חלקה של יהדות מרוקו ותרומתה להתיישבות ולבניין הארץ מאת: דר' אלישבע שטרית
טבלה מס' 1. הרכב אוכלוסיית המתיישבים במושבים אחרי שנת 1948
| יוצאי אירופה | 32.3% |
| יוצאי צפון אפריקה, בעיקר ממרוקו | 29.7% |
| יוצאי עיראק ואיראן | 13.5% |
| יוצאי תימן | 11% |
| ילידי הארץ | 5% |
| יוצאי מצרים | 2.1% |
| יוצאי הודו | 1.4% |
| יוצאי ארצות אחרות | 5% |
מהטבלה עולה בבירור תרומתה של יהדות מרוקו לנושא זה. כי מכל ארצות אירופה גם יחד הגיע מספר המתיישבים לכדי 32.3% בשעה שיהדות מרוקו לבדה העניקה מעל מ 25% (לאחר שמקזזים מה 29.7% את העולים מלוב, מאלג'יריה ומטוניסיה) לכלל ההתיישבות הכפרית- חקלאית במדינת ישראל.
למרות שמרבית המתיישבים היו חסרי כל רקע חקלאי ונעדרי ניסיון בעבודת כפיים הם נאחזו בקרקע, עבדו עבודה קשה והפריחו, הלכה למעשה, את השממה והם תרמו לכך שיותר מ 60% מכלל היצוא החקלאי הישראלי מקורו בשנת 1978 היה ביישובים שקמו מאז מאי 1948.
ניתן אפוא לקבוע- כותב פרופ' רענן וייץ – כי המפעל ההתיישבותי של שלושת העשורים הראשונים לקום המדינה – זה אשר עמד בתחילה בעיקר על יישובי עולים חסרי כל ניסיון – הוא שהעניק בסופו של דבר להתיישבות את עוצמתה הכלכלית והביטחונית.
(סקירה חודשית,ירחון לקציני צה"ל מרס- אפריל 1978).
מר יחזקאל זכאי, המשמש כיום יו"ר הפדרציה הספרדית בישראל, היה ממונה במשך שנים ארוכות על נושא ההתיישבות הכפרית בכל חלקי הארץ ושימש בתפקידים ציבוריים שונים ( בין השאר: ח"כ בשנים 1977- 1984, מנכ"ל משרד החקלאות , מנכ"ל מקורות ועוד). מר זכאי מכיר את הנושא לפנים ולפנים, יותר מכל אדם אחר, בזכות העשייה היומיומית שלו והמפגש הבלתי אמצעי שלו עם כל הגורמים המרכזיים הנוגעים בדבר : ממשלה, כנסת, סוכנות יהודית, ובעיקר עם אוכלוסיית המתיישבים, שופך אור על כמה נקודות חשובות. להלן תמצית מדבריו:
לפני בוא העלייה הגדולה מארצות האסלאם, ש 50% מתוכה באו ממרוקו, הייתה הארץ ריקה. מגדרה ועד אילת לא היה כלום, מרמלה עד לירושלים- שום דבר. גם ירושלים עצמה הייתה ריקה כמעט. הגענו מנוקדת אפס והארץ הייתה בנקודת אפס. בנינו ונבנינו. הייתי שותף לעליית יהודי מרוקו ולהתיישבותם בגליל העליון, בגליל התחתון, באזור תענך, ברמלה, לוד, לכל אורך גבולות המדינה, בפרוזדור ירושלים ואיפה לא? גפן, תירוש, שדות מיכה, מטע ועוד ועוד. הרשויות היו קובעות שמות במקומות שהיה בהם קוץ ודרדר, וכשעלו למקום לא היה שם לא חשמל ולא מים ולא תחבורה ולא רפואה והיה צריך לעבוד ולהביא לחם לילדים, כאשר מכסת שעות העבודה נקבעה על פי גודל המשפחה, ובלילה היה צריך לשמור מפני התקפות של מסתננים ופדיון. על אף כל הקשיים אף מושב אחד לא נעזב!!! מאחר שהייתי פעיל בתנועת המושבים ראיתי יהודים עירוניים, מפאס, מקנאס, אגדיר מראקש, שהיו חנוונים, רוכלים, בעלי מלאכה זעירים, חייטים, שמעולם לא עסקו בחקלאות, באו אל השממה וכבר למחרת יצאו לעבוד ביערות קק"ל. ראיתי איך עור הידיים שלהם מתקלף וכואב והם נשכו שפתיים והמשיכו לעבוד. במפגש שלי עם בני הדור השני והשלישי של המתיישבים אני אומר להם, אף אחד מכם לא היה נשאר בתנאים שההורים שלכם חיו כאן. לכן, בכל יום אתם צריכים לנשק את הידיים של ההורים שלכם… מי שנשאר נשאר ביוזמתו, מי שרצה לעזוב עזב. הייתה תחלופה גדולה עד לביסוס הסופי. חשוב לדעת בהתיישבות לכל אורך הארץ ולרוחבה: תוכנית סוס (נקראה כך בגלל שהיה צריך להביא את חומרי הגלם על גבי סוסים) זרעית, שתולה, חבל עדולם, חבל לכיש, פרוזדור י-ם הפכנו את היהודים לאדוני הארץ. אנחנו בנינו וישבנו בגבולות. בדמוגרפיה לא יכולנו לכבוש את הארץ , כבשנו אותה בגיאוגרפיה, לכן "אל תקרא בנייך אלא בונייך".