
אופן ההכנה: לשמן תבנית אפיה שטוחה במרגרינה ולזרות עליה קמח תפוחי אדמה, להקציף את החלבונים עם המלח, להוסיף תוך כדי הקצפה את הסוכר בהדרגה. להקציף עד שתתקבל קציפה מוצקה ויבשה. להוסיף לקציפה בקלילות ובזהירות את הקוקוס ואת תמצית השנף. ליצוק עיגולים מן הבלילה על התבנית, בעזרת כף. להקפיד ולהשאיר סביב כל עוגיה ריווח של שני ס״מ לפחות. לאפות בחום נמוך 40־30 דקות.
פרפראות לחג הפסח
המספר ״ארבע״ הוא מאוד אופייני לחג הפסח, ולכן אנו פוגשים את המספר הזה לכל אורך פעולות החג:
- ארבע שמות לחג זה: חג המצות, חג האביב, חג החרות, חג הפה־סח.
- ארבע אותיות בכל שם מן השמות הללו: ה־מצות, ה־אביב, ה־חרות, פה־סח.
- ארבע מאות שנה בקירוב נמשכה הגלות עד גאולת מצרים.
- ארבע לשונות גאולה בתורה: והוצאתי, והצלתי, וגאלתי ולקחתי.
- ארבעה דברים שבזכותם נגאלו בני ישראל ממצרים א. שלא שינו את שמם, ב. לבושם, ג. שפתם, ד. ולא הלשינו.
- ארבע כוסות יין צורכים לסדר ליל פסח.
- ארבעה בנים בהגדה של פסח.
- ארבע קושיות שואלים ב־מה נשתנה.
- ארבעה מאכלים: 1. הזרוע, לקרבן פסח.
- המצה, זכר שלא הספיק בצקם להחמיץ
- המרור זכר למרירות השיעבוד
- החרסת, זכר לטיט שגבלו לבניית פיתום ורעמסס.
- שלוש מצות לעריכת הסדר שהן ארבע, כי המצה האמצעית אנו מחלקים אותה לשתיים והחלק הגדול שומרים לאפיקומן, ואז זה נחשב כארבע.
צדקה תציל ממות – סימן יפה מצאו חכמינו ז״ל למצוות צדקה בפסח, כי בתורה כתוב ״מצת״ חסר וא״ו ובראשי תיבות היא רומזת״. צדקה תציל ממות.
ליל שביעי של פסח
גדולתו ומעמדו של ליל שביעי של פסח, אינם נופלים ממעמדו של ליל הסדר עצמו. לילה זה מוקדש בחלקו ללימוד הנמשך עד חצות. נהגו להתפלל את תפילת ערבית באיחור־מה, בגלל העומר, נהגו גם לקרוא בתפילת ערבית, את ההלל הגדול, (הודו לה׳ כי טוב, כי לעולם חסדו). אחרי סעודת החג, כל הורה לקח את ילדיו והלך ללימוד. במכנאס, הלימוד נערך בבתים ולא בבתי־ הכנסת.
ביום שביעי של פסח, נוהגים יהודי מרוקו עד היום, לומר שירה מיוחדת לפני שירת הים הרגילה: אשירה כשירת משה, שיר לא ינשה, אז ישיר משה את דברי השירה . את ההפטרה של יום שמיני של פסח נאמרה על־ידי שלושה מתפללים. אחד קרא פסוק בעברית, השני תרגמו לארמית והשלישי לערבית העתיקה.
ביום שביעי של פסח נהגו יהודי תוניסיה להתפלל שחרית ומוסף על שפת הים וחוזרים לבית הכנסת בתהלוכה עממית! אחד מתחפש לאהרן הכהן והשני למשה רבנו. במשך כל הדרך שרים את שירת הים ופזמונים שונים כשהצופים מתיזים על משתתפי התהלוכה מי־בושם, כן זורקים עליהם פרחים. בבית הכנסת קוראים בתורה ושומעים דרשה מיוחדת מפי הרב.