מורשת יהדות מרוקו

חלום יוסף

רבי יוסף פיוטו, אחד מארבעת בניו של הר״ח זצ״ל, היה איש תם וישר, יושב אוהלים. את כל זמנו הקדיש ללימוד התורה, והיה רחוק מהוויות העולם הזה ומענייני הבית. שם היתה ממלכתה של אשתו, אשת חיל, שהיתה המוציאה והמביאה, דואגת למזון ומלבושים ומסתפקת במועט. בכל ענייני הילדים היתה גם היא המוציאה והמביאה.

מצבם הכלכלי לא היה מזהיר, אך היא מעולם לא התלוננה על כך בפני בעלה, שקיים בגופו ״פת במלח תאכל ועל הארץ תישן״.

נכנס חודש ניסן. החג התקרב, ובבית אין מאומה, ממצות ועד יין וממלבושים ועד מינעלים לילדים. ניגשה איפוא האשה לבעלה, וביקשה ממנו כי ייגש לקבר הר״ח, ושם יבקש על ביתו ומשפחתו: מצות, יין, בשר, בגדים ונעליים לילדים- שמלה לה וחליפה לו. ״תרשום הכל, כדי שלא תשכח״, אמרה לו, וזה עשה כדבריה.

למחרת השכים קום, ולאחר שחרית לקח ספר תהילים והלך אל בית הקברות. הוא נעצר ליד קבר אביו, הניח על המצבה פתק ובו רשימת הפריטים שביקשה אשתו, וקרא פרקי תהילים לפי אותיות שם אביו המנוח. לאחר מכן שב הביתה, ואמר לאשתו כי עשה כדבריה, ועתה לא נותר אלא להמתין לישועת ה'.

באותו לילה נגלה אליו אביו בחלום, ובישר לו כי קרובה ישועתו לבוא. ״ מחר התייצב ליד החלון, ואז יבוא אליך סוחר אלמוני ויתן לך את כל מבוקשך. הסיבה לנדיבותו הרבה קשורה בכך, שבמהלך הפלגתו בים התחוללה סערה והוא כמעט שטבע. אז אחז את אמנות אבותיו והחל להתפלל. אלוקי רבי חיים עננו, אמר הסוחר, ונדר נדר כי אם יינצל ייתן את מחצית רכושו למשפחת רבי חיים. הוא ניצל, ומחר הוא יתייצב לקיים את נדרו״, סיים הרב את דבריו.

ויהי בבוקר, והנה חלום. קם רבי יוסף, ומיהר לקיים את דברי אביו. בשעות הבוקר המתין ליד החלון, וכדברי אביו – כך היה. בעוד הוא עומד ומביט מהחלון ניגש אליו אלמוני, ושאל אותו אם הוא משתייך למשפחת הרב חיים פינטו. ״כן, אני בנו של המנוח״, השיב לו רבי יוסף. ואז סיפר לו האיש את כל מוצאותיו בים ואת הנדר שנדר. וכפי שאמר בעת צרה, הוא מוכן לתת מחצית מרכושו שבספינה, לאחר ששומע תפילה הקשיב אל תחינתו והציל אותו חרדת שחת.

רבי יוסף האזין לדברים, ואמר לסוחר כי לא ייקח ממנו יותר מהדרוש לו להוצאות החג המתקרב. מיד פירט לו רבי יוסף מה דרוש לו ולבני ביתו ולסעודות החג, והסוחר הבטיחו כי הוא חוזר לביתו ומייד ישלח ביד משרתו את כל הדברים הללו. וכך היה.

ובחג ההוא שררה שמחה יתירה בבית רבי יוסף פינטו. ומדי פעם הזכירה לו אשתו: ״רואה אתה? טוב עשית ששמעת בקולי והלכת אל קבר אביך זצ״ל״.

רבי חיים פינטו הקטן זצ"ל

התנערי מעפר

את שושלת הרבנים לבית פינטו המשיך בנו של רבי הדאן, הרב חיים, המכונה רבי חיים ״הקטן״. גם הוא, כאביו וכסבו, זכר צדיקים לברכה, הניח את הבלי העולם הזה וישב באוהלה של תורה. כשהגיע למצוקה כלכלית לווה מדי פעם כספים, והחזירם כשרווח לו.

באחת הפעמים לווה הרב חיים סכום כסף ממוכר עופות. כשהגיע מועד הפרעון לא היה לרב פרוטה לפורטה, והמלווה, גוי, איים עליו: ״אם לא תחזיר לי את הכסף אהרוג אותך״.

שמע זאת הרב, וביקש מהאיש כי יתלווה אליו אל בית העלמין. בהגיעם לשם ביקש מהגוי להמתין מחוץ לגדר, והא ניגש להשתטח על קבר סבתו, אשתו של הר״ח פינטו זצ״ל. הוא אמר פרקי תהילים ולאחר מכן התפלל בקול בוכים, ואמר ליד הקבר: ״קומי וראי את נכדך, שאין לו במה לשלם את חובו״.

כשהתאושש וקם מעל הקבר ראה אשה לבושה בהידור, המעיד עליה כי מבנות העשירים היא. כשראתה את דמעותיו שאלה אותו מה סיבת הבכי, ואז סיפר לה כי חייו תלויים לו מנגד בגלל חוב כספי. שמעה זאת האשה והוציאה מכיסה מטפחת אדומה, וצררה לתוכה את כל הכסף שהיה איתה באותה שעה. בעוד הוא ממשש את הכסף ונפעם מהרווח וההצלה שעמדו לו, נעלמה האשה מעיניו. יצא רבי חיים מבין הקברים, ושילם את חובו לגוי. לאחר מכן בא אל אביו, רבי הדאן, שבאותה שעה שכב על ערש דווי. סיפר הבן לאב על כל הקורות אותו, ועל הנס הגלוי שאירע לו, ורבי הדאן אמר לו בקול חלוש: ״דע בני, כי אותה אשה לא היתה אלא סבתך עליה השלום, מרת שמחה, שראתה בצערך ובאה אליך מעולם האמת כדי להציל את נפשך״.

מלבד ההתכנסויות ההמוניות בעת ההילולה, פקדו מבקרים את קברי הקדושים בכל פעם שנזקקו לעזרתם נוכח צרה ומצוקה. ביקורים אלה התבססו על האמונה כי בתפקידו כמתווך בין המאמינים לאל מסוגל הצדיק להביא מזור לכל סוג של בעיית חיים. הנזקקים חילו את פניו ונדרו להביא אל קברו סעודת הודיה אם יתערב למענם. אולם נוכחותו של הצדיק חרגה מעבר לתחום הציון הקדוש בבית הקברות והורגשה היטב גם בחיי היום יום. שמו עלה בפי המאמינים כל אימת שהתרגשה עליהם צרה, והוא הרבה להופיע בחלומותיהם. משבאו בעיה או חולי על תיקונם בעקבות התערבותו המשוערת, הודלקו לכבודו נרות בבית באחד או יותר מערבי השבוע, ולעתים מדי ערב, והמשפחה כולה התכנסה בלוויית ידידים ושכנים לסעודת הודיה לכבודו. סיבה שכיחה לעריכת סעודת הודיה כזאת הייתה לידת בן זכר, שפעמים רבות נקרא בשמו של הצדיק. במציאות החברתית של יהודי מרוקו תפס הצדיק מקום מרכזי, והזיקה אליו הפכה פעמים רבות לקשר סימביוטי, שהשתרע על פני מחזור החיים כולו.

לפולחן הקדושים מאפיינים רבים המזכירים דת נשית. מספרם הגדול של הצדיקים והעדרה של היררכיה ממוסדת בקרבם — ומכאן האפשרות להתקשר ולסגוד לכמה דמויות מקודשות בעת ובעונה אחת — הקנו לפולחן גוון כמו־פוליתאיסטי, המאפיין דתות נשיות. פעילויות פולחניות רבות בחיי היום יום, כמו הדלקת נרות ועריכת סעודות, נערכות בבית, בדומה לטקסים ביתיים רבים בדתות נשיות שאינן מפרידות בחדות בין קודש לחול. הערצת קדושים, בדומה לדתות נשיות, מכוונת לעניינים ארציים, ובעיקר להקלת מצוקה ושחרור מסבל בהווה. הבעיות הטיפוסיות המופנות לצדיקים עוסקות בענייני בריאות, פוריות וגידול ילדים, תחומים שהם באופן מסורתי באחריות הנשים. חשיבות הבישול בסעודות הנערכות לכבוד הצדיק בבית ובהילולה עולה בקנה אחד עם המעמד המרכזי שהמזון ממלא במסגרות דתיות נשיות, שבהן הדת עוברת תהליך של ביות, והקדושה מעורבת בשגרת החולין. Sered 1992

במעמדם האונתולוגי המיוחד כמתווכים בין המאמין לאל הצדיקים מזכירים דמויות מקודשות בדתות נשיות. מוצאם האנושי אינו מוכחש, למרות ההערצה הרבה שרוחשים כלפיהם, ומשום כך הם נתפסים כרגישים וכקשובים לסבלם של הנוהים אחריהם, כפתוחים לקשר רגשי ולדו־שיח אישי, כמאפשרים משא ומתן לצורכי מיקוח, ואפילו כניתנים לתמרון. גם חוסר ההבניה היחסי המאפיין את פולחן הקדושים, ובייחוד את ההילולות, החסרות מסגרת טקסית פורמלית והנשלטות על ידי אווירה של שמחה וגילויי דבקות אישית, מזכיר את הפולחנים בדתות נשיות. ולבסוף, העובדה שפולחן הקדושים אינו מעוגן בטקסט מקודש אלא בקשר אישי עתיר רגש, הלובש לעתים מעטה אקסטטי, מרחיקה אותו מהזירות הטקסיות הפומביות, כמו בית הכנסת, המסגד והכנסייה, הנשלטות על ידי גברים, ומאפשרת לנשים לבטא את אמונתן ואת דבקותן כשוות בין שווים.

לאור כל האפיונים האלה, אין זה מפתיע שהנשים בלטו בנוכחותן בפולחן הקדושים בקרב יהודי מרוקו ונטלו בו חלק פעיל. הנוכחות הנשית הבולטת בהילולה במחיצת הגברים, ובעיקר גילויי התנהגות לא ראויה מבחינה מוסרית מצד החוגגים באווירת השמחה הדחוסה והסוערת בשיאן של ההילולות, היו לא פעם לצנינים בעיני רבני הקהילות במרוקו. הרבנים ניסו כמיטב יכולתם לרסן גילויים אלה, אך בדרך כלל ללא הצלחה יתרה. עם זאת, ראוי לזכור כי בעיני המאמינים היה פולחן הקדושים חלק בלתי נפרד מזהותם היהודית. בנוסף על כך, ההגמוניה הגברית בעולמות העליונים ביהדות (כמו בדתות מונותיאיסטיות אחרות) לא התערערה גם כאן.

כנגד הנוכחות הניכרת של נשים בזירות הפומביות של ההילולה, ייצוגן בפנתיאון הקדושים היה מזערי. מבין 652 הצדיקים שמנה יששכר בן־עמי, רק 25 (פחות מארבעה אחוזים) היו נשים־צדיקות (בן־עמי תשמ״ד, 615-574). חוץ מסול חטשואל (ללה סוליקןה) מטנג׳יר, שמסרה נפשה על קידוש השם ונקברה בבית הקברות היהודי בפס ב־1834 (שם, 581-577), נותרו כולן צדיקות מקומיות מובהקות, משניות בחשיבותן.

בניגוד למקום המרכזי שתפסו הקדושים בכנסייה הקתולית וההכרה הרשמית שזכו לה בעקבות תהליכים ממושכים של מיסוד וקנוניזציה, נשא פולחן הקדושים ביהדות ובאסלאם אופי עממי, חסר פיקוח מרכזי, שעורר תגובות אמביוולנטיות, ולעתים אף שליליות במפגיע, מצד הממסד האורתודוקסי בשתי הדתות. בצד גינויי הרבנים שהוזכרו, לנוכח התנהגות קלת דעת ומופקרת במהלך חגיגות ההילולה, היו בין חכמי הדת המוסלמים והיהודים כאחד שהטיחו ביקורות חריפות על עצם התופעה של הערצת קדושים והשתטחות על קבריהם, שהיא בעיניהם פגיעה באמונת הייחוד .

ייתכן כי דווקא הריחוק בין הפולחן העממי לממסד הדתי בשתי הקבוצות הוא שאיפשר למאמינים יהודים ומוסלמים לאמץ מסורות משותפות של עלייה לרגל, ולפנות לעזרתם של קדושים בני הדת האחרת בקלות יחסית, מבלי שיחושו פגיעה של ממש בזהותם הדתית. מסורות אלה של קדושים משותפים לבני שתי הקהילות היו ביטוי מוחשי לזיקה ההדדית שבין פולחן הקדושים היהודי לזה המוסלמי במגרב. אפשר לסכם ולומר כי הצדיקים במרוקו היו בעת ובעונה אחת ׳יהודים מאוד׳ (שהרי נקברו בבתי קברות יהודיים, נודעו בלמדנותם ובדבקותם הדתית, והגנו על היהודים במעשי הנסים שלהם) ו׳מוסלמים מאוד' לנוכח קווי הדמיון שבין פולחנם לפולחן הקדושים הנוהג באסלאם המרוקאי(,1983 Goldberg 68).

חשוב להדגיש כי הדימוי של מערכת מסורתית, המשתמרת ללא שינוי כשריד מאובן מן העבר, רחוק מאוד מלהתאים לפולחני הקדושים במרוקו. זו הייתה מערכת דינמית, רגישה לנסיבות היסטוריות משתנות, שבה צדיקים וקבריהם צצו, נעלמו והופיעו מחדש לסירוגין. תור הזהב שלה היה דווקא בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה ולאחריה, עם התבססות השליטה הצרפתית במרוקו, תקופה שאופיינה על ידי תהליכי מודרניזציה מהירים. למעשה, עד לכינון הפרוטקטורט ניכר רישומו של פולחן הקדושים ברמה המקומית בלבד, מתוקפם של אילוצים כלכליים וגיאו־פוליטיים רבי משקל. עוניין הרב של הקהילות היהודיות וחוסר הביטחון בדרכים באזורים הכפריים בדרום מרוקו, שבהם נמצאו הריכוזים הגדולים של קברי הצדיקים, הקשו מאוד על הפיכתם למרכזי עלייה לרגל הסוחפים מאמינים מעבר לסביבה הקרובה. רק לאחר שהצרפתים הצליחו להשליט את מרותם על האזורים ההרריים והמרוחקים, לא לפני שנות השלושים של המאה העשרים, נוצרו התנאים לפרסם את מעשי הנסים של קדושים חדשים ולהגיע במהירות ובביטחון יחסיים אל קבריהם. ההזדמנויות הכלכליות שיצר השלטון הקולוניאלי הצמיחו שכבה חדשה של מתעשרים מקרב היהודים, שהקצו משאבים לתחזוק הקברים והקימו אגודות מיוחדות למטרה זו(בן־עמי תשל״ב, תש״ם, תשמ״ד, 165-164).

המודרניזציה לא רק שסייעה ליצירת התשתית הפיזית להתפשטות פולחן הקדושים, אלא גם חיזקה את המצע הפסיכולוגי שהצמיח את הצורך להיעזר בצדיקים. השינויים המהירים שחלו באורח החיים עקב תהליכי העיור, התיעוש, ההגירה הפנימית והחילון, סדקו את הרקמה המסורתית של קהילות ושל משפחות יציבות, והותירו יהודים רבים ללא תמיכה חברתית ראויה מול מורכבות החיים המודרניים וחוסר הביטחון הטמון בהם (אביטבול תשמ״ו: צור תשס׳׳ב; צור והלל תשנ״ו: שוראקי תשל״ה). במצב זה של חברה במעבר, כאשר רוב יהודי מרוקו שנחשפו לתהליכי המודרניזציה והחילון עדיין לא התנתקו מהסמלים ומהערבים של התרבות המסורתית, היו קברי הקדושים איים של יציבות, שהיה אפשר להיעזר ולמצוא נחמה בהם בשעת משבר. האופי האינדיווידואלי המובהק של פולחני הקדושים, המאפשר לכל משתתף להתייצב ביחידות מול הצדיק ולשטוח לפניו את משאלותיו האישיות, גם כאשר הוא מוקף באלפי חוגגים, נראה מתאים במיוחד למסגרת החיים המודרנית המדגישה הישגיות אישית. בתנאים אלה נעשו הקדושים לכתובת נאותה לפניות בבעיות חיים שונות, דווקא במהלכם של שינויים חברתיים חריפים שנבעו מהמודרניזציה.

לצד תפקידם כמקדשי ריפוי לכל צרה ומצוקה, מילאו קברי הצדיקים תפקידים חברתיים חשובים. ההילולות הגדולות הביאו לאתרים הקדושים יהודים רבים שהתגוררו בקרבתם בעבר, ועתה חיו הרחק משם, בדרך כלל ביישובים עירוניים. גם אם קהילות המוצא הישנות הושבו כך לחיים רק לרגע קט, ההתכנסויות חיזקו את הסולידריות הקבוצתית בקרב היהודים, וכן את טענתם לחזקה על פיסת קרקע מקודשת, במקומות שבהם נוכחותם התדלדלה מאוד או אף נעלמה כליל. לטענה טריטוריאלית זו (מצד קבוצה שהייתה חסרת זכויות על הקרקע) התקשו גם המוסלמים להתנגד, משום שהיא תאמה את אמונותיהם הדתיות.

תקופת הזוהר של פולחני הקדושים במרוקו באמצע המאה העשרים לא נמשכה זמן רב. מתוך קרוב לרבע מיליון יהודים שחיו במדינה ב־1947, הפזורה היהודית הגדולה ביותר בארצות האסלאם, נותרו בה פחות מחמשת אלפים כעבור מחצית המאה. רובם הגדול של העוזבים עשו את דרכם לישראל.

2.2 פיוטים שהוכנסו לטקסי החתונה

2.2.1 הפיוט ״שוכנת בשדה עם אהלי כושן לרבי שלמה אבן גבירול התוכן האלגורי והמשמעות הטקסית של השיר:

זהו פיוט רשות, שמושר בקהילות צפון אפריקה כפזמון לשמחת תורה, אך בוצע בהרבה קהילות במרוקו לפני טקס שבע הברכות של הקידושין או בקבלת פני הכלה לאחר שהגיעה לבית חתנה ביום כלולותיה. השיר מציג שיחת עידוד בין האל ובין כנסת ישראל בעניין בואה הקרוב של הגאולה, שמשמעותה שיבה לארץ ישראל. בתחילת השיר האל מזמין את כנסת ישראל היושבת בגלות להמשיך ולשאוף להגיע לנופי העבר של עם ישראל – הר הכרמל והר הבשן(טור 1) – ומנחם אותה שהיא עוד תחזור ליהנות מן הגן שנחמס, שנשדד בידי אויבים, ויחזור להיות גן רווה ופורח (טור 2). כנסת ישראל פונה לאל בטענה שהשכינה עזבה את ארץ ישראל ושהאל מאיר פניו לבני ישמעאל ולבני אדום, כלומר לעמי ערב ולעמים הנוצריים, שאינם ראויים לחסדיו(טור 5). היא מזמינה את האל לחזור ולהשכין את שכינתו בארצו בדי ליהנות מאהבתו של עם ישראל שיחזור לארצו.
התבנית והמשקל: זהו שיר חרוזי עם חריזה אחידה בסוף הטורים וחריזה פנימית בדלת של הטור הראשון(כושן – בשן); השיר שקול במשקל ספרדי במותי, מסוג המתפשט – מתפעלים נפעל מתפעלים נפעל.
אשר להעתקתו של שיר גלות וגאולה זה לטקס החתונה, יחסי אהבה והרמוניה אלה שבין האל לכנסת ישראל, שישובו להיות אידיליים עם בוא הגאולה, מסמלים את יחסי האהבה והאחווה שאמורים לשרור בין החתן ובין הכלה בחיי הנישואין שלהם. ביצוע השיר ברוב עם בטקסי החופה הופך את השיר למעין תפילה כפולה לזירוז הגאולה מחד גיסא ולהשכנת שלום ושלווה בין בני הזוג שנכנסים למסגרת הנישואין מאידך גיסא. הקשר בין התוכן המשיחי היסודי של השיר לתוכן הטקסי המתלווה לכך בביצועו בטקסי החופה נעשה דרך התיבה כלה (טור 2). הצירופים הריאליסטיים יפה עין(טור 5), יפת עין, בחיק יפת עין(טור 4) הלקוחים משירת האהבה, עוברים בביצוע טקסי זה תהליך של ביטול האלגוריזציה המיסטית המקורית שלהם ומוסבים למערכת היחסים שבינו לבינה.

השימוש המוסיקלי בשיר. הפיוט נפוץ ביותר בקהילות יהודי מרוקו הן כפיוט נפרד לשמחת תורה ששרו אותו בזמן שהוציאו את ספרי התורה והקיפו בהם את בית הכנסת הן כאחד הפיוטים המרכיבים סדרות שיריות־מוסיקליות משורשרות במודוסים שונים." בטקסי החתונה הוא מושר בעיקר בטקסי החופה של קהילות שונות במרוקו על פי לחן מן המודוס צביהאן של המסורת המוסיקלית האנדלוסית־מרוקנית הנקראת אל־אלה.^,

החתימה: שלמה, בראשי הטורים.

המקור: ד׳ ירדן(מהדיר), שירי הקדש לרבי שלמה אבן גבירול על פי כתבי יד ודפוסים, כרך שני, ירושלים תשל״ג, עבר 323.

1 שׁוֹכַנְתְּ בַּשָּׂדֶה עִם אָהֳלֵי כוּשָׁן, עִמְדִי לְראֹשׁ כָּרְמֶל צַפִּי לְהַר בָּשָׁן.

לַגַּן אֲשֶׁר נֶחְמַס, כַּלָּה, שְׂאִי עֵינֵך וּרְאִי עֲרוּגָתֵךְ כִּי נִמְלְאָה שׁוֹשָׁן.

מַה לָּךְ יְפֵה עַיִן כִּי תַעֲזֹב גַּנִּי לִרְעוֹת בְּגַן יָקְשָׁן תַּחַת עֲצֵי דִישָׁן ?

 הָבָה רְדָה לַגַּן תֹאכַל מְגָדִים שָׁם, וּבְחֵיק יְפַת עַיִן תִּשְׁכַּב וְגַם תִּישַׁן.

מקורות וביאורים-ישראל לוין

שוכנת– את השוכנת

אהלי כושן– בארצות האסלאם

עמדי– להביט, או , והיכוני ללכת

כרמל…בשן-הרי ארץ ישראל

נחמס– נגזל בכוח

נמלאה שושן-רמז למועד הגאולה

יפה עין-על פי שמ"א טז, יב; כאן ; כינוי לאלוהים

יקשן– בן קטורה בר' כה, א-ב, הישמעלאים

דישן– בן שעיר, הנוצרים

מביאורים מתוך ספר של ישראל לוין

2. שירים אישיים

עד עתה נדונה קבוצת השירים הדומיננטית בשירת הרשב״ץ, שירי קודש. כאן תידון קבוצה אחרת בשירתו – שירים אישיים. חזן מגדירם: ׳השירים המיוחדים לכל משורר לעצמו וגדריהם שהם קשורים בתולדות המשורר, מעשיו, השקפותיו ושאיפותיו׳. בקבוצה זו נכללים עשרים ואחד שירים שהם פתיחות או חתימות לכתבי הרשב״ץ העוסקים בענייני הלכה ובפרשנות לשירת קודמיו.

מבחינה צורנית כל הפתיחות והחתימות השיריות שקולות, כולן כתובות בתבנית של שיר שווה־חרוז, פרט לפתיחה השירית ׳קח מאמר חמץ׳ (סה), הכתובה בתבנית סטרופית, וכולן קצרות – בין שניים לשבעה בתים, פרט לפתיחה השנייה לספרו ׳אוהב משפט׳, ׳חסד אל מלאה׳(נט), שבה שלושים בתים. ברובן מופיע שם הפייטן. תמיד הוא נכתב בתוך בתי השיר אופקית ולא אנכית בראשי הבתים. מבחינת התוכן הן מתייחסות לנושאי הספרים, המאמרים או התשובות, שאותם הן פותחות או חותמות.

שלושה שירים אישיים נוספים הגיעו לידינו. שניים מהם מתייחסים לנושא המוות מזוויות ראייה שונות: השיר ׳יעל [ ]לנו ל[ ] שמים׳(פא) הוא קינה אישית התוהה על מות צדיק טרם זמנו. השיר השני הוא השיר ׳הנה שבה רוח חיה׳ (פג), שכתב הרשב״ץ וביקש לחרוט על מצבת קבורתו, וכך אכן נעשה. השיר השלישי הוא השיר ׳איך אחמוד ארץ׳(פב), המוקדש לחמיו הרב יונה דיסמאשתרי, ובו הוא שואל כיצד הוא יכול לחמוד את ספרד, ארץ מקוללת שמאסה את הקב״ה, כפי שהדבר בא לידי ביטוי ברדיפות הנוצרים. שיר זה מיוחד בכתיבתו. זהו ׳שיר חרוזי׳. החרוז המבריח ׳רה׳ מופיע גם בסופי הדלתות. השיר מורכב מעשרים וחמישה בתים. עשרים ושניים הבתים הראשונים כתובים באקרוסטיכון א – ת, וכל המילים שבאותו בית פותחות באות של האקרוסטיכון הפותחת את הבית.

קבוצה שלישית היא שירי חול. חזן מגדירה: ׳שירים שנכתבו על־פי כללי הפואטיקה הערבית ועל־פי הסוגים המסורתיים המנויים בפואטיקה הזו׳. קבוצה זו היא המצומצמת ביותר. בידינו רק שני שירי חול: שיר שבח לידיד ושיר תגובה לשיר החול של הראב״ע.

בקבצה זו יש לכלול גם את השירים שעדיין אינם בידינו, שהרשב"ץ כתב לכבוד החכם אבא מארי ר' צמח ולכבוד גיסו, אחי אשתו , רבי שלמה בן ר' יונה דסמאשתרי.

שיר החול ׳אמת עלה ארי׳ (פה) שייך לסוגה של שירי השבח ולא ידוע למי הוא ממוען. השיר השני הוא השיר ׳אם אתה בימיך׳ (פד), שהוא שיר תשובה לשירו של הראב״ע ׳איגע להצליח׳, הדן במיעוט הצלחתו עד כדי אבסורד, שאם הוא יסחר בתכריכין, אז לא ימותו אנשים, וכך הוא לא יוכל להתפרנס. וזאת תשובתו השירית של הרשב״ץ בספרו ׳לווית חן׳:

אם את בימך תבלע מותה / אין לך דאגה כי כבר הצלדות

אך אל שאול אם ירדו ערומים / יגעת אז דוד ולא מצאת.

הרשב״ץ עונה לראב׳׳ע על טענתו ואומר: אם לא ימותו אנשים בימיך אז הצלחת בכך שלא תראה שכול. אבל אם ימותו אנשים בלא שיהיו להם תכריכים או שיהיו ערומים ממצוות, אז יגעת ולא מצאת.

הרשב״ץ ומפעלותיו

הרשב״ץ, מענקי הרוח של עם ישראל, נולד באי מיורקה שבספרד בסוף חודש אדר בשנת קכ״א (1361) ונפטר בשנת ר״ד (1444) באלג׳יר. הוא נמנה עם משפחת דוראן, שנודעה בכינויה ׳משפחת הסופרים׳. משפחה זו הייתה מחותנת עם המשפחות של הרמב״ן, של ר׳ יונה גרונדי ושל הרלב״ג, והרשב״ץ עצמו היה בן בתו של רלב״ג. – רבי לוי בן גרשום . לדבריו, משפחתו גורשה ב־1306 מפרובאנס למיורקה ומשם הגיעה ב־ 1391 לאלג׳יר, עם גזרות קנ״א.

הרשב״ץ נתמנה לרב ראשי של העיר תלמסאן שבאלג׳יר בשנת 1407, ונחשב עד מותו לאחד המנהיגים המרכזיים של יהדות צפון אפריקה. הוא מכונה רשב״ץ או התשב״ץ על שם ספר השו״ת שלו, ׳תשובות שמעון בן צמח׳ ושמור בתודעת הדורות בעיקר בזכות היותו אחד הפוסקים הראשיים במאה החמש עשרה, אולם השכלתו הייתה רחבה בהרבה: הוא התמחה ברפואה ועבד כרופא וכמנתח בפאלמה.

שירי רבי שמעון בר צמח דוראן – הרשב"ץ – המהדורה

פיוטי סליחה

א. להרשב׳׳ץ תחינה לפר<שת> נח יום שני

סוג: תחינה.

תבנית: מעין אזורית ובה תשע עשרה סטרופות, בכל סטרופה ארבעה טורים – שני טורי גוף הסטרופה ושני טורים מעין אזור. הטור השלישי והטור הרביעי הם סיומת מקראית שמילתם האחרונה ׳למר.

חתימה: שמעון בה״ד צמח זלה״ה חזק נצח.

מקורות: כ״י המבורג 134, דף 2 ע״א (נ). כ״י אוקספורד 1180, דף 2 ע״א (א). נזכר: צונץ, תולדות, עמי 521. דוידזון, אוצר, עמי 1023. ספר המקורות, עמי 291.

ה' שלום לנו תִּשְׁפֹת / להרים אביונים מאשפות

אויבנו ילעגו למו / ואתה ה׳ תשחק למו.

מני צר אחור תְּשִׁיבֵם / וכל יום אויב יְרִיבֵם

והיו למשִסות למו / ומשנאינו שסו לָמוֹ.

כותרת: תחינה לפרשת נח, יום שני, להרשב״ץ א.

ביאור: 1 ה׳… תשפות על פי יש׳ כו, יב: ׳ה׳ תשפות שלום לנו׳, ופירש הראב״ע ״תשפות״ – תכין, תערוך. להרים… מאשפות: על פי שמ׳׳א ב, ח. אביונים: כינוי לעם ישראל על פי בר״ר עא, כט: ׳כי שומע אל אביונים ה׳ אלו ישראל דאמר ר׳ יוחנן בכל מקום שנאמר דל ואביון בישראל הכתוב מדבר׳. 2 אויבנו… למו: על פי תה׳ פ, ז. ואתה… למו: תלעג לכל גויים: על פי תה׳ נט, ט. תשחק: תלעג. מידה כנגד מידה, הם לועגים לנו, אף אתה תלעג להם. 3 מני… תשיבם: על פי תה׳ מד, יא: ׳תשיבנו אחור מני צר ומשנאינו שסו למו. הם בורחים מהאויב והפייטן מבקש להפסיק זאת. 4 והיו… למו: על פי חבקוק ב, ז. משיסות: מלשון ביזה. ומשנאינו… למו: על פי תה׳ מד, יא, והוא המשך הפסוק המשובץ בטור 3.